ארגון הפוליטיקה נגד היהודים

בינואר, עם שחרורם ההמוני של מסמכים הנוגעים ל"חובב" הנערות, היועץ הפיננסי לעשירים ולבעלי השררה והעבריין המורשע ג'פרי אפשטיין, צצו כמה תמונות מעניינות של אורחיו, שותפיו ולקוחותיו השונים. באחת מהן נראה הבלשן והאינטלקטואל הציבורי נועם חומסקי מחייך בשמחה אל סטיב באנון, מי שהיה מנהל הקמפיין של דונלד טראמפ לנשיאות ב־2016, ולאחר מכן, לזמן קצר, מנהל האסטרטגיה הפוליטית של הבית הלבן.

באנון מילא תפקיד מרכזי בקירוב הימין האלטרנטיבי – אוסף של תימהונים, מלוכנים, גזענים ונאו-נאצים – לזרם המרכזי של השמרנות האמריקנית, והוביל קמפיינים להחלפת פוליטיקאים רפובליקנים מתונים יחסית בדמויות קיצוניות יותר. חומסקי הוא סמל השמאל החדש ומודל הפרופסור המעורב, הידוע יותר בשל פולמוסיו נגד מדיניות המלחמה הקרה של ארה"ב מאשר בשל מחקריו הדחוסים על תחביר. במילים אחרות, הם עומדים בגאון משני קצות הקשת הפוליטית. או כך לפחות נדמה. למעשה, התמונה היא סמל מושלם לכיוון שאליו פונה חלק מהימין האמריקני, חלק שהוא קריטי לכל ניסיון להבין את התחייה של האנטישמיות הימנית.

חוט השני השוזר את הפוליטיקה של חומסקי הוא הרעיון שארה"ב היא כוח של רשע בעולם, ושהתערבויותיה בענייני חוץ רק מחמירות את המצב – בין אם במאבק בקומוניזם או בג'יהאדיזם. חומסקי תומך בוולדימיר פוטין במלחמת אוקראינה, ומשמר שנאה ארסית כלפי ישראל. לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא חתר בעקביות לערער כל טענה אמריקנית לעליונות מוסרית. אף על פי שלעולם לא יגן על היטלר, הוא רואה את הרעיון של מעורבות אמריקנית צודקת במלחמת העולם השנייה כמיתוס שיש לפרק. לדעתו, ארה"ב פעלה מתוך אימפריאליזם וזרעה בעולם סבל ואימה.

חלחול רעיונות השמאל האמריקני לימין האמריקני ניכר לפחות מאז פברואר 2017, כשמנחה הטלוויזיה השמרני הפופולרי ביל אוריילי העיר לדונלד טראמפ ש"פוטין הוא רוצח". "גם אנחנו הורגים אנשים", השיב הנשיא. סוג זה של יחסיות והסטה היה תכסיס קלאסי של תועמלנים סובייטים, כמו גם של חסידיו של חומסקי. כפי שהתברר, האמירה אינה מסכמת כלל את גישתו של טראמפ למדיניות חוץ. אבל היא מצביעה על מגמה שצמחה בעקבותיו.

הדוגמה הטובה ביותר למגמה זו כיום אינה באנון – שמזדהה עם פוטין ומזלזל בפעילות הצבאית האמריקנית מזה 25 שנה לפחות – אלא טאקר קרלסון, הלבוש טוב יותר, הטלוויזיוני יותר והמשפיע יותר. בשנה האחרונה, קרלסון אימץ סדרה של עמדות הקרובות לשמאל החומסקיאני יותר מאשר לשמרנות האמריקנית: לדידו ארה"ב תמכה ב"נבל הגדול ביותר" של מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל; המלחמה בטרור הייתה טעות; ולדימיר פוטין הוא טוב; ולבסוף, ישראל היא רעה. קלפו את הרטוריקה על הנצרות, האמריקנים הרגילים וכו', ותקבלו את גישת מדיניות החוץ של חומסקי ותלמידיו. אפילו בכלכלה הם לא כל כך שונים: קרלסון מציע נאומים מרקסיסטיים על קפיטליסטים יהודים זדוניים מאז 2019 לפחות. ואין זה מקרה שקרלסון חולק עם דמויות השמאל הקיצוני הללו שנאה לישראל.

חומסקי, וחסידיו הצעירים יותר כמו מקס בלומנטל וגלן גרינוולד, הם תומכים ומתרצים של אנטישמיות, אך הם מרוסנים על ידי נאמנותם הרשמית לרעיונות שמאלניים של אנטי־גזענות וזכויות אדם, כמו גם מתוך העובדה שהם עצמם יהודים. קרלסון, שיש לו השם, הייחוס והמראה של האליטה הוואספית הישנה, אינו כפוף למגבלות כאלה.

כשאנו בוחנים את האנטישמיות הגואה בימין האמריקני, חשוב לזכור שהיא קשורה לשנאת מדינת ישראל ולסוג של אנטי-אמריקניות — שלושה דברים שתמיד הולכים יחד (יוסי קליין-הלוי העלה נקודה זו מעל דפי 'תכלת' בשנת 2004, ומאז העלו אותה גם בן שפירו, מאיר סולובייצ'יק ואחרים). במילים אחרות, לאנטישמיות הימנית החדשה יש הרבה מן המשותף עם האנטישמיות השמאלנית החדשה (שכבר אינה כה חדשה); והאידאולוגיות האלה אינן שונות כל כך מקודמותיהן, מאז שנות השלושים של המאה ה־19, בכך שכולן שותפות למטרה של הרס הדמוקרטיה הליברלית. על הרקע הזה נוכל להתבונן בהתרחשויות ביתר פירוט.

*

הישראלים התרגלו לכך ששנאת ישראל בארה"ב היא תופעה אסלאמית או שמאלנית. זה היה המצב מאז 1967, ובמיוחד מאז תקופת רייגן – תקופה שבה מצביעים רפובליקנים ונוצרים אוונגליסטים אימצו בחום את היהודים ואת הציונות. ההיגיון הזה גם מתיישב יותר עם הישראלים מהימין ומהמרכז: אפשר לשרטט רצף מהשמאל הישראלי אל הפוסט-ציונות, והלאה לאנטי-ציונות, ומשם קצרה הדרך למצדיקי אנטישמיות. אבל גם לאנטישמיות הימנית יש היסטוריה ארוכה בארה"ב. לפעמים היא הייתה ממוקדת בישראל ולפעמים לא. כל המרכיבים נמצאים שם: עוינות דתית כלפי יהודים; דעות קדומות נגד יהודים כזרים שאינם אמריקנים מספיק; עוינות בדלנית וליברטריאנית כלפי סיוע חוץ ובריתות חוץ; ולבסוף סוג החשיבה הקונספירטיבית שתמיד היה לה מקום בימין האמריקני. השאלה האמיתית היא מדוע זה קורה עכשיו. ועל כך אנסה לענות.

כמה תהליכים נפרדים, אם כי משלימים זה את זה, מסבירים את מה שקרה לאחרונה. הראשון הוא המאבק על גורַל המפלגה הרפובליקנית לאחר תום כהונתו השנייה של דונלד טראמפ. כדי להסביר את המאבק הזה, יש לומר משהו על המפלגות הפוליטיות האמריקניות, השונות מאוד מאלו הישראליות. ישראלי שמצביע למפלגת הציונות הדתית אינו עושה זאת מתוך תקווה שבצלאל סמוטריץ' יהיה ראש הממשלה, אלא משום שהוא רוצה שבנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה וסמוטריץ' ימשוך אותו לכיוון מסוים. מצביע חרדי מעדיף גם הוא את נתניהו, אך סומך על כך שהמפלגה החרדית הקרובה לליבו תפרוש מהקואליציה במידת הצורך כדי להגן על האינטרסים החרדיים הבסיסיים. ממשלות הן קואליציות, שבהן מפלגות שונות, כל אחת עם האידאולוגיה שלה, צריכות להגיע להבנה.

בארצות הברית, המפלגות עצמן הן קואליציות. פרנקלין רוזוולט הצליח לבנות בסיס מפלגתי דמוקרטי שכלל סוציאליסטים יהודים בניו-יורק, פועלים קתולים ממוצא אירי בבוסטון, גזענים לבנים בדרום, ואפילו חוואים במערב. היסטורית, קואליציות אלו נבנו ברמה המקומית. בערים מסוימות, האירים היו דמוקרטים והאיטלקים רפובליקנים. רפובליקנים צפוניים, עירוניים, מדברים על חוק וסדר, אך לעולם לא יזכירו הפלות או נישואים חד-מיניים; הנושאים הללו יהיו קריטיים לניצחון במערכת בחירות בעיירות קטנות בדרום. כדי להצליח, קמפיינים לאומיים חייבים לאזן בין הפלגים השונים של בסיס המפלגה, ובמקביל לרדוף אחרי מצביעים מתנדנדים שעשויים לתמוך ברפובליקנים או בדמוקרטים.

במערכת האמריקנית, הפלגים השונים המרכיבים כל מפלגה אינם מוגדרים היטב והינם נזילים. לאחרונה חילק יורם חזוני את הימין האמריקני ל"הרפובליקנים הליברלים", "הרפובליקנים הלאומנים" ו"הימין האלטרנטיבי", האלט-רייט. הבעיה עם הסיווג הזה אינה שהמונחים מטעים (והם אכן מטעים), אלא שהקטגוריות אינן קבועות כלל. אף אחד מהאנשים שהוא מזכיר אינו מייצג אגף מסוים, אלא רק את האינטרסים והאינסטינקטים שלו עצמו.

בבחירות 2012 התמודדו מועמדים רבים על מועמדות המפלגה הרפובליקנית, וכאן לפחות ניכר עימות בין רעיונות שונים לגבי הכיוון שאליו צריכה המפלגה ללכת. כאילו בנימין נתניהו, יואב גלנט, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, איתמר בן-גביר ואריה דרעי מתחרים על המקום הראשון בליכוד. מי שינצח יביא את המפלגה לכיוון שלו: דתי או חילוני, מתון או קיצוני. בשנת 2016, ההתנגשות התרחשה בעוצמה רבה עוד יותר. אם להמשיך את האנלוגיה, זה היה כאילו גל גדות זכתה בבחירות על מצע של חיסול חמאס בעזה, עשיית שלום עם איראן ומתן מונופול מוחלט לתנובה בשוק החלב.

הצלחתו של דונלד טראמפ בשלב מוקדם של המרוץ הרפובליקני לימדה כי דברים שהרפובליקנים הסכימו לגביהם בדרך כלל עומדים עתה לדיון. טראמפ שבר לא רק את כללי הפוליטיקה האמריקנית, אלא גם את אלה של המפלגה הרפובליקנית, ונקט עמדות שאיש לא חשב שרפובליקני יכול לצאת מהן בשלום. לכוחות הימין הקיצוני, זה היה אות – בעזרת הסביבה החדשה שסיפקו הרשתות החברתיות – שהם לא צריכים להיות "אלטרנטיביים" יותר. התוצאה הייתה גל האנטישמיות הראשון בעידן טראמפ.

אנטישמים כמו ריצ'רד ספנסר, דייוויד דיוק ומילו יאנופולוס החליטו כולם שדונלד טראמפ יהיה האיש שלהם. באנון, שנתן במה לדמויות הללו באתר הימני הפופולרי 'ברייטברט' שניהל, הגביר את הלחץ. גדודי לוחמי טוויטר יצאו לתקוף את מבקריו היהודים של טראמפ באכזריות שאין כדוגמתה. בן שפירו ובת'אני מנדל, שניהם יהודים אורתודוקסים בתקשורת הימנית, שמתחו ביקורת על טראמפ ותומכיו, ספגו את מרבית ההשמצות האנטישמיות ברשתות החברתיות. אנטישמים מטורפים שנדחקו לשוליים חזרו או יצאו מהחורים. סוגים חדשים של אנטישמים ארסיים ברשת, שניק פואנטס הוא הבולט שבהם, צצו.

התברר, עם זאת, שדונלד טראמפ אינו אנטישמי ואף לא בדלן. במהלך כהונתו הראשונה הוא פנה לעיתים קרובות לבִתו וחתנו, שניהם יהודים אורתודוקסים, לקבלת עצה. הוא חיבק את ישראל ואת נתניהו, פיטר את באנון בשנה הראשונה, ביטל את מדיניותו הפייסנית של ברק אובמה כלפי איראן, העביר את השגרירות לירושלים והביא את הסכמי אברהם. האנטישמים נסוגו, וחלקם פנו נגד טראמפ. דמויות שפלרטטו עם אנטישמיות התרחקו ממנה. הרבה רגשות אנטישמיים הופנו לתיאוריית הקונספירציה של Q Anon – תנועה מקוונת פרו-טראמפית הזויה ונסתרת שדעכה ב־2021. אבל מה שהאנטישמים לא עשו היה להיעלם. את השער שנפרץ ב־2016 כבר לא היה אפשר לסגור שוב לגמרי, וגם אם היה ניתן, הברברים כבר חדרו פנימה.

עידן פוסט-2016 הוא הזמן שבו ניק פואנטס צבר קהל, קרלסון עסק בגלוי באנטישמיות וכו'. אבל נראה שמשהו התעצם בשנה האחרונה: בחירת האורחים של קרלסון; המעבר של משפיענים כמו קנדס אוונס ומגוון מנהיגים דתיים לאומניים נוצרים לאנטישמיות בוטה וחסרת עכבות; וחוסר הנכונות של דמויות מיינסטרים כמו סגן הנשיא ג'יי-די ואנס וקווין רוברטס, ראש מכון החשיבה הימני הבולט ביותר באמריקה, לגנות את האנטישמים באופן חד-משמעי. מלחמת עזה, והמרכזיות שהיא מקבלת בדיונים על ישראל, מוסיפה שמן למדורה.

וכאן באה הגדרתה של רות וייס לאנטישמיות כ"ארגון הפוליטיקה נגד היהודים". דונלד טראמפ לא יהיה נשיא החל מ־20 בינואר 2029. בחירתו לא פותרת את השאלות שהעיבו על הפריימריז של 2012 ו־2016. כל עוד הוא נוכח, העיקרון המאחד היחיד של המפלגה הרפובליקנית הוא תמיכה בטראמפ (ולהפך, העיקרון המאחד היחיד של הדמוקרטים הוא התנגדות לו). הוא הפכפך מדי, ומתעניין באידאולוגיה במידה מועטה מדי, מכדי להגדיר כיוון מסוים. נראה שגם לא הקים קואליציה יציבה.

כמו הרבי מלובביץ', או יבדל לחיים ארוכים בנימין נתניהו, טראמפ לא ימנה יורש. לכן הקרב על זהות המנהיג הבא של המפלגה הרפובליקנית כבר החל. אבל יש גם קרב מקביל על השפעה, שבו השאלה אינה "מי יהיה המועמד ב־2028?" אלא "למי יקשיב המועמד הזה?". במאבק הזה, האנטישמיות היא כלי מושלם לתקוף יריבים ימניים. אפשר לתייג אותם כ"נאו-קוֹנְס", "גלובליסטים", או כחלק מאיזו קנוניה זרה, מרושעת, לא-נוצרית. לפעמים זה נעשה בערמומיות ובעמימות. לא כל מי שמשקיע בהתקפה על הנאו-שמרנים – המונח הכי מנוצל והכי לא מובן בשיח הפוליטי האמריקני – הוא אנטישמי, אבל הרבה אנשים שומעים את המונח כ"שמרן יהודי".

וזה לא רק היהודים. הזרם המרכזי הרפובליקני בעשורים האחרונים היה פרו-ישראלי מובהק. המבקש לבסס את אמינותו הפוליטית על ידי תקיפת הזרם המרכזי, ולהאשים אותו בבעיות כלכליות, או בשינוי נורמות חברתיות, או במלחמת עיראק – יכול אפוא להציג את טענותיו בקלות רבה יותר על ידי תיוגו כ"ישראל תחילה" או "ציוני נוצרי", ומכאן קצרה הדרך ל"נשלט על ידי היהודים".

גם כאן פועל ההיגיון הדמוגרפי הקשוח של בניית קואליציות. יש בימין האמריקני הרבה גזענות אנטי-שחורה מסורתית, אבל השחורים הם כ־14% מהאוכלוסייה, והם הפגינו פתיחות רבה יותר כלפי טראמפ מאשר כלפי רפובליקנים אחרים בחצי המאה האחרונה. התנכרות אליהם עלולה להיות טעות. לעומת זאת, היהודים הם קצת יותר מ-2% באוכלוסייה, ורבים מאוד מתוכם לא יצביעו לרפובליקני בשום מקרה. התנכרות לישראל, שלא לדבר על אנטישמיות גלויה, יכולה גם למשוך קהל מוסלמי. אם אתה רוצה לעורר שנאה, היהודים הם מושא מוצלח. וההיגיון הזה מחזיק מעמד גם ללא זרם הכספים והקמפיינים המתוחכמים להשמצת ישראל ולהסתה אנטישמית שמרעיפות קטר, סין ורוסיה.

וישנם היושבים על הגדר. אינני סבור שג'יי-די ואנס או קווין רוברטס הם אנטישמים, אבל הם רוצים להישאר ביחסים טובים עם המצביעים האנטישמים. רפובליקנים שמרנים, אוהדי מדיניות חוץ תקיפה וחובבי ישראל ייטו ממילא להצביע בפריימריז למרקו רוביו, יריבו הפוטנציאלי של ואנס. נראה כי ואנס חישב ומצא שסיכויי הניצחון שלו אינם טמונים בפנייה לבוחרים אלה, אלא בהתמקדות בקבלת תמיכתם של בדלנים ואנטישמים. כך נמנע מלהזכיר יהודים בנאום יום השואה שלו, ובתשובה לשואל אנטי-ישראלי באירוע פומבי אמר שטראמפ "אינו נשלט על ידי מדינה זרה" (מכאן משמע: נשיאים אחרים נשלטו על ידי ישראל) במקום להדוף את הנחותיו של בן שיחו הצעיר.

הדבר נכון גם לגבי חישוביהם של פודקאסטרים ומשפיענים. השוק לתוכן ימני גדול, אבל רווי מדי. יציאה נגד ישראל והיהודים יכולה להבדיל אדם מן העדר, וגם מספקת את הכלי המושלם לתקיפת יריבים ולהתחזות למגיני חופש הביטוי. "כשעבדתי ב'דיילי ווייר' [אתר החדשות של בן שפירו] ניסו להשתיק אותי על שאמרתי את האמת על ישראל. אבל עזבתי כי אני אמיצה ולא אתן שישתיקו אותי. ואומַר לך את האמת: יהודים כמו בן שפירו אוהבים את ישראל יותר מאשר את אמריקה, ועובדים בשביל המוסד". זה, בעיקרו של דבר, הטיעון שמשמש את קנדיס אוונס. המריבות עצמן משמשות למשוך תשומת לב ולהשיג פרסום.

כל זה מחמיר בשל הקרסתם המוחלטת של מעקות הבטיחות בידי האינטרנט והרשתות החברתיות, וטשטוש הגבולות בין עיתונות לבידור. אם בעבר היה זה השמאל שהתענג על שבירת טאבואים, כעת הימין מוביל את הדרך. צעירים, ובמיוחד הגברים שבהם, נמשכים לאנשים כמו פואנטס כי הוא אומר דברים מזעזעים. מעריציו ואפילו מבקריו מתארים אותו כמצחיק ומבדר יותר מאשר חכם או בעל תובנות. הם לא יודו בכך, אבל יש לו הרבה במשותף עם קומיקאים כמו סטיבן קולברט וג'ון סטיוארט משמאל, או ג'ו רוגן חסר ההשתייכות הפוליטית, המשלבים פרשנות פוליטית עם קומדיה.

אכן, מבט על הקומיקאים האמריקאים עשוי להיות הדרך הטובה ביותר להבין את תופעת פואנטס. במשך רוב המאה ה־21, קומדיה באמריקה זכתה לשבחים אם הייתה "חדה" או "מתחה את הגבולות". בשנות התשעים, מה שמכונה בדיחות הלם – שדרני רדיו גסים עם קהל פרולטרי, שהתענגו על פגיעה ברגשותיהם של ליברלים פוליטיקלי קורקטיים ושמרנים חברתיים – זכה להצלחה אדירה. מדי פעם היו השדרנים האלה מגזימים, יוצרים שערורייה שגרמה לביטול זמני של משדריהם ומעניקה להם פרסום אינסופי, ואז חוזרים. כיום, להיות בוטה מינית או לדבר בגסות על דמויות מכובדות לא באמת יכול לזעזע אף אחד – אבל לשבח את היטלר, לחגוג אונס ולהכחיש את השואה כן. כאשר מתעוררת מחלוקת, אנטישמים יכולים לתקוף את מבקריהם על כך שהם מפעילים את "תרבות הביטול".

דבר דומה קורה עם האנטישמיות הדתית, המבעבעת בקרב מגזרים שמרניים שונים של הכנסיות הפרוטסטנטיות והקתוליות. האנטישמיות נפוצה ביותר בקרב אותם נוצרים שמרנים המזהים עצמם כאוונגליסטים אך ממעטים לפקוד את הכנסייה. הם מנותקים מהקהילה ומהדרכה של כמרים, לעיתים קרובות אינם יודעים דבר על מסורות יהודיות, ותימהוני-קצה ברשת יכולים לשכנעם בקלות.

הגורם הבא הוא זה שבו פתחתי: אנטי-אמריקניות. דור שלם של צעירים גדל על ברכי התפיסה שארה"ב היא כוח של רשע בעולם: מהשמדת האינדיאנים והעבדות עד וייטנאם ועיראק. הם אינם לומדים לכבד את החוקה או את תפקידה של אמריקה כמגדלור של חירות. התוצאה בשמאל היא פרויקט 1619 (המקבילה הקריקטורית של הניו-יורק טיימס לעבודתם של הפוסט-ציונים וההיסטוריונים החדשים), דחיית תפיסת הייחודיות האמריקנית בידי ברק אובמה, וכיוצא באלה. אין זה מפתיע שגם צעירי הימין מזדהים עם רעיונות אלה.

לצד זאת, ישנה קונספירטיביות שהכתה שורשים בפוליטיקה האמריקנית. דוגמה אחת תספיק: צורה פופולרית של שיח ברשתות החברתיות בימין היא לפרסם תמונה של סצנה אמריקנית אידילית מלפני שלושים עד שבעים שנה ולכתוב, "זה מה שהם לקחו ממך". מלבד החשיבה המבולבלת של הפוסטים הללו, הם לוקים בכך שלעולם אינם מציינים מיהם אותם "הם". אבל תמיד ישנם "הם" בחשיבה מסוג זה, ו"הם" פועלים במכוון. איש מהמקוננים על מה ש"נלקח" מהם אינו מייחס זאת למערכת הגומלין המורכבת של שינויים טכנולוגיים, כוחות חברתיים וכלכליים והחלטות פוליטיות עם תוצאות בלתי מכוונות. בדרך כלל "הם" מוגדרים כ"אליטות", "השמאל", "התקשורת המרכזית", או איזה קונצנזוס דו-מפלגתי המדיר את האמריקני הפשוט. הקטגוריות האלו תמיד מעורפלות ולא היסטוריות, ומניחות מידה רבה של ראיית הנולד ולכידות. באורַח דומה, יש שפע של דברים ש"הם רוצים שתאמין בהם". כל זה נעשה הגיוני הרבה יותר כשפשוט מחליפים את "הם" ב"היהודים". כלומר, חשיבה קונספירטיבית בימין מכשירה את הקרקע לאנטישמיות.

כל זה מדאיג, ולכן לפני שאסיים אציין שהאנטישמים הם מיעוט בקרב מצביעי הרפובליקנים; רובם המכריע של אלה הם פרו-ישראלים. אולם יש יותר אנטישמים בקרב פעילי המפלגה, ויותר כאלה שמפלרטטים עם אנטישמיות או מתפנקים מדי פעם במם נאצי או בפרק בהסכת של פואנטס. גם הם מיעוט, אבל מיעוט גדל.

*

סימן ההיכר של האנטישמי אינו דעות קדומות, אלא אובססיה. האנטישמי אינו רואה את היהודים כבעיה אחת מני רבות, אלא כבעיה האחת שממנה נובעות כל האחרות. ברגע שמישהו מוכן להתחיל להאשים את "היהודים" (או את ישראל), קל מאוד לראות יהודים אורבים בכל פינה. מי שמתעסק באנטישמיות מסיבות אופורטוניסטיות מוצא את עצמו במהרה נגרף אל קרבה, במיוחד לאור התמריצים שיש למשפיענים ולפוליטיקאים לרצות את הגורמים הקיצוניים ביותר בקהל שלהם. כמו שקורה עם כוחות הרשע וכלי הנשק העל-טבעיים באינספור יצירות מדע בדיוני ופנטזיה, גם מי שמשתמשים באנטישמיות נוטים להיכנע לה.

קרלסון טען לאחרונה כי הותקף על ידי שד בזמן שישן. יש משהו שטני באנטישמיות, כוח בלתי רציונלי שמשחית מוחות וחברות שלמות ונראה שאינו עוזב לעולם. אין צורך להחזיק באמונותיו המיסטיות לכאורה של קרלסון כדי לחשוב שכאן תקף אותו שד.

אנדרוּ קוֹס הוא עורך בכיר בכתב העת המקוון בשפה האנגלית מוזאיק.

תמונה: Gage Skidmore, באדיבות ויקימדיה