אל חשש מתוכנית טראמפ

"תוכנית המאה" לא תלך בעקבות מתווה העבר העבש של קלינטון ואובמה. היא תתמקד בהתנעת דינמיקה של פתיחות לרעיונות חדשים

 

ג'ארד קושנר, חתנו של נשיא ארה"ב טראמפ ויועצו, חולל לאחרונה מהומה כשאמר לחדשות סקיי ניוז באבו-דאבי כי "תוכנית השלום של טראמפ תתייחס לגבולות ישראל ותחתור לממשל פלסטיני מאוחד". התבטאות זו הציתה את מלחמת הבחירות בימין. 'הימין החדש' של נפתלי בנט הזהיר שתוכנית טראמפ מחזירה את "פתרון שתי המדינות" בהסכמתו של ראש הממשלה נתניהו, וש"נתניהו יחלק את ירושלים": מִחזור אירוני של טענת נתניהו מ-96' כי "פרס יחלק את ירושלים"

ייתכן שממשלת ביבי-בנט אכן תהיה רגישה פחות מממשלת ביבי-גנץ (או גנץ-ליכוד) ללחצים בינלאומיים בנושא הפלסטיני. אולם כך או כך (או כך), דומני שאין סיבה לדאגה. אין שום סיכוי שתוכנית טראמפ תלך בעקבות מתווה העבר העבש של קלינטון ואובמה או תכפה על ישראל "פרדיגמת שלום" כלשהי. לא כל עוד איראן צועדת במארש אימפריאלי והפלסטינים שקועים עד צוואר במכחישנות, סרבנות, טרור ושחיתות.

מנהיגי ערב הסונים עצמם אמרו בפסגת ורשה שהתקיימה בפברואר כי לא ניתן לפתור את הבעיה הפלסטינית בלי לרסק קודם את השאיפות ההגמוניות של איראן. הם גם פעלו שם בגלוי לשיתוף פעולה עם ישראל אף כי שום שלום עם הפלסטינים אינו נראה כרגע באופק. קושנר עצמו אמר בוורשה שהצוות האמריקני מבין כי ישראל מסוגלת היום להסתכן הרבה פחות מכפי שיכלה לפני עשרים שנה – הן בשל התפוררות מדינות ערב, הן בשל הרדיקליזציה הפלסטינית, הן בגלל המרוץ הבלתי נלאה של איראן המתגרענת אחר שליטה אזורית. הוא הודה כי התוכנית האמריקנית חייבת להיות רלוונטית להקשר הנוכחי במזרח התיכון.

קושנר ועמיתיו בממשל טראמפ, ג'ייסון גרינבלט והשגריר בישראל דיוויד פרידמן, יודעים בוודאי שהאתגר האמיתי ביחסי ישראל-הפלסטינים אינו העלאת גרה של נוסחאות נדושות ל"פתרון הסוגיות השנויות במחלוקת", כאילו הייתה זו עסקת נדל"ן, אלא התנעת דינמיקה ארוכת טווח באמצעות נרטיבים של זהות שיצמצמו את הפערים ויחדשו את האמונה באפשרות לשלום. שהרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו רק מחלוקת על גבולות, אלא גם התנגשות של זהויות, ונראה כי הזהות הפלסטינית מושתתת כל-כולה רק על הסכסוך עם ישראל.

למעשה, הרשות הפלסטינית אינה מתייחסת אל התהליך המדיני כאל תהליך של שלום אלא כאל תהליך של דה-קולוניזציה, שבמסגרתו יש להטיל על הקולוניאליסט והמקרבן, ישראל, את האחריות לפשעו. הדבר מסביר מדוע הרשות מקדישה את מרב זמנה לניסיונות להאשים ולהפליל את ישראל בפורומים בינלאומיים ולשלול את עצם קיומה של היסטוריה יהודית בירושלים. למרבה הצער, אין כל עדות לכך שהפלסטינים מטפחים דו-קיום עם ישראל כחלופה אותנטית לזהות לאומית. להפך: מדיניות ערפאת-עבאס הייתה תמיד להתנגד למרבית צורות ההסדרים עם ישראל, גם אם הדבר מנע את שיפור איכות החיים של הפלסטינים. הנרטיב הישראלי כמובן שונה. בעינינו אין מדובר בסכסוך על שטח כבוש, משום שהיהודים אינם כובשי יהודה ושומרון אלא בני המקום ששבו למולדתם העתיקה. הצוות של טראמפ מבין בוודאי גם את זה.

זה שנתיים שהצוות האמריקני נוקט "נקודת מבט רעננה" בניסיון למצוא פתרון שיהיה בטוח, חכם, הוגן וריאלי במציאות הישראלית-פלסטינית העכשווית – מאמץ הראוי לכל שבח. תהליך זה מוביל בהכרח להכרה נוספת: ההכרה כי ה"כיבוש" הישראלי הסתיים למעשה לפני יותר משני עשורים, עת העבירה ישראל לשלטון פלסטיני עצמי את שטחי יש"ע המאוכלסים בפלסטינים רבים (שטחי A ו-B; זה המקום להזכיר כי תהליך אוסלו לא חייב את ישראל לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית). נסיגה זאת, והנסיגה הישראלית המלאה מעזה, היו אמורות לשים קץ לוויכוח באשר לסתירה לכאורה בין אופייה היהודי של ישראל לאופייה הדמוקרטי, שכן רצועת עזה ושטחי A ו-B הפכו למעשה לישויות קבועות שאינן תלויות בישראל.

עוד מבינים קושנר, גרינבלט ופרידמן שישראל אינה צריכה לעשות ויתורים חד-צדדיים כאשר הפלסטינים מסרבים לקחת חלק בתהליך מדיני ואינם מציגים שום אפשרות לפשרה, ושישראל לעולם לא תסכים להצעות הכרוכות ב"בינאום" הסכסוך (למשל הסתמכות על כוחות זרים בשמירה על ביטחון גבולותיה) או לחלוקה מחדש של ירושלים.

האמריקנים מבינים שעסקת שלום מהירה אינה בגדר האפשר. מה יכולות אם כן להיות מטרותיה של תוכנית השלום של טראמפ למזרח התיכון? סביר יותר להניח שתוכנית טראמפ נועדה להכשיר רעיונות חדשים; "לשנות את הפרמטרים" למתווה שלום ישראלי-פלסטיני שיתאפשר, בשאיפה, אי שם בעתיד הרחוק.

אני מקווה ומאמין, למשל, שהתוכנית תעגן את הרעיון שנוכחותה של ישראל בירושלים וביו"ש היא לגיטימית מתוקף היותו של העם היהודי בן המקום, ובוודאי שאינה בלתי-חוקית. הפתרון לסכסוך טומן בחובו צדק היסטורי לא רק לעם הפלסטיני, אלא גם לעם היהודי. התוכנית צריכה גם להעלות לדיון את נושא יישוב הפליטים הפלסטינים במדינות האזור, סוגיה טעונה שיש להתמודד עימה באומץ וללא דיחוי אם מעוניינים בתקווה לעתיד טוב יותר. התוכנית יכולה גם להיות מודולרית ולכלול חלקים היכולים לעבוד כבר עכשיו – כגון הקמת מסגרת לפרויקטים ישראליים-פלסטיניים משותפים בהשקעה ערבית אזורית, מסגרת שאף תיתן כיסוי לשיתוף פעולה הדוק יותר בין מדינות ערב לישראל במגוון נושאים. ולבסוף, התוכנית עשויה גם לפתוח פתח לחילופי גברי בהנהגה הפלסטינית, ולעלייתם של אנשים הדוגלים בשלום בדרך של פשרה ולא במלחמה אינסופית.

בקיצור, הערכת התוכנית צריכה להתבסס על יכולתה ליצור דינמיקה של הליכה קדימה. כל תזוזה מהנוסחאות הישנות, מהפרדיגמות המאובנות ומהפתרונות העתיקים – שמרביתם התבססו על הדרישות הפלסטיניות המקסימליסטיות הנחשבות "קדושות" בקרב מי שמכונה הקהילה הבינלאומית – תהיה הישג ענק. וטראמפ אוהב את המילה "ענק".

למרבה הצער, חלק גדול מהקהילה הדיפלומטית הבינלאומית ומהשמאל הישראלי מבטל בזלזול את הרעיון שתוכנית כלשהי פרט ל"מתווה קלינטון" יכולה לשמש בסיס לעסקה ישראלית-פלסטינית. לכן, יש להביא בחשבון את האפשרות שהצגת מתווה טראמפ תפעל בטווח הקצר כבומרנג. הפלסטינים והאירופים יתייחסו אל תוכניתו של טראמפ כאל מפגע חריג, ויתבצרו ביתר שאת מאחורי מתווה קלינטון. ישראל אינה יכולה לתת לזה לקרות. אסור לה להחמיץ את ההזדמנות להביא אל קיצן 25 שנות קיפאון וסבל שנגרמו על ידי חזיונות תעתועים מרופטים. לכן עליה לגשת אל יוזמת השלום של טראמפ בראש פתוח, ולהציע לה את המרחב הדיפלומטי שבו תוכל לחלחל ואת הזמן הנדרש לבניית מומנטום. ירושלים יכולה וצריכה לקדם בברכה את התוכנית כמצע תכליתי להליכה קדימה, ולאחר מכן לשקול היטב את מרכיביה. ישראל צריכה להיות מוכנה לומר: "כן, אבל…".


דוד מ' וינברג הוא סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (jiss.org.il).

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *