בשבחי הספק

בשבחי הספק

איך להחזיק בדעות מוצקות מבלי להפוך לקנאי

פיטר ל' ברגר ואנטון ק' זיידרפלד

מאנגלית: יניב פרקש

לוין, 2024 | 157 עמ'

התמורות שחלו בעולם הסוציולוגיה בעשורים האחרונים היו עמוקות ומרחיקות לכת. עד לפני כחמישים שנה שלטה בתחום אליטה אקדמית שמרנית, שראתה במוסדות החברתיים את העיקרון המסדר של החיים האנושיים. אולם במהירות מפתיעה הפך התחום לשדה מוקשים פוסט-מודרני, המונע על ידי פונדמנטליזם פרוגרסיבי השואף להשליט השקפה פוסט-מרקסיסטית-פוקויאנית, שלפיה הכוח והכפייה הם העקרונות המרכזיים המעצבים את דפוסי ההתנהגות הבין-אישיים.

בספר 'בשבחי הספק' מצטרף פיטר ברגר, מחבר 'ההבניה החברתית של המציאות' (1966) ואחד הסוציולוגים המשפיעים בזמננו, אל הפילוסוף ההולנדי אנטון זיידרפלד כדי להציע כיוון חדש לחקר החברה. השניים מבקשים לשוב אל הסדר החברתי הברור שאפיין את התחום בעבר, תוך התמודדות עם השינויים המוסדיים והחברתיים התכופים המאפיינים את זמננו.

הספר נפתח בהבחנה שטבע הפילוסוף החברתי הגרמני ארנולד גהלן בין "חזית" ל"רקע". החזית כוללת את תחומי החיים שבהם אנו מודעים לאפשרות הבחירה, ואילו הרקע מקיף את אותם תחומים שבהם הבחירה "נחסמת" מראש – אמיתות אוניברסליות כגון "אני חייב לאכול כדי לחיות", וגם אמיתות תלויות זמן, מקום ותרבות, דוגמת "כדי להקים משפחה עליי לערוך טקס חתונה". מבחינה מחשבתית, טוען גהלן והמחברים בעקבותיו, אין הבדל מהותי בין השניים.

הקושי מתעורר לנוכח תמורות סוציולוגיות בשוק המידע שהעבירו מאפיינים רבים מהרקע אל החזית. בעבר חיו רוב בני האדם בקהילות שבהן הבחירה הדתית הייתה מוגבלת על ידי חומות חברתיות שפריצתן עלולה הייתה להוביל לנידוי – והנה במאות האחרונות, וביתר שאת בעשורים האחרונים, גדל מאוד מספר האפשרויות הדתיות הזמינות והמקובלות בעיני אנשים רבים. תהליכים דומים התרחשו גם במוסדות פוליטיים (דמוקרטיזציה והתפתחות מפלגות), בקהילות (עיור וניידות ככלי למעבר קל), ואף בחיי הפרט האינטימיים (לגיטימציה של זהויות והתנהגויות להט"ב).

התפשטות אפשרויות הבחירה הזהותיות, שאותן נדרש האדם המודרני לאמץ, הובילה לשתי תוצאות עיקריות, שהספר מתמקד בביקורת כלפיהן. הראשונה היא המעבר המתמיד אל רלטיביזם – העברת היבטים נרחבים יותר של הזהות האנושית מהרקע אל החזית. אכן, בחלקים מארצות הברית ומיפן, למשל, אנו עדים לאימוץ זהויות קיצוניות כגון אלה של בעלי חיים כתוצאה מהטלת ספק בכל המאפיינים האנושיים.

הבעיה המרכזית ברלטיביזם, כפי שמציינים המחברים, היא השאלה מדוע הוא עצמו פטור מערעור ספקני. כדי להתחמק ממלכוד זה פנו חלק מהתאורטיקנים, אלה השולטים בשוק האקדמי כיום, לאליטיזם אפיסטמולוגי, וטענו כי הם – ורק הם – הצליחו לגלות נקודת מבט נקייה מהטיות תרבותיות ומוסכמות חברתיות. טענה זו, כפי שמראים ברגר וזיידרפלד, אינה אלא ניסיון כושל של מדעי החברה לחקות את המדעים המדויקים.

התוצאה השנייה היא עליית הפונדמנטליזם על גווניו. הפונדמנטליזם נולד כתגובה לרלטיביזם. כל עוד אין תנועות המבקשות לערער על ערכים מסוימים – דתיים או חילוניים – בתוך קהילה, לא מתעורר צורך בפונדמנטליזם או בהתבצרות בערכים קיימים תוך התעלמות מההבחנה בין עיקר לטפל. תנועות כאלה ניכרות בעולם הדתי (למשל, החרדים או האמיש) וגם בעולם החילוני, בצורות אלימות ומדכאות יותר, כגון הנאציזם והסטליניזם.

ברגר וזיידרפלד מגנים את הרלטיביזם ואת הפונדמנטליזם כאחד. הרלטיביזם מעלה את הספק לדרגת ערך עליון, ואילו הפונדמנטליזם רואה בכל ביטוי של ספק בגידה חמורה בערכים. השניים קוראים לאיזון – דרך אמצע שתשלב בין השניים.

בחתימת הפרק השלישי, העוסק ברלטיביזם, הם מצטטים את אמיל דורקהיים, אבי הסוציולוגיה השמרנית, הטוען כי חברה זקוקה, לשם שרידותה, לליבה משותפת של ערכים ולמצפון קולקטיבי. אך מהם הערכים המרכיבים את המצפון הקולקטיבי של תרבות המערב? בחלקו החותם של הספר, שנכתב בלקוניות מכוונת, נטען כי ערכי כבוד האדם והחירות הם שצריכים להנחות אותנו. המחברים אינם מפרטים לעומק מהם ערכים אלה, ומסתפקים בדוגמאות מוכרות כגון סוגיות ההפלות, העינויים ועונש המוות.

אומנם החלק המעשי של הספר משכנע פחות מהדיון התיאורטי, אך העיקרון המנחה את הספר כולו חשוב: חברה צודקת היא כזאת המטילה ספק באמיתותיה המסדרות, מבלי לסטות מהן אלא אם ברור ששינוי מסוים אינו פוגע במצפון הקולקטיבי המעניק לקהילה משמעות.

כיאה להוצאת לוין, בעריכת אסף שגיב, הספר תורגם לעברית קולחת ונגישה בידיו האמונות של יניב פרקש. הוא עשוי לדבר אל קשת רחבה של קוראים משני צדי המתרס הפוליטי כאן, שכן הוא עוסק באמיתות יסוד המשותפות לימין ולשמאל הציוני. הדיון בזהות הקולקטיבית מאיר את התמורות החברתיות בישראל, אף שאין בספר התייחסות ישירה לסוגיות המקומיות שלנו.