בכייה לדורות, סיבוב שני

"לכותל, לכותל!", שעטו המצביאים והמנהיגים, מפנים עורף להר הבית ומאבדים את מפתח השליטה הלאומית, הדתית והרגשית בלבה של העיר שאוחדה זה עתה. עדות ורטרוספקטיבה של מי שזכה להימנות עם המשחררים

… וְלֹא תֵּשְׁבוּ בְּמוֹשַׁב לְאֻמִּים בְּאֵין זֶה הֹר הָהָר

מִשְׁעָן לְגַבְּכֶם בָּעוֹלָם.

בְּמוֹשַׁב לְאֻמִּים יֵשֵׁב זֶה שֶׁמִּשְׁעָן לוֹ הַרְכֶם.

… בְּלִי זֶה הַהוֹד, מַה בַּיְקוּם עֶרְכְּכֶם?

טְלוּ צָפוֹן מִן הָעוֹלָם וְהָיָה – מְשֻׁלָּשׁ.

טְלוּ מִזְרָח מִן עוֹלָם וְהָיָה – לֹא עוֹלָם.

יִשְׂרָאֵל בְּלִי הָהָר הוּא – לֹא יִשְׂרָאֵל.

             אורי צבי גרינברג, "ישראל בלי ההר"

״בכייה לדורות״. כך, במינוח בעל עצמה חודרת בטן וצובטת לב, כינה מייסד המדינה דוד בן-גוריון את סירובה של הממשלה הזמנית לאשר את הצעתו לשחרר את מרבית חבלי יהודה ושומרון. בספר ״מדינת ישראל המחודשת״ (עם עובד, 1969) מצוטט הקטע הבא מיומנו: ״ביררתי עם המטה (הכללי) מהם הכוחות הדרושים להסתער על לטרון, ומשם עד צפון רמאללה ועד יריחו והירדן, כדי לשחרר… בית-לחם בדרום וכל השטח… דעת המטה היתה שיידרש שבוע ימים לסיים פעולה זו, בכוחות שיש לנו (בספטמבר 1948, ימי ההפוגה השנייה – י”ה). הבאתי הצעה זו לישיבת הממשלה ביום 26.09.48 אולם רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתי והפעולה לא נעשתה״. תגובת מייסד המדינה הייתה: ״לאושרנו, לא היו הללו צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה״. כעסו של בן-גוריון הופנה בעיקר כלפי שר החוץ משה שרת. במכתב לח״כ הרצל ברגר כתב בן-גוריון: ״משה הכריע בקול אחד נגד דעתי וגרם, לפי הכרתי, לבכייה לדורות״.

במונח מטלטל זה, ״בכייה לדורות״, השתמש בן-גוריון, בכתב ובעל פה, פעמים נוספות, בעיקר בעשור הראשון לקיום המדינה, ואימצו אותו מנהיגים ומפקדים בני דור מלחמת השחרור. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמה ומנהיגי הקיבוץ המאוחד, בראשם יצחק טבנקין, הרבו אף הם להשתמש בו – גם כדי להקניט את בן-גוריון. לטענתם, אם בן-גוריון היה רוצה באמת לצאת למבצע, הוא היה יכול לכוף את דעתו, כשם שכפה אותה במקרים קודמים, בראש ובראשונה לגבי תאריך ההכרזה על הקמת המדינה. להכרזה בה׳ באייר התנגדו, כידוע, רבים בהנהגת היישוב, ובראשם משה שרת. אך בן-גוריון לא שעה לסכנות המדיניות והביטחוניות ואילץ את עמיתיו לקבל את הכרעתו. לצורך הכנת רשימה זו חיפשתי אם גם מנהיגי הציונות הדתית היו שותפים לתחושת ההחמצה הזו. חיפשתי ולא מצאתי. אולי משום שמשה שפירא, השר הבכיר והאיש הדומיננטי של מחנה זה, הצביע גם הוא נגד בן-גוריון בישיבה הגורלית ההיא (כמו גם נגד ההכרזה על הקמת המדינה בה׳ באייר, וגם נגד שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים).

כעבור 19 שנה בלבד ניתנה ההזדמנות ההיסטורית לתקן את הבכייה של תש״ח. אולם ממשלת ישראל, והפעם בנסיבות משופרות ללא היכר, שוב לא הבינה את גודל השעה. בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, פתח חוסיין מלך ירדן בהפגזה כללית לאורך קו שביתת הנשק הארוך עם ישראל. באותה שעה כבר היה ברור, בוודאי לממשלה ולמטה הכללי, שצבא מצרים, שחיל האוויר שלו הושמד כמעט כולו על הקרקע, בדרך לתבוסה, ויש בידי ישראל די כוחות, ועקב המתקפה הירדנית, גם הצדקה בינלאומית, להשלים את מה שהוחמץ בתש״ח. אולם גם ממשלה זו לא הבינה, כאמור, את מה שזימנה לה ההיסטוריה, או, אם תרצו, ההשגחה, וכלל לא העלתה בדעתה לכפר את עוון קודמתה מתש״ח. ממש ההיפך מזה: תחילה, לפני שהמלך חוסיין פתח באש, ישראל הבהירה לו שמלחמה לה עם מצרים ואין לה כל כוונה לפגוע בהסכם שביתת הנשק עם ירדן. לאחר מכן, כשחוסיין תקף את ישראל, ממשלת האחדות בישראל (ועל דעת מנחם בגין שהיה חבר בה) הבטיחה לו, באמצעות ארצות הברית וגורמים נוספים, שאם יפסיק את האש, צה״ל לא יפגע בו או בממלכתו. חוסיין לא התרשם, קידם כוחות שריון ורגלים לעבר ירושלים, אזור לטרון והמשולש והמשיך בהפגזות.

רק אז – ברוב קטן – יצאנו לקרב כנגד ירדן. המטרה המוגדרת לצה״ל לא הייתה, חלילה, שחרור חבלי יהודה ושומרון, שהוחמץ בתש״ח; היעד שנקבע לצבא היה מבצעי ולא טריטוריאלי: לפגוע בארטילריה הירדנית ובשאר הכוחות אם יעלה הצורך, כדי שאלה לא יפגעו באוכלוסייה הישראלית. כשבמהלך הקרב הועלתה בממשלה האפשרות לכבוֹש – אז זו לא הייתה עדיין מילת גנאי – את העיר העתיקה, שאל שר החינוך, זלמן ארן: "לאחר שנכבוש אותה, למי נחזיר אותה?" משה חיים שפירא, מנהיג המפד״ל, השיב לו, ולאו דווקא בציניות, שאת העיר העתיקה אמנם לא נחזיר לירדן, אולם ״לעולם״ דווקא כן. האו״ם הרי קבע בהחלטת החלוקה מ-1947 שירושלים היא עיר בינלאומית, לא כן?

בפועל, כידוע, המלחמה התגלגלה – כמו גם במרחבי סיני ואחר כך בגולן – באינרציה משלה, כשהמפקדים הבכירים, שרובם לחמו בירושלים או בדרך אליה במלחמת העצמאות – ונושאים עמם את פצעי נפילת גוש עציון והעיר העתיקה ב-1948 – לוחצים להשלים את מה שהוחמץ בתש״ח ומקדימים את הממשלה במחשבה, בנועזות ובביצוע.

****

כותרת הדברים היא ״בכייה לדורות״. והפעם – הבכייה על חטא מסירת הר הבית לידי הוואקף במלחמת ששת הימים. זו, יותר מהבכייה של תש״ח כפי שאנסה להוכיח, היא אכן בכייה לדורות. בתש״ח כלל לא כבשנו. ואילו בתשכ״ז, לאחר שכן כבשנו – ויתרנו לאסלאם, מרצוננו, ועל דעת המנהיגות הפוליטית והרבנית, על האתר הקדוש ביותר של העם היהודי.

בעשורים האחרונים, מאז שלא ניתן לעלות להר הבית ללא ליווי צמוד של אנשי וואקף, אני נמנע מלעלות אליו. אינני מוכן שאיש יכתיב לי, בוודאי לא שומרים מוסלמים ושוטרים יהודים הפועלים למען אכיפת הוראות המוסלמים, היכן מותר לי לדרוך והיכן לא ומה מותר לי למלמל. הר הבית בידי מאז ומתמיד, אך בוודאי מאז דרכתי עליו לראשונה, בהיותי חייל יהודי בצבא ההגנה לישראל בכ״ח באייר תשכ״ז. כל עוד לא אוכל לממש זאת, והדבר לא יתממש כנראה בתקופת חיי, רגלי, בלי נדר, לא תדרוך בו. הפן הלאומי והמדיני, הכלל-ישראלי, הוא המדבר מתוך גרוני. ההחמצה הדתית, שדומה שהיא היום המניע המוביל במאבק לאפשר ליהודים לעלות להר, היא משנית. אינני שייך כלל וכלל למי שמבקשים לקרב את הקץ באשר לבניית בית המקדש, הקרבת הקרבנות או כל ריטואל אחר. להבנתי, ניתן היה, ובכך אתרכז להלן, לחולל תפניות רבות כדי שעם ישראל יהיה השליט בהר הבית ולנהוג בו מנהג בעלות, בכוח ובפועל, גם מבחינה דתית – וכל זאת בלי לפגוע חלילה במסגדים או בחופש הפולחן בהם. אולם, מפני חטאי המנהיגות הדתית של אז, ובמידה מועטה יותר גם זו של היום, גלינו שוב מהר הבית. עליהם ניתן להחיל, כמו גם על המנהיגות הפוליטית של אז והיום, את דבריו האלמותיים של ח”נ ביאליק ב"ראיתיכם בקוצר ידכם": ״אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע! / אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה״. כן, גם לבבי, מאז ועד היום, סף דמעה.

****

בכ״ח באייר תשכ״ז הייתי משתתף-עֵד זוטר, כחייל, באחד האירועים הגדולים בהיסטוריה היהודית של כל הזמנים – שחרור הר הבית. באותו זמן ממש גם הייתי עד לאחד המחדלים הגדולים בתולדות עמנו: הוויתור התודעתי (וכנגזרת מכך גם המעשי) הבלתי ייאמן על הר הבית ויצירת בכייה חדשה, הפעם, הלוואי ואתבדה, לדורות לא מעטים. כן, השחרור והוויתור באו כמעט בדיבור אחד ובהפרש של  שעות ספורות. באותן שעות, וגם בימים לא מעטים לאחר מכן, עוד לא הבנתי את המשמעות העמוקה, הגורלית, של מסירת הר הבית, ומרצון, לאסלאם, ומה משתמע מכך לשעתו ולדורות הבאים. וכבר חלפו כשני דורות מאותו אירוע.

כאמור, אינני מתיימר לומר שבעיצומם של האירועים הדרמטיים הבנתי יותר מאחרים – רבנים חשובים (באמת, ובראש ובראשונה הרב צבי יהודה קוק והרב הנזיר, דוד כהן, הרב שלמה גורן ורבים אחרים), מנהיגים פוליטיים (ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין, שר הפנים וראש המפלגה הדתית-לאומית חיים משה שפירא), מפקדים מהוללים, כגון הרמטכ״ל יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס (שדחף בעצמה רבה – בעוד שר הביטחון מתנגד – לשחרור העיר העתיקה), סגן הרמטכ״ל, האלוף חיים בר-לב. אנשי צבא אלה לחמו בירושלים, או בסביבתה, במלחמת השחרור ועתה היו למפקדים מרכזיים במלחמת ששת הימים וקשורים אישית-פיקודית לקרב על ירושלים.

בדרך לכיבוש העיר העתיקה, נרקיס ובר-לב צעדו אתנו – והסתכנו כמונו – כשפילסנו את דרכנו ממוזיאון רוקפור, צומת מגדל החסידה (שם היו לנו נפגעים לא מעטים), דרך שערי האריות והשבטים בואכה הר הבית. כשהתפרשנו על ההר, בר-לב ונרקיס נטשו אותנו – אך לא מפחד הצלפים, שהמשיכו לצלוף ולפגוע בנו, בעיקר מאזור הר הזיתים; השניים, כמו כל האח״מים האחרים שבאו בעקבותיהם לאחר שההר טוהר מכיסי ההתנגדות האחרונים, חיפשו את המורד לכותל המערבי. וכשמצאוהו, מיהרו לרדת אליו דרך שער המוגרבים. לאחר מכן ראיתים רק בתמונות המפורסמות שצולמו ליד הכותל. שם, ולא בהר הבית, נערך טקס השחרור – בספונטנית מתפרצת, בחגיגיות, בשמחה עצומה ובהתרגשות רבה.

אני בא לספר סיפור אישי המכסה שעות מעטות שבהן הייתי עד לאחד מרגעי השיא של ההיסטוריה היהודית, שהיה יכול להיות רגע של מפנה מכריע בתולדות העם. כן, בשעות הראשונות שלאחר ההשתלטות על הר הבית היה ניתן לממש בו, ולדורות רבים, את הריבונות היהודית – על כל המשתמע מכך לגבי ההשלכות הדתיות, הלאומיות, הביטחוניות, הפסיכולוגיות והמדיניות-בינלאומיות לעתיד הרחוק של מדינת ישראל.

ההחלטה לכבוש תחילה את הר הבית ולא את הכותל המערבי – שאליו הייתה, כמסתבר, הכמיהה האמתית – הייתה בסך הכול טקטית. חבורת הפיקוד של הצנחנים נכנסה לעיר העתיקה דרך שער האריות ולאחריה הגדודים, ששורותיהם היו די מדוללים אחרי אבדות היום הראשון לקרב. המרחק משער האריות לשער השבטים, הממוקם בתוך העיר העתיקה ומהווה שער כניסה להר הבית, הוא בן כמה מאות מטרים בלבד. הם שעטו אפוא את המרחק הקצר ובאו דרכו להר הבית. העיקוף הזה, שלא בדרך המקובלת להגיע לכותל (בעד שערי יפו, ציון והאשפות), נעשה משום שבשער השבטים, על פי הערכת המודיעין, לא הייתה צפויה התנגדות כפי שנצפתה בשערי הכניסה האחרים, המבוצרים. מכל מקום, ההר, ולא הכותל, שוחרר תחילה.

לכיבוש הר הבית אין, עד כמה שידוע לי, תיעוד צילומי משמעותי. גם צלמים בעלי חוש מיקום ומבט היסטורי, כמו דוד רובינגר שנפטר לאחרונה ומיכה בר-עם יבל״א, לא החשיבו את המעמד הזה; את המשמעות המדינית, הרגשית וההיסטורית של חזרת העם היהודי להר הבית. עובדה: גם הם, כמו גדולי האומה וחשובי הרבנים, היו על ההר בטרם ירדו לכותל הדמעות כדי להנציח את המעמד שכל עם ישראל רואה בו, מאז ועד היום, את המעמד הלאומי, ההיסטורי והדתי הקובע. שם, ב״רחבה״ הצרה, צילם דוד רובינגר את התמונות שנצרבו בתודעת הנצח, במיוחד זו של שלושת הצנחנים השולחים מבט של מנצחים לעבר ההיסטוריה. אני, שהשתייכתי אמנם לכוחות הראשונים שנכנסו להר הבית, לא זכיתי להשתתף במעמד. ראשוני הכובשים נותרו אחוזי אכזבה על ההר. תפקידם להגן הגנה היקפית על היעד הכבוש מפני התקפת נגד אפשרית; כך הרי אומר התו״ל.

עוד קודם לכן, כשהסתיימה ההשתלטות על ההר, שידר מוטה גור בקשר: ״תחנות תלמיד, כאן תלמיד, הר הבית בידינו, אני חוזר, הר הבית בידינו״. לאחר מכן, ולמרות סכנת הצלפים, פקד מוטה על עזרא אורני, מפקד פלוגת הקשר החטיבתית, ועל אריק אכמון, הקמ"ן החטיבתי, להניף את דגל ישראל על מסגד כיפת הסלע. כשדברי מוטה שודרו ברדיו, הם הפעימו לב כל יהודי באשר הוא. הרבה דמעות שמחה ניגרו באותן שעות רצון. כשלוחמים שלחמו בסיני שמעו את השידור – שמעתי זאת מחברים אישיים – הם יצאו מהטנקים והזח״למים ורקדו הורה, גם במקומות שהאש לא ממש שככה. גם מוטה, בוודאי מוטה, היה יכול לרדת לכותל, להצטלם שם עם חייליו ולהכריז ״הכותל בידינו״. אך בזמן אמת דווקא הצבר תושב רחובות הבין יותר מהרבנים, המדינאים והמצביאים הבכירים ממנו את הפרופורציות הנכונות, את סדר העדיפות ההיסטורי הנכון, את המשמעות לטווח ארוך של שחרור הר הבית. רק הוא.

שעה קלה לאחר שדגל ישראל התנופף מעל להר, החלו להגיע אליו אישים שונים, ובהם מפקד ירושלים במלחמת השחרור, דוד שאלתיאל. רגליהם אמנם דרכו על ההר הבית, אך השאלה שבפיהם הייתה: ׳איפה הכותל? כיצד מגיעים לכותל?׳ בין הראשונים שהגיעו במרוצה, בהתרגשות ובהתנשפות היו הרב שלמה גורן וחבורתו, אנשי הרבנות הצבאית. "היכן הכותל?", שאל הרב בקולו הצרוד, "היכן הכותל?" – ומיהר לרדת אליו. ושם, ולא בהר הבית, תקע בשופר. דוד רובינגר כבר היה שם כמובן (גם הוא הגיע לכותל דרך הר הבית) וצילם את שלושת הצנחנים, כמו גם את הצנחנים הבוכים. וכמובן גם את הצילום המפורסם של משה דיין, הרמטכ״ל יצחק רבין ואלוף הפיקוד עוזי נרקיס. הזיכרון ההיסטורי מאותו מעמד קיים, במידה רבה, הודות לצילומים אלה.

נחזור להר הבית. בין הבאים בשער השבטים היו, כמובן, בכירי הצבא, ובהם שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ״ל ואלוף הפיקוד עוזי נרקיס. האחרון מספר בזיכרונותיו שמאיר שמגר, אז הפרקליט הצבאי הראשי, שהיה גם הוא עמם, הפנה את תשומת לבו של דיין לדגל המתנופף. ״בהנחייתו (של דיין) הוריתי להוריד את הדגל… מראה הדגל בראש המסגד יזיק… יותר משיועיל בקביעת עובדות״.

יורם זמוש, בן קבוצת יבנה, היה מפקד פלוגה בגדוד 71 של חטיבת צנחני המילואים 55. עם תחילת הקרבות הוא ״הריח״ שהחטיבה הולכת לחולל מעשה היסטורי וביקש מהמח״ט, מוטה גור, שפלוגתו תהיה פלוגת החוד שתיכנס להר הבית. מוטה הבטיח, ההבטחה כובדה, והוא היה גם זה שמאוחר יותר תלה דגל מאולתר מעל הכותל המערבי. בזיכרונותיו כותב זמוש: ״יורדים בהתרגשות עוזי עילם (מג״ד 71) והחפ״ק שלו, והרב גורן ספר תורה בידו השופר באזורו… הרב מוביל את הסערה ("לכותל"!)… שמע ישראל… ׳שהחיינו (מתנשף) וקיימנו והגיענו לזמן הזה׳. קדיש ויזכור… במת ההיסטוריה מתמקמת. כאן!!!

"…הרב נסער, מתנשם, ולא מצליח לתקוע. עוזי, חצוצרן חובב, נוטל את השופר ומפליא לעשות.. בעוד הכדורים שורקים, יזם הרב גורן להביא לכותל את הרב צבי יהודה קוק ואת חותנו (של גורן, י"ה) הרב הנזיר דוד כהן. זאב פרנס, אחד הלוחמים, מתאר: ״לפתע מגיח ג׳יפ לנדרובר (שבו השתמש הלגיון הירדני) לרחבת כיפת הסלע. מיד דרכנו את הנשקים… (בשנייה האחרונה) הבחנתי בשתי דמויות שחורות… מלפנים אחד כפוף עם כובע שחור גדול… והנה השני, אני מזהה את בני פישלר… כנראה שהוא שהביא את שני האדוקים, רבנים ישישים… אבל ככה, בתוך האש?… עדיין יורים. הג׳יפ עצר בקרבת השער (המוגרבים). יורדים… הרבי מקדימה נעזר ברב צבאי צעיר, והרב השני יורד בקושי. (שניהם) מתקדמים שחוחים לכיווני. לפתע, הרב שמאחור, מגודל שער וזקן פרוע… איש גבוה בחלוק כהה ארוך חוזר לג׳יפ, חולץ בכבדות נעלי בית כהות ומשליך אותן אל תוך הג׳יפ. עכשיו הוא פונה אלינו, מזועזע, יחף, יהודי ישיש. אני רץ לעזור לו, רק שלא ייפול לי פה… לבהלתי, הם יורדים במדרגות הצרות לכותל. הרב הגבוה הזה מתכופף פתאום, ועושה מעין פזצת”א, יורד על ארבע במדרגות, מתפלל, גונח, ודומע. האיש באקסטזה. אני מבוהל ומנסה לעזור, ואז, בקצה המדרגות, שניהם פונים אל הכותל, נצמדים אל האבן הראשונה מימין, נעמדים זקופים אל האבנים… ממש נספגים בקיר. ברחבה המולה, (אך) שניים אלה, הדמויות המיוחדות האלה, ממשיכים להיות צמודים לקיר. אף הגה. אף זיע. הרב הנזיר מרים את זרועותיו ובכפותיו הוא תומך-מחזיק את האבנים בדממה, דקות ארוכות… אני מבין ששני הרבנים האלה הם כמו נביאים מהתנ״ך. אני נדהם. עכשיו אני מבין למה הם צריכים להיות כאן… הגיעו להר הבית, רכובים על ג׳יפ שלל ירדני, אמרו לי ששמותיהם הרב צבי יהודה קוק והנזיר, הרב דוד כהן״.

לאחר הודעתו ההיסטורית ולאחר שקיבל דיווחם מהכוחות האחרים שהשלימו את משימותיהם בגזרות האחרות התפנה גם מוטה גור לרדת לכותל. וכך הוא מצוטט בספר ״שער האריות״: ״בתוך הקהל הגדול רציתי לחוש חוויה פרטית…״, אך היה מראה שמנע ממנו להתייחד עם חוויותיו. מבטו של גור נדד לעבר אדם שעמד מרוחק מעט מציבור הלוחמים. ״לא, לא עמד… כאילו נדבק לאבנים. הוא חלק מהכותל. אבן מאבניו… מאום לא זז בו, לא הראש ולא השער, לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן, שטחות לרווחה, צמודות אל האבנים, כאילו רוצות לבצור בתוכן… מבעד לגופו המשותק כמעט הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מבעד האבן״.

שעה קלה לאחר סיום כיבוש הר הבית הגיע לשער השבטים גדוד 66, הגדוד שבשורותיו לחם חנן פורת. בין שני טורי הלוחמים חלף ג׳יפ שלל. חנן, לא מאמין למראה עיניו, זיהה את תלתליו של הרב הנזיר, מורו ורבו. המחזה, כך העיד ל״שער האריות״, היה ״לא מן העולם הזה״. בסערת ההתרגשות פרץ מהשורה, רץ בכל כוחו אחרי הג׳יפ כשבמוחו מהדהד הפסוק ״ילך וכאריה ישאג״. הוא הגיע להר הבית לפני פלוגתו, וככל הקודמים לו רץ לכותל. הנזיר והרב צבי יהודה כבר היו דבוקים אליו והוא לא ההין להפריעם.

כעבור רגעים אחדים חבר אליהם לוחם נוסף, ישראל שטיגליץ (הוא הרב ישראל אריאל, היום ראש מכון המקדש). וכך הוא מצוטט ב״שער האריות״: ״כולם רצו מהר הבית מבלי לדעת את הכיוון המדויק, אולם הקריאה הכללית היתה: ׳אל הכותל!׳… מהיכן יודע צבר צעיר שאף פעם לא היה בעיר העתיקה היכן הכותל? אבל נראה שהיתה זו משיכה טבעית אל המקום הקדוש וכולם רצו וכולם מצאו את המקום… סמוך לשער המוגרבים הזהירו אותי: מי שעובר בשער הזה צולפים עליו … כבר היו נפגעים … אבל, האם אפשר היה לעמוד קרוב כל כך אל הכותל ולא לרוץ אליו? קפצתי במהירות דרך השער וכבר הייתי ליד הכותל. אותו כותל שזכיתי לראות בהיותי ילד… שמענו קולות רמים. זה היה הנאום של הרב גורן בפני החיילים שכבר עמדו שם.

״…לא האמנתי שאני נמצא כאן ליד הכותל הזה. אותו כותל שחיכה לנו בגעגועים רבים, ושלא ראה מחזה כזה מימיו. הוא ראה הרבה זקנים בוכים לידו, הוא ראה הרבה נשים בוכיות, אבל צעירים חובשים כובעי פלדה, לבושים מדים מנומרים, מאובקים, עומדים בדמעות גיל ושמחה לידו – מחזה כזה לא ראה זה אלפיים שנה … שמעתי חייל שעמד לידי אומר, ׳שמעת, יש פה שני זקנים שהביאו לכאן׳. שאלתי את עצמי, איך זה ׳שני זקנים׳, הרי יש צליפות מסביב… ואז, כשהתקרבתי, אכן נגלו לפני שני הזקנים, מורי ורבותיי ממרכז הרב. שניהם הדורי פנים, בעניים שטופות דמעות… ואז, בבת אחת, התחלתי להבין: הדמויות הללו העסיקו אותי זמן רב…

״…מאז תחילת הכוננות היו לי אליהם שאלות רבות. כגון, מדוע יוצאים למלחמה, מה מטרת המלחמה הזאת, שהרי לצאת למלחמה ללא מטרה, ולמות ללא סיבה, זה לא מתקבל על הדעת… ניסחתי את שאלותיי במכתב שהיה מיועד אליהם. המכתב נשאר בכיסי… ופתאום הם לפניי…

״…ניגשתי אל הנזיר ואחזתי בידו … אדם חלש למדי. התחבקנו והתנשקנו. ניגשתי לרב צבי יהודה, שכולו רטט. ליטפנו אחד את השני … מלים לא היו. הרגשנו כאילו פעמיו של משיח מורגשות ברגע זה בכותל. בלי ספק, היה זה אחד הרגעים המקרבים פעמיו של משיח״. חנן פורת, כאמור, נכח במעמד. ״ישראל שטיגליץ״, סיפר חנן, ״נפל אפיים ארצה והחל לומר תחנון. הרב גורן אחז בעורפו, משך אותו אליו ואמר: ׳הלל צריך לומר׳. שטיגליץ מלמל: ׳אני הייתי בין אלה שאספו את הגוויות. אני לא יכול לומר הלל. אני אגיד תחנון׳. הדו-שיח הסתיים ללא הבנה. הרב גורן החל בתפילת הלל… נשמעו יריות, וישי, אחד הלוחמים, הניח את כובע הפלדה שלו על ראשו של הנזיר״.

האם אתם מכירים סיפור דרמטי מזה; עלילתי-היסטורי ובעל משמעות רוחנית-דתית כאחד? ומכל החומרים הללו לא נכתבה עד היום ולו יצירה ספרותית אחת בעלת משמעות, ולא הופק סרט עלילתי, רחב יריעה, על שחרור ירושלים. אפילו לא דוקומנטרי משמעותי. על מחדלי מלחמות לבנון, ובהם הבופור, נוצרו כמה וכמה סרטים. שלא לדבר על סרטי ״הכיבוש״ והמחסומים. בארצות הברית, באנגליה וברוסיה מופקים, עד היום, סרטים עלילתיים, פטריוטיים, על גבורת הלוחמים ואכזריות האויב הגרמני והיפני במלחמת העולם השנייה.

בשעה שהאירועים הדרמטיים הללו התרחשו בכותל, קיבלנו פקודות תזוזה מהר הבית. לכותל? לא. שבנו לאחור, לעבר שער השבטים, ומשם, בואכה ויה דולורוזה. בשעה שאחרוני החיילים הירדנים שעוד לא נסוגו יורים בנו מתוך הבתים, פילסנו את דרכנו לעבר השלמת המשימה: שער שכם, שם היינו אמורים לסיים את מטרת המלחמה של החטיבה: ההשתלטות על העיר העתיקה.

באותה שעה עצמה, לאחר ששבע מהמולת הנוהרים אל הכותל, שב משה דיין להר הבית. אלה מאתנו שנלוו אליו סיפרו על רגעי השפל שהיו עדים להם: דיין פגש שם את נציגי הוואקף, שהצהירו בפניו שהם מקבלים בהכנעה את השלטון הישראלי ומבקשים שהחיילים לא יפגעו בקדושת המקום. דיין השיב להם בידידות, ואמר להם, בערבית, שלישראל אין כל רצון להחזיק בהר הבית. אתם ממשיכים להיות האחראים על ההר מבחינה אדמיניסטרטיבית, וגם מבחינת הסמכות הדתית בו, אמר להם, ואנחנו נגן עליכם. אם תשמרו על השקט ואם לא תהיה כאן אלימות, אנחנו לא נהיה כאן. המפתחות הסמליים להר, שהיו אמורים להימסר לנציג הכובשים, נותרו בידי ראשי הוואקף.

****

אם הרצי״ה ועמו רבנים אחרים בציונות הדתית – בעיקר תלמידיו, אנשי ״מרכז הרב״, היו דורשים ריבונות ושליטה בהר מיד עם שחרורו, קרוב לוודאי ששגיאתו ההיסטורית של משה דיין הייתה ניתנת לתיקון. באותן השנים כמעט ולא היה ניתן להרכיב ממשלה ללא השתתפותם של נציגי הציבור הדתי בקואליציה. ואם רבניו המוערכים של ציבור זה היו דורשים את שלטון ישראל בהר הבית כתנאי להשתתפותם בקואליציה – כפי שדרשו בתוקף, פעמים באולטימטום, דרישות בתחומים דתיים טריוויאליים – הדבר היה בר-ביצוע. התנאים הבינלאומיים היו אז בשלים לכך. העולם הערבי היה נתון בהלם התבוסה, ואומות העולם, עמוסות ברגשות אשם על שלא באו לעזרנו טרם המלחמה, לא היו יכולות למנוע מעמנו את השלטון בהר הבית. באותו זמן גם לא הייתה להן סיבה לכך.

למצער, היה ניתן ליצור מצב שבו מעמדנו בהר יהיה כפי שהוא במערת המכפלה. אלא שהרבנים בחרו בדרך ההפוכה. רק הרב גורן, שמאוחר יותר עמד על משמעותו של המחדל, התנער והיה לפעיל מרכזי בתחום השיבה להר הבית. אולם הממסד הרבני, בוודאי הפוליטי-דתי, עמד מנגד, אף התנכר לו. נוסף לכך, היו חסרות דמויות כמו הרב משה לוינגר ז״ל, שבהתמדה, ללא לאות ובצורת מאבק שלפעמים אפילו ותיקי גוש אמונים התביישו בה, התיש את הממשל הצבאי וליהודים ניתן מעמד מוכר – הגם שלא שלם דיו – במערת המכפלה. אני משוכנע שלולא הוכו הרבנים בסנוורים, היה ניתן להגיע למעמד דומה, אפילו מעבר לזה, גם בהר הבית.

אסיים בציטוטים מעוררי השראה וצמרמורת כאחד מאחד שכן ראה, כן הבין – והרבה שנים מראש. כשלוש שנים לפני תחילת השואה הנוראה מכול, בשירו הנבואי ״יהודה היום, יהודה מחר: משא דווי ומשא גיל״ כותב אורי צבי גרינברג: "…אֲנִי שׁוֹמֵעַ הַרְבֵּה יְלָלוֹת בְּאָזְנַי. / אֲנִי רוֹאֶה הֲרוּגִים וּטְבוּחִים וּבְעֵרוֹת. // אֲנִי רוֹאֶה בָּתֵּי-כֶלֶא עָבִים, תְּלִיּוֹת – / בִּירוּשָׁלַיִם, בְּיָפוֹ, בְּעַכּוֹ – …// אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הַלָּלוּ הוֹלְכִים לִתְלִיָּה / וְשַׁחֲרִית-יְרוּשָׁלַיִם בְּשַׁעֲוַת פְּנֵיהֶם. // וַאֲנִי רוֹאֶה כְּבָר סִיעַת-אֲוִירוֹנַי בְּמָחוֹג / עַל פְּנֵי הַר הַבַּיִת חָגָה בְּיוֹם חַג. // אֲנִי רוֹאֶה הֲמוֹנַי חוֹגְגִים, עֵת יוֹרִים / אֶל נַחַל קִדְרוֹן אַלְפֵי יְרִיּוֹת, / כְּמִסְפַּר שְׁנֵי הָעֱנוּת. // אֲנִי רוֹאֶה הַר הַבַּיִת כְּסִינַי בּוֹעֵר / וְרוֹכֵב שׁוֹתֵת-אֵשׁ בַּחֲצוֹצְרָה מְחַצְצֵר. // וְדֶגֶל דָּוִד – בְּמִגְדָּלוֹ שֶׁל דָּוִד".

אם אלה אינם דברי נבואה, אינני יודע נבואה מהי. מותר להתרגש.

שש שנים קודם לכן, באלול תר״ץ, בשיר ״באוזני ילד אספר״, כתב המשורר-הנביא את האפילוג, לכאורה הסותר, לנבואת שחרור ירושלים והר הבית: ״… הוּא לֹא בָּא, הַמָּשִׁיחַ… הוּא הָיָה כֹּה קָרוֹב… הָיָה פֹה. … אֲנִי שְׁמַעְתִּיו מְדַלֵּג מִנִּי הַר אֱלֵי הַר… אַךְ אֶל הֹר הַר הַבַּיִת לֹא בָא… הוּא הִגִּיעַ רַק עַד הַמָּבוֹא, רַק עַד סַף הַמַּלְכוּת – וְשָׁם הָרוֹכְלִים מְצָאוּהוּ … וַיְקַבְּלוּ אֶת פָּנָיו שָׁם… בְּלַעַג וּבְכַחַשׁ שְׂפָתָם הָעִבְרִית – הָרוֹכְלִים! … הִתְעַוֵּת הַמָּשִׁיחַ, כְּמִי שֶׁנֶּחְתַּךְ בְּסַכִּין … אִלּוּ קָמוּ עָלָיו בְּסַכִּין וְתָקְעוּ בוֹ בַּלֵּב – וְזִנֵּק עִם סַכִּין בְּלִבּוֹ מֵעַל לְגוּפֵיהֶם. אַךְ יַעַן בְּלַעַג דְּקָרוּהוּ – נִצְּחוּהוּ אֲזַי, הָרוֹכְלִים. … שׁוּב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה… מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא״.

תמונה ראשית: באדיבות לע"מ, צילם: משה רובינגר