אחריות הקורבן

השיח השולל את עצם המחשבה על קשר בין מעשי אלימות ובין התנהגותו של המותקף מרעיל את השיח הציבורי ופוגע בעיקר בקורבנות הבאים

"לא אשאל אתכם למה בחרתם לטייל באזור הזה, כי זכותו של כל אדם לטייל היכן שהוא רוצה בלי שינסו להרוג אותו באמצעות אבנים". כך אמר עמית סגל בראיון טלוויזיה עם הנער שהותקף עם חבריו בטיול בר-המצווה שלו ליד הכפר קוצרא, ועם אמו. בכך מחה סגל על הרגל תקשורתי נפוץ בראיונות עם יהודים מותקפים ביו"ש, לרמוז בשאלות מסוג זה שאם הם לא היו שם הדבר לא היה קורה. ואכן, בתחומים אחרים, שאלות כגון אלו נתפסות כיום כמוקצות מחמת מיאוס. קנתה לה שביתה הסברה שאין זה לגיטימי לשאול מהן הסיבות לכך שאדם מסוים הותקף, כי שאלה כזו היא כביכול "האשמת הקורבן" והצדקת התוקף.

תפיסה זו מבלבלת בין הטלת אשמה לבין הטלת אחריות, כלומר בין פעולה לא מוסרית לפעולה לא אחראית. הטלת אשמה איננה הטלת אחריות. אם אשאיר את דלת ביתי פתוחה ואלך, וגנבים ינצלו זאת וירוקנו את ביתי מתכולתו, אינני אשם בגנבה – אך סביר לחלוטין לשאול אותי מדוע השארתי את דלתי פתוחה לרווחה ואף להמליץ לי שלא לפעול כך להבא; שכן פעולתי הייתה בלתי אחראית או בלתי נבונה. באותו אופן, סביר בהחלט (אף כי בתזמונים מסוימים, סמוך לאחר הטראומה, חסר רגישות) לשאול קבוצה שהחליטה לטייל באזור מסוכן מדוע בחרה לפעול כך. ייתכן שיהיו לנשאלים תשובות שיצדיקו את המעשה; אך השאלה היא שאלה במקומה, ואין בה משום האשמה מוסרית של הקורבן.

דרושה אבחנה כפולה: בין אשמה לאחריות, כאמור – וכן בין אשמה מוסרית לבין קשר סיבתי. אלמלא השארתי את ביתי פתוח, כנראה לא היו הגנבים נכנסים; אלמלא טיילתי באזור מסוכן, לא הייתי מותקף בו. זהו קשר סיבתי, אך אין בו כדי להאשים אותי בעוולות שנעשו לי.

לפעמים, כך, עצם השאלה בדבר הקשרים הסיבתיים נתפסת כאיום. החשש הוא שידיעת הקשרים הסיבתיים תוביל להגבלת הקורבן. בדוגמה שלנו: החשש כי אם יתגלה שבאמת מסוכן בשומרון, המסקנה המתבקשת תהיה לאסור לטייל בו. אך גם מסקנה זו שגויה. ראשית, חשיפת הקשרים הסיבתיים דווקא יכולה להקל עלינו למנוע את המקרה הבא. בדוגמה שלנו: ידיעת הסכנה בשומרון תוביל להצבת כוחות צבא נוספים שם. ללא ידיעת הקשרים הסיבתיים יהיה זה כמעט בלתי אפשרי למנוע את המקרה הבא. על כן, דווקא לקורבן אינטרס ברור לחשוף את הקשרים הסיבתיים. שנית, גם אם לא תימצא כל דרך לסכל את המקרה הבא, אין זה גורר בהכרח את המסקנה כי יש להגביל את הקורבן.

השימוש בטענת "האשמת הקורבן" שכיח כיום בשיח הציבורי בכמה סוגיות, ובראשן נושא ההטרדות והתקיפות המיניות. תהיות המועלות על התנהגותה של מוטרדת בעת ההטרדה, באופן אישי או אפילו באופן תיאורטי – מה היא לבשה, איפה הסתובבה, האם שתתה אלכוהול וכדומה – נענות בקיתונות של רותחין. הלגיטימיות של שאלות אלו נשללת; הן מוקעות כ"האשמת הקורבן", שכן הם מטילות כביכול את האשמה על הקורבן ולא על התוקף.

ברשתות החברתיות נפוץ, ברוח זו, איור של גרף-עוגה, שכותרתו "מה גורם לאונס". במקרא לגרף, צבעים שונים מסמלים את הגורמים האפשריים: סגול הוא "לבוש חושפני", כחול "נטילת סמים", ירוק "הליכה בלי ליווי", צהוב "פלירטוט", ואדום מציין "אנסים". הציפייה היא לראות את העוגה נחלקת באופן זה או אחר לפלחים בצבעים השונים, אך למרבה ההפתעה כולה אדומה. המסר ברור: מה שגורם לאונס הוא אך ורק האנס. כל מחשבה על סיבה אחרת – הבל מגונה היא. בכך מבטא האיור בצורה הברורה ביותר את האמונה כי אין זה לגיטימי לעסוק בגורמים הסיבתיים שהובילו להטרדה או לאונס.

מבחינה מסוימת האיור צודק. שכן חלק מן התוהים על התנהגותה של הנאנסת אכן מניחים, אולי מתוך שוביניזם גברי, את ההנחה השגויה שכאשר יש קשר סיבתי בין התנהגותה של הנפגעת לבין מה שקרה לה, היא נושאת בחלק מן האשמה המוסרית. להם יש לומר: לא ולא; האשם הוא רק האנס. אולם נכון יותר היה לתקוף את עצם ההנחה הזו. נכון היה לומר: גם אם מישהי נהגה בחוסר אחריות לנוכח הסכנה, היא איננה אשמה; חוסר אחריות איננו אשמה, וקשר סיבתי אינו בהכרח קשר מוסרי.

במקום לבקר את ההנחה השגויה מעדיפים רבים מהפעילים הפמיניסטים לקבל אותה – ולנסות להוכיח שאין שום קשר בין התנהלות הנאנסת, או המוטרדת, לבין ביצוע הפשע. לגודל הפרדוקס, הנחתם זו זהה להנחה השוביניסטית: לדעתם, ממש כמו לדעתם של השוביניסטים,  אם יתגלה שיש קשר סיבתי כלשהו בין התנהלות הקורבן לבין המעשה הנפשע, כי אז הקורבן נושאת באשמה מוסרית למה שאירע.

כפי שראינו, הנחה זו היא שגויה. זכותו המלאה של אדם לנהוג בדרך לא אחראית. הנחה זו אף מסוכנת, שכן היא פוסלת חיפוש גורמים סיבתיים המובילים לאונס או מגדילים את הסיכויים שיקרה – וכך מסכלת אפשרות, ולו תיאורטית, למנוע את המקרה הבא. כזכור, גילוי הקשרים הסיבתיים לא אמור להוביל לפגיעה בחֵירותן של נשים. אם למשל יתגלה שיש יותר הטרדות בברים חשוכים רוויי אלכוהול, אולי יהיה כדאי להדריך בַּרְמֶנים במקומות כאלה להיות ערניים, או אפילו להציב בהם שומרים. למיטב ידיעתי מקומות בילוי רבים כבר נקטו צעדים בכיוון זה, כגון הצבת שומרים או הטלת איסור על צילום נשים בשטחם כדי למנוע הפצת תמונות בלא ידיעת המצולמת.

ההפנמה של השוני בין סיבתיות לבין אשמה מוסרית חשובה מאין כמותה לשיח הציבורי. היא תעזור לנו, מצד אחד להימנע מהאשמת הקורבן, ומצד שני – לערוך דיונים רציניים הנסמכים על ידע ולפעול באופן רציונלי למניעת עוולות עתידיות.


נועם אורן הוא סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובעל טור באתר 'זווית אחרת'.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *