בִּין בֵּינוֹתֵינוּ / עין טור-מלכא

עין טור-מלכא

מוסד ביאליק, תשע"ז | 108 עמ'

מקומה של עליזה גרינברג, עין טור-מלכא בשמה הספרותי, יינון בפנתיאון משוררי האמת הדגולים שלנו. גם אם כיום אין לה מעמד מרכזי, ברי שההיסטוריה הספרותית של העתיד עוד תעשה איתה צדק. לפיכך, לא נגרע מכבודה המגיע לה בזכות עצמה אם נאפיין את שירתה כגרסה נשית לשירתו של בעלה המנוח, ענק הענקים אורי צבי גרינברג. קבלת השראה וספיגת אווירה ובניית קומה נוספת לבניין קיים אינן לריעותא למשורר, ודאי אם מקור ההשראה והקומה הראשונה הוא משורר העומד מחוץ לסדר הרגיל של המשוררים והוא ממלכה לעצמו.

בשיריה של טור-מלכא, ובפרט בפירות שירתה האפִילים, הבשלים בשלות של תשעים שנות חיים, מפכה הליריקה המאוחרת של אצ"ג, השירה המטפיזית שכתב בשנות החמישים והשישים והשבעים, שהן שנות חייו איתה. מטמוני פנימיות הנפש, "תוך לב השושנה" כביטויה של טור-מלכא, "שְקִיעַ-הַלֵּב" כביטוי נוסף שלה, מתנוצצים בה בכפיפה אחת עם יקוד לאומי. היסוד הגברי השוקק אצל אורי צבי מוחלף בשירת אלמנתו ביסודא דנוקבא, בנשיות מודעת ודעתנית. היא רוצה להיות "אֲדָמָה תְּחוּחָה לְמִזְרַע לְלִבְלוּב" (בשיר 'שניים'). רכות, טיפוליות, הישענות, התמלאות, קבלת השפעה, ביתיות, אימהות, התמקדות ביחסים בין-אישיים – את כל אלה מוסיפה טור-מלכא על גבי הרוח האצ"גית, בלי לוותר על הרוחניות הצרופה שלו, המיסטית משהו. היא גם מרשה לעצמה להסתפק בשירים קצרים, מינוריים לעתים. ועדיין תמיד פילוסופיים.

המים, התכלת והכנף הם סמלים החוזרים ומתגלגלים בספר הזה. שירתה של עין טור-מלכא נוהה אל המים ואל השמיים. אבל היסודות הביתיים בה, אלה שתיארנו כנשיים, מקרבים אותה אל רוח הזמן ואל הרגליו של קורא השירה העברית העכשווית – ועל כן כנראה גם אל לבו. עבדי שירת-הזמן נושאת דגל היומיום, אשר כיסופי קודש מפעמים בהם, והם חפצים להיכנס בהיכל שירתו הנשגבת של אורי צבי גרינברג, עשויים למצוא נתיב וגשר אליה בפרוזדור המואר, הראוי גם בפני עצמו, של שירי אלמנתו.