29689

איך נערכים ליום שאחרי

הפקת לקחים חפוזה עלולה להתגלות כמקור לנזק ולא לתועלת. על מה שאפשר ומה שאי אפשר ללמוד ממשבר של פעם במאה

 

 

מפעלים שוממים, ריחוק חברתי ומסכות בד על הפנים – השגרה החדשה שלנו החלה לשקף עלילה סטנדרטית של סרטים דיסטופיים. אכן, התפרצות נגיף הקורונה הינה אסון ענק. רבים טוענים שלא היה כמשבר הבריאותי הזה, ויש אף המשווים אותו לשפעת הספרדית, אשר קטלה עשרות רבות של מיליונים לפני יותר ממאה שנים. באופן טבעי, אנחנו נוטים להסתכל על הקשיים שאנו חווים ולשאול עצמנו 'מה יכולנו לעשות אחרת?'. גורמים שונים כבר הספיקו להאשים את הממשלה, את מערכת הרווחה ואפילו את השיטה הכלכלית עצמה. הם מזדרזים להציע הצעות שונות, הכוללות שינויים מרחיקי לכת בכל הנוגע להתנהלות מערכת הבריאות, תהליכי ייצור ואף מבנה המשק כולו. מדובר ברעיונות מתבקשים, מפתים, ולעיתים אף מעמיקים. כמעט תמיד, מדובר גם ברעיונות מזיקים ומסוכנים.

ישנן שלוש סיבות מרכזיות שבגינן יש להיזהר מאוד בבואנו ליישם מסקנות מזמן חירום על עיתות שגרה. ראשית, כפי שיודע כל אדם המבקש לוודא שהוא "מכוסה" – ביטוח עולה כסף. לא ניתן להתכונן לתרחיש חירום בלי השקעת משאבים מראש. אנו, כמובן, עושים זאת כל הזמן: אנו קונים ביטוחי בריאות ורכב ולעיתים רוכשים גם ביטוחים כנגד אסונות כגון רעידת אדמה קשה או מוות חס וחלילה. כמדינה, שילמנו בשנת 2019 כ-70 מיליארד שקלים על פוליסת הביטוח ששמה 'מערכת הביטחון', כנגד אסונות מעשי ידי (תת) אדם.

עם זאת, לא כל אדם קונה כל ביטוח, כמובן. כולנו מבצעים חישובי עלות תועלת, ומנסים להבין את הסבירות לכך שנצטרך את הביטוח שלנו. כל שקל המושקע בהכנה למגפה הגדולה של המאה ה-22, הוא כזה שלא יושקע בבעיות שלנו כאן ועכשיו, ועלול להביא לסבל ולמוות. ניקח לדוגמה את נושא המזון בזמן משבר: רבים רואים במשבר את שעתה היפה של החקלאות הישראלית, המאפשרת לישראלים לשבוע למרות הקושי שבייבוא מזון. על רקע זה נשמעו לא מעט קולות הקוראים להגדיל בעתיד את התמיכה בחקלאות ולחסום ייבוא מזון, על מנת להבטיח את "הביטחון התזונתי" של המדינה.

אבל נראה שרק מעטים מדי יודעים שלא יכול להיות ביטחון כזה לישראל. אנו מייבאים את רובם המוחלט של הדגנים. בשנת 2017 רק 9% מהחיטה למאכל אדם, הדגן הנפוץ ביותר בתפריט הישראלי, יוצרו בארץ.[1] כל הטוען שניתן לשנות את היחס באמצעות תמיכה פשוטה בחקלאות כחול לבן מטעה את הציבור. נכון לשנת 2015, כמות השטח בשימוש חקלאי בפועל לכלל הגידולים הייתה כ-4,350,000 דונם, כ-20% משטח המדינה.[2] מדובר בשטח הגדול כמעט פי 20 משטח השיפוט של עיריות ירושלים, תל-אביב וחיפה ביחד. המחשבה שנוכל להכין את עצמנו לתקופה ממושכת ללא ייבוא מזון היא חלום באספמיה, וכל ניסיון לעשות יעלה לנו בשטחים יקרים וכספים רבים, ויספק מעט מאוד ביטחון.

באותה מידה עלינו לשאול: האם אנו מוכנים לקצץ ב-5% את התקציב השוטף של סל התרופות, כדי להתכונן לאירוע של פעם במאה שנים? האם כדאי להכפיף את ניהול המגזר הפרטי לפקידות ממשלתית באופן קבוע, כדי להחיש את הייצור של אלכוג'ל ומסכות במשבר הבא? אולי כדאי לשלש את תקציב הביטחון ולגייס את רוב כוחות המילואים באופן קבוע, שישמרו על הגבולות, כדי למנוע תרחיש הפתעה נוסח מלחמת יום כיפור?

במילים פשוטות: לא לכל אירוע ניתן להכין כיסוי הרמטי מראש, ולפעמים גם כשאפשר, לא בטוח שכדאי.

הסיבה השנייה לכאורה מובנת מאליה, אך נדמה שנשכחה מרבים. לעיתים מה שטוב בחירום לא רק שהינו יקר ואינו מועיל בשגרה, אלא לפעמים מזיק מאוד. אמצעי הסעת המונים כרכבות ואוטובוסים היוו בתחילת המשבר כר פורה להדבקה המונית, והציבור עודד לעבור לרכב הפרטי ככל הניתן. המגזר החרדי, הדל ברכב פרטי, כמעט וננזף על כך. האם באמת הגיוני לעודד כל אדם ומשפחה להחזיק רכב (או כמה, במקרה של חלק מהמשפחות) גם בשגרה? האם כל המאמץ המתמשך לעודד שימוש בתחבורה ציבורית הוא טעות? בוודאי שלא: הנזק המצטבר שייווצר מתוספת של מעל מיליון מכוניות נוספות על הכביש – לזמני הפקקים, לתאונות הדרכים ולמתים מזיהום אוויר – עלול להיות אסטרונומי.

באותה מידה, הקריאות של רבים להמשיך את הסיוע הממשלתי (המוצדק מאין כמוהו) לאזרחים ועסקים עקב המשבר גם לשגרה, עלול למחוק את ההתקדמויות הרבות שנעשו בהשתתפות בכוח העבודה בקרב אוכלוסיות חלשות, והירידה בתלות בנדבות וקצבאות; שליטה מדינתית על מפעלים ועסקים עלולה להועיל באופן זמני בעיתות משבר, אך נבחנה שוב ושוב בעיתות שגרה והביאה בעיקר לעוני ודלות. הצרכים שלנו, כפרטים וכמדינה, בזמן משבר, שונים מאוד מהצרכים בשגרה, ומדיניות הטובה לחירום אינה כזו שנרצה לקיים בימים כתיקונם.

הסיבה השלישית הינה במידה מסוימת הסיבה החשובה ביותר: גם אם נחליט שה'ביטוח' שבחרנו שווה את העלות, וגם אם נחליט שצעדי החירום שברצוננו לאמץ דרך קבע לא יפגעו בנו יתר על המידה בשגרה, כל שהשגנו הוא הקדמת התרופה – כאשר עדיין אין לנו מושג מה תהיה המכה.

מן המפורסמות היא שממשלות הן אשפיות המוכנות למשבר הקודם. לאחר כל מבצע צבאי כושל או משבר כלכלי מוכנסים שינויים מערכתיים ורגולציות חדשות, ומושקעים סכומי כסף נכבדים אשר כל מטרתן היא מניעת צרות שכבר נפלו עלינו. לעיתים מדובר בצעד סביר והגיוני, אך לעיתים מדובר בבזבוז מוחלט אשר נועד למטרות כסת"ח בלבד, היות וחלק מטבעם של אסונות גדולים הוא ההפתעה שבהם הם תופסים אותנו.

ייתכן שהאסון הגדול הבא יהיה בטחוני; ייתכן שיהיה מדיני; הוא יכול להיות כלכלי (פיננסי או ריאלי), חברתי, טבעי, תברואתי או 'סתם' אסון בריאותי שאינו קשור כהוא זה למחלה נשימתית. טבעם של נבחרי ציבור הוא שהם משתדלים להראות 'תוצאות', ואם תינתן להם ההזדמנות הם ימהרו 'להסיק מסקנות' ולהכין אותנו היטב למקרי העבר. ייתכן מאוד שבמשבר הבא, לכשיבוא, נבכה את המשאבים העצומים שהשקענו לקראת התפרצות הקורונה הגדולה של שנת 2040, זו שמעולם לא הגיעה.

האם לא ניתן להסיק מסקנה כלשהי מהמשבר התוקף אותנו? האם כל ניסיון להכין עצמנו למשבר הבא הוא עקר? לא. ראשית, יש כמה צעדים אשר ישרתו אותנו כמעט בכל משבר אפשרי: החזקת מלאי גדול יותר של מכונות הנשמה עשויה להועיל במגוון רחב של תרחישים. מסקנות מסויימות לגבי התנהלות חירום נכונה גם כן אפשר לקחת הלאה, כמו היצירתיות בהפניית משאבים לפי הצורך בעת חירום (הסבת מלונות ריקים מתיירים לטובת טיפול בקורונה כנראה תציל מאות ממוות ואת הצוותים הרפואיים מקריסה).

אך בהינתן חוסר הוודאות לגבי מה שצופן לנו העתיד, ההכנה הטובה ביותר למשבר הבא היא, לפני הכול, גמישות כספית ויכולת תגובה מהירה. הכנה פרטנית ודקדקנית עלולה לפספס את המטרה, אך כלכלה חזקה ועשירה, ומדינה השומרת על רזרבות ליום סגריר לצד גמישות תפעולית, יהיו בעלי ערך להתמודדות כמעט עם כל משבר. מדינה אשר הגדילה את כושר ייצור התרופות שלה לא תתנחם בכך אם תחווה מחסור פתאומי במים, ומערכת רווחה יקרה יותר בשגרה רק תקשה על התמודדות עם משבר פיננסי גדול; אך מדינה בעלת גירעון ממשלתי נמוך ומגזר פרטי חזק לא תתקשה לגייס חוב גם בעת משבר על מנת להתמודד עם מגוון צרות שונות. לא נדרשות לכך תוכניות גרנדיוזיות כלשהן, אלא 'רק' שני צעדים שהינם בגדר ההיגיון הפשוט: הפחתת נטל הרגולציה על המגזר העסקי מחד, וצבירת חסכונות בתקופות צמיחה מאידך.

אמנם אנו עדיין בלב הסערה, אך הצעות לשינויים מערכתיים בחיינו כבר מתחילות להישמע. עם תום המשבר ניתן לצפות למבול של עצות ורעיונות של מומחים מטעם עצמם אשר יכינו אותנו למשבר הבא. למומחים אלו כדאי להתאזר במעט ענווה בכל מה שקשור לעתיד. הכלכלן הבריטי הנודע ליונל רובינס הגדיר פעם כלכלה כ"חקר הקצאת משאבים במחסור שיש להם שימושים שונים"; במקום להתחייב מראש להוצאות גרנדיוזיות שיסנדלו אותנו שנים קדימה, מוטב שנשמור על משאבים זמינים, ונפנה אותם בעת הצורך לצרכים שכעת אפילו איננו יכולים לדמיין.

אם יש דבר אחד שאפשר לצפות לו בוודאות, זו ההפתעה. כדאי שנהיה מוכנים אליה, במידת האפשר.

[1] http://www.gevim.org.il/cgi-webaxy/item?907

[2] https://www.moag.gov.il/yhidotmisrad/reshut_technun/tochnit_leumit/Documents/ogdan_mipuy.pdf

צילום חדשות 12

עוד ב'השילוח'

אל תשכחו את קלאוזביץ
בזכות אישה אחת
על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *