אסור לתת לדמוקרטיה להיות משחק מכור

 

בני גנץ הציל הפעם את המצב, אבל בחולי הרע שפשה בשתי המפלגות הגדולות וגם בבג"ץ חובה לטפל מן השורש: הניסיונות לשנות את כללי המשחק הפוליטי בהתאם לצרכים מפלגתיים עלולים להחריב את אמון העם בדמוקרטיה

 

בשבוע שעבר היינו בדרך למשחק דמוקרטי מכור מראש. וזה מסוכן יותר, הרבה יותר, מכל הבטחת בחירות שמופרת, מכל פוליטיקאי מושחת לכאורה כזה או אחר.

בסאגה שהתחוללה סביב כינוס הכנסת לטובת בחירת יו"ר חדש, כולם דיברו גבוהה על החוק ועל הדמוקרטיה, אך לא היה קשה להבין כי זהו רק מצג שווא ציני ודוגמה מובהקת לנוהג הבזוי שהשתרש במדינת ישראל בעשורים האחרונים. במקום לשחק לפי הכללים כדי להשיג את המטרות הרצויות, השחקנים הפוליטיים מבצעים מניפולציות על כללי המשחק עצמם, בניסיון לתפור את המסגרת כל אחד לפי מידותיו, להקנות לעצמם יתרון מובנה, ובקיצור – להפוך את המשחק הדמוקרטי למשחק מכור.

חשוב להזכיר: כללי המשחק של הדמוקרטיה-הליברלית נועדו בראש ובראשונה למען מטרה אחת עליונה –  לאפשר לפלגים בחברה ליישב מחלוקות בצורה מוסכמת. אין שחר לדמוקרטיה-הליברלית בלי כללי משחק מוסכמים לצורך החלפת השלטון וניהול השלטון. כאשר זירת ההתנצחות עוברת מהתמודדות במסגרת הכללים להתמודדות על עצם הכללים, הכללים הופכים מדבר שבקונצנזוס לדבר שבמחלוקת. ההתנהגות הזאת מסלימה מיום ליום, ונמצאת עתה בשיאה. מיום ליום הלגיטימציה של כללי המשחק נשחקת והקונצנזוס סביב הדמוקרטיה-הליברלית הישראלית מאוים.

אנשי כחול-לבן עתרו נגד יולי אדלשטיין בשם עצמאות הכנסת, פיקוח על הממשלה ורצון הבוחר – וסביר שאכפת להם ברמה מסוימת מאלו – אך לא זה מה שהוביל אותם. רצונם היה למנות יו"ר שיאפשר להם להעביר חוקים שימנעו מנתניהו להתמודד מולם בבחירות הבאות, או לפחות יקשו עליו מאוד. הם ביקשו לשנות את הכללים תוך כדי המשחק, כדי שהמשחק יטה מראש לטובתם. גם בליכוד ידעו היטב שמה שנכון מכל בחינה, ערכית ומעשית, הוא שתהיה כנסת מתפקדת, ודאי בעת הזו. כל שהם רצו היה למנוע את המהלך של כחול לבן, דבר שבשבילו היו מוכנים לשלם את מחיר אי-פעילותה של הכנסת ואת מחיר ההתנגשות החריפה עם בג"ץ – עד כדי אי קיום צו –  שהיא תקדים מסוכן בפני עצמו.

במבוי הסתום שאליו הובילו נבחרינו, ניכר שלאף אחד מהצדדים לא היה אכפת באמת מהו הצעד הדמוקרטי הנכון, או אפילו לצד מי "באמת" נמצא החוק. תוך כדי שהם מדברים על הצלת הדמוקרטיה, ניכר שמבחינתם אם צריך להזיז את אלו הצידה רגע כדי להגיע לתוצאה ההכרחית מבחינתם – אז זה מה שצריך לעשות.

ההסלמה הנוכחית של כחול לבן במאבק על המשחק הייתה חריפה במיוחד. הצעד שהמפלגה ניסתה לקדם בוטה באופן חריג, ונשען על רוב וצירוף נסיבות שנוי במחלוקת ביותר. נניח שתוכניתה של כחול לבן הייתה מתבצעת, ובעוד חודשים מספר הייתה קמה ממשלה שחוקקה את עצמה אל השלטון: מה היה זה עושה לאמון העם במשטר שלנו? מה היה זה עושה למוכנות האזרחים להישמע לחוק ולהנחיות השלטון ולהיות נאמנים למדינה – מוכנות שאת השחיקה בה, בעידוד שחקנים פוליטיים, אנו רואים כבר בימי משבר אלו? מה היה זה עושה ליחסים בין הפלגים הפוליטיים השונים בחברה הישראלית, וליכולתנו להישאר גוף אזרחי מלוכד?

כחול-לבן היו הרמאים-בכסות-שחקנים-לגיטימיים הגדולים יותר הפעם. לפני שנה היה זה הליכוד, עם התרגיל המסריח של העברת חוק לפיזור הכנסת בטרם יוטל המנדט להרכבת הממשלה על מועמד אחר. ויש עוד היסטוריה ארוכה שאפשר להעלות באוב, ויש גם לתת את הדעת על חלקו של בג"ץ בתרבות הזו, אבל אין זה המקום והזמן להרחיב. ברגע זה, תשומת הלב לא צריכה להתמקד בשאלה מי אשם יותר בתהליך, אלא בשאלה איך עוצרים אותו. כי תוצאתו הסופית היא אובדן היכולת להחליף את השלטון בצורה הנהנית מלגיטימציה. הפנימו: זה מסוכן יותר מכל מנהיג זה או אחר.

אסור להתפתות לחשוב שאפשר לשתף עם זה פעולה "רק הפעם", כי הפעם "באמת" חייבים לנצח, ואחר כך נוכל להשיב את הגלגל לאחור. בשבוע שעבר חזינו, בפעם הראשונה, במשבר חוקתי בפועל במדינת ישראל. אם הניצחון בקרב הפוליטי הקשה בתולדותינו היה מוכרע שלא בדרך הפשרה ועל בסיס שינוי כללי המשחק בלבד– אין לדעת איך זה היה נגמר. אסור לתת יד למשחק מכור.

והנה מישהו הפנים. בנימין גנץ, הפוליטיקאי הטירון, "הבובה" של לפיד ולא נחזור על דברים בזויים במיוחד שנאמרו עליו – הוא שעצר בגופו את ההידרדרות שלנו אל פי תהום. הוא יכול היה להמתין – זו הרי הייתה התכנית – ולהגיע למו"מ עם נתניהו או לבחירות רביעיות בעמדה משופרת, כשכללי משחק מהונדסים תוצרת לפיד-ליברמן בגבו. זה היה בא במחיר פגיעה אנושה בחוסנה של החברה הישראלית והחרפת הנזק הסופי ממשבר הקורונה.

גנץ לא הסכים להקריב את אזרחי ישראל על מזבח הניצחון או ההישג המשופר. נכון, תמיד ייוותרו הציניקנים שיטענו כי פעל באופן אינטרסנטי בלבד, שכן לו היה נותר במפלגת כחול לבן, היה נאלץ להתפטר מראשות המפלגה או לחילופין מתרסק בבחירות; אך אף אחד לא יכול להתחייב שכך אכן היו מתגלגלים הדברים. הדברים הוודאיים היחידים הם המשבר החוקתי החמור שכמעט התחולל, והמשבר הבריאותי החריג שאליו נכנסה ישראל חבולה ומותשת משלוש מערכות בחירות.

בהעמדת עצמו לתפקיד יו"ר הכנסת סלל גנץ את הדרך לממשלה של פשרות ולא של הכרעות. לממשלה שתיתן לנו זמן לנשום, להתארגן מחדש, ולנסות לתקן. בני גנץ עשה את המעשה הראוי ביותר שנצפה בפוליטיקה הישראלית זה זמן רב. הוא חזה בפיצוץ העומד להתרחש, ראה את התמונה החדשה שמצב החירום מציב בפנינו, הבין את גודל השעה ­– ושם את ישראל לפני הכול.

ימים יגידו כמה זמן קנה לנו המעשה של גנץ. אבל גם במקרה הטוב ביותר מדובר בקניית זמן, בפלסטר, באצבע בסכר שעמד להטביע אותנו. זה לא מוריד מהצורך להתייחס לבעיית העומק שלנו, שהיא התרבות הפוליטית המעודדת את המלחמה האיומה על כללי המשחק, ושוודאי עוד נראה מופעים שלה גם במסגרת הממשלה שתקום והאופוזיציה שתעמוד מולה. ריפוי המחלה הזו צריך להיות מעתה מטרת העל של השיח הציבורי בישראל.

 

תמונה ראשית באדיבות Amos Ben Gershom לע"מ

 

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *