בני ברית למען המשפחה

בתגובה ל"לאהוב את השונה" מאת ניר מנוסי

______________________________

ניר מנוסי טוען בחלקו הראשון של המאמר כי השוני הפיזיולוגי בין זכר לנקבה מסמל ומסמן את הטבעיות והמהותנות שבזוגיות בין גבר ואישה ואת מבנה המשפחה הטבעי לכאורה של אב, אם וילדים. אולם אם נלך לפי התיזה של מנוסי, נתחבר לממד הפיזיולוגי שבמיניות שלנו ו"נקשיב" לגוף שלנו, הזכרי או הנקבי, נוכל להגיע לשפע מסקנות ומודלים משפחתיים אפשריים, שונים ומשונים, בהם גם כאלה הנראים בעינינו פסולים מבחינה מוסרית.

נזכור למשל כי בתנ"ך, כמו בתרבויות רבות בעת העתיקה, יש מודלים אחרים של חיבור ל"טבע" הגופני של זכרים ונקבות, כגון פוליגמיה וכגון השארת גידול הצאצאים לאם, שההיריון וקצב חייה מיועדים לכך. התלמוד עתיר סיטואציות של האב הנוסע למדינת הים והגבר בעל הפילגשים המפזר את צאצאיו. האם גבר כזה לא יותר "קשוב" ונאמן לגופו הזכרי? האין המודל המשפחתי של החברה הבדווית (והמקראית?) של גבר רועה צאן בעל נשים רבות אינו נענה למאפייני זכריותו של הגבר יותר מהמודל של אברך הספון בכולל ונשוי לאישה אחת כל חייו? ושמא נמשיך את החיבור וההקשבה לגוף דרך נישואי קטינות? הרי המחזור החודשי של נשים מתחיל כבר בכיתה ו'… ואולי דווקא יחסים בין גברים לשם הנאה, לצד הולדת ילדים עם אישה, מהווה את ההקשבה האופטימלית של הגבר לגופו, המשתוקק פיזיולוגית (לפי מנוסי) להנאה מינית מהירה ונטולת אחריות והיריון בעוד האישה אינה בנויה לכך?

זכותו של מנוסי להצדיק מודל משפחתי מסוים, אך הנימוק הפתלתל המנסה לבסס זאת על הגופניות והטבעיות הוא מלאכותי. בטבע, זכרים אינם מגדלים את צאצאיהם ואינם נאמנים לאישה אחת. המשפחה הקלאסית של אב, אם וילדים היא הבניה חברתית שהקשר בינה לבין השוני הגופני בין זכר ונקבה רופף בדיוק כמו הקשר של הפיזיולוגי למשפחה חד-מינית של אב, עוד אב וילדים. ואכן, יש מי שמבחינתו הווייתו הגופנית והנפשית (כזכר!) היא למסד זוגיות עם בני מינו.

כנדבך לטענתו בדבר הטבעיות שבזוגיות בין גבר לאישה מציג מנוסי את הטענה כי בניגוד לזוג גברים המצויים בקשר רומנטי, הגבר הסטרייט נדרש לצאת מאזור הנוחות האנוכי שלו ולעבור תהליך נפשי מרומם ביחסיו עם האישה המייצגת עולם זר ומוזר לו. זו טענה מקוממת, כיוון שלא רק שהיא מנותקת מהמציאות היומיומית שכולנו מכירים, אלא היא גם הופכת נטייה מינית מולדת למסמן של עליונות רוחנית של הסטרייט על פני עמיתו ההומו, רק מפני שהראשון מצוי בקשר עם אישה. תשעים אחוזים (פלוס?) מהגברים על פני הגלובוס משתוקקים לנשים כי ככה הם חשים. הם לא תכננו את משיכתם לנשים ולא עמלו עליה, ובוודאי היא לא קשורה לרמתם הרוחנית והמנטלית. יהודים ולא יהודים, רעים וטובים, אנשי מוסר ופושעים, רוצים בגיל ההתבגרות למצוא קשר עם בן המין השני, ורצון זה אינו מעיד על שום צעד אמיץ של הקרבה ויציאה והכלה של המין שכנגד; ויעידו יחסי גברים ונשים לאורך ההיסטוריה האנושית, שהיו ועודם רצופים ניצול ואלימות.

אין הבדל בין גבר ואישה לבין זוג גברים במסע הזוגיות שלהם, הכולל את ההכרח "לצאת מעצמם" ומטבעם, כפי שמנסח זאת מנוסי, כדי לחיות בנאמנות ובנתינה עם אדם אחר ששונה מהם. בקהילה הגאה עצמה יש תת-חלוקות שבפירוש מבוססות על שונות עמוקה בין גברים במבנה הגוף, במוצא, באופי, בגיל ובמאוויים. לו היו היחסים בין שני גברים מבוססים על דמיון ונוחות, אני מניח שמרבית הגברים היו נוטים ליחסים כאלה ולא למאמץ הכרוך לכאורה בזוגיות הטרוסקסואלית.

בחלקו השני של המאמר מבקש מנוסי להבחין בין נטייה מינית לזהות מינית, וטוען כי הפרט נדרש לשלוט בדחפיו הטבעיים ולהתגבר על מאוויי גופו (לכאורה, בניגוד לתפיסה שהציג קודם לכן, שהפרט צריך להיות מחובר לגופו הפיזי). על ההבדל בין זהות מינית לנטייה מינית נכתב רבות, ואף אני סבור כי ההבחנה הבינארית בין "הומו" ו"סטרייט" היא מודרנית. אולם בחלק זה מציע לנו מנוסי להתעלם מהקשב הפנימי שלנו לעצמנו, ולהאמין שהמשיכה המינית שלנו רובה ככולה היא תוצר של קטגוריות חברתיות. העדויות מן השטח אומרות את ההפך: רוב ההומואים והלסביות של ימינו גדלו בסביבה שבה הנושא היה טאבו מוחלט, והיו בטוחים שהם היחידים בעולם הנמשכים לבני מינם. הם גדלו בבית "נורמטיבי" בישראל, וחונכו על ברכי בינאריה הרמטית בין גבריות לנשיות ממשחקי הילדות דרך מערכת החינוך ועד השירות הצבאי. והנה זה פלא, למרות השיח החברתי שגדלו בו, ניתן למצוא הומואים ולסביות בכל חברה וקבוצה אנושית. אין שום מחקר המצביע על שיעור גבוה יותר של להט"בים בסקנדינביה הליברלית מזה שברוסיה השמרנית.

לתחושתי, אין זה מקרה שתקיפת הזהות הלהט"בית מצד מנוסי וכותבים שמרנים אחרים כוללת את העמדתה כתרבות הנכנעת לדחפים, תרבות נטולת גבולות המעודדת מתירנות מינית, ומוצבת כתמונת ראי להרמוניה הזוגית האידילית בין גבר ואישה. אני סבור שהדבר נובע מהתסכול שבשברו של חלום המשפחה האידיאלית הזו, המצויה במשבר מתמשך. "התרבות הלהט"בית" (תהא משמעותו של מושג זה אשר תהיה) אינה אשמה בקשיים של הרוב הסטרייטי לתחזק מערכות יחסים יציבות ומשפחות "בריאות", המתעוררים למרות שיח חברתי ותיק ומושרש בדבר הטבעיות והבלעדיות של מודל "אב-אם-ילדים". להפך. דווקא קבוצה זו, שהואשמה שנים בהפקרות מינית, חוסר יציבות ואי-פריון, נעה אל עבר מודל משפחתי של זוגיות מונוגמית עם ילדים, ומאמצת בעשורים האחרונים את המטען המורכב ועתיר ההקרבה של מודל זה.

אולי החלוקה הנכונה אינה בין סטרייטים להומואים אלא בין המצדדים במודל של משפחה, נאמנות ויציבות, לבין הדוגלים במודל של מתירנות מינית וסיפוק מיידי. הומואים ולסביות יכולים להיות דווקא בני ברית במאבק למען המשפחה. את האשמים במשבר המתמשך של זוגות סטרייטים רבים כדאי לחפש במקום אחר.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *