המספרים, אוקטובר 2016

הגדלת תקציב משרד ממשלתי והתגוננות מפני קיצוצים הן מסוג ההישגים שכל שר ממונה משתבח בהם. גם בעיני הציבור הרחב תקצוב גבוה לתחום מסוים נתפס כמדד העיקרי להשקעה בו. אך האם באמת כך הדבר? השאלה מעניינת במיוחד לאור החלטתם החדשה של משרדי האוצר וראש-הממשלה לחייב את המשרדים השונים בביצוע סקירת הוצאות (Spending Review) מלאה ולבחון את נחיצותן ויעילותן של תכניות ישנות שעדיין מתוקצבות.[1]

משרד החינוך הוא המשרד השני בתקצובו מבין משרדי הממשלה, שני רק למשרד הביטחון. כולנו מכירים את הסאגה השנתית (או הדו-שנתית) של קיצוץ בתקציב הביטחון, מחאות הרמטכ"ל והשר הממונה, צמצום מילואים ואימונים כמחאה, לחץ ציבורי והעברת הכספים הנדרשים בדרך זו או אחרת וחוזר חלילה. אך בעוד תקציב הביטחון מופנה בחלקו הגדול למטרות שהן במידה רבה עלומות ובלתי-מתאימות מעצם טבען לדיון ציבורי שקוף, תקציב החינוך שונה. הוא מופנה ליעדים הקרובים ונוגעים לכולנו – בתי הספר, תיכונים, אוניברסיטאות ומכללות. נתונים אלו מעוררים שאלות מטרידות – האם באמת השקעה גדלה והולכת בחינוך היא דבר מוצדק? האם היא משיגה את התוצאות? ומה צריך לעשות?

התקציב הרגיל של משרד החינוך בשנים 2000-2016 (במיליארד שקל)

תקציב משרד החינוך גדל מ־21 מיליארד שקלים ב־2000 ל־50.6 מיליארד שקלים ב־2016. גידול זה מהווה כ-84% במחירים קבועים. ב6 השנים האחרונות גדל התקציב בכ־56% במחירים שוטפים.

שיעור השינוי השנתי במספר התלמידים ובתקציב משרד החינוך, 2000-2014

בגרף זה נמדד השינוי (באחוזים) בכל שנה לעומת השנה הקודמת. בין השנים 2014–2000 מספר התלמידים
גדל ב־30% בעוד התקציב גדל ב־61.8%.

[1] מירב אלוזורוב, "לראשונה: משרדי הממשלה יבחנו סגירת תוכניות ישנות ומיותרות", דה-מרקר, 24.04.2016, http://tinyurl.com/zc457uh.
[2] כפי שניתן להתרשם מדו"ח מבחני המיצ"ב של משרד החינוך: http://tinyurl.com/zr98r6c.