בד בבד יהיה

בד בבד יהיה

עמוס זְרוּק

אשמורת, תשפ"ו | 132 עמ'

ספר כיס זה מכבד את קוראיו ואת מילותיו – בעיצובו המוקפד והעדין, באסתטיקת צבעי המים של העטיפה וצבע הגוויל של הדף, בגימור הגבוה של הטקסט, וכמובן בדברים עצמם. שירים קצרצרים, אפשר לומר מכתמים או טיפים-פיוטיים-לנשמה, תכופות עשויים כמדרש עדין. הללו מחולקים לשערים שבראש כל אחד מהם דברי חוכמת-חיים מפי חכמי-תורה בני זמננו מעדות המזרח והדרום.

"יֵשׁ מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל בִּכְיוֹ שֶׁל תִּינוֹק שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד", לשון כל השיר 'וַתתפלל חנה' – ואנו שומעים כאן גם את הד האנקדוטה הידועה על שמיעת קול בכיו של התינוק, שבלעדיו אין ערך לתלמוד התורה, וגם את ההבדל בין מריבה על ביצה שלא נולדה לבין היכולת לראות את הנולד ואף להרגיש את כאביו ואת תקוותיו של העתיד לבוא. "איך לגֶשת", שואלת-מורה כותרת שיר אחר, העונה לכותרתו בהד חרוז סמוי "הַקַּרְקַע / אֵינָהּ שׁוֹאֶלֶת בִּשְׁלוֹם הַגֶּשֶׁם, / הִיא מְנִיחָה לוֹ לְחַלְחֵל / עַד תְּהוֹם". הנמשל הבין-אישי ברור. שכנו לכפולה ולעניין הוא השיר "לכשתדע": "גֶּשֶׁם. / שָׁמַיִם וָאָרֶץ נוֹעָדוּ. / אִם רַק תַּסְכִּים לְהֵרָטֵב, / תֵּדַע סוֹד אַהֲבַת אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ". האדם הנחשף לגשם, מפגש הרוחני והארצי, הזוגיות, הכול יחד בכמה מילים של נכונות להתחלחל.

ומשהו מרוח הימים בשיר שנקרא "ולא שינו לשונם", כמאמר המדרש על מה ששמר על בני ישראל כאומה במצרים: "בְּשָׂפָה שֶׁל שָׁלוֹם עָלֵינוּ לְדַבֵּר מִלְחָמָה. בְּשָׂפָה שֶׁל אַהֲבָה לְדַבֵּר כְּאֵב. בְּשָׂפָה שֶׁל לֶחֶם לְדַבֵּר מְנוֹת קְרָב, וּבִשְׂפַת הָאֶתְמוֹל לְקַוּוֹת לַמָּחָר" (אני מוותר בחלק מהשירים המובאים כאן על סימוני המעבר לשורה חדשה:  זה קורה בהם בכל מילה-שתיים-שלוש). הרעיון שהתקווה עשויה גם מהמציאות שידענו מרענן. גם ספר זה הצנוע, החי את הכתובים וכותב חיים.