בחזרה לעתיד השמרנות

ארכיון תכלת

אופיר העברי

פורסם בגליון

ארכיון תכלת
 

עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה במאי 1997 השלימה את מסע הניצחון של התפישה השמרנית ברחבי העולם בעשרים השנים האחרונות. מקור הפרדוקס הזה הוא שאף כי המפלגות השמרניות ברוב מדינות המערב מצויות עתה באופוזיציה, השקפות פוליטיות שמרניות הפכו מכבר נחלת הכלל ואומצו על ידי מפלגות השמאל – עד שלא פעם קשה לדעת איזה מחנה פוליטי הוא הקרוב יותר לתפישת העולם השמרנית.

סמל מפלגת הלייבור. מתוך ויקיפדיה

ניצחונן של רבות מן ההשקפות השמרניות במערב הוא כה גורף, עד שאין עוד גורם חשוב הקורא עליהן תיגר, ולכן אי אפשר לפתח סביבן ויכוח פוליטי של ממש. בקנדה, בארצות-הברית, באיטליה, בבריטניה ובצרפת עלו לשלטון בשנים האחרונות מפלגות המוגדרות כמפלגות שמאל, אך הן הגיעו אליו רק על חורבותיה של תפישת עולמן הפוליטית. ברוב המקרים אימצו מפלגות השמאל באופן רשמי ומפורש השקפות קפיטליסטיות קלאסיות וזנחו לגמרי את הסוציאליזם, או אפילו את הסוציאל-דמוקרטיה.

צמצום מדינת הרווחה, ההפרטה, הריסון התקציבי והסרת המגבלות מן השוק החופשי אינן עוד השקפות של הוגי תיאוריות כלכליות כמילטון פרידמן ולודוויג פון מיסס בלבד, אלא המצע והמדיניות של ביל קלינטון בארצות-הברית, של רומנו פרודי באיטליה ושל ממשלות שמאל נוספות במערב. במקרים מסוימים, דוגמת זה של טוני בלייר בבריטניה, מדובר במדיניות תאצ'ריסטית לכל דבר, העוקפת מימין אפילו חלק מהשמרנים הבריטים. גורדון בראון, שר האוצר בממשלת בלייר, פתח את תקופת כהונתו בהענקת עצמאות מלאה לבנק המרכזי של בריטניה, צעד שאפילו הממשלה השמרנית שאחזה בשלטון לפניו היססה לעשותו.

נוסף על כך, גם כשהוא עטוי במחלצותיו הניאו-שמרניות, השמאל במערב אינו מצליח לזכות באמונו של רוב מוחלט מן הבוחרים: בכל המדינות הללו לא הצליח השמאל להשיג אפילו 50% מהקולות.

אך אין בכל האמור כדי ללמד שמצב השמרנים בכי טוב. לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון. אם השמאל במצבו העלוב כל כך מבחינה אידיאולוגית ופוליטית מצליח לנצח, ואם השמרנים, למרות ניצחונם הרעיוני ולמרות תמיכתו של רוב הציבור, אינם מצליחים לעשות כן, הריהם מצויים בבעיה חמורה. המחדל של השמרנים הוא צדו השני של מטבע הכישלון של השמאל: השמאל הכיר בכישלונו במאבק הגדול של אתמול, והכריע בעד תפנית חדה ובעד אימוץ זהות חדשה לקראת המאבקים העתידיים. השמרנים, לעומתו, מעדיפים לנוח על זרי הדפנה, ואינם רואים כי מערכה חדשה עומדת בפתח.

מצבה העגום של השמרנות הפוליטית הוא בעיקר פרי ידיה שלה. הפוליטיקה השמרנית מתמקדת היום בכלכלה, אך לא תמיד היה הדבר כך. התורה הכלכלית של תאצ'ר, רייגן ושכמותם הייתה רק מרכיב אחד מתוך תפישת עולם רחבה בהרבה, שהאוחזים בה גרסו, בין היתר, כי בדמוקרטיה ראוי להניח לפרט את השליטה בחינוך, בתרבות, ובכל תחום אחר של חייו – ואין לדרוש ממנו כי יתאים את עצמו לדפוס שקבעו המדינה או מוסדותיה; הם האמינו גם שחופש הפרט והחברה המתוקנת לא יוכלו להתקיים לאורך זמן ללא אבני היסוד המקיימות קהילה – ערכי מוסר שהם נחלת הכלל, מסורת תרבותית חיה וחיזוק מעמד המשפחה; וחייבו מדיניות חוץ ניצית כלפי משטרי עריצות בכלל והקומוניזם בפרט.

מרגרט תאצ'ר. "התורה הכלכלית של תאצ'ר, רייגן ושכמותם הייתה רק מרכיב אחד מתוך תפישת עולם רחבה בהרבה". מרגרט תאצ'ר כיהנה כראש ממשלת בריטניה ומנהיגת המפלגה השמרנית ממאי 1979 ועד נובמבר 1990.

המדיניות השמרנית בנושאי חוץ וחברה נראית מנותקת מן המדיניות הכלכלית רק אם בוחרים לשכוח את המצע הרעיוני המשותף למדיניות החוץ של השמאל, לאידיאלים החברתיים שלו ולמדיניות הכלכלית ההרסנית של שנות השישים והשבעים.

רק לפני עשרים שנה העמדות שמשלו בכיפה בפוליטיקה ובדעת הקהל במערב היו פייסנות כלפי משטרי עריצות, לעתים עד כדי התרפסות, ואמונה כי הגברת התערבותה של המדינה בחיי הפרט היא הדרך הנכונה לתיקון חוליי החברה. התפישה הכלכלית המקובלת באותה עת תאמה את הגישה המדינית-חברתית הזו: ממשלות ויתרו על המאבק במונופולים תעשייתיים או בעריצותם של איגודי העובדים. הן דגלו בשיתוף פעולה עם הגופים הללו, וכאשר גאו כתוצאה מכך האינפלציה והאבטלה חיפשו להן פתרון בדמות הגברת המעורבות הממשלתית והידוק הפיקוח על עסקיו של הפרט.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *