אל תשכחו את קלאוזביץ

ההוגה הצבאי הקלאסי אבחן שלושה יסודות שיישארו תמיד בעימותים אלימים: כוח המקרה, האופי האנושי, והיות המלחמה חלק ממדיניות בעלת תכלית. כל הניסיונות בזמננו להתעלם מאחד מהשלושה חוללו תבוסות ואסונות

מיוליוס קיסר וסון טסו בימי קדם עד ג'ון פרדריק פולר, באזיל לידל הארט והיינץ גודריאן במאה העשרים, דברי הימים ודברי העמים מלאים אסטרטגים והוגים צבאיים שהשפיעו על התפתחות ההיסטוריה הצבאית. אולם מעטים מהם ניחנו בהשפעה, ברלוונטיות ובנצחיות כמו אלו שזכה בהם התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קרל פון-קלאוזביץ (1780–1831).

קלאוזביץ היה חייל בצבא הפרוסי מרבית חייו הבוגרים, ואף נלחם במלחמות הנפוליאוניות, אך עיסוקו החשוב ביותר היה ניסיון הבירור המתמיד שלו בדבר טבעה של המלחמה. ספרו 'על המלחמה' הוא מהחיבורים המוכרים ביותר בתחום ההיסטוריה וההגות הצבאית. אבל אף כי קלאוזביץ הוא אחד ההוגים המצוטטים ביותר, לאמיתו של דבר הוא מן המובנים פחות.[1]

כך גם בישראל. אמרות כנף אחדות אשר הפכו למטבעות לשון אוניברסליות מצוטטות בשמו שוב ושוב, אך נוכחותו שלו עצמו, כהוגה שמעבר לסיסמאות, כמעט שאינה מורגשת. כך למשל, קלאזוביץ מוזכר במקראות לקורס הקצינים של צה"ל בשתי אמרות השפר המפורסמות שלו– "כל התוכניות משתבשות במגע הראשון, ושדה הקרב הוא ממלכת האי-ודאות"; "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" – ותו לא.[2]

אמרות אלו אינן משקפות את עומק הגותו. השורות הבאות, תקוותנו, יתקנו במעט עוול זה; אם יישאו פרי, אף ישכנעו את הקורא כי הגותו השלמה של קלאוזביץ רלוונטית עד מאוד למציאות האסטרטגית הלאומית של ישראל.

דיאלקטיקה מלחמתית

"המלחמה אינה אלא דו-קרב בקנה מידה גדול יותר"; כך פותח קלאוזביץ את הפרק הראשון בספר הראשון של 'על המלחמה'.[3] מהי מלחמה? ניסיונם של שני יריבים בשדה הקרב לכפות את רצונם זה על זה. בדו-קרב יש מנצח מוחלט ומפסיד מוחלט, מי לחיים ומי למוות, מי לניצחון ומי לתבוסה. כיוון שהכול מוטל על הכף, כל יריב יפעיל בהכרח את כלל הכוחות והמשאבים העומדים לרשותו כדי לכפות את רצונו על היריב.[4]

עד כאן, דברים החלטיים וברורים, אך לא מחדשים כלל. הרי ידוע שכך פועל הטבע וכך פועל האדם. מראשית היות אדם היו מלחמות, ותמיד היו מנצחים ומפסידים. קין ניצח את הבל, דוד את גוליית, יוון את פרס, רומא את קרתגו. בכל מאבק כזה יש להניח שכל יריב ניצל את מלוא המשאבים שברשותו כדי לנצח בקרב ולהביס את היריב. אלא שציטוטים קצרים מקלאוזביץ הם מתכון בטוח לסילופו. שכן קלאוזביץ נוקט בספרו, ובייחוד בפרקיו הראשונים, כתיבה דיאלקטית – וידיעת הדבר קריטית להבנת הכתוב.

דיאלקטיקה מוכרת לנו היום בעיקר ממשנתו הפילוסופית של גאורג פרידריך הגל, כאפיון של תהליך ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית. אליבא דהגל, עולם הרוח מתפתח בתהליך קבוע של היווצרות ניגודים ויישובם: תזה מתפתחת ובהדרגה מבשילה כנגדה אנטיתזה, והן יוצרות יחדיו לבסוף סינתזה המאגדת את שתי השיטות גם יחד. הסינתזה הזו הופכת בתורה לתזה המובילה להבשלתה של אנטיתזה נוספת, וחוזר חלילה.

אך השימוש במושג הדיאלקטיקה כתיאור של ההתפתחות ההיסטורית מחסיר חלק גדול ממשמעותה המקורית של התפיסה. 'דיאלקטיקה טרום-הגליאנית' לא מתארת תהליך היסטורי, אלא אופן דיון פילוסופי, ויותר מכך גם צורת כתיבה. הדיאלקטיקה היא תהליך של רצוא ושוב. תהליך של עימות טיעונים וניגודם והשלכתם זה בזה, באופן המחדד ומלבן את מושגי היסוד העומדים לדיון. השיטה מושגת באמצעות הליכה לקצוות. בחינה של מקרי קיצון, המאפשרת לזקק את תמצית ההגדרות של המושגים עצמם.

דיאלקטיקה בהגדרה זו היא צורה של בניית טיעונים, הבאה לידי ביטוי באופן כתיבה ייחודי. כתיבה דיאלקטית מבוססת על בניית טיעונים והעמדת טיעוני-נגד לעומתם. כתיבה שכזו מוכרת לנו כבר מימי קדם, הן במסורת הכתיבה האפלטונית (בצורה של דיאלוג), הן במסורת האמוראית התלמודית (בצורה של שקלא וטריא). לצד צורות כתיבה שהתבססו על גישה ישירה יותר לפריסת טיעונים לוגיים, השיטה הדיאלקטית המשיכה להתקיים כצורת כתיבה פילוסופית מרתקת לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה. היתרון שבה הוא היעדר קיצורי דרך. היא כופה על הכותב ללבּן מושגים באופן חוזר ונשנה. הקוראים נדרשים לצאת למסע יחד עם הטקסט הכתוב כדי לרדת לשורשו של דבר ולעומקו. שיטה כזו נקט גם קלאוזביץ.

המלחמה היא דו-קרב, פתח קלאוזביץ. אך זאת, רק כדי לעורר את התיאבון, ולפתוח את הדרך הדיאלקטית להבנה מורכבת יותר של התופעה הנידונה. נחמד לדמיין את המלחמה כדו-קרב: אירוע סטרילי, מנותק מהקשר, ובו מנצח ומפסיד ברורים. בנקודת זמן זו, שהיא שלב תחילתי בתהליך דיאלקטי, אומר קלאוזביץ עוד דבר המצוטט לרוב – "מלחמה היא לפיכך הפעלת כוח שנועד לכפות על היריב לסור לרצוננו".[5] רוצה לומר, המלחמה היא קרב רצונות, ניסיון מתמיד של היריבים לכפות רצון זה על משנהו באמצעות שדה הקרב.

אך בדיוק כאן צריך להכניס שיקולים נוספים. המלחמה לעולם איננה אירוע מבודד, נטול הקשר היסטורי או פוליטי. המלחמה איננה תופעה מופשטת המתרחשת בתנאי מעבדה, אלא היא חלק מרצף היסטורי. היא לעולם איננה מסתכמת בקרב יחיד ובודד העומד בריק. המלחמה, אומר לנו קלאוזביץ, מתרחשת בעולם האמיתי.[6]

ומה יש באותו עולם אמיתי? קלאוזביץ התמודד עם הגות צבאית שהתגבשה והלכה לאורך תקופת הנאורות וברוח המהפכה המדעית. ההגות בתקופת הנאורות סברה כי לעולם כללים ברורים והאדם צריך רק לגלותם. ברוח זאת  סברו תיאורטיקנים רבים בני זמנו של קלאוזביץ כי גם במישור הצבאי כל שצריך הוא "לגלות" את כללי המלחמה אשר יביאו בוודאות לניצחון בשדה הקרב. קלאוזביץ כפר ברעיון זה מכול וכול. לדידו, בעולם האמיתי אין כללים תיאורטיים הנכונים בכל מקום ובכל זמן ומבטיחים את הניצחון; נהפוך הוא, במציאות קיים תמיד ממד של אי-ודאות. העולם הוא מציאות כאוטית, מציאות שבה לא מתקיימים לעולם תנאי מעבדה, וגם אירוע קטן וזניח בשדה הקרב עשוי להשפיע על המערכה כולה. "המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות", אוהבים לצטט את קלאוזביץ, אך אמרה זו נכונה לא רק משום שהמציאות במלחמה היא כאוטית, אלא גם משום שהמציאות מעצם טבעה היא כזו. ככל שימשיך העולם להתקיים לפי חוקי הטבע, ימשיך ממד הכאוס להתקיים, ותמיד תהיה הסתברות לאירוע לא צפוי שישנה בסופו של דבר את מהלך ההיסטוריה.[7]

מה עוד יש בעולם האמיתי? אנשים. קלאוזביץ מציין כי בסופו של דבר המאבקים במלחמה מנוהלים על ידי אנשים. אנשים אינם בהכרח (וליתור דיוק – הם בהכרח לא) יצורים רציונליים, הממלאים קודקס כלשהו של צו חוקים סדור ולָכיד. בני אנוש הם יצורים מורכבים, ולא ניתן לחזות את מעשיהם בצורה מדויקת. תכונות אלו מתחדדות אף יותר בשדה הקרב. בתוך אירוע אלים, מסוכן, העלול להוביל למוות, המורכבות האנושית מגיעה לשיאה. הרכיב האנושי, בניסוחו של קלאוזביץ, הוא ה"אלימות הפרימורדיאלית", הקדמונית, הקיימת בנפש האדם כאשר הוא ניצב בשדה הקרב.[8]

אם כך, אם המלחמה מתנהלת באותו עולם אמיתי, שבו הכאוס מובנה במציאות ובנפש האדם, מה היא מלחמה אם לא אוסף מקרי של תופעות טבע ותגובות אנושיות? כאן קלאוזביץ שוב מחזיר אותנו לתהליך הדיאלקטי: להבדיל מן העולם הכאוטי, המלחמה היא ניסיון לכפות רצון על היריב; היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מלחמה היא כלי שרת בידי המדינאי, אמצעי הנתון לו כדי לקדם את האינטרס שלו ושל מדינתו. במובן זה, מלחמה איננה אירוע אקראי כלל וכלל. היא אירוע מחושב, סדור, הנובע מרצון מוגדר של הצדדים המעורבים ומהשאיפה לכפות אותו.

שלושת הקטבים בהבנת המלחמה

אז מה היא אם כן המלחמה? היא בדיוק התוצר הדיאלקטי של תהליך החשיבה שמוביל קלאוזביץ (וכמובן, יש לעיין במקור כדי להתרשם מן התהליך הדיאלקטי במלוא הדרו). המלחמה היא דו-קרב במובן התיאורטי, שמטרתו לכפות את הרצון המוחלט על היריב בזירת הקרב. אך בו בזמן היא גם איננה אירוע מבודד כזה, אלא היא נטועה בשורשים היסטוריים, ולעולם אין היא מבודדת מבחינת נסיבות הזמן והמקום. לכן מלחמה לעולם איננה "דו-קרב עד המוות". היא לעולם אינה טוטאלית, כי היא מתקיימת בתוך רצף היסטורי. וכיוון שהמלחמה נטועה בזמן ובמקום, בעולם האמיתי, מתקיימים בה גם היסודות הכאוטיים של המציאות והיסודות האי-רציונליים של טבע האדם.

המלחמה, על פי קלאוזביץ', היא כמטוטלת הנעה בין שלושה קטבים, ואלו הם: המלחמה היא תמיד המשך המדיניות באמצעים אחרים, כלומר מטרתה תמיד לכפות רצון צד אחד על משנהו; המלחמה תמיד כוללת את המקריות והכאוטיות הנטועה בטבע ובמציאות; והמלחמה תמיד מושפעת מטבע האדם. התהליך הדיאלקטי שפיתח קלאוזביץ הבהיר דבר יסודי אחד: טבע המלחמה יכלול תמיד משהו מכל קוטב.

לרוב מצוטט קלאוזביץ כמי שאמר ש"השילוש הקדוש" של המלחמה הוא המדינאי, הצבא והעם. כל אחד מאלה מיוצג על ידי אחד מהקטבים שהצגנו זה עתה (המדינאי – המדיניות; הצבא – המקריות; העם – טבע האדם). אולם הצגה זו היא פשטנית, והיא גורמת בדרך כלל להבנה חלקית מאוד בתפיסה היסודית של קלאוזביץ. קלאוזביץ מציין כי אמנם כל אחד מהקטבים של המלחמה מאופיין לרוב על ידי חלק שונה מהחברה, אולם ההתאמה הזאת היא רק כלי דידקטי בסיסי, ואין מדובר בהתאמה חד-חד ערכית. גם על המדינאי חלים חוקי הטבע, גם לצבא ישנה מדיניות, וכן הלאה.

הקטבים היסודיים של קלאוזביץ הם התוצר הממושך מהתהליך הדיאלקטי המזקק ומבאר את מושג המלחמה. הפועל היוצא שלהם כלפי חלקי החברה השונים – הוא משני למדי. "השילוש הקדוש" החשוב יותר של קלאוזביץ עורפל בידי השילוש מדינאי-צבא-עם. את העיוות הזה אבקש להסיר.

מלחמה, לאור התהליך הדיאלקטי, היא בהכרח אירוע המשנה את עורו בתוך מסגרות שלושת הקטבים. ניסיון להתעלם מאחד מהקטבים, או לבטל אותם, הוא חסר סיכוי. ניסיון כזה יביא לעיוות יסודי בהבנת טבע המלחמה, ולפיכך יהיה הרה אסון. או כדבריו של קלאוזביץ – "תיאוריה אשר מתעלמת מאחד מהם [משלושת הקטבים של המלחמה] או מנסה לקבוע קשר שרירותי ביניהם, תעמוד בסתירה כה חזקה למציאות עד שמסיבה זו לבדה תהפוך להיות חסרת תועלת לחלוטין".[9]

למרות אזהרתו של קלאוזביץ, רבים וטובים ניסו להבין אחרת את המלחמה, לבטל את אחד הקטבים, או להדחיק את קיומו. הבה נדגים מה התרחש במקרים אלו.

מחיר ההתעלמות מקוטב המקריות

"ניתן להבטיח שלום ממושך ברחבי אירופה". אין זה ציטוט מ'קץ ההיסטוריה' של פרנסיס פוקויאמה, מ'המזרח התיכון החדש' של שמעון פרס או מחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו, אלא קטע מדבריו של כלכלן גרמני בן המאה ה-19, פרידריך ליסט שמו.[10] ליסט התגורר כמה שנים בארצות הברית, שם היה שותף פעיל בפיתוח מסילות הרכבת בחוף המזרחי. בשובו לגרמניה, מאוהב ברעיון הרכבות, היה מהבולטים בתעשיינים המוקדמים שקידמו את פיתוח רשת הרכבות שם. לתפיסתו, הדבר היה נחוץ להתפתחותה המדינית של גרמניה, אשר באותה עת עדיין הייתה מפוצלת לנסיכויות וממלכות קטנות. הוא האמין שרשת רכבות מפותחת תגביר את חוסנה הכלכלי של האומה הגרמנית, תקדם את איחודה הפוליטי, ואף תביא לחיזוקה האסטרטגי. מהפכני מכל רעיונותיו של ליסט היה הרעיון שפיתוח מסילות הרכבת בגרמניה, ולאחר מכן בכלל אירופה, יביאו לסיום כל המלחמות ביבשת.[11]

מה היה ההיגיון בתפיסה של ליסט? ליסט גרס כי הגורם המכריע במלחמה הוא היכולת לרכז כוחות במקום אחד בנקודת זמן מכרעת על מנת להכות את האויב באופן הקשה ביותר. בעבר, בעידן הטרום-תעשייתי, ריכוז כוחות בוצע באמצעות הצעדה רגלית (ובמקרים טובים – רכובה) של כוחות לאורך מאות קילומטרים כדי שברגע השיא יימצא וכולם בנקודה המכריעה. שינוע שכזה דרש תקופת זמן ממושכת – שבועות, חודשים ולפעמים שנים – והיה גורם מכריע באפשרות להפתעות בשדה הקרב. גם לצבא החלש יותר היה סיכוי לנצח במלחמה אם הצליח לרכז את כוחותיו מהר יותר ולתקוף את האויב בעודו בשלבי התארגנות. ממד המקריות בטבע הביא לכך שלא היה ניתן לדעת בוודאות מי יצליח לרכז את כוחותיו מוקדם יותר ולפגוש את האויב מתוך יתרון זה.

אולם כל זאת אפיין את מלחמות העבר, סבר ליסט. עידן הרכבות שינה זאת בכך שאיפס, לטענתו, את ממדי הזמן והמרחב של שדה הקרב. מרגע שאירופה תהיה מרושתת כולה ברכבות, צבירת כוחות תתאפשר באופן מיידי בכל נקודת זמן ובכל מקום, וכך כבר לא תהיינה הפתעות במלחמה. ממד המקריות של שדה הקרב יתבטל, שכן לא יהיה שום חוסר ודאות. מנהיגי הצדדים היריבים יידעו מי מחזיק בצבא הגדול יותר, ויבינו מראש כי דינו לנצח.

ידוע לנו כמובן שרישות אירופה במסילות רכבת לא הביא לסיום המלחמות ביבשת. הכשל בתפיסה של ליסט היה המחשבה שהרכבות ביטלו לחלוטין את ממד האקראיות בשדה הקרב, וכי כעת ניתן לייצר תוכניות 'מושלמות' של שינוע כוחות אשר יבטיחו ניצחון, כיוון שיביאו לריכוז הכוחות הנדרש ברגע הנכון ובמיקום הנכון. קלאוזביץ, לעומתו, מזכיר לנו שבמלחמה תמיד תשרור המקריות, חוסר-הוודאות האינהרנטי במציאות הפיזיקלית. טכנולוגיה יכולה לצמצם את האקראיות במידת מה, אך לעולם לא לבטל אותה.

גם אם הבינו שהרכבות לא תבאנה לקץ המלחמות, התפיסה היסודית של ליסט המשיכה להתקיים, דהיינו התפיסה שהטכנולוגיה והקדמה יכולות למעשה לרוקן את שדה הקרב מממד האקראיות שבו. ככל שהחימוש המודרני התפתח יותר, ככל שהאדם הצליח לרתום את כוחות הטבע להשגת עוצמת אש וניידות גבוהות יותר (דבר אשר הגיע לשיאו בפתחו של העידן הגרעיני), כך התמידה לצוץ מפעם לפעם תפיסה זו: אותה תפיסה שההיסטוריה הפריכה פעם אחר פעם. המחשבה ששדה הקרב 'שוטַח' וכי אין יותר משמעות לריכוז כוחות עלתה אצל תאורטיקנים נוספים במקביל להתפתחות התחבורה המודרנית לאורך 180 השנים שחלפו מאז פרידריך ליסט. האוטומוביל, המטוס, ובמידה מסוימת גם האינטרנט, הביאו כל אחד בתורו לנבואות חזון על סוף תופעת המלחמה כפי שהייתה מוכרת לנו. עד למועד כתיבת שורות אלו, תחזיות אלו התבדו כולן.

חשוב להדגיש כי הניסיונות לצמצום קוטב המקריות אינם בעייתיים כשלעצמם, והם לרוב תוצר מתבקש של התפתחות טכנולוגית; אולם ניסיונות אלה נעשים בעייתיים מרגע שמניחים שמטרתם אינה לצמצם את קוטב המקריות אלא לבטלו כליל. ניסיון מעין זה החל להתפתח בשנות התשעים בצבא האמריקני, ואותותיו משפיעים על תפיסתו הלוחמתית במידה רבה עד היום. במלחמת המפרץ הראשונה ניצחה ארצות הברית את הצבא העיראקי לאחר חודש של הפצצות מהאוויר ורק מאה שעות לחימה קרקעית. מסקנות הצבא האמריקני מהמלחמה היו שההפצצות האוויריות הוכיחו יעילות מושלמת בפגיעה ביכולות העיראקיות והביאו את הצבא העיראקי לסף התמוטטות, עוד לפני שלב התמרון הקרקעי. דבר זה התאפשר הודות לפיתוח הנשק המונחה המדויק והפעלתו במהלך המלחמה.

הצבא האמריקאי, שנמצא בקיצוצים נרחבים לאחר סיום המלחמה הקרה, התאהב ברעיון החימוש המדויק. את התוכנית הרב-שנתית שלו בשנות התשעים הוביל רעיון מארגן שכונה Revolution in Military Affairs ("מהפכה בתחום הצבאי") או בקיצור RMA. תפיסה זו גרסה שבעקבות מהפכת המידע והשינויים הטכנולוגיים, כל הדרוש לשמירת יכולת צבאית של מעצמת-על הוא פיתוח "צבא קטן וחכם" שיהיה חמוש באמצעי לחימה מונְחים מדויקים. פתרון זה בא כתחליף לדוקטרינה האמריקנית הקלאסית שהדגישה את העליונות ביכולות האש והתמרון בשדה הקרב. הרעיון היה לייצר מציאות חדשה בשדה הקרב: להגיע ל"מודיעין כמעט-מושלם", כזה שיאפשר פגיעה חזקה באויב בכל רגע ובכל מקום באמצעות הנשק המדויק שפותח במקביל. הנחת היסוד הייתה, בדומה לזו של ליסט, שבזכות מהפכת המידע ניתן להפוך את חוסר-הוודאות בשדה הקרב לתופעה זניחה.

אלא שתפיסה זו נותרה בעייתית כמו במקרה הרכבות. ההתקדמות הטכנולוגית לא בהכרח מאפשרת עליונות במודיעין או ביכולת אש מדויקת, שכן לא תמיד הצד החזק הוא הצד שבוחר גם את שדה הקרב. במלחמת המפרץ הראשונה הצבא האמריקני התמודד עם הצבא העיראקי בשדה קרב שהיה אידיאלי ללוחמה מבוססת מודיעין מדויק ואמל"ח מונחה: לחימה נגד צבא קונבנציונלי בעל תשתיות מדינתיות באקלים מדברי המאפשר יכולות מודיעיניות מיטביות. הדבר לא היה נכון לגבי העימותים שארצות הברית נמצאה בהם מאז 1991.

בקיץ 2002 ערכו הכוחות המזוינים האמריקניים את "משחק המלחמה" הגדול והיקר ביותר בהיסטוריה. המשחק, שכונה "אתגר המילניום", ארך כשלושה שבועות, עלותו הסתכמה ביותר מרבע מיליארד דולר, וחידושו היה בשילוב בין סימולציות ממוחשבות לבין תרגילים חיים. מטרתו הייתה לבחון את הכשירות של "הצבא הקטן והחכם" שהאמריקנים טיפחו לכל אורך שנות התשעים בהתאם לתפיסת ה-RMA במצבי אמת. לחמו בו כוח "כחול" שייצג את צבא ארצות הברית, וכוח "אדום" שדימה צבא של מדינה מזרח-תיכונית (כנראה עיראק), ועליו פיקד הגנרל האמריקני בדימוס פול ואן-רייפר. אף שהכוח הכחול עלה עשרות מונים על הכוח האדום מבחינת יכולות מודיעיניות ועוצמת אש, הכוח האדום הצליח כבר בימים הראשונים של המשחק לשגר כמות מאסיבית של טילי חוף-ים וטילי ים-ים לעבר הצי הכחול ולהטביע לא פחות מ-13 ספינות.

שיטת הלחימה של הכוח האדום של ואן-רייפר נבנתה מתוך הנחה שהלחימה הינה א-סימטרית, כאשר העליונות הטכנולוגית של הצד הכחול מובטחת. לכן הוא נקט שיטה שתצמצם את יתרונות העליונות טכנולוגית. ואן-רייפר הנחה את כוחותיו להשתמש ביכולות "פשוטות". למשל –  העברת מסרים בין הכוחות באמצעות שליחים ולא באמצעי תקשורת מתקדמים הנתונים לניטור של הצד הכחול; היטמעות בתוך האוכלוסייה האזרחית כדי למנוע שימוש אפקטיבי ביכולות החימוש המדויק של הכחולים; ושימוש רחב בארמדה של ספינות קטנות אשר ביצעו תקיפות ממושכות נגד הצי הכחול (תקיפות קונבנציונליות אך גם משימות התאבדות), שהביא בסופו של דבר לאבדות הכבדות של הצי הכחול.

רבים מן האתגרים שעלו אל פני השטח במשחק התגלו כרלוונטיים למלחמות הממושכות שארצות הברית ניהלה מאז בעיראק ובאפגניסטן. הצבא האמריקני אומנם ניחן ביכולות המודיעיניות הטובות ביותר בעולם ובאמל"ח המדויק והקטלני ביותר, אך הללו, בניגוד לציפיות, לא סייעו בידו להביא לסיום מהיר ואפקטיבי של הלחימה. המלחמות ארכו תקופה ממושכת עשרות מונים מזו ששיערו האמריקנים כאשר הטילו את כוחותיהם לשדה הקרב: בעוד מלחמת המפרץ הראשונה, בשלבה הקרקעי, הסתיימה בתוך כמאה שעות, מלחמת המפרץ השנייה לא תמה גם לאחר מאה חודשים.

סיבה מרכזית להתמשכות המערכה הייתה שארגוני הטרור במדינות אלו השתמשו בטקטיקות לוחמה א-סימטריות דומות לאלו שבהן השתמש ואן-רייפר. כך קרה שהיכולות האמריקניות, היכולות המתקדמות ביותר שראה אי פעם שדה הקרב המודרני, לא הועילו כנגד קיני הטרור שהתפתחו המדינות אלו. בעיראק, לאחר ההשתלטות על בגדאד והפלת שלטון סדאם חוסיין, התחילו פיגועי הטרור הגדולים של אל-קאעדה; הלחימה הסתיימה רשמית רק ב-2011, וכזכור היציאה מעיראק אפשרה מאוחר יותר את עליית ארגון דאעש. באפגניסטן, על אף שרשמית שלטון הטאליבן נפל עוד ב-2001, והמלחמה הסתיימה בשנת 2014, אלפי חיילים אמריקנים המוגדרים יועצים שוהים במדינה, ארגון הטאליבן עדיין שולט במחצית שטחה, וכ-3,800 אזרחים נהרגו במדינה כתוצאה מקרבות פנימיים רק בשנה האחרונה. בשני המקרים הללו, כאמור, נרשמה הצלחה לארגוני הטרור חרף היכולות הטכנולוגיות של האמריקנים בשדה הקרב. הניסיון האמריקני להתמודד עם ארגוני הטרור באמצעות השגת עליונות מודיעינית מושלמת נכשל פעם אחר פעם כיוון שארגוני הטרור למדו, הסתגלו ופעלו בהתאם. ארה"ב למדה בדרך הקשה כי יש גבול ליכולת לייצר מודיעין 'מושלם', וכי שדה הקרב הוא תמיד ממלכת האי-ודאות.

מחיר ההתעלמות מקוטב טבע האדם

הרעיון של שדה הקרב החדש בעידן הדיגיטלי לא רק הניח שתם עידן הכאוס במלחמה. הייתה טמונה בו גם הנחה סמויה נוספת לגבי תפקידם של בני האדם בשדה הקרב.

בעידן הטכנולוגי התאפשר, כאמור, לפגוע באויב בצורה מדויקת באמצעות טילים חכמים, אך נוסף על כך התבססה והלכה ההנחה שהאויב גם הוא יריב טכנולוגי; משום כך חשוב יותר לפגוע ביכולות הטכנולוגיות של האויב, ואין צורך לפגוע באנשי האויב עצמם. דוקטרינות צבאיות שהתפתחו במהלך שנות ה-90 גרסו שאת הטכנולוגיה ניתן לצייר כרשת, כתרשים זרימה של סיבה ומסובב, ולפיכך גם את האויב ניתן לייצג בדרך זו. התפתחה והלכה התפיסה כי את האויב (כמו גם את עצמנו) צריך לנתח כרשת, או ליתר דיוק כרשת המורכבת מרשתות קטנות יותר (network of networks). כדי לנצח במלחמה צריך רק לזהות את נקודות התורפה שפגיעה בהן תביא להשבתת הרשת.[12]

הרשת של האויב כוללת את מרכיבי הכוח המרכזיים שלו: תחבורה, חשמל, תקשורת, נשק וכדומה. כל מרכיב כזה הוא רשת בפני עצמה. כך למשל, התחבורה של האויב היא רשת המורכבת מכבישים, מסילות רכבת, שדות תעופה, אמצעי תחבורה וכן הלאה. ובכל רשת כזאת – נקודת תורפה. בזכות יכולת ההפצצה המדויקת ניתן לפגוע בה – וכך להשבית את יכולת הלחימה של האויב. כך, אם יופצצו גשרי האויב, תתבטל יכולת התחבורה שלו. אם יופצצו מרכזי השידורים והקליטה, תתבטל יכולת התקשורת שלו.

ההנחה של אנשי דוקטרינת ה-Network of networks הייתה שמרגע שכל רשת האויב תצא מכלל פעולה, לא תיוותר לו ברירה אלא להיכנע. באופן זה, שדה הקרב יהפוך סטרילי הרבה יותר מאשר בעבר: לא צריך עוד להרוג אלפים מחיילי היריב כדי לאלץ אותו לסור לשולחן המשא ומתן; די לפגוע בנקודת התורפה. הדבר יחסוך חיי אדם לשני הצבאות גם יחד. התוקף יוכל להסתפק בלחימה מדויקת, שרובה ככולה יכול להתנהל בשלט רחוק ללא צורך בסיכון חיילים בשטח – והנתקף יאבד בעיקר את יכולת הלחימה שלו אך לא את מרבית כוח האדם שברשותו.

הוגי תפיסה נפלאה זו שכחו רק דבר קטן: שאנשים נלחמים גם כאשר יכולת הלחימה שלהם נפגעת. במלחמת המפרץ הראשונה הצבא העיראקי לא נכנע עד לפלישה הקרקעית של כוחות הקואליציה, למרות ההפצצות הממושכות על תשתיות המדינה העיראקית לאורך שבועות. גם בשנים האחרונות, ניסיונות להכריע בשלט רחוק לא הניבו פירות, בין אם במערכה נגד המורדים החות'ים בתימן, בהפצצות האוויריות בלוב בפרוץ האביב הערבי (אשר לא השפיעו במידה של ממש על התפתחות האירועים בשטח), או במערכה נגד ארגון המדינה האסלאמית, דאעש, בעיראק ובסוריה.

כפי שהסביר קלאוזביץ, המלחמה אינה משתנה בגלל כלי נשק זה או אחר שהושק לראשונה בשדה הקרב. ממשלות נוטות להמשיך להיאבק גם משנשללו מהן יכולותיהן החזקות ביותר. צבאות אפשר לשקם, תשתיות אפשר לבנות מחדש, ואיתן מכל אלה, רשת בלא תורפה, הוא לא-פעם כוח הרצון של האדם. [13]

מחיר ההתעלמות מקוטב המדיניות

המלחמה הקרה העסיקה את מיטב האסטרטגים וההוגים המדיניים האמריקנים בשאלה כיצד יש לפעול בעולם מקוטב בין שתי אידיאולוגיות מנוגדות, שבו שתי מעצמות-על מתחרות על ההגמוניה הגלובלית. בעולם חדש זה, שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, היה מקום רב לחשיבה אסטרטגית יצירתית. ואכן, מאמץ אנושי עצום הושקע לאורך העשורים בהתוויית אסטרטגיה-רבתי נכונה לארצות הברית.

עיקר החשיבה הוקדש למדינות "צד-שלישי", אותן מדינות שבהן התרחשו המלחמות החמות של המלחמה הקרה. הנחת היסוד הייתה כי הסובייטים מנסים לחזק את מעמד הקומוניזם בעולם, ועליית משטר קומוניסטי במדינה באזור כלשהו עלולה, כאותה אבן דומינו נופלת היוצרת שרשרת נפילות, לעורר טלטלה באזור והתפרצות מהפכות "אדומות" נוספות. זו הייתה "תיאוריית הדומינו" של הנשיא אייזנהאואר. מסקנתה הייתה שיש לעצור מהפכה קומוניסטית בכל מדינה שהיא, גם במחיר גבוה.

מובן שבתאוריית הדומינו היו כשלים מסוימים בהבנת המצב הגאופוליטי העולמי בשנות החמישים, ואין בכוונתי לסקור את הביקורות הרבות שהושמעו כלפי התאוריה. אולם ביסודה של תאוריית הדומינו הוצבה הנחת העבודה כי קיימת מדיניות סובייטית ברורה. במקרה זה, מדיניות שמטרתה להביא להתפשטות הקומוניזם בחלקים נוספים של העולם. לסובייטים יש מדיניות, ולכן גם אפשרי ליזום תוכניות שימנעו את יישומה של מדיניות זו. תוכנית מרשל לשיקום אירופה ולבלימת הקומוניזם היא דוגמה לכך. אולם ככל שהבריקו האסטרטגים האמריקנים בניסוח תוכניות-נגד למדיניות ההתפשטות הסובייטית, במקום אחד הם נאלמו דום: הלוחמה הגרעינית.

הפצצה הגרעינית שינתה לחלוטין את שדה הקרב ואת טבע המלחמה באשר היא, גרסו אסטרטגים רבים אחרי השימוש הראשון בפצצות האטום באוגוסט 1945 (שוב טכנולוגיה המשנה את טבע המלחמה, לכאורה). על פי אותם אסטרטגים, הלוחמה הגרעינית, המאפשרת מחיקה שלמה של שדה הקרב במחי לחיצת כפתור, היא נשק קטלני מאין כמותו היכול להמיט הרס מוחלט על צבא האויב ועל האוכלוסייה האזרחית שלו. בניגוד לחזון הפציפיסטי שהגה פרידריך ליסט בראשית עידן הרכבות, שלפיו רכבות חזקות ישימו קץ למלחמות, המסקנה של חלק מהתיאורטיקנים של עידן הגרעין הייתה הפוכה: זהו עידן של השמדה הדדית מובטחת, Mutually Assured Destruction, ובקיצור  MAD.

פחד תהומי נפל על רבים מהאסטרטגים האמריקנים בבואם לעסוק במדיניות הגרעין הסובייטית, כי עצם הרעיון שאפשר להבין מדיניות בתחום המבטיח השמדה הדדית נתפס כאבסורד. אם חִיל אחז במומחים, על אחת כמה וכמה נמוגו כל יושבי השיח הציבורי. הרעיון שאפשר להיכנס למלחמה גרעינית היה בבחינת אבסורד, ועצם המחשבה על שימוש בו – שיגעון (אכן, MAD). בהמשך ישיר לכך, כל ניסיון לנסח בצורה לכידה מהי המדיניות הסובייטית בתחום הגרעין נתקל בחומה בצורה של חוסר נכונות להעלות על הדעת את הרעיון שהסובייטים מתכוונים להשתמש בנשק גרעיני למטרות שאינן הרתעתיות.

אלא שהשיח הציבורי האמריקני הזה התרחש בשעה שלסובייטים הייתה מדיניות גרעינית ברורה. ומבחינות חשובות היא הייתה שונה מהתפיסה הגרעינית האמריקנית. הסובייטים לא האמינו בהשמדה הדדית מובטחת – בין היתר משום שזכרו את קוטב הכאוטיות, ועל כן הניחו שכל תוכנית אש גרעינית לא באמת תביא לחיסול מלא של שני הצדדים. הם בהחלט הכינו תוכניות אש סדורות ללוחמה גרעינית. בפרט הם הכינו תוכניות ללוחמה גרעינית שתחל לאחר מכת אש גרעינית הדדית אשר תמיט הרס עצום על שני הצדדים הלוחמים. זאת בשעה שהשיח בארצות הברית לא אפשר באמת לתכנן איך יילחמו האמריקנים לאחר מכת האש הגרעינית הראשונה, שכן מי יעלה על הדעת שתתקיים מכה גרעינית כזו ושיישאר משהו אחריה.

חוסר הרצון לזהות מדיניות גם כשמדיניות יֶשנה הכניס את האמריקאים לפיגור אסטרטגי במרוץ נגד הסובייטים. כך למשל, הסובייטים הכינו אמצעים למכה שנייה והגדילו את ארסנל החימוש הגרעיני שלהם לכדי כפליים מכמות ראשי הקרב הגרעיניים הדרושים, לפי חישובי המודיעין האמריקני, להביא להשמדת ארצות הברית. קהיליית המודיעין האמריקנית לא הצליחה להבין מדוע הסובייטים עושים זאת – משום שהיא לא הצליחה להפנים כי המדיניות הסובייטית שונה בתכלית. היא לא קלטה שלסובייטים יש מדיניות גרעינית ברורה: במצב של מלחמה גרעינית ברית המועצות תשיב מלחמה.[14]

תופעת חוסר ההפנמה של קוטב המדיניות חורגת כמובן ממישור הלוחמה הגרעינית. בקצה הנגדי של קשת הסכסוכים האלימים ניתן לראות תופעה זו בניתוח הפשטני של ארגוני הטרור בעשורים האחרונים. פעמים רבות, כיוון שפעולות טרור מצטיירות במבט ראשון ושטחי כמעשי אלימות חסרי היגיון, השיח הציבורי – ולא אחת גם השיח האסטרטגי והמדיני – מתנהל כאוסף קלישאות. במקרים רבים מסתפקים בתפיסה כי אין סיבה לפעולות הטרור, אין להן תכלית אסטרטגית, ומדובר באוסף של פעולות אלימות שמטרתן אלימות גרידא. והלוא אין הדבר כן: לטרור יש תכלית. אומנם מטרתן הטקטית של הפעולות היא להטיל אימה (to terrorize), אך זהו כלי מחושב להגשמת מטרה אסטרטגית. לכן אליבא דקלאוזביץ ארגוני טרור אכן נוטלים חלק באירוע שנכון לתארו כמלחמה; שכן בעצם הגדרתה המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים.

כאשר בוחרים לראות ביריב יצור חסר שאיפות פוליטיות קונקרטיות, הדבר מביא לידי פשטנות חסרת-תועלת הגובלת לעתים באבסורד. הצגת היריב במלחמה כ"משוגע חסר מעצורים" או כ"ברברי צמא דם" היא, למעשה, בחירה לעקור מהמלחמה את יסוד המדיניות ולהסתפק ביסוד טבע האדם. תופעת המלחמה נדמית כך למרחץ דמים חסר תכלית. וזאת טעות מרה, מזכירנו קלאוזביץ. המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים; בכל מלחמה תמיד יש מדיניות המנחה כל אחד מהצדדים. ניסיון להתעלם מקיומה רק מונע מקצרי-רואי להתמודד בצורה נכוחה עם האיום הניצב לפתחם.

ואצלנו: צה"ל והבנת אויבי מדינת ישראל

גם מדינת ישראל נכשלה לא אחת בהשמטת קוטב זה או אחר במשולש של קלאוזביץ. אף שהמאזן הכללי איננו גרוע, ניתן לזהות שתי זירות שבהן אנחנו חוטאים בהבנה שגויה של המלחמה: בניתוח האויב – ובהתייחסותנו לכוח הצבאי שלנו עצמנו.

בכמה מקרים טעתה ישראל בניתוח האויב, מתוך זלזול באחד הקטבים. בייחוד בולט הניסיון להתעלם מקוטב המדיניות. הקונספציה המודיעינית של ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים הייתה ביטוי מובהק לכך. הנחת המוצא הייתה שמצרים לא תתקוף את ישראל כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית הישראלית (וכפועל יוצא מכך, אין לה יכולת לפגוע בעורף הישראלי – לא בתשתיותיו הצבאיות ולא באוכלוסייה האזרחית). אבל מדינת ישראל שכחה שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, שהמלחמה אין תכליתה להשמיד את האויב אלא להוות כלי נוסף במשחק הפוליטי בין שני היריבים. מלחמה מתנהלת בעולם האמיתי, כזכור, ולא בעולם התיאורטי שבו התכלית היחידה היא השמדה מוחלטת של היריב.

נשיא מצרים אנואר סאדאת, לעומת זאת, זכר היטב שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. סאדאת הבין היטב לליבה של מדינת ישראל שוחרת השלום, וראה במלחמה מוגבלת הזדמנות פז להשיב את האבדות הגדולות של מדינתו במלחמת ששת הימים. הקונספציה הישראלית כשלה משום שמטרתו של סאדאת הייתה שונה לחלוטין מזו שישראל דמיינה: בעוד מדינת ישראל תיארה לעצמה שסאדאת ינסה להשיב לעצמו בכוח הזרוע את תעלת סואץ, סאדאת ידע כי כל שהוא מנסה לעשות הוא להשתמש במלחמה כאמצעי לכפות על ישראל משא ומתן ולהשיג דרך כך את התעלה (ואת כל חצי האי סיני) באמצעים דיפלומטיים. הכשל הבסיסי בהבנה שיש מדיניות מצרית החורגת מהמישור הצבאי הוביל לחוסר המוכנות של צה"ל למלחמת יום הכיפורים.

ובכל זאת, ישראל לפחות הבינה שלמצרים יש מדיניות – גם אם לא הבינה שחלק ממדיניות זו הוא שימוש מוגבל במלחמה. שונה הדבר כאשר ישראל מעריכה אויבים שאינם מדינות. השיח הציבורי בישראל נוטה לבטל את קוטב המדיניות כאשר עוסקים בארגוני טרור. הדבר היה נכון במידה זו או אחרת לאורך כל שנות הטרור הקשות. בכל עימות היסטורי של ישראל עם ארגוני טרור השיח הציבורי נטה להתעלם מהתכלית האסטרטגית שניסו ארגוני הטרור להשיג, ובמקום זאת הסתפק בתיאור הטרוריסטים כתאבי-דם ושונאי-אדם.

בספטמבר 1972 נלקחו אחד-עשר ספורטאים ישראלים כבני ערובה בכפר האולימפי במינכן, ונרצחו במהלך ניסיון חילוץ כושל. את הפיגועים ביצע 'ספטמבר השחור', ארגון-צל צבאי של אש"ף. ראש הממשלה גולדה מאיר הורתה בעקבות זאת לראש המוסד צבי זמיר לצאת ל"מבצע זעם האל". במסגרת מבצע זה אותרו וחוסלו כלל המעורבים ברצח במינכן, חלקם שנים מספר לאחר הפיגוע. מדיניות ישראל לאחר הפיגוע התמקדה אם כן ברצון לגמול למחבלים – כנקם, אבל יותר מכך כהרתעה למחבלים אחרים. אולם המרכיב החסר במדיניות הישראלית היה הבנה ש'ספטמבר השחור' פעל לא רק מתוך רצון להרוג יהודים באשר הם, אלא כחלק משאיפה של אש"ף להכרה בינלאומית בו, להעלאת המודעות הבינלאומית לסוגיה הפלסטינית, ולקבלת בלעדיות על סוגיה זו בתוך העולם הערבי. מבחינה זו, למרבה הצער, הטבח במינכן ושאר מעשי הטרור של אש"ף בשנות השבעים המוקדמות עלו יפה: בוועידת רבאט, ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית, אשר התקיימה באוקטובר 1974, זכת אש"ף להכרה כמייצג הרשמי והבלעדי של הפלסטינים בכל סוגיה בינלאומית. ישראל התמקדה ברמה הטקטית ורדפה את המרצחים עד חורמה, אולם בדיוק בשל כך לא השכילה לפעול בהקשר הרחב של התכלית האסטרטגית שאש"ף ביקש למלא.[15]

ניתן לראות דפוס זה במקרים אחרים בהיסטוריה של מדינת ישראל. כנגד פיגועי הפדאיון בשנות ה-50, שמטרתם הייתה יצירת חוסר ביטחון מתמיד באזורי הספר של המדינה הצעירה, הסתפקה ישראל בפעולות נקם שנתנו לתופעה מענה חלקי בלבד (היא נגדעה במלואה רק לאחר מבצע קדש). כעבור עשרות שנים, בשנות אוסלו ובמהלך האינתיפאדה השנייה, מטרת פיגועי חמאס הגדולים הייתה הקרסת תהליך אוסלו והרשות הפלסטינית; אך ישראל המשיכה לראות ברשות הפלסטינית כתובת אחראית למניעת הפיגועים גם זמן רב לאחר שהיה ברור שחמאס נוטלת לעצמו את הבכורה בביצוע הפיגועים.[16]

יש להדגיש כי הדוגמאות הללו סבוכות ביותר, וכי ייתכן שהמדיניות שנקטה ישראל הייתה מיטבית לנוכח כלל האילוצים שעמדו לנגד עיניה; ומעבר לכך, כאמור, המאזן הישראלי בניתוח העימותים הצבאיים שהיא מצויה בהם איננו שלילי כלל וכלל. ועדיין, כאשר השיח הציבורי בישראל לוקה בחסר בהתייחסות לקיומה של תכלית אסטרטגית לארגוני הטרור, אפשרויות דרכי הפעולה ממילא מצומצמות מהנחוץ.

התעלמות ישראלית נוספת מאחד מהקטבים של קלאוזביץ נוגעת לסוגיות בניין הכוח הצבאי או הפעלת הכוח הצבאי הלאומי. ישראל, בהמשך ישיר לפרדיגמת RMA האמריקנית בשנות ה-90, אימצה חלקים ניכרים מהטרמינולוגיה ומהדוקטרינה של תפיסת הלוחמה המדויקת – "צבא קטן וחכם" ושאר הרעיונות שצמחו בארצות הברית בעידן שלאחר המלחמה הקרה ולאחר מלחמת המפרץ הראשונה. תופעה זו התעצמה אף יותר לאור הקשרים הצבאיים ההדוקים בין המדינות והרכש הקבוע של אמל"ח אמריקאי בידי צה"ל ושאר מערכת הביטחון הישראלית.

כך, צה"ל נכנס למלחמת לבנון השנייה עם דוקטרינה מותאמת לתפיסת הלוחמה האמריקנית שלפיה צריך להתייחס אל האויב כרשת ולתקוף את יכולותיו (ולא לכבוש שטח ולהחזיק בו), ועם האמונה שמערכות הנשק המתקדמות יכולות לחפות על תשתית כוח אדם לקויה, יחידות לא-מאומנות ומורל ירוד. צה"ל נוכח לגלות במהלך המלחמה בקיץ 2006 כי אי אפשר לבטל מהמלחמה לא את קוטב המקריות ולא את קוטב טבע האדם. במקום שבו ניסו להסתמך על דיוק, גילו כי הנשק המדויק איננו מספיק בהכנעת חזבאללה. במקום שבו ניסו להסתמך על נשק ולא על אנשים, גילו כי אין תחליף ליחידות מאומנות היוצרות מגע עם האויב על מנת להכריעו.

המלחמה ומעבר לה

במבט-על, נראה כי כיום ישראל מתמודדת עם אתגריה הצבאיים והאסטרטגיים באופן ההולם את תאוריית המלחמה של קלאוזביץ. ככלל, איננו מהירים לבטל את קוטבי המלחמה: צה"ל מאמין בכוח אדם ככלי החשוב ביותר הנתון ברשותו לניהול מלחמותיו (ובכך מפנים את חשיבות קוטב טבע האדם); נשק מדויק הוא אומנם מרכיב משמעותי מהכוח הלוחם בצה"ל, אך הדבר מלווה בהבנה שמערכה צריכה להתנהל גם באמצעות מסה קריטית של כוח אש (גם כזה שאינו מדויק) ושל כיבוש פיזי של שטח האויב (זוהי אחת ממסקנותיה החשובות של מלחמת לבנון השנייה).

עם זאת, ישנם אזורים שבהם קיימת נטייה לבטל חלק מן הקטבים. הדבר בולט בייחוד לאור האוריינטציה הטכנולוגית של המערכת הביטחונית הישראלית, הנוטה לפעמים להסתנוור מפתרונות טכנולוגיים המתיימרים לשווא "לשנות את פני המערכה" ולבטל חלק מקוטבי המלחמה. המודרניזציה, וההתפתחות הטכנולוגית הנלווית אליה, מייצרות פעמים רבות שיח שלפיו טבע המלחמה השתנה מיסודו. קלאוזביץ כופר ברעיון זה. טבע התופעה האנושית המכונה מלחמה נותר זהה לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית. ביטויה של המלחמה משתנה, אך טבעה ומהותה נותרים זהים. בכל פעם שסברו שטבע המלחמה השתנה מן היסוד ושדה הקרב לא ייראה עוד כפי שנראה, נוכחו לדעת כי רב הדומה על השונה.

הגותו של קלאוזביץ חורגת ממישור האסטרטגיה הצבאית. קלאוזביץ יצא נגד תיאורטיקנים בני דורו שטענו שלכל בעיה יש פתרון ושיש למצוא את החוקים הנכונים כדי "לפתור" את המלחמה וכך להביא בוודאות לניצחון בשדה הקרב. הוא הסביר שאין מערכת חוקים שתוכל לתת פתרון לבעיות מורכבות ועתירות גורמים המתקיימות בעולם המציאות.[17] ההכרה במורכבות של הבעיות היא קריטית להבנת המלחמה, אבל באופן כללי היא תזכורת שימושית לשיח הציבורי שלנו ולצורה שבה אנחנו ניגשים להתמודד עם בעיות מורכבות גם בתחומים אחרים.

זהו היסוד השמרני בתפיסה של קלאוזביץ, והקשרו רחב מההקשר הצבאי. נטייתנו בעידן הטכנולוגי שאנחנו חיים בו היא לחשוב שאין לעידן זה דבר עם קודמיו. אך קלאוזביץ טוען בתוקף: יש ויש. המלחמה תמשיך לקרות בעולם של מדיניות ושל טבע כאוטי. חשוב מכך, במלחמה – ובכל תופעה אחרת – ימשיכו בני האדם להיות ציר גלגלי השיניים של ההיסטוריה. וכל עוד בני אדם ימשיכו להניע את ההיסטוריה, יש הרבה ללמוד מן ההיסטוריה. בעידן שבו העתידנות הישראלית מתפרסמת בטענה שהאדם השתנה מן היסוד[18] וכי כל העבר למעשה איננו רלוונטי עוד, חשוב עוד יותר לעמוד איתן ולזכור שהטבע, ובפרט טבע האדם, אינם משתנים כל כך מהר.


אריאל וישנה הוא סטודנט לתואר שני במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. המחבר מבקש להודות לגל וישנה, אורן לובוצקי ורונן שקל על הערותיהם המחכימות שסייעו בכתיבת המאמר.


[1] Youri Cormier, War as Paradox: Clausewitz and Hegel on Fighting Doctrines and Ethics, McGill-Queen's University Press, 2016, p. 13.

[2] מתוך מקראה לצוער עץ הדעת, מגמת נחשון, אפריל 2017 (ניסן תשע"ז), עמ' 8.

[3] על המלחמה, ספר א', פרק א, פסקה 2. כל הציטוטים להלן הם תרגום חופשי לעברית מן התרגום לאנגלית של ספרו של קלאוזביץ: Carl von Clausewitz, On War, Edited and Translated by Michael Howard and Peter Paret, Princeton: Princeton University Press, 1976. ההפניות להלן כולן לספר א', פרק א – ורק מספר הפסקה מצוין.

[4] שם, 3–5.

[5] שם, 2.

[6] שם,  6–9.

[7] שם, 10. קלאוזביץ לא משתמש במונחים של כאוטיות (שלא נטבעו עוד באותה תקופה), וודאי לא מרמז לרעיון שבפיזיקה עצמה ממד של אי-ודאות (רעיון שבא לעולם למעלה ממאה שנה לאחר מותו). להסברת תפיסתו לגבי חוסר הוודאות בטבע הוא משתמש במינוח של הסתברות (probability / chance) באופן המזכיר למדי רעיונות שהתפתחו מאוחר יותר אודות תורת הכאוס.

[8] שם, 28.

[9] שם, 28.

[10] Frederick List, National System of Political Economy, trans.: G.A. Matile, Philadelphia: J.B. Lippincott & Co., 1856, pp. 479–480.

[11] ההסברים מתוך Edward Mead Earle, "Adam Smith, Alexander Hamilton, Friedrich List: The Economic Foundations of Military Power", in Peter Paret (ed.), Makers of Modern Strategy: From Machiavelli to the Nuclear Age, Princeton NJ: 1986, 254–258; Dennis E. Showalter, Railroads and Rifles, Archon  Books: 1975, 24–28.  

[12] דוגמה מפורסמת לכך היא ספרו רב-ההשפעה של ג'ון ווַרדן אשר פורסם בשנת 1988. בספר טען וורדן כי בכל אחת מרמות המלחמה ישנם "מרכזי כובד" שניתן לנטרלם (לשיטתו, באמצעות כוח אווירי) וכך להביא לתבוסת האויב. ראו: Col. John A. Warden III, USAF, The Air Campaign: Planning for Combat, Lincoln: toExcel Press, 2000.

[13] Frederick W. Kagan, "The U.S. Military's Manpower Crisis", Foreign Affairs, Vol. 85, No. 4 (July-August, 2006), pp. 97–110.

[14] Fritz W. Ermarth, "Contrasts in American and Soviet Strategic Thought", in Derek Leebaert (ed.), Soviet Military Thinking New York: George Allen & Unwin, 1985, pp. 86–87. אפשר לראות גם את הניתוח האמריקני של המדיניות הסובייטית ב-Directorate of Intelligence, US Central Intelligence Agency, Soviet Nuclear Doctrine: Concepts of Intercontinental and Theater War, 1973.

[15] אהרון קליין, חשבון פתוח: מדיניות החיסולים של ישראל בעקבות טבח הספורטאים במינכן, מאנגלית: אריה חשביה, תל-אביב: משכל, 2006.

[16] Wendy Kristiansen, “Challenge and Counterchallenge: Hamas’ Response to Oslo”, Journal of Palestine Studies, Vol. 28, No. 3 (1999), pp. 19–36; Khaled Hroub, “Hamas after Shaykh Yasin and Rantisi”, Journal of Palestine Studies, Vol. 33, No. 4 (Summer 2004), pp. 22-24  .

[17] מבחינה זו, קלאוזביץ חי בעידן של מגמות סותרות. מעט לפני ימיו החלו פילוסופים של ההכרה ושל המדע לפקפק ברעיון שניתן להבנות בצורה לוגית פוזיטיבית את כל הידע האנושי (כפי שטען למשל דקארט).  דיוויד יום, ולאחריו קאנט והגל ערערו על ההנחות היסודיות הללו ופתחו פתח לרעיונות של סובייקטיביות, אקזיסטנציאליזם וכדומה, אשר פרחו בתקופת חייו של קלאוזביץ. אולם במקביל ניכרה התחזקות בעולם המדע והתרחבותו לתחומי ידע נוספים: בעוד במאה ה-18 הגישה הפוזיטיבית שימשה את המדע בעיקר בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה, במאה ה-19 היא יושמה גם בביולוגיה (גרגור מנדל, צ'רלס דרווין), בכימיה (דמיטרי מנדלייב), בסיעוד (פלורנס נייטינגייל) ועוד. קלאוזביץ פעל אם כן בעולם שבו מחד הלכו וניסחו עוד חוקי טבע ומנגד הלכו וערערו על קיומם.

[18] יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, אור יהודה: כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2011.


תמונה ראשית: דובר צה"ל

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *