אסא כשר על משקלו של מגש הכסף ואחרים

משקלו של מגש הכסף

לעורכים,

הדיון בשאלות של חיים ומוות מחייב זהירות מיוחדת במינה. אדם הבא לעסוק בשאלת החיים והמוות של זולתו חייב לראות את עצמו כמי שבמו ידיו גוזר את דינו של הזולת לחיים או למוות, אחת ולתמיד, באחריות מלאה. "במו ידיו" – גם אם הוא רק מטיף לממשלה או לצה"ל לנהוג כך או אחרת בשאלות של חיים ומוות, ברוח "נאה דורש, נאה מקיים": "נאה דורש, נאה היה מקיים אילו ניתן בידיו הכוח לקיים"; "אחת ולתמיד" – מפני שתשובות מוטעות לשאלות כאלה, אם הן גוזרות מוות במקום חיים, אין שום דרך לתקן אותן ויש בהן רק בכייה לדורות; ו"באחריות מלאה" – שהרי השאלות החשובות הן לא שאלות מנקודת המבט של "הביקורת", שתפארתה המדומה היא על החסרונות שהיא מתיימרת לגלות במעשי הזולת, אלא מנקודת המבט של "האחריות", שתפארתה האמיתית היא על היתרונות שהיא מצליחה להשיג במעשי עצמה, האמורים לעלות על כל מה שניתן היה להשיג במעשים אחרים.

הדיון בשאלות של חיים מוות מחייב זהירות מיוחדת, בהנחות, בטיעונים ובמסקנות, במיוחד במסקנות המעשיות. דבריו של אסף שגיב, בשם עורכי תכלת ("משקלו של מגש הכסף",תכלת 30, חורף התשס"ח/2008), ככל שהם מציגים שאלות חשובות, לא תמיד עומדים בסימנה של אותה זהירות מיוחדת במינה. נתבונן בכמה דוגמאות מרכזיות.

שגיב מניח ש"במדינה מתוקנת, ובעיקר אם היא דמוקרטיה ליברלית מתפקדת, הכוח [הצבאי] מגויס לטובת האינטרס של כלל הציבור, או לפחות של הרוב המכריע בקרב האזרחים". זוהי הנחה מוטעית. במדינה דמוקרטית, הכוח הצבאי מגויס אך ורק להגנה על חיי האזרחים ושלומם ועל מדינתם. "כלל הציבור" ועוד יותר מזה "הרוב המכריע בקרב האזרחים" הם בעלי אינטרסים לגיטימיים רבים, כדוגמת קיומן של מערכות מוצלחות וזמינות לכל בתחומי הבריאות והחינוך. במדינה מתוקנת הכוח הצבאי אינו מופעל להשגת מטרות כאלה. בנידון זה ישראל היא מדינה מתוקנת, הגם שהיא יכולה להוסיף ולהשתפר.

"בחשבון אחרון", כותב שגיב, "כל עוד אדם עוטה על עצמו מדי צבא, אין הוא בן־חורין; הוא משרת-וקהילת האזרחים המיוצגת בידי הממשלה היא אדוניו". זוהי תמונה מוטעית ואף מקוממת. האזרח הלובש מדים אינו משרת של אף אחד. במדינה דמוקרטית אין אדונים ואין משרתים, אלא רק אזרחים הנהנים מהסדרים של חיים משותפים, ברוח "שלטון ההגינות" (וראו בעניין זה את השער הראשון של ספרי רוח איש, "מדינה יהודית ודמוקרטית"). טוב לחשוב על ההסדרים הללו במונחים של "חוזה" שכל האזרחים שותפים לו, "חוזה" העומד בדרישות ההגינות, במיוחד בכל הנוגע לחירויות של האזרחים. לובשי המדים, במהלך שירות חובה או שירות מילואים, ממלאים את תפקידם על פי "החוזה" ההוגן. לפני שהתגייסו לשירות חובה, הם נהנו מן ההגנה הצבאית שנתנו להם קודמיהם בשירות הצבאי, ובהתאם לדרישות ההגינות, עכשיו הם הנותנים הגנה צבאית לקודמיהם או לבאים אחריהם. אף אחד מהם הוא לא בגדר "משרת"; כל אחד הוא בגדר שותף, הממלא את תפקידו בהתאם להסדרים ההוגנים של המשטר הדמוקרטי.

ההבדלים בין התמונות השונות אינם סמנטיים. הם מתגלעים עד מהרה גם ברמה המעשית.

"כדי למלא את משימותיו בהצלחה", סבור שגיב, "נאלץ הצבא להעמיד את לוחמיו בסכנה, ולעתים לשלוח אותם ביודעין אל מותם". ואמנם, אם חיילים הם כלים בידי זולתם, ניתן להשתמש בהם ואף "לשלוח אותם ביודעין אל מותם". אבל במדינה מתוקנת, המבטאת בכל הליכותיה את העקרונות המוסריים שביסוד הדמוקרטיה, חיילים אינם "משרתים", אינם כלים, לא ניתן להשתמש בהם ולא בא בחשבון "לשלוח אותם ביודעין אל מותם". במדינה מתוקנת, החיילים ממלאים את תפקידם במסגרת ההסדרים ההוגנים, המחייבים הפעלה מוצלחת של כוח צבאי. החיילים הלוחמים ימלאו את תפקידם נוכח פני אויב, כלומר במצבים מסוכנים, כלומר במצבים שבהם חיילים עלולים להיפצע או אפילו להיהרג. החייל חייב לפעול באומץ לב, עד כדי חירוף הנפש, אולם אף פעם אין עליו חובה ללכת ביודעין אל מותו. במדינה מתוקנת מחנכים לוחמים לגלות אומץ לב, להסתכן, אבל לא מחנכים אותם לגלות הקרבה, להתאבד. יש בי כבוד רב להתנהגות הרואית של חיילים ומפקדים שהייתה כרוכה בהקרבת החיים. אני לא טוען כאן כנגדה, אלא כנגד הטענה שהיא בגדר חובה.

כאן המקום לעבור מן החלק השלילי, הביקורתי, של דברינו, אל החלק החיובי, המציע עקרונות להגנה על חיי האזרחים, ובכללם – הלוחמים ושאר החיילים, במדינה דמוקרטית.

העיקרון הראשון, שעליו אין מחלוקת ביני ובין שגיב, הוא העיקרון של "חובת ההגנה העצמית" (עסקתי בזה באריכות במאמרים אחדים שכתבתי עם האלוף עמוס ידלין על האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור). זוהי החובה של המדינה להגן על אזרחיה ועל ההתארגנות המדינית שלהם, שהיא המדינה עצמה, באמצעות הצבא (וארגונים ממלכתיים אחרים), באופן אפקטיבי ותוך שמירה מתמדת על כבוד האדם.

העיקרון השני, הנעוץ ביסודות המוסריים של המדינה הדמוקרטית, הוא העיקרון של "חובת ההצדקה במונחי הכורח". שלא כקודמו, העיקרון הזה אינו מובן מאליו לכל ועל כן הוא ראוי להבהרה קצרה. מחובת ההגנה העצמית עולה, כי מדינה רשאית לסכן את חיי אזרחיה במדים, החיילים, ובמיוחד הלוחמים, רק אם יש לה הצדקה מכרעת לעשות זאת, שהרי מטבע הדברים היא חייבת לתת הגנה ולא ליצור סכנה. במדינה מתוקנת יש רק הצדקה אחת לסכן את חיי הלוחמים: "אין ברירה". המדינה חייבת להגן על אזרחים מסוימים שלה או על עצמה; אין דרך לעשות זאת מלבד הדרך הצבאית; הפעילות הצבאית כרוכה בהכרח בסכנה לחיי הלוחמים; לכן, אין ברירה אלא לסכן חיי חיילים. שום נימוק חלש יותר אינו נימוק מכריע ואינו מצדיק סיכון חיי לוחמים.

העיקרון השלישי, הנעוץ בערכי צה"ל, ולאמיתו של דבר באתיקה הצבאית בכל מדינה דמוקרטית, הוא העיקרון של "חובת מזעור מספר הנפגעים". גם במצבים שבהם יש הצדקה לסכן חיי לוחמים מטעמים של כורח הנסיבות, עדיין ראוי לכל מי שמקבל החלטות מעשיות בדבר פעולות החיילים שייתן את דעתו, במדיניות, בתכנון ובביצוע, וגם בתחקיר, לא רק לדבקות במשימה אלא גם לשמירה על חיי הלוחמים. בדילמה הקבועה בין הדבקות במשימה ובין שמירת חיי אדם, הדבקות במשימה יכולה להיות הערך המכריע, באופן המתיר לסכן חיי לוחמים, אבל ערך חיי אדם אינו נמוג כשמותר לסכן את חיי הלוחמים, אלא רק מקבל מעמד שני במעלה ומחייב מאמץ מתמיד למנוע נפגעים מיותרים.

העיקרון הרביעי, המתבטא גם הוא בערכי צה"ל, הוא העיקרון של "האחריות המלאה למצב החייל". מפקדיו של החייל אמורים להיות אחראים למצבו, מפני שמטבע הדברים הם קובעים מהו, אמורים לקבוע מהו, או תורמים באופן משמעותי להתרחשותו. תמצית ערך "הרעות" היא שאם מצבו של החייל הוא עד כדי כך קשה שהחייל אינו יכול להתמודד אתו בעצמו, מפקדיו אמורים לעזור לו בכך. ואם קצרה ידו של מפקד, כי אז המפקד הבכיר יותר אמור לעזור לחייל, וכך הלאה. בסופו של דבר, צה"ל אחראי למצבו של החייל והמדינה אחראית למצבו של החייל. האחריות הזאת היא עניינו של הערך "רעות" בקודים אתיים של צבאות שונים, ובכללם צה"ל.

לסיום, נראה כיצד העקרונות הללו מובילים למסקנות מעשיות בדבר מלחמת לבנון השנייה, בדבר שדרות וסביבותיה ובדבר החזרת חטופים.

בעניין מלחמת לבנון השנייה: ראשית, מחובתה של המדינה להגן על חיי האזרחים, באמצעות פעילות צבאית, כשהאזרחים מותקפים ונשקפת סכנה מתמדת ומשמעותית לחייהם ולשלומם (העיקרון הראשון והעיקרון השני).

שנית, מחובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה, באמצעות פעילות צבאית, תוך כדי שמירת החובה למזער את מספר הנפגעים (העיקרון השלישי). אם אפשר לסכל את האיום בפעילות אווירית שאינה מסכנת לוחמים, חובה להעדיף זאת על פני פעילות קרקעית. אם הפעילות האווירית אינה אפקטיבית, ראוי לבצע פעילות אחרת, קרקעית.

סדר העדיפויות הערכי כאן הוא ברור: עדיפות ראשונה ניתנת למשימת ההגנה על חיי האזרחים המותקפים. בין הדרכים השונות לפעילות צבאית אפקטיבית להגנה על חיי האזרחים המותקפים, ככל שדרך כרוכה במספר קטן יותר של נפגעים, כך היא טובה יותר.

שלישית, מחובתה של המדינה להתכונן כראוי להגנה על חיי אזרחיה, באמצעים שונים, ובכללם – פעילות צבאית, כשנשקפתסכנה לאזרחים שיותקפו באופן שיפגע בחייהם או בשלומם. כל עוד האזרחים לא הותקפו, ייתכן שיש דרכים לא־צבאיות להפיג את הסכנה העלולה להיות נשקפת לאזרחים. על כן, ייתכן שאין זה ראוי לבצע פעילות צבאית לפני שהאזרחים מותקפים או עומדים להיות מותקפים (העיקרון השני).

רביעית, כל עוד נשקפה סכנה מתמדת ומשמעותית לחייהם של האזרחים בצפון המדינה, הייתה הצדקה לביצוע פעילות צבאית להגנתם, גם אם הייתה בה סכנה לחיי הלוחמים (העיקרון הראשון), ככל שהפעילות הייתה חיונית להגנה זו (העיקרון השני). הימנעות מביצוע פעילות כזו, באותם התנאים, היא בלתי נסבלת, מבחינה מוסרית ומבחינה אתית.

אם מפקד נימק הימנעות כזו בחובה לשמור על חיי חייליו, הוא טעה בהפעלת העקרונות. עם זאת, טעות גסה היא לייחס לו "הפרזה בערך חיי אדם" (טענה ששמעתי לא פעם בהקשר של מלחמת לבנון השנייה). במדינה דמוקרטית, ערך חיי אדם אינו משתנה ואי־אפשר להפריז בו. הוא עומד בעינו בכל הנסיבות. מה שיכול להשתנות בהתאם לנסיבות הוא חיוניות המשימה המוטלת על החיילים ולכן גם מידת ההצדקה לסיכונם.

ובאשר למשבר בשדרות וסביבותיה: ראשית, פעילות הטרור מרצועת עזה מסכנת את תושבי שדרות וסביבותיה והיא בגדר התקפה על המדינה. האמת ניתנת להיאמר, שהסכנה לשלומם של תושבי שדרות וסביבותיה היא קיצונית, שעה שהסכנה לחייהם אינה אפסית, אבל היא פחותה מזו שנשקפה לחייהם של תושבי צפון המדינה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

שנית, חובתה של המדינה להגן על חייהם של תושבי שדרות וסביבותיה ועל שלומם (העיקרון הראשון). על יסוד העקרונות המוסריים של המדינה הדמוקרטית, לא בא בחשבון לטעון בשם המדינה – כפי שאמנם נטען בתשובתה לבג"צ בדבר מיגון שדרות – שהיא חייבת לחזק את כוח העמידה של התושבים, מבלי להכיר במפורש בחובתה להגן על חייהם.

שלישית, חובתה של המדינה להגן על התושבים באופן אפקטיבי, לפי היכולת ובהתאם למכלול החובות שמטילים העקרונות שראינו. השאלה מהו "אופן אפקטיבי" היא שאלה מקצועית מורכבת ולא מתקבל על הדעת שהנושאים באחריות להגנה על התושבים יידרשו לפעול על פי הלכי רוח.

השאלה מהי "היכולת" גם היא שאלה מקצועית מורכבת. הדעת נותנת, כי אין היום יכולת להפסיק באופן מוחלט ירי טילי קסאם על ישראל, כשהאמצעים הדרושים לירי כזה הם פשוטים בתכלית. גם כיבוש רצועת עזה לא יבטיח הפסקת הירי אחת ולתמיד.

"מכלול החובות" כולל גם את החובות המוטלות על ידי העיקרון השני והעיקרון השלישי. אם פעילות צבאית אפשרית לא תביא שיפור משמעותי בהגנה על חיי האזרחים ושלומם, אבל תהיה כרוכה בנפגעים רבים בין הלוחמים, היא לא תעמוד במכלול החובות האמורות.

בעניין החזרת חטופים: ראשית, בקטע שאסף שגיב מביא בדבריי בעניין החזרת חטופים, אני אומר במפורש, כי "החובה ביחס לכל אזרח הנתון בסכנה היא כבדה ועמוקה". אמרתי זאת בהקשר של הוויכוח בדבר עסקה של המדינה להחזרת אזרח ישראלי שהגיע לשבי אויב בעוונות עצמו. אמרתי כי על המדינה לחלץ אותו מן השבי המסוכן, גם אם המדובר בעסקת חליפין (היבט חשוב של עסקאות חילופין כאלה הוא מידת הסכנה הנשקפת לחיי אזרחים מידי מי שישראל משחררת במסגרת זו. הגם שהסכנה לאדם שמבקשים להחזירו הביתה בעסקה כזו היא סכנה ודאית בהווה ואילו הסכנה לחיי אזרחים היא סכנה אפשרית בעתיד, ראוי שלא ליצור סכנה עתידית משמעותית. הדעת נותנת כי בשנים האחרונות המדינה יודעת להביא שיקול זה בחשבון).

שנית, מחובת האחריות המלאה למצב החייל (העיקרון הרביעי לעיל) אכן עולה כי למדינה יש חובה מיוחדת להתאמץ ולהחזיר הביתה בשלום כל חייל חטוף, נעדר, שבוי ואף הרוג. החובה המיוחדת הזאת אינה קיימת כשמדובר באזרח שאינו לובש מדים, שהרי מצבו של החייל במצוקתו נגרם, במידה רבה או אפילו מלאה, בידי המדינה (או שליחיה במדים), שעה שמצבו של האזרח במצוקתו לא נגרם בידי המדינה. ועם זאת, החובה המיוחדת ביחס לחייל החטוף אינה גורעת מכובד החובה של המדינה להחזיר הביתה בשלום משבי אויב כל אזרח של המדינה.

ועוד אוסיף, בלי להרחיב את הדיבור, כי הבנה נכוחה של החובה לשמור על כבוד האדם, ובתוך כך על חייו – גם כשמדובר בחיי חיילים – תכיר בכך שיסודות החובה הזאת נעוצים גם בהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית וגם בהיותה מדינתו של העם היהודי.

אסא כשר 
המרכז ללימודים צבאיים ואסטרטגיים וקתדרת כהנוף, אוניברסיטת קלגרי (2008) והמכללה לביטחון לאומי.

אסף שגיב משיב:

קיימות נקודות רבות של הסכמה ביני ובין פרופ' אסא כשר: גם אני מאמין שהדיון בשאלות של חיים ומוות מחייב "זהירות מיוחדת במינה"; גם אני מעוניין לחיות במדינה מתוקנת, הנוהגת על פי עקרונות ההגינות והצדק; וגם אני סבור שעל צה"ל לנהוג כצבא ערכי, השומר על רוח מוסרית והומאנית, ולא כמכונת מלחמה דורסנית וחסרת רגישות, שאינה מייחסת כל חשיבות לחיי אדם ולכבודו האנושי. ועם זאת, המתווה שמשרטט פרופ' כשר, עד כמה שהוא ראוי לשבח מבחינה מוסרית, לוקה, לעניות דעתי, בחולשות מסוימות, שעליהן ראוי לתת את הדעת.

עיקר הביקורת של פרופ' כשר מופנית כנגד התייחסותי אל החיילים כאל "משרתי" המדינה. "זוהי תמונה מוטעית ואף מקוממת", הוא כותב. "במדינה דמוקרטית אין אדונים ואין משרתים, אלא רק אזרחים הנהנים מהסדרים של חיים משותפים ברוח 'שלטון ההגינות'". על יסוד ההנחה הזאת מבקש פרופ' כשר לעגן את הסדר השירות הצבאי ואת החובות הכרוכות בו בתיאוריה "חוזית" בדבר היחס בין האזרחים, והחיילים בכללם, ובין המדינה. לדבריו, "לובשי המדים, במהלך שירות החובה או שירות מילואים, ממלאים את תפקידם על פי ה'חוזה' ההוגן", ולכן "אינם 'משרתים', אינם כלים, לא ניתן להשתמש בהם ולא בא בחשבון 'לשלוח אותם ביודעין אל מותם'". פרופ' כשר מדגיש שהחיילים אמנם נדרשים לפעול באומץ לב, "עד כדי חירוף הנפש", אולם בשום אופן אין לחייב אותם גם בהקרבה עצמית, שאינה אלא התאבדות.

כל זה טוב ויפה: אכן ראוי שחיילים יראו עצמם כשותפים בקהילה המדינית ולא רק כעושי דברה הנרצעים; תחושת הסולידריות אף עשויה להפיח בהם רוח לחימה שאותה חסרים אולי אלה האוחזים בנשק מתוך פחד או שאיפה לזכות ברווח חומרי כלשהו. מקובלת עליי גם ההבחנה העקרונית בין חובתו של החייל לגלות אומץ לב ובין הדרישה שילך ביודעין אל מותו. אבל התיאוריה החוזית של השירות הצבאי, שאותה מקדם פרופ' כשר, תתקשה להסביר כיצד יכולה מדינה מתוקנת להעמיד את חייליה במצבים של סכנת חיים חריפה במיוחד, מצבים שבהם אין לפעמים הבדל של ממש בין סיכון להקרבה.

למרבה הצער, מלחמות יוצרות לא מעט סיטואציות כאלה. בסערת שדה הקרב, נדרשו לא פעם מפקדים להורות לחייליהם להגן על עמדה "עד טיפת הדם האחרונה", או להסתער לעבר האויב, אף שפירוש הדבר, עבור רבים מהם, הוא מוות כמעט ודאי. פקודות כאלה הופכות לכאורה את החיילים ל"בשר תותחים", אולם אי־מילוין עלול לחרוץ את גורל המערכה כולה. במקרים מסוימים, המפקדים יודעים כי הם שולחים את פקודיהם אל מותם, והחיילים מבינים כי סיכויי הישרדותם נמוכים. ועם זאת, בנסיבות הקיצוניות של המלחמה, למדינה חפצת חיים אין לעתים כל ברירה אלא לדרוש מלוחמיה למסור את נפשם בשירותה, או לפחות לנהוג כמי שאינם חוששים לעשות זאת.

ההיסטוריה העקובה מדם של האלימות האנושית המאורגנת אינה חסרה דוגמאות הממחישות כורח אכזרי זה; הקרב הקשה שהתחולל ב"חוף אומהה" ב־6 ביוני 1944 הוא אחת מהן. שם הקוד "חוף אומהה" ניתן בידי בעלות הברית לרצועת חוף בת שישה קילומטרים בצפון צרפת, שעליה ביקשו להשתלט במהלך הפלישה לנורמנדי. בניגוד לארבעת המוקדים האחרים של המתקפה המסיבית – "חוף יוטה", "חוף ז'ונו", "חוף גולד" ו"חוף סוורד" – שהיו מוגנים בצורה רופפת יחסית, היה "חוף אומהה" יעד מבוצר היטב. הכוחות הגרמניים, בפיקודו של הפילדמרשל ארווין רומל, ידעו עד כמה חיונית הנקודה האסטרטגית הזאת לתכניות הפלישה של האמריקנים והבריטים והתכוננו מראש לבאות: הם הניחו מכשולים, מלכודות ומוקשים רבים מספור במים ובחולות, ובנו מערך מסועף וצפוף של בונקרים, חפירות ועמדות ירי לאורך הצוקים החולשים על החוף. "כל מה שלמדו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה על בלימת הסתערות חזיתית של רגלים, יישם רומל באומהה", כתב ההיסטוריון והסופר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה". "בכל החוף לא נותר אפילו אינץ' אחד שלא טווח לאש טובלנית ולוחכנית כאחד".

הפיקוד של בעלות הברית ידע, פחות או יותר, מה מצפה לחייליו ב"חוף אומהה" וסלד מן הרעיון להסתער על המקום. ואולם, ההשתלטות על היעד הזה הייתה מחויבת המציאות: לולא נכבש החוף, היו כוחות הפולשים מצפון ומדרום מרוחקים מדיי זה מזה וחשופים למתקפת נגד גרמנית. הנחיתה ב"חוף אומהה" יצאה אפוא אל הפועל – ומחירה היה כבד. הגרמנים עצמם התקשו להאמין שבעלות הברית תעזנה להקריב כך את חייליהן; אמברוז מצטט את תגובתו ההמומה של אחד המגִנים למראה הנחתות הקרבות: "'הם מטורפים', אמר סמל קרונֵה. 'הם מתכוונים לשחות לחוף, ישר מול הכוונות שלנו?'" ואמנם, החיילים האמריקנים שהגיחו מן הנחתות נקרעו לגזרים באש המקלעים והארטילריה העזה שניחתה עליהם ללא הרף. הגופות המשוסעות נערמו על החוף, אולם ההתקפה נמשכה ביתר עוז, גלים אחר גלים. קפטן רוברט ווקר, אחד הקצינים האמריקנים שהשתתפו בקרב, סיפר מאוחר יותר שבסערת הלחימה חלפו במוחו שורות מתוך הפואמה הנודעת "הסתערות הבריגאדה הקלה", מאת המשורר האנגלי אלפרד טניסון: "תותח מימינם/ תותח משמאלם/ תותח למולם/ רעמו נוראות…לא להם להשיב תשובות/ לא להם לשאול שאלות/ להם רק עשות עד כלות".

כאלפיים וארבע מאות חיילים אמריקנים קיפחו את חייהם ב"חוף אומהה", אולם קרבנם לא היה לשווא: בסופו של יום קרב כבשו בעלות הברית את המקום והנחיתו בו יותר משלושים אלף איש. האם היה הדבר עולה בידיהם לו נקטו המפקדים האמריקנים והבריטים את אותה "זהירות מיוחדת במינה" בענייני חיים ומוות, שאותה דורש פרופ' כשר, ומיאנו לשלוח ביודעין חיילים אל מותם? לאלוהים הפתרונים – אבל נדמה לי שאפשר להסתכן בהשערה מלומדת.

הלוגיקה הברוטאלית של ההקרבה, אשר חרצה את גורלם של צעירים רבים כל כך ב"חוף אומהה", הכריעה מערכות רבות נוספות, והותירה את חותמה גם במורשת הקרב של צה"ל (ודי, בהקשר זה, באזכור שמות כמו לטרון, המיתלה, עמק הבכא והחווה הסינית). למותר לציין שמדינות מסוימות ועמים מסוימים חייבים לה את עצם קיומם. ברם, תיאוריה פוליטית מן הסוג המקובל על פרופ' כשר פשוט אינה יכולה להכיר במציאות הזאת או לעכלה. רעיון האמנה החברתית שהוא מאמץ עשוי לשמש אמנם כמצע ראוי ואפקטיבי לקונסטרוקציות משפטיות נאוֹרות ולעמדות אתיות פרוגרסיביות, אולם אין בכוחו לתת דין וחשבון הולם לגבי מה שמייקל וולצר מכנה "החובה למות בעד המדינה". אם המסד שעליו נשענת הקהילייה הפוליטית הוא מעין "חוזה הוגן" בין שותפים רציונליים ואם אחת ממטרותיה העיקריות היא ההגנה על זכויות האינדיבידואלים החיים במסגרתה, כיצד זה ניתן לקפח בשמה של המדינה את אותו הדבר שעבורו כוּננה מלכתחילה – כלומר, את ביטחונו, אם לא את הישרדותו הפיזית, של הפרט (החייל)? הקושי הזה, הפוער סדקים גדולים במשנתם הסדורה של הוגי דעות כהובס ולוק, הוא אחד מנקודות התורפה הבולטות של המחשבה הליברלית בכלל, ושל תורות האמנה החברתית בפרט.

חיילים "אינם כלים" כותב פרופ' אסא כשר, והוא צודק לחלוטין: חיילים הם בני אדם, וחייהם יקרי ערך בדיוק כחייהם של אלה שאינם לובשים מדים. ואולם, אי־אפשר לטשטש את ההבדל העקרוני, העמוק, החד־משמעי, בין שתי הספֵירות – זו האזרחית וזו הצבאית. האזרח הוא בן־חורין. הוא נהנה מזכויות יסוד מסוימות, אשר המדינה אינה רשאית להפקיען; הוא יכול, אם ירצה בכך, להקדיש את חייו לתכלית אחת בלבד: סיפוקו העצמי. החייל, לעומת זאת, הוא אדם המחויב למטרה גדולה בהרבה ממנו עצמו, ובשמה של המחויבות הזאת ניטלות ממנו חלק ניכר מחירויותיו. הווייתו הגופנית והנפשית מגויסת להגנת המדינה מפני אויביה. יש הסבורים כי גיוס כזה הוא שערורייה מוסרית, שיש משהו מגונה בעצם הרעיון של רתימת בני אדם למנגנון הדכאני של הצבא. אבל שירות אינו כרוך בהכרח באבדן צלם אנוש; אפשר – וצריך – לתפוס אותו גם כהזדמנות להרחבת העצמיות, לחריגה אל מעבר לדל"ת אמות של הקיום הפרטי, ואולי אף להשתתפות במערכה חשובה וצודקת מבחינה מוסרית. הלוחמים שמסרו נפשם בהסתערות על "חוף אומהה", בדומה לאלה שנלחמו, בתורם, בקומוניזם, בפאשיזם, בגזענות ובקנאות הדתית, לא היו באמת אדונים לגורלם – אבל האם זה עושה אותו לנאצל פחות?

כורדיסטאן, ארץ האפשרויות

לעורכים,

מייקל ג' טוטן כתב מאמר עתיר תובנות על עתידה של ממשלת חבל כורדיסטאן ("ללא חברים, מלבד ההרים", תכלת 30, חורף התשס"ח/2008). כמי שחוקר זה שנים את מאבקם של הכורדים להגדרה עצמית בארבע מדינות מושבם העיקריות (עיראק, תורכיה, איראן וסוריה), וכמחברם של כמה ספרים ובהם "עלייתם של הכורדים: התגבשותו של פתרון לבעיה הכורדית בעיראק ובתורכיה", רוב הערכותיו מקובלות עליי. יחד עם זאת, אני מבקש להסתייג מכמה מן הנקודות שהועלו במאמרו.

טוטן חוזר ומדגיש את ההערכה ואת הכרת התודה שרוחשים הכורדים העיראקים לאמריקנים. התרשמות זו נכונה, אך כפופה למגבלות מסוימות. ארצות־הברית אכן פופולארית מאוד בחבל כורדיסטאן, אך הכורדים למודי הניסיון זוכרים שהיא בגדה בהם כבר פעמיים בעבר (ב־1975וב־1991) וכי מציאות עגומה זו עלולה להתרחש שוב. חלקם החלו לחשוש כי הממשל האמריקני מפנה להם את גבו גם כעת, לאחר פרסומו בדצמבר 2006 של דין וחשבון מטעם קבוצת המחקר בנוגע לעיראק (The Iraq Study Group Report) בראשותם של בכירי הממשל לשעבר ג'יימס בייקר ולי המילטון. בדו"ח זה הועלתה, בין היתר, האפשרות להקריב את המדינה הפדרלית הכורדית, שכינונה הושג בעמל כה רב, לטובת הצורך לבסס מחדש שלטון ריכוזי בעיראק. למזלם של הכורדים דחה ממשל בוש את המלצותיהם של בייקר והמילטון. עם זאת, עצם העלאתה של אפשרות זו מראה עד כמה רעועה עלולה להיות התמיכה האמריקנית בעתיד.

הכורדים הציעו לארצות־הברית לבנות בשטחם בסיס צבאי קבוע גדול, מתוך הנחה שבסיס כזה עשוי להגן עליהם מפני תוקפנותם של שכניהם־אויביהם. טוטן כותב כי בסיס כזה יספק לארצות־הברית את הנחוץ לה "מבלי להיכנס לשדה המוקשים של הפוליטיקה האזורית". אך האמנם מוצב קולוניאלי כזה, המוקף בהמון עצום ועוין בלב המזרח התיכון, אכן ישרת נאמנה את טובתה של ארצות־הברית בטווח הארוך? מוטב כי ארצות־הברית תימנע מנטילת התחייבויות ארוכות טווח העלולות להחלישה על יסוד טיעונים שטחיים בדבר טובת האינטרס הלאומי לכאורה וחובתה המוסרית כלפי ממשלת חבל כורדיסטאן. ממשלת החבל תיטיב בהרבה לעשות אם תחתור להגיע להסכם של קבע עם שכנותיה, תורכיה ואיראן, באמצעות מגעים דיפלומטיים נבונים ואורך רוח. ארצות־הברית תוכל למלא תפקיד חיובי בהשגת הסכם מעין זה אם היא עצמה תפגין הבנה כלפי הצרכים והחששות של כל הצדדים הנוגעים בדבר.

בשעה שדברים אלו נכתבים נפוצות שמועות על פלישה אפשרית של תורכיה לצפון עיראק במטרה למגר את ה־PKK, 'מפלגת הפועלים' המרקסיסטית־לניניסטית של כורדיסטאן, הנחשבת לארגון טרור, שפעיליה ממשיכים להכות מדי פעם בתורכיה ואז לתפוס מחסה בהרים הטרשיים של חבל כורדיסטאן העיראקי. אלא שפעולה אפשרית בצפון עיראק (או בחבל כורדיסטאן) לא תביא תועלת רבה לתורכיה, וזאת ממספר סיבות: (1) פלישות קודמות, בשנות התשעים, לא הביאו להישגים המקווים; (2) תורכיה עלולה פשוט לשקוע בבוץ הכורדי, כפי שארצות־הברית מדשדשת בבוץ דומה במלחמתה בעיראק; (3) פלישה תהווה, למעשה, הפרה של ההחלטה ההיסטורית של תורכיה ממרס 2003 – החלטה שזכתה לאהדה רבה בקרב התורכים – להימנע מהתערבות בצפון עיראק ומהבעת תמיכה בארצות־הברית באופן הזה; (4) כמה מפשיטות ה־PKK בתורכיה נעשו דווקא מבסיסים בשטח תורכיה עצמה, כגון טוּנצֶ'לי (דֶרזִים); (5) ממשלת חבל כורדיסטאן הבהירה כי תיאבק באמצעים צבאיים בכל פלישה תורכית בקנה מידה גדול; (6) פלישה כזאת עלולה להביא להתנגשות לא־רצויה עם ארצות־הברית; (7) פלישה תורכית לצפון עיראק עשויה להציג את הביקורת הנוקבת שמתחה תורכיה על ישראל בשל כניסתה ללבנון באוגוסט 2006 כצביעות. בנקודה זו, יש לזכור שקיים הבדל מהותי בין שני המקרים: השאיפה הגלויה של חיזבאללה הייתה השמדתה של ישראל, ואילו ה־PKK לא טען מעולם כי הוא מבקש להביא לחיסולה של תורכיה. אדרבה, בשנים האחרונות התמקד ה־PKK בהשגת דמוקרטיה של ממש לתורכים ממוצא כורדי במסגרת הריבונות הטריטוריאלית התורכית הקיימת; ו־(8) פלישה לצפון עיראק תחבל כנראה במידה רבה בסיכוייה של תורכיה להצטרף לאיחוד האירופי. על סמך כל הנימוקים שהועלו, דומה שתורכיה תשקול רק נקיטת פשיטות קטנות מעבר לגבול, הפגזות והתקפות אוויריות.

זאת ועוד, מצבם המשפטי והפוליטי של הכורדים בתורכיה עובר בימים אלו תמורות רחבות היקף. חלפו־עברו הימים שבהם הודבק להם הכינוי המזלזל "תורכים הרריים" ועצם המושג "כורדי" נחשב לכינוי גנאי. כיום קשה הרבה יותר להלך אימים על הכורדים בתורכיה והם נהנים ממידה רבה יותר של חופש ביטוי. מה גרם להתעוררות חדשה זו? למרות דבריו של טוטן על ה"שחיתות המוסרית של ארגונים דוגמת ה־PKK”, בביקור שערכתי זה לא מכבר בדיארבקיר, בירתה הלא־רשמית של כורדיסטאן התורכית, לא מצאתי אף לא כורדי אחד שביקש למתוח ביקורת על מורדי ה־PKK ועל מנהיגם הכלוא, עבדאללה אוג'לאן. לעומת זאת, נתקלתי בגילויי גאווה על כך שה־PKK היה לגורם חזק ומרתיע שהצליח לקרוא תיגר על ממשלת תורכיה. בשנים האחרונות השתכנעו רבים שה־PKK נכון להשתלב בתהליך הפוליטי בדרכי שלום, ולכן שומה עתה על המדינה התורכית לאפשר זאת. הצטרפותה של המפלגה הכורדית החוקית הקרויה 'מפלגת החברה הדמוקרטית' (DTP) לפרלמנט התורכי נכשלה בשל אחוז החסימה הגבוה הנהוג במדינה זו – העומד על עשרה אחוזים – אך בבחירות הארציות האחרונות שנערכו ב־22 ביולי 2007 עלה בידה, בכל זאת, לכבוש כמה מושבים, כאשר עשרים ממועמדיה נבחרו במסגרת רשימות עצמאיות.

חשוב לזכור, בהקשר הזה, כי הסיעה השלטת בתורכיה, 'מפלגת הצדק והפיתוח' (AK), שבראשה עומד ראש הממשלה רג'פ טייפ ארדואן, וששורשיה נעוצים בפוליטיקה איסלאמיסטית, גרפה קולות רבים, בהם גם קולותיהם של תורכים ממוצא כורדי, כאשר העלתה על נס את הרפורמות הכלכליות שלה ואת ערכיה השמרניים. מפלגת הצדק והפיתוח היא שילוב של איסלאם מתון ועממי עם כלכלה ליברלית, עם חילוניות ועם לאומיות מתונה: במילים אחרות, תורכיה דמוקרטית מודרנית שחיה בשלום עם מורשתה האיסלאמית ופועלת בנחישות כדי להיחשב ראויה להצטרף לאיחוד האירופי. לעומת זאת, ה־DTP שגתה, ככל הנראה, כשבחרה להתמקד בדרישות פוליטיות ואידיאולוגיות והתעלמה משאלות חברתיות וכלכליות חשובות ומיידיות יותר הקשורות בפרנסתם של הבוחרים.

גורם חשוב נוסף לתעוזתם החדשה של הכורדים הוא התהליך המתמשך העובר על תורכיה במסגרת שאיפתה להצטרף לאיחוד האירופי. מייסד הרפובליקה המודרנית של תורכיה ואיש החזון, כמאל אתאתורכ, קבע כי היעד הסופי של ארצו הוא השגת קדמה מודרנית, וכיום פירוש הדבר חברות באיחוד האירופי. עם זאת, על מנת להיות ראויה לכך חייבת תורכיה לאמץ את "מדדי קופנהגן", מדדי הדמוקרטיה שאותם מציב האיחוד האירופי כתנאי לקבלת מדינות חדשות לשורותיו: "מוסדות יציבים המבטיחים דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומתן כבוד והגנה למיעוטים". אימוץ הנורמות המשפטיות והפוליטיות המקובלות באיחוד האירופי בידי תורכיה הביא בעקבותיו, בתהליך נפתל, גם תוצאת לוואי חיובית עבור המיעוט הכורדי – היענות לתביעתם להכרה פוליטית, חברתית ותרבותית בהווייתם ככורדים בתוך הישות הטריטוריאלית המובטחת של תורכיה. משינוי זה יצאו נשכרים הן שוחרי הקדמה בתורכיה והן התורכים ממוצא כורדי.

לבסוף, דומה כי טוטן אינו מייחס חשיבות מספקת ליחסים המתקיימים זה שנים רבות בין הכורדים ובין מדינת ישראל. לישראל יש עניין מימים ימימה בקיומה של כורדיסטאן עיראקית – וזאת בשל מיקומה הבעייתי בלב עולם ערבי שרובו עוין אותה, ובמיוחד בשל הסכנה שנשקפה לה בעבר מצד עיראק, ובשל זו הנשקפת לה היום לנוכח ניסיונותיה של איראן לייצר נשק גרעיני. עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל הציבה הסוכנות היהודית איש ביון מטעמה בבגדאד. האיש, ראובן שילוח, ממייסדי קהילת המודיעין הישראלית, סייר בהרי כורדיסטאן במסווה של עיתונאי, וכבר בשנת 1931 שיתף פעולה עם הכורדים במטרה לגבש תפיסה מרחבית שמטרתה חיזוק ביטחונם של היהודים באזור, ולימים גם סיוע לביטחונה של מדינת ישראל. עליי להוסיף שבשנת 1994 ביקרתי במושב של יהודים ממוצא כורדי ליד ירושלים בלוויית כמה מוסלמים כורדים מעיראק. הכורדים בני שתי הקבוצות נפלו זה על צווארי זה כאחים אובדים.

בשנות השישים אימנו יועצים צבאיים מישראל אנשי גרילה כורדים בניסיון לצמצם את האיום הצבאי הפוטנציאלי מצד עיראק כלפי המדינה היהודית, וכן כדי לסייע ליהודי עיראק להימלט לישראל. מבצע זה קיבל את שם הקוד "מרבד". עריקתו לישראל של טייס מיג עיראקי על מטוסו באוגוסט 1966 בוצעה בעזרת הכורדים, ונראה כי קצינים ישראלים סייעו למולא מוסטפה ברזאני להשיג את ניצחונו הגדול על בגדאד בהר הינדראין במאי 1966. באפריל 1968 ביקר ברזאני בישראל ונפגש עם שר הביטחון דאז, משה דיין. המוסד הישראלי והסאוואק של השאה האיראני סייעו לברזאני להקים מנגנון ביון כורדי שנקרא "פַּרַאסטִין" (ביטחון). המגעים המודיעיניים בין ישראל ובין הכורדים בעיראק נמשכו עד שנות התשעים. אך ב־1996 החלו ישראל ותורכיה לפתח קשרים משמעותיים ששינו את יחסם האוהד של הכורדים לישראל. היום, למשל, סבורים כורדים רבים שסוכני ביון ישראלים הם שסייעו בידי תורכיה ללכוד את מנהיג ה־PKK עבדאללה אוג'לאן בפברואר 1999.

המלחמה שפרצה בעיראק ב־2003 סימנה את ראשיתו של עידן חדש ביחסה של ישראל לחבל הכורדי העצמאי בעיראק, הגם שהדבר גרם למתיחות־מה ביחסיה עם תורכיה. בעוד שתורכיה מביעה חשש מהקמתה של מדינה כורדית עצמאית בצפון עיראק, ישראל רואה אפשרות כזאת בעין יפה, לנוכח האיום הגרעיני הפוטנציאלי מצד איראן ולנוכח סימן השאלה המרחף על המשך שיתוף הפעולה בנושא זה מצד תורכיה, החוזרת לחיק האיסלאם. ישראל סברה כי האהדה שרוחשת ממשלת חבל כורדיסטאן לאמריקנים ולמדינות המערב תהווה הזדמנות פז שבמסגרתה יתאפשר לבחון מקרוב – משטחו של חבל זה – את הנעשה באיראן, ובמקרה הצורך גם לנקוט צעדי מנע נגד מהלכים מלחמתיים שאותם היא עשויה לקדם. דיווחים בתקשורת מלמדים כי סוכנים ישראלים פעלו בצפון עיראק, למורת רוחה הרבה של תורכיה. העיתונאי האמריקני הנודע סימוֹר הֶרְש ירד לפרטי פרטיהם של היחסים הללו ב־2004 בספרו "שרשרת הפיקוד", ובמאמרו "תכנית מגירה", שפורסם במגזין "ניו יורקר" בגיליונו מיום 28 ביוני2004.

מייקל מ' גונטר
האוניברסיטה הטכנולוגית של טנסי
קוּקוויל, טנסי

מייקל ג' טוטן משיב:

ברצוני להודות לפרופ' גונטר על מכתבו המלומד ומאיר העיניים. למען האמת, כמעט אינני חולק על דבריו והוא בהחלט לימדני דבר מה חדש – במיוחד בכל האמור בתולדות היחסים בין ישראל ובין הכורדים בעיראק. חסידי תיאוריות הקונספירציה אוהבים להתרפק על מידע מסוג זה, ולפיכך מרענן היה לראות סיכום קצר ומאוזן של האירועים שקרו בפועל מאת כותב הבקיא בנבכיו של אותו פרק בחיי שני העמים ואשר אינו חסיד של תיאוריות קונספירציה למיניהן.

עם זאת, אני מבקש להתייחס לשתי נקודות במכתב.

באשר להצעתי להקים בסיס צבאי אמריקני בכורדיסטאן העיראקית, תוהה פרופ' גונטר "האומנם מוצב קולוניאלי כזה, המוקף בהמון עצום ועוין בלב המזרח התיכון, אכן ישרת נאמנה את טובתה של ארצות־הברית בטווח הארוך?"

אם ראוי לתאר בסיס צבאי אמריקני השוכן על אדמה כורדית ידידותית בשם "מוצב קולוניאלי", הרי שכל בסיסי הצבא האמריקני במזרח התיכון אינם אלא מוצבים קולוניאליים. בסיס בכורדיסטאן לא יהיה מוקף "המון עצום ועוין בלב המזרח התיכון" יותר מהבסיסים האחרים שמחזיקה ארצות־הברית בתורכיה, בכוויית ובקטאר, לדוגמה. אינני מבין כיצד זה הקמת בסיס נוסף, על פי הזמנת הממשלה הידידותית ביותר לארצות־הברית באזור כולו, תהווה בעיה גדולה יותר מזו שמציבים כל שאר הבסיסים האחרים. כורדיסטאן העיראקית מגלה כלפי ארצות־הברית אהדה רבה יותר מכל הממשלות האחרות שמניתי, ולכן, לדעתי, יהא זה הולם להקים מאחז צבאי דווקא בשטחה.

אני מסכים עם פרופ' גונטר כי "ממשלת החבל תיטיב בהרבה לעשות אם תחתור להגיע להסכם של קבע עם שכנותיה, תורכיה ואיראן, באמצעות מגעים דיפלומטיים נבונים ואורך רוח". הבעיה היא שקשה להגיע לתוצאה זו. תורכיה מייצגת מקרה סבוך במיוחד, מפני שממשלתה ורוב תושביה מסרבים אף להכיר בקיומה של כורדיסטאן (בשטחה של עיראק, או בשטח אחר) או בממשלת החבל האוטונומי. תורכים רבים שפגשתי מאבדים את שלוותם נוכח השמעת
המילה "כורדיסטאן". מניסיוני, התכחשותם לקיומה של כורדיסטאן היא אי־רציונלית וטוטלית עוד יותר מההכחשה שמפגינים רוב הערבים אל מול עובדת קיומה של מדינת ישראל. אין חולק כי ניכר שיפור במדיניותה של ממשלת תורכיה בכל הנוגע למימוש זכויות הפרט של הכורדים בארצה, אך לא חלה כל התמתנות ביחסה הלוחמני כלפי הכורדים בעיראק.

פתרון דיפלומטי באמצעות משא ומתן אינו סביר שעה שתורכיה ממשיכה להחזיק בעמדות בלתי מתפשרות, אך הוא עשוי להפוך לאפשרות מתקבלת יותר על הדעת אם היא תראה בארצות־הברית ערבה קבועה־למחצה לכורדיסטאן העיראקית. קיומה של כורדיסטאן עיראקית אמנם אינו נוח לתורכיה, אך הוא הדין גם בקיומן של יוון וארמניה. ביום מן הימים תיאלץ תורכיה להתרכך נוכח צורכי ההווה, בדיוק מאותן הסיבות שמדינות ערב תיאלצנה להתגבר על עוינותן כלפי קיומה של ישראל. מוטב לה לתורכיה להשלים עם המציאות בעקבות מהלך משמעותי (ולא־תוקפני) מצד ארצות־הברית, מאשר להתעמת עם החרפת פעולות הטרור והלוחמה מצד ה־PKK או מצדם של אבסולוטיסטים כורדים בעלי דעות דומות בתוך תורכיה עצמה.