בין חמישים לשבעים

מתוך חגיגות היובל לאיחוד ירושלים, במציאות של יציבות ושגשוג, נדרש מבט אל המנהיגות של הדור הבא

מלחמת ששת הימים, שאנו מציינים בגיליון זה יובל שנים לה, מופיעה בשיח שלנו בעיקר כמקורה של ההתרחבות הטריטוריאלית אל הגולן ואל סיני ובייחוד אל יהודה, שומרון וירושלים, וכמקורה של המחלוקת העמוקה המטרידה את החברה הישראלית כבר שנים רבות. אבל המתבונן בהיסטוריה של מדינת ישראל יכיר בנקל כי ראיית המלחמה דרך מנסרה זו היא ראייה מצומצמת המחמיצה, אולי במכוון, את ערכה האמתי, ערך מכונן והיסטורי.

מלחמת ששת הימים הפכה את מדינת ישראל ממדינה-בדרך למדינה של קבע; מניסיון מחרף-נפש של פליטים למדינה יציבה, שהיוותה תשתית לבנייתה של מעצמה אזורית. הניצחון המזהיר וההתרחבות הטריטוריאלית הולידו במדינת ישראל ביטחון קיומי שלא היה כאן קודם לכן, והביאו אותה למעמד בינלאומי חדש, לא רק בגלל שינוי משוואת הכוח אלא גם בגלל הממד התיאולוגי: גם לפני כן הייתה שיבת היהודים לציוֹן אירוע בעל יומרות תנ"כיות, אבל כעת הוא נדמה לא עוד כיומרה אלא כנס גלוי ואיתן. מכאן נולדה תנועה של עלייה, מארצות הרווחה ובהמשך מברית המועצות; התרחבות גדולה של המשק; וגם תחילתה של השלמה ערבית גם מבית (בחיפה חדלו לחכות לצבא ההצלה הערבי) וגם מחוץ, למרות הלאווים המפורסמים של ח'רטום. מלחמת ששת הימים הייתה, במידה רבה, השלמתה של מלחמת הקוממיות. זו הראשונה הייתה אחיזה הרואית של טובע בקצה רפסודה; רק האחרונה הביאה אותו להתיישב עליה באמת, ולהצטרף בכך כראוי למשפחת העמים, כספינה של ממש שדגל ישראל מתנוסס מעליה.

חמישים שנה מאוחר יותר, אחרי עוד מלחמות ועוד עלייה ועוד מהפכים חברתיים ופוליטיים, מדינת ישראל נמצאת במקום שקשה היה לדמיין – גם במוצאי המלחמה ההיא. מהלירה חסרת הערך עברנו לשקל החזק מדי, מהעולם השלישי ללב העולם "הראשון", ומחברה מגויסת, מזיעה וסגפנית לחברה מגוונת, ממוזגת ויצירתית שאנשים בה מאריכים ימים בתנאים מעולים. נעשתה כאן – הפעם בלי מלחמה – קפיצת מדרגה נוספת, שהיא תולדה של שלל תהליכים חברתיים וכלכליים, מקומיים וגלובליים; אבל היא גם נרשמת במידה לא מעטה לזכות מנהיגותו המושמצת של בנימין נתניהו. השילוב בין ביטחון לא מתנצל ביחס לזכויותיה של ישראל ופיכחון נטול אשליות (ויש שיאמרו גם קיפודי ונטול חזון) בזירה המדינית לבין מהפכה (אטית והפכפכה, אך מתמדת) בזירה הכלכלית, ובעיקר היציבות של סדר היום הזה בעשור האחרון, אחראים במידה רבה לנסיקתה של ישראל כמדינה משגשגת ומתקדמת במלאת חמישים שנה להשלמת מלחמת קוממיותה.

אלא שמנהיגות זו עצמה, כנראה, מעיבה על תמונת העתיד של מדינת ישראל. ההתנהלות השלטונית במדינת ישראל סובלת הן מחוסר יכולת לקיים דיון ציבורי מעמיק וענייני, הן מהיעדרה של אלטרנטיבה שלטונית ומנהיגותית לבנימין נתניהו. אולי באשמת התקשורת, אבל בוודאי לא רק באשמתה, הגענו למצב שבו יש דיון ציבורי נרחב על השיח סביב דוח המבקר במבצע צוק איתן, אך אין שום דיון ציבורי על המסקנות עצמן; דומני שלמרות רעש תקשורתי ארוך, רק מתי מעט יודעים אם המבצע היה הצלחה או מחדל, ומי אחראי להם. דיון ענייני – כזה שאינו עסוק בשאלות של קרדיט אלא בתוכן – התנהל, אם בכלל, בשוליים. וזו רק דוגמה: הקיטוב הפוליטי ורמת השיח הנמוכה יוצרים מציאות שבה קשה להפיק לקחים, להסיק מסקנות ולתקן. הדברים נעשים בדרגים הפקידותיים, אבל כמעט לא בדרגים הפוליטיים. הבעיה השנייה, היעדרה של אלטרנטיבה שלטונית, משלימה את התמונה המדאיגה לגבי עתיד ההובלה של מדינת ישראל. טבעי שמנהיגים חוששים ממתחרים ומדכאים אותם; אך המדינה, שהמנהיג הנוכחי כה דואג לה, תשלם על המדבר המנהיגותי הזה במטבע קשה. יצירת דיון ציבורי ראוי לשמו ולבלובן של אלטרנטיבות שלטוניות הם מן האתגרים המרכזיים של מדינת ישראל לקראת יובלה ה-70.

****

כאמור, חלק נכבד מגיליון זה מוקדש למלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים, ובמיוחד לחג איחודה של ירושלים. אגב איסוף החומר נתקלנו, בין השאר, בתמונה המופיעה כאן, שבה ממשלת ישראל מביאה דיפלומטים מחו"ל לסייר על הר הבית – חודשים מעטים אחרי סיום הקרבות בעיר. הר הבית הוא ללא ספק המקום החשוב ביותר בירושלים, עיר שחשיבותה הבינלאומית נעוצה בחשיבותה ההיסטורית-דתית, ואך טבעי הוא שממשלת ישראל תראה בו את המקום להביא אליו אורחים נכבדים. זו הייתה מן הסתם גם הזדמנות ראויה להִתנאות בחופש הפולחן שישראל תמיד הצטיינה בו, כתמונת ראי להפרה השיטתית של הסכמי חופש הגישה למקומות הקדושים בידי הממלכה ההאשמית ב-19 שנות שלטונה בעיר.

ביקור ממלכתי בסמל ישראלי. נשיא מלאווי, מלווה באנשי משרד החוץ, מבקר בהר הבית; מאי 1968. צילום: משה מילנר, לע"מ

באותם ימים, הר הבית היה כמובן מקום קדוש למוסלמים, אך לא סמל לאומני-פלשתיני. גם בשנות שלטונה של ירדן באל-אקצא, לא נהרו אליה המוסלמים; את העלייה לרגל עשו ברחבי המדינה ההאשמית-פלשתינית, כרגיל, אל מכה שבמדבר ערב. ישראל, בצעד שישראל הראל מכנה כאן "בכייה לדורות", ויתרה על קביעת עובדות בהר בתחילה, ובהמשך – ככל שהתעצם הנראטיב הפלשתיני סביב רחבת ההר – גם נסוגה יותר ויותר מריבונות בו, אפילו במחיר פגיעה שיטתית ומתמשכת בחופש הפולחן.

אלא שאת הביקור הממלכתי בהר לא החליף ביקור בכותל – אלא דווקא ביקור ביד ושם, סמל הסבל היהודי, מוסד הממוקם בהר הרצל, שנתקדש בשנות החלוקה של העיר כתחליף ממלכתי-חילוני להר המוריה. הבחירה לנעוץ את מהותה של מדינת היהודים בסבל השואה ולא בחדוות השיבה אל הארץ, היא כנראה ביטוי לבעיה עמוקה בתודעה הציבורית שלנו, המהדהדת כבר מאז, ואשר קיבלה ביטוי מזוקק בניסוחו של אפרים קישון – "סליחה שניצחנו". יובל שנים אחרי המלחמה ההיא, הגיע הזמן לחזור אל המלים שנתחברו בצפת כשרק התנוצץ ריחה של תקומה וגאולה באפם של מקובלי המאה הט"ז: "התנערי, מעפר קומי; לבשי בגדי תפארתך, עמי".


קרדיט תמונה ראשית:

אבי אוחיון, לע"מ

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *