אלימות לא מקרית

ההפגנות האלימות בארה"ב הן הזדמנות חשובה להבין כמה אמיתות פחות מקובלות, הנוגעות גם לנו

אמריקה בוערת. בעת כתיבת שורות אלו, ערי ארה"ב נמצאות במערבולת מתמשכת של הפגנות המוניות כתגובה לסרטון מותו הנורא של ג'ורג' פלויד השחור בידי שוטר לבן במיניאפוליס. מהפכנים בעיני עצמם ובוזזים אופורטוניסטיים מצטרפים לחגיגה ויוצרים את תמונות האלימות וההרס הקשות המופיעות בתקשורת ובעיקר במדיה החברתית. סביר להניח שכאשר אתם קוראים את הדברים כעת, המהומות כבר דעכו – אבל נראה שמה שהיה לא יהיה. משהו מהותי הולך ומשתנה.

גזענות ופערים יש במקומות רבים בעולם, אבל הסיפור האמריקני ייחודי מכמה כיוונים. היסטוריה של עבדות המונית והתעמרות חוקית ורשמית מצד אחד, ומאבק קשה ולפעמים מוצלח על אידיאלים נעלים מצד אחֵר. ובכל זאת, נראה לי שישנם כמה לקחים אוניברסליים שאנחנו בישראל נוכל ללמוד, ואמנה שניים מהם כאן.

הלקח הראשון הוא כוחו של הזיכרון ההיסטורי. מקובל לומר שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, אך הדבר נכון גם לקולקטיב. זה נושא בתוכו לעתים זיכרון היסטורי ותרבותי, שעלול להיות קשה ומר, גם אם עוולות העבר תוקנו מזמן. בני אדם, תרבויות וחברות אינם משתנים מהר, והניסיון לכפות תמורה גמורה מסתיים בדרך כלל בכישלון או אף באסון. הזיכרון ההיסטורי תרבותי אינו איזו "תודעה" עמומה המגיבה כחומר ליד היוצר או נרקחת במגדל השן האקדמי; אלה הסיפורים והעצות שילדים שומעים מהמשפחה ומחברים בשאלה איך להתמודד עם שוטרים או איך להגיב להערות מעליבות. כולנו באים עם מטען, ובכלל זה גם מטען של זיכרונות בנוגע לאפליה או התעללות על רקעים שונים.

משום כך, הטענות לגבי מיעוט מקרי ההרג של אזרחים שחורים בידי שוטרים לבנים נכונות אומנם – אך מחמיצות את הנקודה, ואינן מונעות את המהומות. כשאזרח שחור רואה קליפ של שוטר אלים, הוא רואה ביטוי מוחשי לדבר שהוא מכיר מן הזיכרון התרבותי שלו. בסיפור הזה, כמו בעוד סיפורים, גם בהיסטוריה שלנו, כאשר יש למיעוט תחושה שהעולם הולך אמנם לקראת שוויון אך עדיין מלא בשנאה כלפיהם, הרגשות והסמלים חשובים לא פחות מהנתונים.

הלקח השני נוגע לעבודת המשטרה ולשלטון החוק.

באופן תיאורטי, שלטון החוק הוא היהלום שבכתר הדמוקרטיה: עולם שבו כל האזרחים מגדול ועד קטן שווים בפני החוק, בו אין איפה ואיפה בין גזע או מעמד או קבוצה אתנית, ואנשים יכולים לצפות לטיפול הוגן אם מאשימים אותם באיזו הפרה של הכללים. רוב מוחלט של בני האדם רוצים עולם כזה, ולא משנה גזעם או מעמדם החברתי-כלכלי.

אבל במקרים רבים מדי עולמנו אינו כזה.

ראשית, בארה"ב כמו בישראל, רבים מבלבלים בין "שלטון החוק" בכללו לבין מערכת אכיפת החוק והתביעה. אך מערכת האכיפה והתביעה היא רק צד אחד של מטבע שלטון החוק; הצד השני הוא כל הכללים והמערכות שנועדו למנוע מהמדינה, בעלת המשאבים הרבים והמונופול על האלימות, לרמוס אזרחים באופן שרירותי. הזיהוי השגוי גורם להסכמה ציבורית אוטומטית ותכופה מדי עם טענות צד אחד בעניינים משפטיים.

שנית, וגם זו בעיה אוניברסלית, לגורמי אכיפת חוק, משוטרים דרך תובעים עד שופטים, יש לא פעם מידה רבה של חסינות פורמלית או לפחות בלתי-פורמלית מפני החוק שהם אוכפים. המצב קשה במיוחד בארה"ב; אלה הטוענים בדבר "כמה תפוחים רקובים" בלבד בין השוטרים בארה"ב נוטים לשכוח שהבעיה הגדולה יותר היא שהסכמים קיבוציים עם איגודי שוטרים ודוקטרינה משפטית שנויה במחלוקת הקרויה "חסינות מותנית" (qualified immunity), גורמים למעשה לכך שגם שוטרים המבצעים דברים שהינם פשעים חמורים לא יואשמו בדבר, או יקבלו נזיפה קלה מאוד.

שלישית, לא פעם ישנה איפה-ואיפה באכיפה. שיטור יתר יכול להיות נצרך במקרים מסוימים, אבל הוא גורם לבעיות משלו. גם בלי גזענות, קל יותר לאכוף חוקים על קהילות עניות: יש להן פחות משאבים לעורכי דין טובים שימררו את חיי התביעה, ואין להן כוח פוליטי רב.

דמיינו עכשיו שאתם אזרחים בקבוצה הסובלת מנחת זרועו של השלטון במובן זה, על רקע גזעי או פוליטי או אחר. אתם בוודאי בעד שלטון חוק הוגן ומשתדלים לציית לו. אבל אתם גם לומדים מהחדשות ומאינספור סיפורים אישיים שיש הבדל תהומי בין רטוריקה לבין מציאות. שרבים הטוענים ש"חוק הוא חוק" אומרים זאת ביודעם שנדיר שהחוק "יחפש" אותם. שאיכשהו מערכת אכיפת החוק הטוענת ש"אף אחד אינו מעל החוק" שוכחת עיקרון זה כשזה נוגע לאנשיה. ושאפילו מקרה ברור של רצח בידי המדינה סביר שלא ייענש, גם אם הוא נדיר ביותר.

גם האזרח הנאמן ביותר, הצייתן ביותר, המאמין בחשיבות של מוסדות המדינה ושל קיום סדר חברתי נורמלי וסולד מאנרכיה ומהרס עצמי של קהילות – אפילו הוא יהרהר רבות עד כמה כדאי לתמוך באלה או להאמין בהם. גם בלי תעמולה רדיקלית מהשמאל או "הסתה" מהימין נגד המוסדות האלה, המציאות עצמה כופה את השאלות הללו. אמרה ידועה גורסת כי שמרן בעניין חוק וסדר הוא ליברל ששדדו אותו. אמרה ידועה פחות, אך נכונה לא פחות, גורסת שליברל הוא שמרן שנעצר וחווה את מערכת המשפט כפי שהיא באמת.

ההפגנות יסתיימו מתישהו. גם המהומות. אבל בעיות העומק שהן הציפו על פני השטח צפויות להישאר איתנו זמן רב. שומה על כולנו, במקום להשתמש בשאלות כאמצעי ניגוח נוחים נגד יריבינו הפוליטיים מכל צד, לשאול את עצמנו את השאלות הקשות באמת – אלו שהועלו כאן ואחרות – ולנסות לשאוף לעולם שבו נציגיו של שלטון החוק נאמנים לערכיו המוצהרים, ולמצוא דרכים לפרק את המטענים שכולנו נושאים מהעבר.

לקריאה נוספת: על הסכמי העבודה של השוטרים: Kim Kelly, “No More Cop Unions", New Republic, 29.5.2020; על החסינות המותנית: Clark Neily, “Why Cato Took On Qualified Immunity,” CATO At Liberty, 5.5.2020/ על אפליה באכיפה המשטרתית יש חומר רב. מומלץ לעקוב אחר פרסומיו של ראדלי בלקו (Radley Balko), כתב פלילי בוושינגטון פוסט, שחיבר שני ספרים בנושא מקרי אי צדק משטרתי או משפטי.

תמנוה ראשית: באדיבות ויקישיתוף, צילם: Phil Roeder, CC 2.0