בזכות אישה אחת

ממוֹקד של נחשלוּת רפואית וסוציאלית הפך היישוב העברי למופת עולמי בתחומים אלה, ואף בתחום קידום הנשים. מסע בעקבות הנרייטה סאלד, שנדחקה לשולי ההיסטוריוגרפיה הציונית

במחקרי האחרון על אודות מפעלן יוצא-הדופן של נשות המקצוע (ה"פרופסיונאליות") העבריות בשנות המנדט הבריטי,[1] הזדקרה לנגד עיניי עשייתה המשמעותית והמגוונת של הנרייטה סאלד (1860–1945) למען היישוב היהודי בארץ ישראל. נשים אלו שיפרו לבלי-הכר את מצב הבריאות, התברואה, הסיוע לנזקקים, והחינוך לגיל הרך והחינוך המיוחד, בארץ ההולכת-ונבנית; וזאת באמצעות שורת מפעלים שרבים מהם נתמכו בידי "הדסה", הארגון שייסדה הנרייטה סאלד, ונסתייעו בהנחייתה האישית הבלתי-נלאית.

בשנת 1912, הקימה סאלד את "הדסה", ארגון הנשים היהודי הגדול בעולם והחלה את דרכה כמנהיגה "ללא גבולות". מני אז, ניהלה סאלד את "הדסה" והובילה בארץ ישראל המנדטורית מיזמים ששינו את פני הארץ כליל. נוסף על כך, תחת שרביטה של סאלד הגיעו ארצה, משנת 1934 ועד קום המדינה, כ-30 אלף בני נוער במפעל יחיד במינו, הלוא הוא עליית הנוער.[2] אישיותה ופעולותיה של סאלד מתוארות בספרה החדש והמרתק של דבורה הכהן, "מנהיגה ללא גבולות: הנרייטה סאלד – ביוגרפיה",[3] שהציג בהעמקה רבה את דמותה המיוחדת של סאלד ואת עשייתה המופלאה. ספרה של הכהן נשען על עבודה ארכיונית מרשימה; הוא מרים תרומה חשובה למדף הביוגרפיות המדעיות שנכתבו על מנהיגי ישראל, והוא אף מהווה תוספת חשובה לידע ההיסטורי על אודות פועלן של נשים בארץ ישראל בתקופת המנדט.

התבוננות במכלול עשייתה של סאלד ושל חברותיה מעוררת את השאלה על דבר מקומה של סאלד ומפעליה בהיסטוריוגרפיה של היישוב. בסִפרה של בכירת ההיסטוריונים של היישוב, אניטה שפירא, "ככל עם ועם: ישראל 1881–2000",[4] ספר שראה אור לפני שנים אחדות ותכליתו סקירה מקוצרת של תקומת עם ישראל בארצו, נפקד כליל שמה של סאלד ובהתאם הושמט לחלוטין מכלול עשייתה למען היישוב. בדומה לכך, בסדרת ספרים על תולדות היישוב שיצאה לאור כשני עשורים קודם לכן, מוזכרת סאלד רק כמי שכשעמדה בראש המחלקה לעבודה סוציאלית מנעה את בואם של ילדי עליית הנוער "משום שסירבה לשתף פעולה עם רחה פרייאר".[5] לצד אמירה פוגענית זו, המובאת ללא כל הסבר, מוזכרת סאלד בחטף גם כ"מנהיגת הדסה ומפעל עליית הנוער".[6]

התייחסות רצינית יותר לדמותה של סאלד מצויה בספר "היישוב בימי הבית הלאומי", שראה אור באמצע שנות השבעים, ובו הוזכרה סאלד בין החברים הבולטים של ההנהלה הציונית וכ"מייסדת הדסה שעלתה מארצות הברית ועסקה בעיקר בפעולות חינוך וסעד".[7] בחלקו השני של הספר, שנכתב על ידי אליקים רובינשטיין, ישנה גם התייחסות להישגה המובהק של סאלד – ייסוד מערכת הבריאות בארץ; וכן מצוין בו ש"הדסה", ארגון הנשים הציוניות בארצות הברית, הוקם והובל על ידי סאלד ו"הניח יסוד לארגוני רפואה קבועים, פעולה שלחשיבותה אין ערוך".[8] אלא שגם אזכורים ותיאורים אלה הם מעט, מעט מדי, כפי שמבין כל הנחשף למעשיה הרבים של סאלד שאת עיקרם אבקש לפרושׂ בעמודים הבאים.

ביסוד דבריי עומדת הנכונוּת לבחון מחדש את ההיסטוריה של הישוב תוך מיקוד המבט בתחומים שלא נכללו עד כה בסיפֵּר המרכזי של התקופה המנדטורית – ההיסטוריה של הרפואה, הסיעוד, הרווחה והחינוך היהודי בארץ – ואשר נזנחו לטובת תחומים "גבריים" יותר, הלוא הם העשייה הפוליטית, המדינית והצבאית.[9] לא ניתן להפריז בגודל השפעתם של תחומים "שוליים" אלה – בייחוד רפואה מונעת, היגיינה ורווחה, שבמידה רבה הובלו על ידי סאלד ואשר רוב העוסקים בהם הן נשים – על צמיחתו ועוצמתו של היישוב, ואין ספק כי ראוי להכניסם לסיפור ההיסטורי המרכזי של תקופה זו.

על מנת להדגיש את ייחודה של סאלד כאישה מנהיגה אתחיל את דבריי בפרולוג המחדד את התהליך הנפשי שעברה מי שהוכרה כבר בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים כ"מנהיגה הרוחנית והאינטלקטואלית לא רק של נשי ארצות הברית, אלא של כל הנשים היהודיות בעולם".[10]

דרכה של בת-טובים צנועה למנהיגות

כדי להעריך נכונה את עשייתה של סאלד ראוי לעמוד תחילה – גם אם בקצרה – על מצבה הטיפוסי של אישה צעירה רבת כישרונות במחצית השנייה של המאה ה-19 בארצות הברית, עידן שבו זכויות נשים היו מצרך נדיר למדי. סאלד נולדה בבולטימור בשנת 1860, וכבר בגיל צעיר גילתה כישרונות לימודיים יוצאי דופן, אותם טיפח אביה, הרב בנימין סאלד, שלאישיותו נודעה השפעה רבה על חייה. למרות הצטיינותה נבצר ממנה להמשיך בלימודים גבוהים: בארצות הברית של אותה עת, שערי רוב האוניברסיטאות היו סגורים בפני נשים. לדוגמה, באוניברסיטת הרווארד התאפשר לנשים ללמוד רק מאמצע המאה העשרים,  וגם אז ניסה דיקן הפקולטה למשפטים להניא נשים מלהירשם ללימודים.[11] נוכח מצב עניינים זה, לא מפתיע לגלות כי במכתב שכתבה סאלד לאחותה, והיא בשנות העשרים לחייה, הודתה כי "חזרתי לימי ילדותי כשייחלתי להיות בן ולא בת. אני משוכנעת שאילו הייתי גבר היה עולה בידי להגיע להישגים גדולים יותר…".[12]

סאלד הצייתנית, שכיבדה מאוד את הוריה, לא נלחמה על זכויותיה, לא התדפקה על דלתות אוניברסיטת ג'ון הופקינס השוכנת בעיר הולדתה בולטימור, לא תבעה העלאת שכר אף כשזו הגיעה לה, ואף לא ביקשה לציין את שמה על כתבות עיתונאיות ועבודות מדעיות שפרסמה. הכהן הציעה פשר להתנהגות זו וראתה בה סימן לבאות: "בהתנהגותה כבת טובים אולי נמצא גם פשר להתנהלותה בהמשך דרכה, בצניעותה וגם בהימנעותה מעמידה על זכויותיה ונגד הפלייתה כאישה… אולי נבע הדבר מהסביבה התרבותית שבה גדלה".[13] ואכן, במהלך התחקוּתִי אחר חדירתן של נשים לפרופסיות בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נוכחתי לדעת עד כמה הייתה דרכן מלאה מעקשים ועד כמה חסרו להן סביבה תומכת – כל שכן דוחפת – ודמויות נשיות לחיקוי. לא למותר לציין כי גם בבולטימור, עיר הולדתה של סאלד, כל אלה לא היו בנמצא. עם זאת, סאלד לא נעדרה מן החיים האינטלקטואליים והציבוריים גם בשנותיה הצעירות, כפי שהכהן הציגה בהרחבה בספרה. בין יתר הישגיה, היא ייסדה והובילה ב-1889 בית ספר ערב למהגרים יהודים מרוסיה; היא  הוזמנה לנאום בפני נשים בהזדמנויות שונות; ובראשית המאה העשרים היתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודים ב"בית המדרש לרבנים באמריקה", הלא הוא ה- Jewish Theological Seminary (JTS), השייך לתנועה הקונסרבטיבית, לאחר שהצהירה שלימודיה לא יובילו אותה לכהונה רבנית.

אך כל ההישגים הללו מחווירים לעומת הפעילות הציבורית הענפה והנמרצת שהחלה להוביל בגיל מאוחר, פעילות שבמסגרתה הקימה ועמדה בראש ארגון גדול מאוד. מתי וכיצד התרחש המהפך בחייה של סאלד? מה הייתה התפנית שהצעידה אישה רבת תושייה זו למעמד של מנהיגה יחידה-במינה?

פרשה מרתקת, שאולי בה טמון המפתח, הוא סיפור אהבתה הנכזבת של סאלד לחוקר המלומד לוי-לואיס גינצברג (1873–1953).[14] אביה של סאלד נפטר ב-1902, ואחרי מותו העתיקה הבת את מגוריה לניו-יורק: שם הוכיחה את הידע והבקיאות הרבה שרכשה בבית הוריה במסגרת עבודתה המדעית רבת הערך ב"הוצאה לאור היהודית" (Jewish Publication Society, JPS), ולמדה במקביל בסמינר התיאולוגי היהודי. במהלך לימודיה ב-JTS ועבודתה ב-JPS, פגשה סאלד – שהייתה באותה עת בשנות הארבעים לחייה – את החוקר הצעיר לוי-לואיס גינצברג, התאהבה בו עמוקות, שימשה יד ימינו במחקריו על "אגדות היהודים" ואִפשרה לו להעביד אותה באורח חסר התחשבות ואף לפגוע בה עמוקות. יומניה האישיים, שפורסמו כיובל שנים לאחר פטירתה,[15] מעידים כאלף עדים על האופן שבו אישה חכמה ומשכילה זו העריצה את מושא אהבתה – שהיה צעיר ממנה ב-13 שנים – ואִפשרה לו לשחק ברגשותיה. כשבחיר לבה הודיע לה כי הוא עומד להינשא לאישה אחרת, דרדרה אותה אכזבתה לתהומות של דיכאון שבאו לידי ביטוי באלם, באי-יכולת לאכול ובאי-יכולת לתפקד. כך התוודתה ביומנה החושפני: "גינצברג נטל ממני לא רק את ליבי; הוא הרס את חיי, את כל התכונות שהיו בי".[16]

איור - גיליון 19
איור: מנחם הלברשטט

כדי להחלים ממצוקתה, נטלה סאלד חופשה בת חצי שנה ונסעה עם אִמה לאירופה ולארץ ישראל. נסיעה זו הביאה לשינוי דרמטי לא רק בחייה אלא גם בחיי מאות אלפי נשים יהודיות בארצות הברית – ובייחוד בקורות היישוב היהודי בארץ ישראל כפי שיתואר להלן. לאחר שחזרה ממסעה ונראה היה כאילו שבה לאיתנה, תקף אותה גל נוסף של דיכאון, קשה מקודמו: במשך למעלה מחצי שנה לקתה סאלד בעיוורון שהביא ל"שקיעתה בתוך עולם של דממה".[17] כשמאור עיניה החל לשוב אליה, כתבה סאלד לאחיותיה: "בשמונת החודשים האחרונים לא יכולתי לעבוד כלל כי העיניים לא תפקדו. הרופאים לא מצאו את סיבת המחלה…". למרות כל זאת, כשנתיים לאחר מכן, ב-1912, ייסדה סאלד את ארגון "הדסה", ארגון הנשים הציוניות באמריקה (שהיה לימים לארגון הנשים הגדול בעולם) והחלה לנוע על מסלול ההמראה.

האם הטלטלה הנפשית יוצאת הדופן שחוותה היא שאִפשרה לה להשתנות?

מבט לעבר קורות חייה של אישה יהודייה אחרת, בת דורה של סאלד, מצייר לפנינו סיפור משווה שניתן אולי ללמוד ממנו על תהליך עלייתה של אישה מנהיגה בראשית המאה העשרים.[18] ברטה פפנהיים (1859–1936), המוכרת יותר בכינויָה "אנה או", נולדה בווינה למשפחה אורתודוקסית, ובבגרותה הייתה לדמות מרכזית מאוד בחיי הנשים באוסטריה ובגרמניה. בשנת 1904 הקימה פפנהיים את ארגון הנשים היהודיות בגרמניה (Judischer Frauenbund) "שהפך ברבות הימים לארגון הנשים היהודיות הגדול במדינה ואחד המובילים בעולם היהודי בעשורים הראשונים של המאה העשרים".[19] לפפנהיים נודעה השפעה מכרעת על התפתחות מערכת העבודה הסוציאלית בארצה, ועל חדירת נשים יהודיות לתחום הציבורי באמצעות ארגון הנשים שייסדה. פפנהיים פעלה בכמה תחומים שנזנחו על ידי החברה היהודית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20: המאבק בזנות והטיפול באימהות חד-הוריות ובילדים חסרי מעמד ובית. בה בעת, העניקה פפנהיים משמעות חדשה לחייהן של הנשים היהודיות בגרמניה, שבתקופה זו נמנעה מהן עבודה מקצועית חוץ-ביתית, ועוררה אותן לפעולה עצמאית בארגוני נשים. דמותה הייחודית זכתה לאחרונה למקום של כבוד במדף הספרים העברי בעקבות תרגום של מבחר מכתביה. לצד זאת, בנערותה ובבגרותה סבלה פפנהיים מהפרעות נפשיות שקיבלו ביטוי פיזי: היא התקשתה לראות, ואיבדה את היכולת לדבר בשפת אימה (גרמנית). כאמור, היא נודעה יותר מכול כ"אנה או", החולה הראשונה שעליה נוסתה טכניקת הריפוי בדיבור, שיטת הפסיכואנליזה שפותחה על ידי זיגמונד פרויד.

בין סאלד לבין פפנהיים ישנם קווי דמיון לא-מעטים: פפנהיים נולדה ב-1859 וסאלד נולדה שנה לאחר מכן; שתיהן זכו בחינוך של בנות טובים, גדלו בבתים שומרי מצוות, והמשיכו באורח חיים דתי עד אחרית ימיהן; שתיהן היו כישרוניות מאוד ובעלות ידע רב בתרבות היהודית והכללית; בשתיהן הוטמעה תדמית "האישה הראויה", אישה שתכלית חייה היא לאפשר לבעלה לממש את יכולותיו, ללדת את ילדיו ולהכשירם לקראת בגרות; שתיהן עברו תקופה קשה של משברים נפשיים בעלי ביטוי פיזי; ולבסוף – שתיהן החלימו מן המשבר והקימו ארגוני נשים רבי חשיבות, ה-Judischer Frauenbund ו"הדסה".

השוואה בין סיפורי החיים של שתי הנשים הגדולות הללו מחזקת את ההשערה כי המשבר שחוו – כמו גם יכולתן להיחלץ ממנו – הוא שאִפשר להן להשתחרר מן המוסֵרות התרבותיות שכבלו אותן בילדותן. לדברי רופאהּ של פפנהיים, המשבר הנפשי שפקד אותה התרחש לנוכח "התנגשות בין האינטלקט החזק והאנרגיות האדירות שהיו טמונים בה לבין הנורמות המִגדריות השולטות".[20] נטלי ניימרק-גולדברג, עורכת כתבי פפנהיים, שיערה כי הייתה זו רווקותן של שתי נשים אלה אשר מילאה תפקיד חשוב בדרכן אל המנהיגות.[21] אכן, סיפור חייהן שופך אור על התהליך המורכב שעבר על בנות חווה במחציתה השנייה של המאה ה-19. בדרכן ממקום שבו הוגבלו השכלתן ועולמן, הן חוו משבר שאפשר להן לגבש אישיות נשית חדשה ולפסוע לעבר החברה החדשה שהחלה להתעורר ולהכיר בזכויות הנשים.

כאמור לעיל, יכולותיה האינטלקטואליות יוצאות הדופן של סאלד בצבצו עוד לפני המהפך הנפשי שהתרחש בחייה. פרסומיה בעיתונות היהודית של ארצות הברית זכו להדים רבים, ושִׁמעה כנואמת מוכשרת הגיע לאוזני המארגנות של ההתארגנות הארצית הראשונה של הנשים היהודיות באמריקה שהתכנסה בשיקגו בשנת 1893. סאלד נשאה בה את ההרצאה המרכזית, ששמה, "תרומתה של היהדות לנשים", מעיד על רצונה של סאלד לעסוק בהעצמת נשים.

מצעירותה גילתה סאלד עניין עמוק ברעיון הציוני ובתנועה הציונית, ואת רעיונותיה בנידון הציגה חודש לפני פרסום "מדינת היהודים" של הרצל, בשנת 1896, בנאום שנשאה בפני המועצה הארצית של הנשים היהודיות באמריקה (NCJW). קרבתה לרעיון הציוני הביאה אותה לבקר בארץ ישראל.

העצמת נשים וארגונן, מחד גיסא, והפצת הרעיון הציוני וקידום בניין הארץ, מאידך גיסא, הפכו יחדיו ליעדים המרכזיים של חייה. הללו הובילו אותה לעמדת מנהיגות יחידה-במינה במרכז היהודי בארצות הברית וביישוב המתפתח בארץ ישראל.

הפצת ציונות וקידום הבריאות

מייסדות "הדסה" התכנסו לראשונה סמוך לפורים 1912. בשם שנתנו לארגונן המתהווה ביקשו להנציח את אסתר המלכה, יתומה יהודייה צעירה שלנוכח הגזירה שאיימה על חיי היהודים צמחה לעמדת מנהיגות והובילה את עמהּ לישועה.[22] מטרתן הייתה כפולה: הפצת הרעיון הציוני, וקידום מוסדות ומפעלים שעניינם בריאות ורווחה של היושבים בארץ ישראל. לאחר הצהרת בלפור, והחלטת סן-רמו שבאה אחריה, הצהירה סאלד כי אירועים אלה "אינם אלא הזדמנות שנתן העולם ליהודים… [ארץ ישראל] לא תושג אלא בכוח מעשים… כל השאר מוטל עלינו. עלינו לקבל את ההזדמנות. אם לא נאחז בה, אם לא ננצל אותה במלואה ולאלתר, יתכן ונחמיצנה".[23]

ההכרה בצורך לחנך את הנשים היהודיות בארצות הברית, ולהנחיל להן את חשיבות הרעיון הציוני, צמחה אצל סאלד בד-בבד עם רצונה לייסד בארץ מערכת בריאות מודרנית. סאלד הבינה כי עבודה שיטתית למען שיפור המצב הבריאותי של יושבי הארץ לא תיכון ללא מחויבות ציונית – שתתבסס על העמקת המוּדעוּת היהודית של החברות בארגון. הכרה בצורך בעבודה חינוכית מעמיקה בקרב יהודי הגולה, לצד הנעתם לתמיכה כלכלית בבניין הארץ, התקיימה גם בקרב הנהגת קק"ל החל מאמצע שנות העשרים.[24] יעד כפול זה חייב את סאלד, שהייתה באותה העת כבת חמישים, לעבוד בשתי זירות גיאוגרפיות רחוקות מאוד. הצלחתה הייתה תופעה ייחודית שבעטייה זכתה להכרה רחבה בשתי הזירות הללו.

אסטרטגיית ההתארגנות שהפגינה סאלד בייסוד "הדסה" ייצגה היטב את סגולותיה כמנהיגה: העמדת שני יעדים ברורים שהיו לאתגרים רבי עניין; ניהול ריכוזי ובו-זמנית מעצים ומשתף; הימנעות מ"הנחתת" הוראות, ונכונוּת לשמוע את חוות דעתן של החברות על ההצעות השונות; בחירת המובילות מקרב ידידותיה שהושפעו עמוקות מאישיותה (כפי שכה רבות מהן הודו בזיכרונותיהן) למגוון תפקידים ביצועיים, ושמירה על קשרים קרובים עם כל אחת מהן (אם במכתבים מרובים-ביותר, אם בפגישות); תִחזוּק מתמיד של קשרים עם קהל חברות ארגון "הדסה" באמצעות ביקורים תכופים ברחבי ארצות הברית שבמהלכם הציגה בחיוניות רבה את רשמיה מארץ ישראל; והשתת חובת תשלום מיסי חבר נמוכים על כל החברות.

סאלד עצמה מעולם לא קיבלה שכר בעבור פעולותיה. מסירותה הייתה ידועה לכול ולפיכך בשלהי 1915 ייסד ידידהּ, השופט היהודי-אמריקני ג'וליאן מאק, קרן ששמות תומכיה לא נודעו ואשר העניקה לה מענק חודשי לכל אורך חייה.[25] בהתאם לכך, גם כשמילאה תפקידים רבי אחריות בהנהלה הציונית, בוועד הלאומי ובעליית הנוער, מעולם לא קיבלה סאלד משכורת על עבודתה. המענק שהבטיח את קיומה לא רק אִפשר לה להקדיש את כל עיתותיה לצורכי ציבור, אלא אף הבטיח את אי-תלותה בגורמים השונים שהובילה והותיר לה חופש פעולה מרבי.

הכרתן של חברות "הדסה" בכוחה של סאלד להנהיג הייתה מיידית. שנתיים לאחר ייסוד הארגון נבחרה סאלד פה אחד לנשיאתו. יכולותיה התבררו לא רק לציבור החברות אלא לכל חברי ההנהגה הציונית בארצות הברית – ובהם גלריה מרשימה-ביותר של אישים רבי השפעה, ובראשם שופט בית המשפט העליון האמריקני לואיס ברנדייס. קשריה האישיים של סאלד היו ענֵפים במיוחד וסייעו לה למצוא תומכים רבים שיכלכלו את מפעליה.

גלויה בהוצאת הקרן הקימת לישראל, ובה דיוקן הנרייטה סולד, מאת הצלם אלכסנדר גנן. גלויה זו יצאה לאור בשנת 1940, לרגל יום הולדתה השמונים של הנרייטה סאלד. באדיבות ויקישיתוף
גלויה בהוצאת הקרן הקימת לישראל, ובה דיוקן הנרייטה סולד, מאת הצלם אלכסנדר גנן. גלויה זו יצאה לאור בשנת 1940, לרגל יום הולדתה השמונים של הנרייטה סאלד. באדיבות ויקישיתוף

המשלחת הרפואית

יכולתה הביצועית-ארגונית יוצאת הדופן של סאלד באה לידי ביטוי מיידי מראשית פעילותה כמנהיגה. פחות משנה לאחר ייסוד "הדסה", בינואר 1913, יצאו לארץ מטעם "הדסה" שתי אחיות אמריקניות מוסמכות (במימון הנדבן היהודי הנודע נתן שטראוס ורעייתו לינה); המרפאה הראשונה שייסדו נפתחה על ידיהן בפורים 1913 בעיר העתיקה בירושלים. שנה לאחר מכן הגיע מספר מטופליהן ל-5,000 ילדים, אך בעטייה של מלחמת העולם הראשונה הן עזבו את משמרתן ושבו על עקביהן.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הורע מאד המצב התברואי הקשה-מלכתחילה של האוכלוסייה בפלשתינה העות'מאנית. רוב בתי החולים ומחסני התרופות הוחרמו על ידי השלטונות, ורופאים רבים גויסו לצבא. תמותה גדולה במיוחד נוצרה בקרב יהודי ירושלים שסבלו לא רק ממגפות אלא גם מחרפת רעב: בשנת 1916 עמד שיעור התמותה בקרב האוכלוסייה היהודית על למעלה מעשרה אחוזים (105 מתים ל-1000 נפש).[26] ביולי 1916 פנה הוועד הציוני אל הסתדרות ציוני אמריקה בבקשה לארגן סיוע רפואי ליישוב היהודי בארץ. פנייה זו הועברה באופן מיידי ל"הדסה", דהיינו לסאלד,[27] והולידה משלחת חדשה: American Zionist Medical Unit שפעלה במימון הסתדרות ציוני אמריקה והג'וינט ובארגונה של "הדסה".

סאלד תיארה את עשייתה של המשלחת במילים הבאות: "אינני יודעת אם אי-פעם עבודה מעין זו התבצעה. זו לא משלחת לזמן מוגבל; אין זה ייסוד בית חולים; זו עבודה בסדר גודל מדינתי".[28] המשלחת שהגיעה ארצה באוגוסט 1918 מנתה 44 איש: 14 רופאים, 20 אחיות צעירות, רוקח, פתולוג, חובשים ואנשי מִנהל רפואי. בתחילה עמדה בראש המשלחת אליס סליגסברג, עובדת סוציאלית וידידה אישית של סאלד. לאחר זמן-מה הגיע ארצה ד"ר מקס רובינוב, רופא שהאחריות לתפקוד מערכת הבריאות הארצישראלית הונחה על כתפיו. המשלחת קיבלה לרשותה את בית החולים רוטשילד בירושלים וכן תִפעלה בתי חולים נוספים ברחבי הארץ: ביפו, בטבריה, בצפת ובחיפה. הייתה זו מהפכה רפואית של ממש.

"הדסה" התנהלה כמי שמופקדת על בריאות כל בני היישוב, אולם היחסים בין הרופאים הוותיקים שחונכו באירופה לבין הרופאים האמריקנים שזה מקרוב באו היו רוויי מתחים. בשנתיים הראשונות של פעילות המשלחת, ליוותה סאלד (שלא הייתה בעלת הכשרה רפואית) את העשייה ממשרדה שבניו-יורק – תוך מעקב מתמיד אחר כל המתרחש בארץ. בין היתר הוטל עליה לטפל ביחסים המעורערים בין הרופאים הוותיקים לבין מנהלי המשלחת הרפואית שהתחלפו בקצב מהיר לאורך השנים.

סאלד עצמה הצטרפה אל המשלחת באביב 1920, לאחר שראש המשלחת הודיע על עזיבתו; היא הייתה אז בת שישים, ונטלה על שכמה את הובלת המערכת עד בואו של מנהל מקצועי חדש. "למה אני עושה את זה?" שאלה סאלד את עצמה, "האם אין זה מגוחך שאני מכוונת בתי חולים, בי"ס לאחיות, מעבדות, קליניקות, טיפול בהגיינה של בי"ס וכל השרות הרפואי?".[29] באותה עת היא גם הודתה: "אני עוברת את החוויה הכי גדולה בחיי. כל כך גדולה, שלמרות גילי ולמרות הנטל שאני נושאת, אני חשה צעירה ואיתנה… זה לא פשוט לבנות את ציון. מטרתנו לא תוגשם בדור הזה".[30]

בית הספר לסיעוד

"הדסה" התבססה על רעיונות אמריקניים מתקדמים, על עבודה שיטתית ומסודרת, ועל הטכנולוגיות החדישות ביותר.[31] מראשית עשייתה של המשלחת הודגש הצורך ברפואה מונעת. כדרכה של סאלד בכל מפעליה, היא לא רק הגתה את החזון, אלא גם פרטה אותו לפרטים ועמלה להוציאם לפועל. היא הכירה היטב את החידושים בתחום שהתפתח בארצות הברית – החל מפרויקט רחוב הנרי (מרכז קהילתי לרווחה ובריאות שנוסד ב-1893 על ידי האחות היהודייה ליליאן ואלד) ועד "האגודה לבריאות הציבור" שנוסדה ב-1912 בניו-יורק – ועקבה בהתמדה אחַר התפתחותם. על התעמקותה בתחום מעיד, בין היתר, מכתבה לידידתה האחות ברטה לנדסמן, מיום 29.5.1923, שבו סיפרה כי היא קוראת ספר בן 400 עמודים העוסק ברפואה ציבורית ובסיעוד.[32]

בארץ ישראל המנדטורית לא היו בנמצא אחיות יהודיות שעברו הכשרה מודרנית (להוציא את שווסטר זלמה מבית החולים שערי צדק), והמערכת חסרה כוח אדם חיוני להנחלת אורחות בריאות והיגיינה. סאלד הלכה בגדולות ופעלה ביסודיות: בנובמבר 1918 ייסדה בית ספר לסיעוד, המוסד החינוכי-מקצועי העל-תיכוני הראשון בפלשתינה המנדטורית, אשר הביא את בשורת הסיעוד המקצועי למזרח. סאלד כינתה את האחות בשם "חייל של שלום", היינו אדם שתפקידו לברוא את חברת העתיד המודרנית וההיגיינית בארץ. אליס סליגסברג, שתחת פיקוחה נוסד בית הספר, הגדירה את מטרותיו בדייקנות: להציע מענה לצרכיו הרפואיים הדחופים של היישוב, להכשיר מחליפות ארצישראליות לאחיות האמריקניות, לספק עבודה בעבור נשות הארץ, ולפעול למען הרמת מעמד האישה.[33]

לאחר הגעתה ארצה בשנת 1920 השתתפה סאלד במיון התלמידות, בטיפול בתקציב, בגיוס הצוות המלמד, בתקנות המוסד בכל הנוגע לענייני משמעת, ואף בבעיות אישיות של התלמידות. התעניינותה בכל הנעשה בבית הספר לא פסקה ולמרות פער הגילים בינה לבין התלמידות, היא היטיבה להבין לליבן, עמדה עימן בקשר קרוב, סיפרה להן על תולדות הסיעוד ואף הזמינה אותן לביתה למסיבות עונג שבת. בשנת 1936, במלאת לסאלד שבעים וחמש שנים, נקרא המוסד על שמה כאות הוקרה על פועלה.

טקס הסיום של המחזור הראשון של בית הספר לאחיות תואר במילים "אירוע היסטורי של ראשית ההכשרה המודרנית לסיעוד".[34] חדשנותו של המוסד באה לידי ביטוי גם בבחירת השפה העברית כשפת ההוראה בו. "אנחנו גאים", אמרה סאלד, "שזה בית הספר לסיעוד היחיד בעולם ששפת ההוראה בו עברית".[35] הנה כי כן, חזון היישוב הבריא והחסון היה משולב עם חזון התחייה הלאומית.

טיפת חלב

סאלד העניקה את יכולותיה גם לארגון של מתנדבות מקרב נשות ירושלים שנוסד בקיץ 1920 ושמו "הסתדרות נשים עבריות" (הנ"ע). סאלד נבחרה לנשיאת הארגון,[36] והתוותה את קווי פעולתו. יעדן הראשוני של המתנדבות היה ייסוד תחנות "טיפת חלב": מרכזים רפואיים שיפיצו בקרב אימהות ידע בסיסי בכל הנוגע לטיפול בפעוטות, ואף תספקנה חלב לעולליהן. המתנדבות נעזרו באחיות ובמימון של "הדסה". הנ"ע צמח במהירות בירושלים וביתר ערי הארץ ומושבותיה; תוך כעשור נוסדו שמונה סניפים של טיפת חלב ברחבי הארץ. במכתב לבני משפחתה בארצות הברית הודתה סאלד כי עבודתה בארגון נעשית על ידי 575 החברות שכבר התפקדו להנ"ע: "הניצחון שלי הוא שאינני צריכה לעשות מאומה, אלא להוביל".[37]

הצורך בתחנות מעין אלו באותה עת עולה מהסטטיסטיקה של תמותת ילדים ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. בשנת 1925 עמד שיעור תמותת התינוקות על 131 לאלף, ואילו בשנת 1931 עמד שיעור זה על 81 מתים לאֶלף ילודים.[38] למעלה מעשור לאחר מכן, בשנת 1944, המצב הוסיף להשתפר ומתוך 1000 תינוקות, נפטרו 44 תינוקות בלבד (בעידן הנוכחי, במאה ה-21, תמותת התינוקות בקרב החברה היהודית בישראל הוא פחות מ-3 לאלף).[39] עשור שנים לאחר ייסוד התחנה הראשונה, עלה מספר המרכזים הרפואיים ברחבי הארץ לכדי 20, ובשנת 1942 טיפס ל-48 (חלק מהמרכזים הוקמו על ידי קופת חולים של ההסתדרות וּויצ"ו, וחלק על ידי ממשלת המנדט). הקטר שהוביל את רכבת הבריאות ביישוב העברי היו אחיות טיפת חלב מטעם "הדסה".

לצד העבודה ההתנדבותית, החלה ביוזמת "הדסה" גם עבודה שיטתית מקצועית בתחום הרפואה המונעת באמצעות המחלקה להיגיינה שנוסדה בשנת 1919 בראשות ד"ר מרדכי ברכיהו. בדו"ח שכתב ברכיהו עם ייסוד מחלקתו, מצויה סקירה על מצב התחלואה בקרב ילדי מערכת החינוך: 34% מקרב הילדים סבלו ממחלות עיניים; 68% סבלו מגזזת; ואצל רבים נצפתה התופעה של טחול מורחב כתוצאה מקדחת.[40] באחיות בתי הספר ראה ברכיהו את "המתווכות בין הסביבה התרבותית ובין משפחת התלמיד".[41] הוא הוביל את מיגור המחלות המִדבּקות באמצעות מספר גדל והולך של אחיות מוסמכות שהוכשרו לאחר סיום לימודיהן ב"הדסה" כאחיות בריאות הציבור, ופעלו ברחבי הארץ בגני הילדים ובבתי הספר. עבודתן של אחיות אלו במסגרת טיפת חלב ובבתי הספר הביאה למהפכה תברואית ביישוב. להערכת חוקרת ההיגיינה בארץ, דפנה הירש, היחס בין מספר אחיות בריאות הציבור בארץ לבין מספר התושבים היהודים היה גדול מזה ששרר בארצות הברית באותה תקופה.[42] ד"ר חיים יסקי שעמד בראש בית החולים "הדסה" לאורך שני עשורים, משנת 1928 עד להירצחו בשיירת הר הצופים בשנת 1948, קבע כי אחיות בריאות הציבור הן "הגורם המכריע שתרם להצלחת מאמצינו… הודות למאמציהן בעיקר הצליחה העבודה הרפואית המתקדמת לשפר באופן כה יסודי ומהיר את דרגת ההיגיינה האישית והסניטציה הציבורית… הן חיל החלוץ שלנו".[43]

בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני משנת 1921, המשלחת הרפואית של "הדסה" הפכה לארגון קבע והמשיכה לשאת באחריות לבריאות הציבור על כל היבטיה: גיבוש כללי היגיינה, פיקוח על בריאות ילדי בתי הספר, טיפול בעולים החדשים ועוד. משנת 1929 ואילך החלה "הדסה" לצמצם את פעילותה הרפואית לאזור ירושלים בלבד; עשור שנים לאחר מכן נפתח בהר הצופים מרכז רפואי חדש וגדול שמנה מאות מיטות. על פי הערכה של "הדסה" משנת 1935, יותר מ-80 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בארץ נהנו משירותיה.[44]

אישה בהנהלה הציונית

ההערכה העמוקה שרחשו רבים לעשייתה של סאלד באה לידי ביטוי, בין היתר, במינויָה בשנת 1927 למוסד החשוב ביותר של התנועה הציונית: ההנהלה הציונית. אף שמקום מושבה הקבוע של סאלד לא היה בארץ ישראל, והיא הרבתה לנסוע בין ירושלים לניו-יורק, היא נתמנתה לנציגות הארץ-ישראלית בהנהלה הציונית כמי שעומדת בראש מחלקת הבריאות ובראש מחלקת החינוך. סאלד חצתה את הגבול המדומיין של זירת הנשים בפעילותה בהנהלה הציונית, ולאחר מכן גם בוועד הלאומי. מעל דפי כתב העת "האשה" הובעה שמחה מיוחדת על בחירת אישה לתפקיד זה:

מאורע שיש בו חשיבות רבה לא רק בשביל חוג הנשים העבריות, כי אם בשביל תנועת הנשים כולה – הוא דבר בחירתה של הנרייטה סאלד לאכסקוטיבה הציונית. על ידי כך נכנסה אשה בפעם הראשונה להנהלה העליונה של ההסתדרות הציונית…. הנה הגיעה סוף סוף למשרה עליונה כזאת אשה.[45]

כאמור, ההיסטוריוגרפיה היישובית מיעטה להעניק תשומת לב למהפכה התברואתית שהתרחשה בארץ ולהשפעתה המפליגה על התפתחות ההתיישבות והכלכלה – ולפיכך לשינוי המרשים שהתרחש בתחומים אלה בארץ החל מהעשור הראשון של המנדט הבריטי. שני מהלכים שהתרחשו בשנות היישוב ותוארו לא אחת כניסים – יצירת חברה היגיינית ובריאה, ויצירת חברה דוברת עברית – נתפסו חיש מהר כמובנים מאליהם. בן התקופה, ד"ר יעקב ישראל קליגלר, מומחה לבריאות הציבור שנמנה עם צוות רופאי "הדסה", ציין כבר בשנת 1931 כי מפעלם של אנשי הרפואה בארץ ישראל הוא "אחד הדפים היפים ביותר של עשייה אמיצה והתמסרות… של קבוצת אנשים שהתאחדה על מנת לשפר את הבריאות של התושבים".[46] גם יו"ר הארגון הבינלאומי של האחיות, אנה שוורצנברג, שביקרה בארץ ישראל באביב 1936 גמרה את ההלל על מצב הסיעוד בפלשתינה המנדטורית, שלדבריה "מתקדם יותר מאשר באיזו ארץ אחרת שהיא בקרה בה".[47]

ממרחק הזמן, היטיבה החוקרת ורדית גרבר להעריך את תרומתה החד-פעמית של סאלד לתחום זה:

השפעתה של סאלד בארץ ישראל חרגה מגבולות ההשפעה הרגילים של הפעולה הנשית בתחומי הבריאות והרווחה. המשאבים הרבים שהשקיע הארגון והיקף העבודה הפכו אותו לגוף קובע מדיניות. לסאלד עצמה היה חלק משמעותי בתהליכים הללו.[48]

כאמור, לא רק הנרייטה סאלד כמעט נעלמה מספרי תולדות היישוב, אלא גם המהפך שהתחולל באופייה של הקהילה היהודית בארץ – מחֶברה המושתתת על פילנתרופיה אל חברת רווחה – נעדר ממנו. כידוע, בראשית ההתיישבות הציונית, משלה בכיפה התפיסה כי העם בא לטובת הארץ, וכי האחרונה קודמת לרווחת הפרט ; בתפיסה זו דגלו גם המוסדות המיישבים ואנשי תנועת העבודה ואליה ניתבו את אופי החברה המתהווה בארץ.[49] לא זו אף זו: העבודה למען האומה נתפסה כתחום גברי, ואילו העבודה למען הפרט נתפסה כתחום נשי, כלשונה של החוקרת דפנה הירש: "השיח הציוני יצר זיהוי בין בניין אומה, עבודה פרודוקטיבית וגבריות, העומדים בניגוד לגלותיות ולצדקה, המזוהות עם נשיות".[50] החידוש בתפיסה שעוצבה על ידי סאלד, שייסדה את המחלקה הסוציאלית הראשונה בארץ ועמדה בראשה, ושל העובדות הסוציאליות והמתנדבות שפעלו לצידה, היה הקניית ערך לאומי לעבודה שנעשתה על ידי נשים בענייני רווחה וכן הכרה בחיוניותה של עשייה זו לבניין האומה.

מחקר שנעשה בראשית שנות השלושים על ידי המחלקה לעבודה סוציאלית העלה כי באותן שנים פעלו בארץ 445 ארגונים יהודיים, של גברים ונשים גם יחד, שעסקו בענייני צדקה ופילנתרופיה.[51] עשייה ענפה זו, שבין מאפייניה בלטו היעדר תיאום ושיתוף פעולה, כפילויות, מענה לא מספק למגזרים שונים ביישוב וחוסר שיטתיות, הובילו למסקנה כי יש להעביר פעילות ענפה זו לידי המוסדות הלאומיים. מוּדעוּת דומה התגבשה באותה עת בקרב ארגוני נשים ברחבי העולם שפיתחו מערך רחב של פעילות של צדקה ואף הן פנו למדינותיהן בדרישה כי תיטולנה על שכמן את האחריות לרווחה.

חברות הנ"ע, ארגון הנשים הגדול בארץ שחברותיו פעלו רבות לא רק בענייני בריאות אלא גם בענייני רווחה, חָבַר בשנת 1930 אל "התאחדות נשים עבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל" (להלן: התאחדות), לריצה משותפת לקראת מערכת הבחירות השלישית לאסיפת הנבחרים (אמה-הורתה של הכנסת) בשנת 1931. התאחדות, כנראה מפלגת הנשים הפוליטית הראשונה בעולם, נוסדה בירושלים בשנת 1919 והניפה על דגלה מטרה אחרת: השגת שוויון חוקי לנשים. יעדה הראשון, זכות הבחירה לנשים למוסדות הלאומיים, הושג בינואר 1926.[52] כאמור, לקראת מערכת הבחירות השלישית לאסיפת הנבחרים, ניאותה התאחדות לחבור  להנ"ע לשם ריצה ברשימה משותפת שמטרתה דרישה למיסוּד העבודה הסוציאלית והכנסתה תחת כנפי הוועד הלאומי. במשך עשור, מאז ייסוד ארגונן, למדו חברות הנ"ע להעריך את כוחו של המרחב הפוליטי ואילו התאחדות העריכה כי מטרת-העל שלה, קידום מעמד האישה, תושג גם באמצעות ייסוד מערכת רווחה לאומית. בכרזה שפורסמה לקראת הבחירות הובע היעד המשותף: "עלינו לדרוש שהעבודה הסוציאלית לטובת נשים וילדים, שנעשתה עד עתה על ידי הסתדרות הנשים העבריות במסגרת צרה, תהיה תפקידו של כל היישוב".[53] בראש רשימתן לקראת הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית התנוסס שמה של הנרייטה סאלד. זו ראתה בעבודה הסוציאלית חלק בלתי-נפרד מהחזון של בניין אומה וכתבה: "העבודה הסוציאלית אינה פחות פרודוקטיבית מן הכלכלה, מעבודת האדמה, מן המסחר והתעשייה".[54]

אף שהרעיון בדבר עיצוב תשתית לאומית לחברת רווחה לא היה חדשני, ומומש כבר באירופה ובארצות הברית, הרי שהסתדרות הפועלים, הגוף הפוליטי החזק בארץ באותה עת, התקשה להטמיע אותו במדיניותו החברתית. מפלגות הפועלים שהתאחדו בשנת 1930 וייסדו את מפא"י לא התייחסו לבעיית המוגבלים בחברה, וזיהו מדיניות חברתית עם פילנתרופיה, שאותה שללו כמיושנת וגלותית. ככל הנראה, הניסיון המר שהצטבר ביישוב בעקבות הירידה הגדולה מהארץ שהתרחשה בשנת 1927 שכנע גם את מפלגות הפועלים לערוך חשיבה מחודשת בנושא. בבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית, מפלגות הפועלים המאוחדות קיבלו 38% מהקולות; וככל הנראה מעמדן המרכזי ביישוב תרם אף הוא להפנמת הצורך בדאגה לכל בני הקהילה – ולא רק לפועלים. משימת ייסוד מחלקה לעבודה סוציאלית במסגרת הוועד הלאומי התקבלה על דעת ראשי מפלגות הפועלים, והם תמכו מאוד בבחירתה של סאלד להנהלת הוועד הלאומי. קשריה המיוחדים בארצות הברית; מגעיה עם הרשתות החברתיות הענפות, בארץ ובנֵכר, ועם השלטון הבריטי; ניסיונה המוכח בארגון, והיותה אישה – כל אלה היו נימוקים שסייעו לבחירתה.[55]

הידיעה על בחירתה לוועד הלאומי הגיעה אל סאלד בעת ששהתה בארצות הברית לרגל חגיגות מרשימות שנערכו לכבוד יום הולדתה השבעים. סאלד תכננה ככל הנראה להישאר בחיק משפחתה, אך נעתרה להפצרות ויצאה שוב להרפתקה חדשה: ייסוד כלים ואמצעים למען יצירת תשתית לחברת רווחה בעבור היישוב. ראש לכול, הכירה סאלד בצורך להעניק לעבודה הסוציאלית מעמד שווה (שמשמעו גם תקצוב) למעמדם של שירותי הבריאות והחינוך. במכתב ששיגרה לבני ביתה לאחר ששבה לארץ, הביעה סאלד את חששותיה בכל הנוגע להתאמתה למשימה שלקחה על עצמה:

קיבלתי על עצמי את התפקיד לארגן את המשרד המרכזי לעבודה סוציאלית… מה את חושבת על חוצפתי בקבלת תפקיד כזה? בבואי לארץ ישראל ב-1920 פעלתי כאילו הייתי מומחית לעניינים רפואיים. ב-1927 הביאני הגורל להתיימר כמומחית לענייני חינוך. עתה ב-1931… הנני מעיזה לחדור לשטח שבו ההתמחות חשובה ביותר.[56]

חזון העבודה הסוציאלית

סאלד עמדה בראש המחלקה לעבודה סוציאלית עד שנת 1939, והרבתה לבקר בלשכות המקומיות הרבות שנוסדו ברחבי הארץ. ניסיונה הראשון בטיפול במהגרים נרכש כאמור בעיר הולדתה בולטימור כאשר סייעה לאביה, הרב בנימין סאלד, לטפל ביהודים מהגרים שהגיעו לעירו ממזרח אירופה, וכאשר ייסדה בעבורם בית ספר ערב כדי שייקלטו בחברה האמריקנית. דרכה בתחום הרווחה הייתה ברורה: "כל נצרך אצלנו הוא כעין נכס לאומי יקר ומחובת התנועה הציונית והישוב כולו לחזקו ולסדרו, להופכו לכוח יוצר ופעיל".[57] חזונה היה פורץ דרך: הטיפול בנחשלים לא נתפס על ידה כמעשה חסד אלטרואיסטי אלא כרכיב משמעותי בבניין החברה החדשה. סאלד הפציפיסטית סברה כי שיפור המצב הכלכלי והתברואתי בארץ יביא גם לשיפור במערכת היחסים בין יהודים לערבים. בכינוס הרביעי של העובדות הסוציאליות שבו נכחו כ-300 משתתפים, הודגש כי עבודה סוציאלית אינה פילנתרופיה אלא מעשה פרודוקטיבי. סאלד הבחינה במצוקות הקשות שפגעו בחברת היישוב והייתה קשובה במיוחד לבעיית הנוער. הדאגה לילד, בייחוד לילד העזוב, נתפסה על ידה כחובה עליונה במעלה. לדבריה, "לא הילד הוא הפושע אלא החברה, בזלזולה ובהתנכרותה לפרובלמת הנוער, היא היא הפושעת…".[58]

לסאלד היה כישרון מובהק למצוא אנשי מקצוע ולרתום אותם ליעדיה. מיד עם קבלת התפקיד, הזמינה סאלד את גרשון פרידריך אולנדורף, שניהל את המשרד המרכזי לעבודה סוציאלית של יהודי גרמניה, וביקשה כי יציע לה תוכנית עבודה. אולנדורף סיפק את מבוקשה ובשנת 1934 עלה לארץ וניהל את המחלקה.[59] סאלד תאבת הדעת הזמינה גם עובדת סוציאלית יהודייה מגרמניה בעלת שם עולמי, סידי ורונסקי, והציעה לה לייסד בית ספר לעבודה סוציאלית בארץ. גם ורונסקי נענתה. סאלד הייתה ריכוזית מאוד באופייה, אך השכילה גם להאציל סמכויות ולאפשר לעובדיה מידה רבה של עצמאות. לא עוד אלא שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת על רבות מהנשים שבאו עימה במגע, והן העידו כי המפגש עם אישיותה שינה את מסלול חייהן. בלה הירש, עובדת סוציאלית שהגיעה ארצה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, כתבה לימים שאישיותה של סאלד והצעתה כי תעמוד בראש הלשכה לעבודה סוציאלית בתל-אביב שבו את ליבה: "אודה, שהקסם האישי וטוהר מידותיה של האשה הדגולה משכו אותי כמעט יותר מאשר העבודה עצמה".[60] גם אתל בלום, אשר נשלחה על ידי סאלד ללימודים בארצות הברית וייסדה את תחום הריפוי בעיסוק בארץ, העידה כי סאלד הייתה "אישיות מדבקת אשר עודדה את הנוכחים בסביבתה להפיק את המרב והטוב מעצמם".[61]

סידי ורונסקי, שייסדה כאמור את בית הספר לעבודה סוציאלית בארץ ועמדה בראשו, ראתה במקצוע שלה תחום נשי מיסודו. לדבריה, "הנטייה של האשה לשֵרוּת הזה נובעת מתוך רגש האימהות הטבעי המוצא את סיפוקו בעבודת העזרה, החינוך והטיפול".[62] אכן, העובדה שהתחום פּוּתח במיוחד על ידי נשים הייתה בעוכריו והוא נתפס כעשייה שולית במכלול המעשה הציוני באותן שנים.[63]

סאלד הושפעה מאוד מדרכי החשיבה ושיטות העבודה של העובדות הסוציאליות שהגיעו ארצה בשנות השלושים וקודם לכן. הללו נטעו ביישוב העברי את התפיסות החברתיות שרווחו בגרמניה הוויימארית; לצידן חדרו ארצה גם תפיסות אמריקניות. סאלד הרבתה להשתמש בתיאוריות ארגוניות שמוצאן בארץ מולדתה: פרוגרסיביזם וטיילוריזם שדגלו בשימוש במדע על מנת להטמיע שיפורים וסדרים בחברה. מלבד זאת, בכל מפעל שהובל על ידה הטמיעה סאלד את שיטת הניהול הכספי התקין, הניהול המדעי, ומעל לכול – הצורך בעבודה קשה. במובן זה, יחד עם מסירותה המוחלטת לחזון הציוני, היא הייתה "שליחת התרבות האמריקאית".[64]

למרות ההכרה בתחום העבודה הסוציאלית, הוועד הלאומי שסבל מקשיי תקציב מיעט לממן את המחלקה החדשה (שתקציבה ההתחלתי היה נמוך ביותר: מאה לא"י לשנה); אולם יעדיה של סאלד היו ברורים: תחילה, מחקר ואיסוף מידע על מאות מוסדות החסד והסיוע שפעלו בארץ;[65] ופנייה לגורמים שונים בעולם היהודי על מנת שיסייעו במימון המפעל החדש. אומנם סאלד השכילה לגייס תרומות נכבדות ליעדים מגוונים, באמצעות ידידיה ברחבי העולם, אך שאלת התקציב ליוותה אותה לאורך כל הדרך. אמצעי מוצלח במיוחד היה "הכרטיס הכחול", מעין מס שתמורתו הועברה למחלקה. רק בשנות הארבעים הקציב השלטון המנדטורי מעט כסף שנועד להזנת נוער.

סאלד תכננה לייסד לשכות לעבודה סוציאלית על יד כל המועצות המקומיות בארץ. עד 1946 הוקמו 54 לשכות, ולצד רוב העובדות הסוציאליות עמד צבא מתנדבות שפעל ביוזמת הנ"ע ואשר סייע לכל אורך הדרך. סאלד אימצה את התפיסה שלפיה בַּפּרט יש לטפל במסגרת טיפול משפחתי, ובמשפחה – במסגרת קהילתית. היא גם הקפידה, ככל הניתן, על עִברוּת המונחים המקצועיים מתוך הכרה בחשיבותה הרבה של השפה העברית לבניין הלאום. לבסוף, היא ניסתה ליצור שיתוף פעולה עם מוסדות החסד של היישוב הישן, אך הללו רצו לרוב לשמר את מעמדם בידי קהילותיהם.

סאלד בנתה את המחלקה בשיטתיות. לצד הלשכות המקומיות נוסדו מוסדות נוספים: בית ספר מקצועי להכשרת עובדות סוציאליות; ספרייה שהתמחתה בתחום; כתב עת שהחל להופיע משנת 1937; קורסי השתלמות לעובדים; כנסים שנתיים לעובדים הסוציאליים ועוד. סאלד אף ביקשה להשפיע על השלטון המנדטורי בכל הנוגע לפיתוח חקיקה סוציאלית, כגון איסור על עבודת ילדים מעל שש שעות עבודה ביום. נוסף על כל אלה, היא דאגה לעדכן את העיתונות המקומית על מהלכיה ואף יצרה קשרים עם ארגונים בינלאומיים. ההערכה הרבה שלה זכתה סאלד עולה מדו"ח המחלקה משנת 1939 לרגל עזיבתה: "במידה רבה עולה כי סאלד היא המחלקה, כי יש זהות בין השתיים. עד שלב מאוחר למדי היא החתומה על הכל; הכל טבוע ברוח החזון שלה".[66]

המחלקה הסוציאלית בראשות סאלד הביאה לשינוי תודעתי בחברת היישוב ובתנועה הציונית. ארבע שנים לאחר היווסדה, בשנת 1935, התקיים בקונגרס הציוני דיון ראשון בנושא שממנו עלה כי תוך פחות מחמש שנים (מאז הקמתה) הייתה המחלקה לעבודה סוציאלית לאבן פינה בבניין הבית הלאומי. בהתכנסות העובדים הסוציאליים באביב 1936, הביע איש הציבור אליהו ברלין את התרשמותו העמוקה מהמהירות שבה הוקם המפעל. לדבריו, "עשרות בשנים שהיישוב והתנועה הציונית עומדים בחזית העבודה, ובמשך כל השנים האלו לא ראינו הופעה של יצירת יש מאין כזו שאנו רואים בעבודה הסוציאלית".[67]

מנהיגה חד-פעמית

לא רק עשייתה של סאלד הייתה חד-פעמית; גם התנאים שבהם פעלה היו חד-פעמיים – לטוב ולמוטב. כידוע, ארץ ישראל בשנות המנדט הייתה במידה רבה ארץ שוממה, ללא תשתיות, ללא רגולציה (אסדרה) וללא מסורת של מנהל ציבורי. רִיק זה תבע עבודה מרובה-ביותר אך גם אִפשר לסאלד חופש פעולה מרבי. היא הייתה בלתי-תלויה – לא במוסדות היישוב ולא בשלטון הבריטי – ולא הייתה לה כל מחויבות למגזר מסוים; החלטותיה נבעו אך ורק מהכרעתה האישית כיצד נכון לפעול על פי ערכיה. נוכח התנאים שעמדו לפניה, השכילה סאלד לָבוֹר דרכים חדשות לבניין הארץ – הכול על פי הכרתה האישית בדבר הטוב והנכון. השקפותיה נבעו מחינוכה היהודי, מצמיחתה בדמוקרטיה המערבית הגדולה בעולם, ומשמירה על מעמדה הא-פוליטי.

בדבריי עד כה הצבעתי על עשייתה יוצאת הדופן של סאלד למען מערכות הבריאות והרווחה בארץ, אולם מלבד זאת  ראוי להזכיר גם את עבודתה במחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית – שסאלד עמדה בראשה והותירה גם בה את חותמה. מינויָה לתפקיד זה בא על רקע הצורך הדחוף לפתור את המחסור בתקציב, אשר הביא בין היתר לאי-תשלום משכורות למורים לאורך חודשים רבים ולהשבתת בתי הספר. אומנם עשייתה בשדה החינוך הייתה קצרה למדי, כשנתיים בלבד, משלהי 1927 ועד ראשית 1930, והשפעתה בתחום זה פחותה הייתה מן החותם שהותירה על מערכות הבריאות והעבודה הסוציאלית בארץ. עם זאת, ראייתה רחבת הטווח באה לידי ביטוי גם בתחום זה, בהתעמקותה בשאלות כבדות משקל – כגון: ארגון מחדש של המערכת, ביטול החלוקה לזרמים, ואיחוד כיתות קטנות שפוצלו בעבור בנים ובעבור בנות ועוד – אלא שיוזמותיה נדחו ומאמציה עלו בתוהו. למרות זאת, נוכח מסירותה הרבה לתפקיד ובעיקר בעקבות הצלחתה בפתרון בעיית אי-תשלום משכורות למורים, כבשה סאלד את ליבם של ראשי מערכת החינוך שהוקירו את מחויבותה למערכת. עזיבתה את מחלקת החינוך לוּותה באכזבה שהובעה בין היתר על ידי שושנה פרסיץ, מי שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל-אביב: "שנים עברו ולא נמצא בהנהלה הציונית גואל לחינוך. וכל עבודת החינוך היתה כבן חורג בהנהלתנו. עד שקמה לנו גב' סאלד, וביחסה האמיתי הוציאה את החינוך למרחב…".[68]

השפעתה של סאלד על נשות היישוב הייתה מפליגה, מאחר שתחומי עשייתה – הבריאות, הרווחה והחינוך – חפפו במידה רבה את תחומי עשייתן. כניסתן של נשים למרחב העשייה הציבורית הארצישראלית, שהתרחשה בשלהי המאה ה-19 וביתר-שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה, כנשות מקצוע וכמתנדבות, שינתה לא רק את חייהן וחיי בני משפחותיהן אלא אף את חיי החברה היישובית בכללותה. מחד-גיסא, הפעילות בתחומים הללו קיבעה את התכונות הנשיות המסורתיות של עזרה לזולת, ומאידך-גיסא עיצבה דמות נשית בעלת עוצמה, הכרה עצמית ואף תכונות של מנהיגות.[69] תפיסת האישה הפסיבית, "נעלמת המאפשרת את חיי הגברים",[70] הומרה בתפיסה של נשים אקטיביות בעלות יוזמה ועצמאות.[71] עבודה פילנתרופית התנדבותית, ויותר מכך עבודה מקצועית, היו מסלולים שהובילו נשים לספֵירה הציבורית ולעיסוקים רבי השפעה וסיפוק.[72]

הישגי הנשים בשנות המנדט בארץ ישראל היו יוצאי דופן; שיעור הרופאות היחסי בארץ ישראל היה גבוה יותר מזה שבכל מדינה מערבית אחרת; האחיות המקצועיות חוללו שינוי דרמטי במצב הבריאות הכללי; והמחלקה לעבודה סוציאלית הייתה פרי עבודה ומדיניות שהותוו על ידי נשים. על אלה יש להוסיף את תרומתן המפליגה של נשים לתחום החינוך שהחלה בארץ כבר בשלהי המאה ה-19 עם ייסוד גני הילדים.[73] ממרחק הזמן היטיבה להעריך זאת המוזיקאית והמוזיקולוגית מיכל זמורה-כהן, בתה של אסתר זמורה, מי שעמדה בראש הנ"ע, שכתבה כי "לפעילות הנשים בישראל אין אח ורע בחברות ובמדינות אחרות, אף המתקדמות ביותר… האשה בארץ ישראל [טרחה] קודם כל על רווחתה וטובתה של החברה הישראלית המתחדשת, הגברית והנשית כאחד…".[74]

שאלה שתשובתה אינה ידועה היא האם יכולותיה יוצאות הדופן של הנרייטה סאלד, בת הדור הראשון שסבלה מאוד מערירותה ובדידותה, היו באים לידי ביטוי אלמלא הייתה חסרת משפחה. ראוי לציין כי בניגוד לסאלד, רוב הנשים המקצועיות בתקופה המדוברת, בין שתי מלחמות העולם, שהשתלבו בעשייה החדשנית שתיארתי היו בעלות משפחה. אומנם, רוב בנות הדור הראשון של נשות המקצוע (עד 1914) סברו כי נשים לא תצלחנה לשלב אימהות עם עבודה מאתגרת. ואולם, הנועזות הראשונות שצלחה דרכן ואשר השכילו לשלב עבודה תובענית עם חיי משפחה התוו דרך חדשה: הן נישאו ואף ילדו ילדים.

לנוכח אישיותה החד-פעמית זכתה סאלד להכרה יוצאת דופן לאורך חייה. אהרן אהרנסון, שנודע בשבט ביקורתו, פגש בה בעת ביקורו בארצות הברית בשנת 1910 (קודם הקמת "הדסה" ושאר מפעלותיה), וכבר אז כתב: אני "חושב שהיא אינה רק נשמה טובה, אלא האשה הגדולה ביותר שזכיתי להכיר".[75] אכן, אף שסאלד הייתה מודעת היטב למעמדה המרכזי, היא לא רדפה אחרי הכבוד (והוא כמובן רדף אחריה). הדוגמאות לכך רבות. בשנת 1930, בשעה ששהתה בנֵכר ואף שבאותה עת לא הייתה בין הפעילות המרכזיות בארגון הנ"ע, נקראה סאלד לעמוד בראש הרשימה המאוחדת של ארגון הנ"ע ומפלגת הנשים "התאחדות". גם בחירתה לחברה בוועד הלאומי מטעם מפא"י נעשתה שלא בידיעתה ואף שלא נמנתה עם חברי המפלגה; והוא הדין לתפקידה כראשת עליית הנוער שכמעט נכפה עליה.

ההערכה הרבה שלה זכתה מתחדדת במיוחד לנוכח העובדה שסאלד לא קבעה את ביתה בארץ ומכתביה משקפים את רצונה לשוב ולהתגורר בארצות הברית בסמוך לאחיותיה. החוקרת ורדית גרבר שכינתה את סאלד "אמריקנית בארץ ישראל" הדגישה לא-אחת כי סאלד " הייתה זרה ואחרת".[76] במקום אחר כתבה גרבר כי סאלד "לכאורה התערתה בה [=בארץ] באופן מוחלט, והדבר התגלם במעורבותה בתהליכים המרכזיים של התקופה, אך היא מעולם לא חשה בבית".[77] ניתן לשער כי נוסף על סגולותיה המרובות, הרי שאחֵרוּתה העצימה את ייחודיותה.

לצד נשים מרשימות נוספות שתרמו רבות לצמיחת היישוב, הייתה סאלד המנהיגה היחידה שבעשייתה השפיעה לא רק על מוסד מסוים, ארגון מסוים או מגזר מסוים, ואשר לעשייתה נודעה השפעה רוחבּית על כלל מגזרי היישוב במגוון תחומים. להערכתי, סאלד הייתה הדמות הנשית המשמעותית ביותר בארץ ישראל בשנות המנדט, כפי שכבר הכירו בני דורה. מן הראוי אפוא שמקום של כבוד יישמר לה בהיסטוריוגרפיה של היישוב.


מרגלית שילה היא פרופ' אמריטוס במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן. בין ספריה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה, 1917 – 1926 (יד יצחק בן צבי, תשע"ג)


תמנוה ראשית: נוער ג' בביקור של הנרייטה סאלד והנס בייט-מראשי עליית הנוער, בגן-שמואל. באדיבות ויקימדיה


[1] מרגלית שילה, נשים בונות אומה: הפרופסיונאליות העבריות, 1918–1948. בהדפסה.

[2] דבורה הכהן, ילדי הזמן: עליית הנוער, 1933–1948, ירושלים: יד ושם, יד יצחק בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, 2011.

[3] דבורה הכהן, מנהיגה ללא גבולות: הנרייטה סאלד – ביוגרפיה, תל-אביב: עם עובד, 2019.

[4] אניטה שפירא, ככל עם ועם: ישראל 1881–2000, ירושלים: שז"ר, 2014.

[5] שמעון רשף ויובל דרור, "החינוך העברי בימי הבית הלאומי, 1919–1948", משה ליסק ואחרים (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, ב: תקופת המנדט הבריטי – חלק ג, ירושלים: מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשס"ח, עמ' 123. על המחלוקת הקשה בין סאלד לרחה פרייאר, ראו הכהן, ילדי הזמן, עמ' 52–53

[6] שמואל דותן, "המערכת הפנימית של היישוב היהודי, 1939–1948", משה ליסק ואחרים (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, ב: תקופת המנדט הבריטי – חלק ב, ירושלים: מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ"ה, עמ' 490.

[7] אליקים רובינשטיין, "מיישוב למדינה: מוסדות ומפלגות", בנימין אליאב (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי, ירושלים: כתר, 1976, עמ' 143.

[8] שם, עמ' 234. ראוי לציין כי באופן יוצא דופן, כלל רובינשטיין בסקירתו את תרומתו של ארגון "הדסה" – וסאלד בראשו – לייסודה של מערכת שירותי הבריאות שקמה בארץ בשנות המנדט. עם זאת, גם אזכורים חשובים אלה אינם מציינים את מקומה החד-פעמי של הנרייטה סאלד ואת תרומתה הענפה לבניין האומה – נקודות שאותן אבקש לפרוש להלן.

[9] מרגלית שילה, "נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים", קתדרה, 150 (תשע"ד), עמ' 121–154.

[10] The New Palestine, 16.9.1927. התרגום שלי.

[11] פמלה ס' נאדל, פמיניזם נוסח אמריקה: הנשים היהודיות וראשיתה של המהפכה, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2017, עמ' 34.

[12] הכהן, מנהיגה ללא גבולות, עמ' 80.

[13] שם, עמ' 101.

[14] הכהן, בספרה על סאלד, עמ' 52 – 53, הקדישה תשומת לב רבה לסוגיה זו.

[15] Baila R. Shargel, Lost Love: The Untold Story of Henrietta Szold: Unpublished Diary and Letters, Philadelphia: JPS, 1997.

[16] הכהן, מנהיגה ללא גבולות, עמ' 164.

[17] שם, עמ' 197–199.

[18] ברטה פפנהיים, זכותה של אשה: מבחר כתבים על פמיניזם ויהדות, מגרמנית: יונתן ניראד, ירושלים: כרמל, 2019.

[19] שם, עמ' 15.

[20] שם, עמ' 23.

[21] שם, עמ' 16.

[22] מרגלית שילה, "המהפך הנשי: מפסיביות לאקטיביות במגילת אסתר", רחל קרן (עורכת), השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע – ספר עשור ל"קולך", ירושלים: ראובן מס, 2009, עמ' 200–202.

[23] אצ"מ, J177/267 (נאום של סאלד לוועידת "הדסה" בירושלים, 28.10.1921). על תפיסתה הציונית ראו Gal Allon, "The Zionist Vision of Henrietta Szold", Shulamit Reinharz and Marc Raider (eds.), American Jewish Women and the Zionist Enterprise, Waltham, Mass.: Brandeis University Press, 2005, pp. 23–45.

[24] יורם בר-גל, סוכנת תעמולה ארץ ישראלית: הקרן הקיימת לישראל, 1924–1947, חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 1999.

[25] הכהן, מנהיגה ללא גבולות, עמ' 221.

[26] זלמן גרינברג, "ממה מתו תושבי ירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה?", קתדרה, 165 (תשע"ח), עמ' 137.

[27] שפרה שוורץ, "מי יטפל באנשי ארץ ישראל?: פעילותה של היחידה הציונית רפואית אמריקנית להקמתה של מערכת בריאות ציבורית בראשית תקופת המנדט, 1918–1921, עיונים בתקומת ישראל, 8 (תשנ"ח), עמ' 320–346.

[28] Marvin Lowenthal, Henrietta Szold: Life and Letters, New York: Viking Press, 1942, p. 137–138. התרגום שלי (וכן להלן).

[29] Ibid, p. 140.

[30] רבקה אדמס-שטוקלר, "התהוות סיעוד הקהילה היהודית בארץ ישראל", רבקה אדמס-שטוקלר ורינה שרון (עורכות), ציוני דרך בסיעוד: קובץ מחקרים היסטוריים בסיעוד שנכתבו בישראל, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 1996, עמ' 82–94.

[31] ורדית גרבר, אמריקנית בארץ ישראל: הנרייטה סאלד והשרותים החברתיים בתקופת המנדט הבריטי, 1920–1945, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2016.

[32] אצ"מ, AK731.

[33] נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל, 1918–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2005.

[34] יהודית שטיינר-פרויד ונירה ברטל, "התבוננות בעשייתן של בוגרות המחזור הראשון של ביה"ס לאחיות הדסה כפריזמה לבחינת פרקים בהתמקצעות הסיעוד בארץ בראשית המאה העשרים", גוף ידע, 8 (2011), עמ' 35.

[35] Manfred Wasserman, "Henrietta Szold: American Progressivism, Zionism and Modern Public Health", Manfred Wasserman and Samuel S. Kottek, Health and Disease in the Holy Land: Studies in the History and Sociology of Medicine from Ancient Times to the Present, Lewiston: Edwin Mellen Press, 1996, p. 281. התרגום שלי.

[36] אסתר זמורה, נשים עבריות ציוניות: סיפורה של ״הסתדרות נשים עבריות״ מיום היווסדה בשנת 1920 ועד הפיכתה לפדרציה הישראלית של ויצו בשנת 1933, תל-אביב: ויצ"ו וגוונים, תשס"ב.

[37] Lowenthal, Henrietta Szold, p. 209.

[38] Benno Gruenfelder, "Infant Mortality in Palestine", Jewish Social Service Quarterly, 9.3 (1933), p. 310.

[39] ד"ר ליזה רובין, ד"ר עדינה יוסף, ונירה פישר, דוח תמותת תינוקות ותמותה פרינטלית בישראל לשנים 2008–2011, באתר משרד הבריאות.

[40] Wasserman, "Henrietta Szold", pp. 263–299.

[41] דפנה הירש, "'חברה ומפקחת': אחות בריאות הציבור היהודייה כסוכנת תרבות בתקופת המנדט", ציון, עג (תשס"ח), עמ' 480.

[42] הנ"ל, 'באנו הנה להביא את המערב': הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 2014, עמ' 28.

[43] מובא שם, עמ' 283.

[44] Erica, B. Simmons, "Playground and Penny Lunches in Palestine: American Social Welfare in the Yishuv", American Jewish History, 92:3 (2004), p. 293.

[45] "סקירה", האשה, ג (תרפ"ח), עמ' 3.

[46] יעקב ישראל קליגלר, "מרכז הבריאות בירושלים", הדסה ניוזלטר, מאי–יוני 1931, עמ' 6.

[47] אצ"מ, J117/38.

[48] גרבר, אמריקנית בארץ ישראל, עמ' 255.

[49] מרגלית שילה, "טובת העם או טובת הארץ? יחסה של התנועה הציונית לעלייה בתקופת העלייה השנייה", קתדרה, 46 (תשמ"ח), עמ' 109–122.

[50] הירש, באנו הנה להביא את המערב, עמ' 168.

[51] טובה גולן, עבודה סוציאלית ביישוב (1931–1936): מוולנטריזם לפרופסיונאליזם ומהגשת תמיכה ל'בינוי אומה', עבודת מאסטר, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ב, עמ' 65.

[52] מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה, 1917–1926, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, 2013.

[53] כרזה, אצ"מ, J35/7.

[54] אלכסנדר מרדכי דושקין, "יסודות העבודה הסוציאלית בארץ ישראל על פי השקפת סאלד", ידיעות על העבודה הסוציאלית, תרצ"ו, עמ' 112.

[55] גולן, עבודה סוציאלית ביישוב, עמ' 43.

[56] Lowenthal, Henrietta Szold, p. 231.

[57] הנרייטה סאלד, "מהות העבודה הסוציאלית", סעד: דו-ירחון לעניינים סוציאליים, ינואר 1961, עמ' 8–9.

[58] הנ"ל, מכתב ל"הארץ", 13.11.1934.

[59] עיינה הלפרן, עובדות סוציאליות ביישוב העברי המנדטורי: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בהיסטוריית המקצוע, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2019.

[60] בלה הירש, "בשחר עבודתנו", סעד, 1 (1957), עמ' 132.

[61] טובה מרגליות, ייסוד והתפתחות מקצוע ושירותי הריפוי בעיסוק בישראל בשנים 1940–1979, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ו, עמ' 39.

[62] סידי ורונסקי, השרות הסוציאלי: עקרונות הצדקה, ירושלים: ביה"ס לשרות סוציאלי, 1944, עמ' 3.

[63] הערכה זו נתמכת בדברי החוקרת הדס פלדמן שציינה כי אף שעבודה סוציאלית התקבלה בארץ כתחום יישובי-כללי ולא סקטוריאלי, "מעולם הוא [=התחום] לא נחלץ ממלכודת השוליות הקלאסית – בהיותו נשי נותר נחות בסדר העדיפויות הלאומי, בהיותו נחות נותר במידה רבה עיסוק לגיטימי לנשים" (הדס פלדמן, הקמתה והתבססותה של המחלקה לעבודה סוציאלית בוועד הלאומי של כנסת ישראל, עבודת מאסטר, האוניברסיטה העברית, 2008, עמ' 92).

[64] מיכאל בראון, "הנרייטה סולד: החזון האמריקני הפרוגרסיבי של היישוב", גל אלון (עורך), ישראל הנכספת: האידיאלים והדימויים של יהודי צפון אמריקה, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 1999, עמ' 50.

[65] גולן, עבודה סוציאלית ביישוב, עמ' 65.

[66] פלדמן, הקמתה והתבססותה, עמ' 92.

[67] ידיעות עבודה סוציאלית, י–יא, (אפריל–מאי 1936), עמ' 228.

[68] הכהן, מנהיגה ללא גבולות, עמ' 316.

[69]William Toll, "A Quiet Revolution: Jewish Women's Clubs and the Widening Sphere, 1870–1920", American Jewish Archives, 41–42 (1989), p.17.

[70] Beth S. Wenger, "Jewish Women and Voluntarism: Beyond the Myth of Enablers", American Jewish History, 79 (1989–1990), p. 16.

[71] Ibid, p. 24.

[72] Walter Lorenz, Social Work in a Changing Europe, London and New York: Routledge, 1994, p. 48.

[73] צביה ולדן וצפורה שחורי-רובין, לא מבטן אלא מגן: תרומת גן הילדים והגננות להתחדשות העברית כשפת אם, תרנ"ט–תרצ"ו, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, תשע"ח.

[74] בתוך אסתר זמורה, נשים עבריות וציוניות (לעיל הערה 36), עמ' 269.

[75] הכהן, מנהיגה ללא גבולות, עמ' 186.

[76] גרבר, אמריקנית בארץ ישראל, עמ' 249.

[77] שם, עמ' 262.

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *