32979

ברית איתנה של אינטרסים

בתגובה ל"שלום יכול לחיות עם ערכים" מאת גיטה חזני-מלכיאור

"הסכם השלום עם האמירויות", טענה גיטה חזני-מלכיאור בגיליון הקודם, "הוא 'דיל' תועלתני שבו ישראל נתפסת כמי שסוחרת בערכיה". לדבריה, "ההיבטים הערכיים של ההסכם מתאפיינים בא-סימטריה בולטת שכן ישראל נדרשת, חד-צדדית, לשלושה תנאים המהווים הפרה של שלושה יסודות ערכיים בעלי משמעות עמוקה לזהותה היהודית", ומכאן – "המרת ערכי יסוד ברווחים תועלתיים… תתרום תרומה מוגבלת בלבד ליציבות הביטחונית במזרח התיכון… ישראל עלולה למצוא את עצמה שבויה מבחינה ביטחונית וכלכלית ומאוימת מבחינה ערכית".

שלושת הוויתורים שישראל מבצעת, לכאורה, הם: הקפאת הריבונות, הסכמה למדינה פלסטינית והיתר לעולי רגל מנסיכויות המפרץ לעלות להתפלל בהר הבית. לעניות דעתי, המחברת קוראת לא נכונה את רוח ההסכם, ומתעלמת מהפיל האמיתי שבחדר. אך לפני שנגיע אליו, עלינו לבדוק אם אומנם כלולים שלושת הוויתורים לעיל בהסכם עליו חתמו ישראל ואיחוד האמירויות.

לגבי מדינה פלסטינית, כך נאמר בהסכם (הזמין, בשפה האנגלית, באתר המרשתת של הבית הלבן): הצדדים "מחויבים לפעול יחד למימוש פתרון מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיענה על הצרכים והשאיפות הלגיטימיים של שני העמים, ולקידום שלום, יציבות ושגשוג כוללים במזרח התיכון". אין שום אזכור למדינה פלסטינית. יתרה מזאת, מדובר בניסוח מעורפל במיוחד, שאינו כולל שום הגדרה קונקרטית – לוחות זמנים, מיקומי פגישות, המשתתפים בפגישות – כלום. למעשה מדובר בהצהרה ריקה מתוכן, שככל הנראה התווספה כדי להניח את רוח הפלסטינים, שלא היו מאושרים מההסכם המתגבש (ולמעשה לא היו כלל בסוד העניינים).

לגבי העולים לרגל – אין כל אזכור לנושא זה בהסכם, אך ארשה לעצמי לתהות: על איזה ערך בדיוק מוותרת מדינת ישראל כאן? כבר היום קיימת אפליה בוטה בין יהודים וערבים בכל הקשור לעלייה להר הבית, ואיני מבין מדוע אישור לערבים שוחרי שלום, להבדיל מהפלסטינים העוינים, לעלות להר הבית הוא ויתור כלשהו. אומנם אין מדובר בשיפור המצב הקיים, אבל בפירוש אין מדובר בהרעתו.

ומה לגבי הריבונות? ובכן, גם כאן אין שום אזכור לנושא זה בהסכם. אכן, בהצהרה המשותפת שנשאו ראשי המדינות בעקבות ההסכם הוגדרה "השהיה" בהחלת הריבונות, אם כי בהצהרות שניתנו מאוחר יותר הוגדר במפורש כי הריבונות עדיין רלוונטית. דיבורים, כידוע, הם כמו חול, וכל עוד אין הסכם חתום או מעשים בשטח – אין משמעות להצהרות אלו.

וכעת, בואו נעבור אל הפיל שבחדר, חתן השמחה, הסיבה שלשמה התכנסנו, והיסוד האמיתי של ההסכם הזה, אף שהוא אינו מוזכר בו אפילו ברמז, והוא, כמובן, איראן.

בהסכמים מסוג זה, אחת השאלות המעניינות ביותר לקראת חתימת ההסכם היא: "למה עכשיו?" במילים אחרות – מהו האירוע המכונן שבעקבותיו נחתם ההסכם? הסכם השלום עם מצרים, למשל, נחתם בעקבות תבוסת המצרים במלחמת יום כיפור (ואני מתעלם באלגנטיות מתיאוריות הקשר הטוענות כי סאדאת פתח במלחמה כדי להכריח את ישראל לחתום על הסכם השלום. 20 אלף הרוגים לצבאות ערב הם קורבן גדול מדי אפילו לחובבי קונספירציות). הסכם השלום עם ירדן נחתם בעקבות הסכמי אוסלו וחששם של הירדנים להישאר "מחוץ למשחק". מה היה הזרז לחתימת הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות? הרי, לכאורה, לא היה שינוי מיוחד בעוצמה הכלכלית או הגיאו-פוליטית של איזו מהמדינות בשנים האחרונות, אז מה קרה עכשיו?

והתשובה לכך היא שמה שקרה עכשיו, או לפני כמה שנים, זה אובמה.

בשנת 2015 נחתם "הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית", שלמעשה היה הסכם בין נשיא ארה"ב דאז אובמה לבין הממשל האסלאמי באיראן. ההסכם אפשר לאיראנים להמשיך במרוץ הגרעיני כמעט באין מפריע, תוך הזרמת כספים מסיבית הנובעת מהסרת העיצומים.

איראן, כידוע, היא מדינה שיעית (90% מהאוכלוסייה), ואם יש משהו שהשיעים אוהבים עוד פחות מישראל, אלו הסונים. איחוד האמירויות, מדינה סונית קטנה ללא צבא של ממש, הרחוקה מאיראן רק כמה עשרות קילומטרים, מצאה את עצמה פתאום על הכוונת של מדינה שיעית ענקית, מאיימת, מצוידת, ממומנת, ועם פצצה גרעינית באופק. ואיראן אכן לא בזבזה זמן, ובסדרת הצהרות שיגרה איומים ברורים מאוד כלפי המדינה הסונית הקטנה ושכנותיה. גם תרגילים צבאיים הכוללים ספינות קרב איראניות במימי המפרץ הפרסי לא עזרו להרגיע את השליטים בדובאי ובאבו-דאבי.

מה עושה מדינה קטנה ומאוימת, שיודעת שאין לה סיכוי מול היריב שלה? כמובן – מחפשת בני ברית. כשאיחוד האמירויות הסתכלה מסביב, המבט נפל על ישראל. יש לכך שתי סיבות עיקריות:

זהות אינטרסים: איראן מאיימת על ישראל לא פחות (וכנראה שאף יותר…) מאשר על איחוד האמירויות. מדובר בשתי מדינות המאוימות על ידי אותו גורם, וממילא – בעלות אותו אינטרס התגוננות.

עוצמה צבאית: ישראל היא ללא ספק המדינה עם הצבא החזק ביותר באזור, גם בהשוואה לצבא האיראני. הלה מצויד בעיקר בציוד צבאי מיושן. חיל האוויר שלו מבוסס בעיקר על מטוסים אמריקניים מהעידן שלפני המהפכה האסלאמית ב-1979 (F-4, F-5,  F-14). כוחות השריון שלו מבוססים בעיקר על וריאציות על טנק ה-T-72 הרוסי והוותיק מאוד. נוסף על כך, ישראל כבר הוכיחה כי אין לה בעיה לתקוף כוחות איראניים בגלוי ובסתר, וגרמה נזקים משמעותיים רבים להתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית.

סיבות אלו היו הזרז העיקרי לתחילת המגעים סביב הסכם נורמליזציה, והן שדחפו את איחוד האמירויות לחתימה על ההסכם בסופו של דבר.

ומה לגבי הפלסטינים? ובכן, במשך שנים הפלסטינים היו כלי משחק בידי המדינות הערביות, שהשתמשו בהם ככלי לניגוח ישראל. ברמה האנושית, ומנקודת מבט של חמלה, הפלסטינים מעולם לא עניינו באמת את מדינות ערב, ובפרט לא את מדינות המפרץ. כך, למשל, במסמך משנת 2017 המוצג המפרט את מדיניות קליטת הפליטים של האמירויות אין כל התייחסות מיוחדת לפלסטינים (https://www.refworld.org/docid/5a8400294.html). כאשר מנהיגי האמירויות החלו להרגיש את נשיפת השיעים בעורפם, הם עשו מה שעושה כל ילד שמרגיש סכנה: השליכו את המשחק הצידה וברחו אל המבוגר האחראי, במקרה הזה ישראל. כל עוד הפלסטינים סייעו לאינטרס הערבי – השתמשו בהם. ברגע שלא – זרקו אותם.

וכך נוצרו התנאים לחתימה על ההסכם. בניגוד לטענתה של הכותבת, ההסכם לא נחתם מנקודת מבט של חולשה ישראלית. להפך: ההסכם נחתם בזכות העוצמה הישראלית, ולמעשה – רק בגללה. הרי לא השתנה שום דבר אחר בין המדינות בשנים האחרונות. ישראל לא נהפכה לאומת סטארט-אפ רק השנה, הישראלים לא התחילו לטייל בכל העולם רק בשנים האחרונות, שום דבר מהותי לא השתנה. הדבר היחיד שקרה הוא איראן. הדבר העיקרי שיש לאיחוד האמירויות לחפש אצל ישראל בעת הזאת, הוא הגנה מפני האויב מצָפון.

ההבנה הזו קשורה גם להמשך ההתנהלות העתידית מול הפלסטינים. מכיוון שכפי שהראנו הפלסטינים לא באמת מעניינים את מדינות ערב, ומה שבאמת חשוב למדינות הסוניות הוא ההגנה מפני הנמר הפרסי, לישראל נפתחה הזדמנות לבצע מהלכים משמעותיים גם בחזית הזו. אכן, גם אני, כתושב יהודה ושומרון, התאכזבתי מהשהיית הריבונות (אומנם, מההתחלה ניקר ספק לא קטן כלפי רצונו האמיתי של נתניהו לממש אותה), אך אני חושב שבעת הזאת – זו ההחלטה הנכונה.

עוד כמה שנים, כאשר ייחתמו עוד הסכמים דומים (למשל – ההסכם עם בחריין שנחתם זה עתה) והיחסים הבילטרליים עם מדינות ערב יהיו יציבים, יקום אולי ראש ממשלה ישראלי שלא רק ידבר על ריבונות, אלא גם יממש אותה. וכאשר המדינות הסוניות יצטרכו לבחור בין תמיכה בפלסטינים, שעד כה לא גמלו להן דבר על כל הטוב שהושפע עליהן מצד מדינות המפרץ, לבין שותף אמיתי וחזק למלחמה באיראן – אין לי ספק מה תהיה הבחירה שלהן.

 


 

מנחם (ממי) לביא הוא ארכיטקט תוכנה.


 

תמונה ראשית: The White House flickr by Tia Dufour, טקסט חתימת הסכמי השלום בין מדינת ישראל והאמירויות.

עוד ב'השילוח'

אל תשכחו את קלאוזביץ
אם יש חופה קדושה, הלוואי שנמצאנה
תולדות הימין הכלכלי החרדי

ביקורת

הסדנה להנדסת תודעה
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *