ארכיון תכלת

יאיר ליפשיץ

פורסם בגליון

תכלת 44 להורדת המאמר
 

גדול מהחיים

Getting your Trinity Audio player ready...

בשנת הלימודים הראשונה שלי בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בעודי יושב עם סטודנטים אחרים על הדשא לפני שיעור נוסף במבוא לתולדות התיאטרון והדרמה, אמר לי אחד מחבריי כי חשוב שאכיר שלוש תיאוריות עכשוויות מרכזיות בנוגע לשייקספיר: א. הוא היה הומוסקסואל; ב. הוא היה המלכה אליזבת; ג. הוא לא היה קיים כלל. זכור לי שתהיתי במעומעם איך יכולות שלוש התיאוריות הללו לדור בכפיפה אחת – ומיותר לציין כי המרצה במבוא לתולדות התיאטרון והדרמה לא התייחסה בדבריה ולו לאחת מהן – אולם באופן מפתיע לא שאלתי את עצמי, או את בן שיחי, שאלה בסיסית הרבה יותר: מדוע בעצם שמישהו יטיל ספק בעובדה שוויליאם שייקספיר אכן חיבר את המחזות שעליהם מתנוסס שמו?

על עצם קיומה של אישיות היסטורית בשם ויליאם שייקספיר אין, כמובן, עוררין. ובכל זאת, מסורת ארוכת שנים ממאנת לקבל את האפשרות שהשחקן אשר הגיע ללונדון מסטרטפורד היה גם הגאון שכתב את "המלט", "ומיאו ויוליה", "חלום ליל קיץ", "הסערה" ומחזות מופת רבים אחרים. טענות ברוח זו החלו להופיע באופן סדיר מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך ואף חלחלו אל הספרות הגבוהה ואל הספרות הפופולארית (כפי שמדגימים סיפורו של הנרי ג'יימס משנת 1903, "מקום הלידה", והמותחן העכשווי "חידה שייקספירית" מאת ג'ניפר לי קארל). הפולמוס על זהותו של שייקספיר חרג זה מכבר מתחום עיסוקם של היסטוריונים וחוקרי ספרות והפך לתופעה תרבותית של ממש.

ספרו החדש של ג'יימס שפירו, "ויל השנוי במחלוקת: מי כתב את שייקספיר?" (למרבה הצער, אי־אפשר לתרגם לעברית את משחק המילים שבכותרת), מבקש לבחון את אותה תופעה מנקודת מבט פנורמית. שפירו, חוקר ספרות בעל שם מאוניברסיטת קולומביה, שכתב חיבור מרתק על אודות יחסו של שייקספיר ליהודים, עוקב אחר התפתחות המחלוקת סביב זהותו ה"אמיתית" של מחבר המחזות המפורסמים ביותר בשפה האנגלית. בניגוד למלומדים אחרים שנדרשו לסוגיה, שפירו אינו מתמקד דווקא בהפרכת עמדותיהם של "האנטי־סטרטפורדיאנים" (אף שהוא עושה גם זאת, ובהצלחה מרובה), אלא בניסיון לבחון מה היו התנאים התרבותיים אשר הציתו מלכתחילה את הפולמוס הזה. התוצאה היא חיבור היסטורי מרתק, המציע גם דיון רב־השראה בדמותו של המחבר בתרבות המודרנית, ביחס שבין ביוגרפיה ליצירה ובמקומו של הדמיון בתהליך הכתיבה הדרמטית.

וויליאם שייקספיר. מתוך ויקיפדיה

באופן מפתיע, אולי, ניצני הספקות בנוגע לפועלו של שייקספיר התעוררו בדיוק כאשר החלו הבריות לגלות עניין בחייו. בזמנו של שייקספיר וזמן־מה לאחר מותו לא ראה איש צורך לתעד את חייו של גדול המחזאים או לראיין את קרובי משפחתו, את עמיתיו או את שכניו. העניין בביוגרפיה שלו – או של כל יוצר אחר, לצורך העניין – ניצת רק במהלך המאה השמונה־עשרה, ובעיקר לקראת סופה. ואולם, בשלב הזה אפשר היה לאתר מעט מאוד תעודות מקוריות הקשורות לשייקספיר, ומה שנמצא היה מאכזב ביותר: שטר משכנתא על נכס בלונדון, בקשה להלוואה משכן בסטרטפורד וצוואתו המפורסמת של המחזאי (הנרמזת בכותרת הספר באנגלית) – שבה הותיר לאשתו, אן האתאווי, את "המיטה השנייה בטיבה" בבית. אלא שבני התקופה לא הסתפקו במסמכים המציגים את שייקספיר כסוחר נדל"ן, כמלווה כספים או כבעל קמצן, נקמן וקטנוני. הם חיפשו את שייקספיר הגאון, בעל החזון, איש התרבות הגבוהה, המעורה עם מלכים ועם רוזנים. דמות הקרתן מסטרטפורד שעלתה מן התעודות המעטות שנותרו בידיהם פשוט לא הלמה את ציפיותיהם. כפי שכותב שפירו:

נוצר מתח בלתי נסבל בין שייקספיר המשורר ובין שייקספיר איש העסקים; בין המחזאי מלונדון ובין התגרן מסטרטפורד; בין שייקספיר כפרוספרו ובין שייקספיר השיילוק… בין שייקספיר שעבר האלהה ובין שייקספיר כטיפוס שגרתי עד שעמום; הרי הוא יכול היה להיות רק אחד מן השניים. למעלה ממאה שנים חלפו מאז אמר ד"ר ג'ונסון – שהיה בוודאי מגחך למשמע הטענה כי יש לבחור בין החלופות הללו – כי "רק כסילים אינם כותבים עבור כסף". בחיי הכתיבה לא חלו תמורות מהותיות, אך ההנחות לגביהם השתנו מן היסוד.

כך החל מצוד נואש אחר מסמכים נוספים שיזרו אור על חייו ועל אישיותו של היוצר הדגול. באמצע העשור האחרון של המאה השמונה־עשרה פרסם ברנש צעיר בשם ויליאם הנרי אירלנד סדרה של ממצאים מרעישים בנוגע לשייקספיר – אוצרות בלומים כמו איגרות מן המלכה אליזבת; התכתבויות עם אן האתאווי ועם מדפיסים; ספרים מספרייתו של המחזאי; רישום של שייקספיר כשחקן על הבמה; כתב היד של "המלך ליר" ואפילו יצירה אבודה מן העיזבון בשם "וורטיגרן". היה זה רגע מסעיר עבור שוחרי הספרות האנגלית – סוף־סוף התגלה שייקספיר כפי שרצו לדמיין אותו: בעל מסור, איש רוח המתרועע עם המלכה, חלק מן העילית התרבותית של לונדון. אלא שהאופוריה לא האריכה ימים: אדמונד מאלון, מלומד אירי ועורכם של כתבי שייקספיר, חשף כי המסמכים הללו אינם אלא מעשה זיוף. לדברי שפירו, השערורייה הולידה את דמות ה"מומחה" (במקרה זה, מאלון), שלו מסורה הסמכות להחליט מה נכון ומה אינו נכון בכל הנוגע לשייקספיר. הוא תוהה, בדיעבד, מי הזיק יותר למחקר – המלומד או הזייפן:

החוקרים הכותבים את ההיסטוריה של לימודי שייקספיר רואים במאלון מעין גיבור מוקדם ומציגים את אירלנד כאחד הנבלים הראשונים בסיפור. גם אני חונכתי לחשוב כך, וזהו הרגל שקשה להתגבר עליו. קל לראות מדוע: מאלון, בדומה למלומדים המגוללים את סיפורו, העביר חלק גדול מחייו כשהוא מוקף בכתבי יד ובכרכים ישנים, נובר בתעודות בארכיונים ומתאמץ להשלים את עבודת חייו על שייקספיר. אירלנד הוליך שולל ובחר בדרך קיצור. אבל למען האמת… שניהם התמסרו לשכתוב חייו של שייקספיר; האחד זייף מסמכים, האחר זייף קשרים בין חייו ובין יצירתו. במבט לאחור, הנזק שנגרם בידי מאלון היה גדול לאין ערוך ובעל תוצאות ארוכות טווח.

מאלון, מסביר שפירו, הכשיר את הקרקע לעיסוק הספקולטיבי בזיקה שבין חייו של שייקספיר ובין יצירתו. היה זה פרי הבאושים של מאמציו לתארך את מחזותיו של שייקספיר לאורן של נקודות ציון בחייו ובפוליטיקה של האצולה האליזבתיאנית – ובד בבד, לשחזר את הביוגרפיה של המחזאי על סמך יצירותיו. לנוכח ריבוי סצנות הקנאה בקורפוס השייקספירי הסיק מאלון, למשל, כי המחזאי חשד שאן האתאווי אינה נאמנה לו. שפירו, המבקר את מאלון בהקשר זה, מעיר שגודש החומרים הדרמטיים ביצירותיו של שייקספיר מאפשר לנו למתוח קו בין כל יצירה וכל דמות בדיונית ובין כל אירוע אמיתי או מדומיין בחייו של היוצר. כך או כך, מאלון פתח – שלא מדעת, כנראה – תיבת פנדורה; רבים נתפסו לסברה שמחבר המחזות השייקספירים היה בקיא בוודאי בכל הנושאים שעליהם כתב – ימאות, תכסיסי צבא, חיי החצר, ציד באמצעות בזים ועוד. ואולם, איך יכול איש כפר פשוט כמו ויליאם שייקספיר, שחקן שלא היה שייך לאצולה ולא הותיר אחריו בנכסיו ולו ספר אחד לרפואה, להבין בכל אלה? מכאן קצרה הייתה הדרך למסקנה כי הקרדיט מגיע למישהו אחר.

מי יכול היה להיחשב אפוא ראוי דיו לתפוס את מקומו של שייקספיר כאביהם־מולידם של"אותלו" ו"מקבת"? שני מועמדים מרכזיים מבין הטוענים הרבים לכתר, ששפירו בוחן בקפידה, הם סר פרנסיס בייקון (1626-1561) והרוזן מאוקספורד, אדוארד דה־ויר (1604-1550). הראשון נחשב למועמד מוביל במהלך המאה התשע־עשרה, ואילו כוכבו של השני דרך בחוגי האנטי־סטרטפורדיאנים במרוצת המאה העשרים.

האפשרות שפרנסיס בייקון הוא־הוא מחברן האמיתי של הדרמות השייקספיריות הוצעה לראשונה בשנות הארבעים והחמישים של המאה התשע־עשרה בידי מורה ומרצה אמריקנית פוריטנית בשם דיליה בייקון (אין קרבת משפחה בין השניים). כמו אחרים, דיליה בייקון התקשתה להאמין שאדם חסר תואר והדר כמו שייקספיר עומד מאחורי יצירות המופת המיוחסות לו. הוגה הדעות פרנסיס בייקון, אחד המוחות הגדולים ביותר של תקופתו, מאבות המהפכה המדעית ואיש אצולה בעל מהלכים בחצר המלוכה של ארצו, היה מועמד מתאים לאין ערוך. בעיני אנשי המאה התשע־עשרה נתפס בייקון כבן דמותו של הדוכס־קוסם המלומד פרוספרו, גיבור "הסערה", המוותר בסצנת הסיום של הדרמה על כוחו ועל שלטונו באי – בדיוק כמו מחבר המחזה, פוליטיקאי ואיש ספר, החותם ביצירה זו את תרומתו המפוארת לתיאטרון.

התיאוריה של דיליה בייקון, מסביר שפירו, הושפעה מעליית קרנה של "הביקורת הגבוהה" (Higher Criticism), שעסקה במרץ בניסיון לאתר את מקורם ה"אמיתי" של כתבי הקודש ושל האפוסים ההומריים. בהשראת הפילולוגים, שפירקו לגורמים טקסטים קאנוניים אלו וטענו כי לא היה מחבר אחד בשם "הומרוס", "משה" או "לוקס", וכי דמותו ההיסטורית של ישו, כפי שהיא מוצגת על ידי השליחים, אינה אלא מיתוס, העזה גם בייקון להטיל ספק בקיומו של אייקון ספרותי נערץ – ויליאם שייקספיר.

דיליה בייקון רקמה תיאוריית קנוניה לכל דבר ועניין סביב מניעיו של הפילוסוף והמדינאי להסתיר את פרי יצירתו מאחורי שמו של השחקן הבינוני ויליאם שייקספיר. בייקון ובני חוגו, טענה, חתרו תחת המלוכה ושאפו להפוך את אנגליה לרפובליקה. לאחר שמאמציהם הפוליטיים הגלויים עלו בתוהו, החליטו אנשי הקבוצה להצפין את מסריהם הרדיקליים במחזות כמו "המלך ליר"" יוליוס קיסר" ו"קוריולאנוס". התזה של בייקון החמיאה מאוד לקוראיו האמריקנים של שייקספיר; החינוך לאזרחות רפובליקנית הכשיר אותם לכאורה להבין את מחזותיו של הגאון האנגלי טוב יותר מבני ארצו שלו, ולזהות בהם את הרעיונות אשר יעמדו ברבות הימים לנגד עיני האבות המייסדים של ארצות־הברית.

שפירו מוצא זיקה ברורה בין התיאוריה של דיליה בייקון ובין חייה הפרטיים. הוא מציין את ניסיונה הכושל כמחזאית בניו יורק, את התבודדותה, את מערכת היחסים הבעייתית שניהלה עם גבר צעיר ממנה, את המשבר הרוחני והנפשי שחוותה לאחר סיומה השערורייתי של הפרשה ואת אשפוזה במוסד לחולי נפש עד יום מותה. שפירו מעלה את האפשרות שהקרע בין בייקון ובין הקהילה הפוריטנית בארצות־הברית דחף אותה לתור אחר אבות חלופיים לרפובליקה האמריקנית ולהזדהות עמוקות עם דימוי היוצר שאינו מובן לחברה שבקרבה הוא חי. בניגוד לחוקרים רבים לפניו, שפירו מסרב לראות את דיליה בייקון כ"אישה מטורפת"; הוא מזכיר שאישיותה ורעיונותיה היו מרתקים ומשכנעים דיים כדי להלך קסם על כמה מן הדמויות הבולטות בעולם הספרותי והתרבותי דאז – אישים כמו רלף וולדו אמרסון, אליזבת פיבודי ונתניאל הות'ורן. ספרה, "חשיפת הפילוסופיה של המחזות השייקספיריים" (The Philosophy of the Plays of Shakespeare Unfolded), שראה אור ב־1857, הִכה גלים בארצות־הברית ומעבר לים, וזיהויָה את פרנסיס בייקון כמחברן האמיתי של הדרמות החשובות ביותר בשפה האנגלית התקבל על דעתם של אנשי רוח בעלי שיעור קומה דוגמת הלן קלר, הנרי ג'יימס ומרק טוויין (שעניינו בתיאוריה זו, לפי שפירו, קשור במשיכה שחש לדמויות בעלות אישיות כפולה או בדויה, כמו גם באמונתו העזה שכל כתיבה חייבת לנבוע מניסיון חייו של המחבר).

עם תחילת המאה העשרים הועם זוהרה של ההיפותזה הבייקוניאנית. מרכז הכובד של השיח האינטלקטואלי עבר מן הפוליטיקה אל העיסוק הפסיכואנליטי בדחפים לא־מעובדים, ומן המרחב הציבורי אל הזירה הנפשית של היחיד. על רקע זה, אך טבעי היה שהמלט יתפוס את מקומו של פרוספרו כגיבורם הנערץ של שוחרי התיאטרון השייקספירי. בד בבד, צצה תיאוריה חדשה בדבר זהותו של מחבר המחזות הללו, שהציעה מועמד לא־מוכר יחסית: משורר בשם אדוארד דה־ויר, שנשא גם בתואר הרוזן השבעה־עשר מאוקספורד. ואמנם, פרטים רבים בחייו של דה־ויר הזכירו עלילות שייקספיריות: בדומה לליר, היו לו שלוש בנות; כמו המלט, אביו מת ואמו נישאה בשנית; אשתו הראשונה הייתה בגילה של יוליה כשנישאו – וכיוצא באלה.

התרגום הראשון של שייקספיר לעברית, "מליצת ישורון" מאת שלמה לויזון, 1816. קטע מ"הנרי הרביעי: חלק שני"; המונולוג של המלך המתחיל ב"!Are at this hour asleep" באנגלית המקורית. מתוך ויקיפדיה

אבי "התיאוריה האוקספורדית" היה ג'ון תומס לוני, ממנהיגיה האנגלים של "כנסיית האנושות", קבוצה שסגדה לענקי רוח כמו הומרוס, דנטה, דקארט – ושייקספיר עצמו. בשונה מדיליה בייקון, הוא זיהה במחזותיו של שייקספיר (ובעיקר ב"המלט") נוסטלגיה לעבר ימי ביניימי ופיאודלי – סנטימנט שהתיישב היטב עם עמדותיו הפוליטיות והתרבותיות הריאקציונריות של לוני עצמו. מחברן האמיתי של יצירות המופת הללו חייב להיות אריסטוקרט, גרס לוני, שכן אפשר להיווכח בנקל שהוא מתקשה לעצב באופן משכנע דמויות ממעמדות נמוכים יותר (שפירו אינו מתאפק ותוהה כיצד ניתן לבטל כך הברקות דרמטיות כמו האומנת ב"רומיאו ויוליה" או השוטה ב"המלך ליר").

מי שנתפס במיוחד לתיאוריה זו היה לא אחר מאשר זיגמונד פרויד. שאלת זהותו של מחבר המחזות המיוחסים לשייקספיר הטרידה לא מעט את אבי תורת הפסיכואנליזה – והוא מצא את הצעתו של לוני משכנעת ביותר, מה גם שהיא אפשרה לו להעמיק את הקריאה האדיפלית ב"המלט". פרויד האמין כי מחברה של הטרגדיה חווה אֵבֶל קשה לאחר מות אביו והנכיח את הרגש הזה במחזה באמצעות דמותו של הנסיך מדנמרק ויחסיו עם קרובי משפחתו. דא עקא שהמחזה נכתב כנראה בסביבות שנת 1600, לפני פטירתו של ג'ון שייקספיר, אביו של ויליאם. ייחוסן של הדרמות השייקספיריות לדה־ויר פתר לכאורה את הבעיה: אביו של הרוזן מאוקספורד נפטר כבר ב־1562, ואמו, כאמור, נישאה מחדש. פרויד לא נזקק ליותר מזה כדי לאתר את סימני המשבר שעבר הרוזן מאוקספורד בקונפליקטים העזים שחווה הנסיך מדנמרק. לטענת שפירו, פרשנות זו השפיעה על עיצוב הדגם האדיפלי לא פחות משעוצבה על ידו; שאלת זהותו של שייקספיר מילאה אפוא תפקיד חשוב בפיתוחה של אחת מתבניות החשיבה הבולטות ביותר של המאה העשרים.
לאחר שהציג טיעוני נגד להשערותיהם ולראיותיהם של האנטי־סטרטפורדיאנים, תוך הסתמכות על מידע היסטורי שלא עמד לרשות חוקרים במאות הקודמות, מציע שפירו טיעונים משלו לטובת זיהויו של ויליאם שייקספיר כמחבר המחזות המיוחסים לו. הוא מציין את ההצלחה שנפלה בחלקו של שייקספיר בלונדון ומדגיש שקשה לדמיין את המחזאי כאיש קש של מזימה פוליטית כזו או אחרת, בעודו צובר תהילה ופרסום ברחבי בירת הממלכה. אחרי הכול, אם הקריירה התיאטרלית של שייקספיר לא הייתה אלא אחיזת עיניים, קשה היה לשמור על סוד כזה באופן הרמטי כל כך. אין ספק שעמדתו של שפירו נשענת על נימוקים מוצקים, רהוטים ומשכנעים – אם כי יש להודות שבשלב הזה כבר יתקשה הקורא, שהולעט בתיאוריות קנוניה, לסלק מלבו צללי חשד עיקשים.

ברם, הדחף המניע לכתיבת הספר נחשף במלוא עוזו רק באפילוג. בפרק הזה מרחיב שפירו את מסגרת הדיון ובוחן את הנחות היסוד הניצבות בתשתית הוויכוח על אודות זהות המחבר. הוא יוצא נגד הגישה המתנשאת הגורסת כי רק אריסטוקרט יכול לכתוב כמו שייקספיר (ורק קהל של בני אצולה יכול להבינו) – אולם כואב עוד יותר את השלכותיהן ההרסניות של התיאוריות האלה בכל הנוגע להבנת תהליך היצירה עצמו:

מה שמקומם אותי יותר מכול בטענה ששייקספיר מסטרטפורד חסר היה את ניסיון החיים הנחוץ לכתיבת המחזות הללו הוא הזלזול באותה התכונה העושה אותו כה יוצא דופן: כוח דמיונו… כאשר פנה שייקספיר למלאכת הכתיבה הוא הפגין כושר דמיון רב־עוצמה, שאִפשר לו ליצור תפקידים בעלי עומק ומורכבות כה מרשימים – רוזלינד, המלט, ליר, יוליה, טימון, ברוטוס, לאונטס וקליאופטרה, ועוד מאות אחרים, קטנים כגדולים – שאפילו הפחות שבהם נראה עדיין מלא אנושיות וייחוד כעבור ארבע מאות שנים.

כפי שאפשר להתרשם ממילות סיכום אלו, סגולתו הגדולה של הספר טמונה בעובדה ששפירו מתנהל בד בבד בשני מישורים. במישור האחד, הגלוי יותר, הוא מתחקה אחר התהליכים שהובילו להטלת ספק בזהותו של מחבר המחזות השייקספיריים. שפירו מתגלה כאן לא רק כחוקר מחונן אלא גם כמספר־סיפורים מן המעלה הראשונה: ברגעים מסוימים – כמו בתיאורי הזיוף של אירלנד – הספר טעון במתח בלשי של ממש; חלק מן הדמויות – בעיקר זו של דיליה בייקון – מעוצבות ברגישות ובמורכבות יוצאות דופן לספר עיוני; ובייחוד מרשימה יכולתו של שפירו ללכוד לתוך תמונה אחת גודש וסאב־טקסט דרמטי ועז־מבע (כפי שהוא עושה בתיאור הסצנה של מרק טוויין הממתין לביקורה של הלן קלר בביתו, לקראת סוף שבוע עמוס התרחשויות ומתחים). למרות הסתייגותו של שפירו מן הנטייה הרווחת לתור אחר קשרים בין ביוגרפיה ובין יצירה, כוחו הספרותי והאנליטי של הספר טמון פעמים רבות באופן שבו הוא מציג את התיאוריות של בייקון, לוני, טוויין ואחרים לנוכח הטלטלות שעברו בחייהם האישיים והקהילתיים. לזכותו של שפירו ייאמר כי הוא מודע למתח הזה ונוקט משנה זהירות בניתוחיו; אין זה כשל תיאורטי, כי אם ביטוי למורכבותו של הספר, המתמרן בין ציפייתם של הקוראים למצוא את החותם שהותירו חייו האישיים של המחבר בכתביו, ובין גישות אחרות, חלקן מוקדמות יותר, שאינן מניחות קשרים כאלה כמובנים מאליהם.

שפירו ראוי לשבח גם על יחסו לבני הפלוגתא שלו. אף שהוא מתפלמס עם האנטי־סטרטפורדיאנים, מנסה להפריך את הנחות היסוד שלהם ואף מביט בהם לפרקים באירוניה חדה – הוא עושה מאמץ ניכר לכבד אותם ואת עמדתם, להתייחס ברצינות לטענותיהם ולהצביע על הנחות היסוד המשותפות להם ולחוקרי שייקספיר מן הממסד האקדמי. עיון בביקורות שכתבו באינטרנט מצדדי "התיאוריה האוקספורדית" מגלה כי חלקם רואים באור חיובי את גישתו של שפירו ומוצאים בספרו תרומה חשובה לדיון בשאלת זהות המחבר, בעוד שאחרים דוחים את טיעוניו ואת הרטוריקה המפויסת שלו ומלינים על שהתעלם מן הראיות הניצחות התומכות בעמדתם.

במישור האחר של הספר מתמקד שפירו, כאמור, בשאלות העומק שפולמוס שייקספיר חוזר ומעלה אל פני השטח: מהו מחבר? כיצד אנו תופסים אותו? איזה סוג של קשר מתקיים בין חייו ובין עבודתו? ומה מקומו של הדמיון בתוך כל זה? הדיון הזה ירתק גם קוראים וחוקרים שאינם חלק מן השדה השייקספירי, מאחר שהוא מראה, באופן מאיר עיניים, כי הדימויים העכשוויים בנוגע לתהליך היצירה אינם מובנים מאליהם. המחלוקת סביב השאלה מיהו האיש שחיבר את המחזות השייקספיריים – ולא פחות מזה, מי הוא אינו יכול להיות בשום אופן – כרוכה לחלוטין בדרך שבה נתפס הגאון היוצר בראי התקופה. כל דור מאמץ שייקספיר משלו – או כותב צללים שנמצא ראוי ממנו לתהילה – המשקף את המאוויים ואת הכיסופים שהאידיאה הזו מעוררת בו.

מעניין אפוא לבדוק איזה שייקספיר בדיוק מציעה לנו העת הנוכחית. בספרו רב־המכר "להיות או לא להיות שייקספיר" – שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאת ספרי עליית גג – מנסה סטיבן גרינבלט, בכיר המלומדים בתחום בארצות־הברית, לבצע בדיוק את המהלך שמפניו מתריע שפירו ולשחזר את חייו של המחזאי מתוך יצירותיו ומן המסמכים הבודדים שהותיר אחריו. אלא שגרינבלט נוטל בדיוק את אותם היבטים בביוגרפיה של שייקספיר שהרתיעו רבים כל כך בעבר – הקרתנות, הסחר והמכר, היומיומיות – ומבסס עליהם את השורה התחתונה של ספרו: "מי שדמיין את חייהם של מלכים ומורדים, קיסרים רומים ולוחמים שחורים, מי שיצר לעצמו מקום בעולם הפרוע של התיאטרון הלונדוני, אימץ לבסוף את השגרתיות". שייקספיר, כך עולה מתיאורו של גרינבלט, הוא ברייה כמעט בורגנית, השקועה בזוטות של חיי העולם הזה, בניגוד מובהק לטיפוס האמן הנשגב שראו הרומנטיקנים לעיני רוחם. בעקבות שפירו מותר לתהות מה אפשר ללמוד מכך על זמננו אנו.

שאלת עומק נוספת העולה אצל שפירו, אף שאפשר היה לפתח אותה מעט יותר לטעמי, נוגעת בממד המיתי והתיאולוגי של פולמוס שייקספיר. שפירו מצביע על כמה מן ההקשרים הדתיים של התופעה: רימומו של שייקספיר למדרגת "אל ספרותי" במאה השמונה־עשרה; המשברים הרוחניים שחוו כמה מן האישים הבולטים ביותר בין האנטי־סטרטפורדיאנים, לפני שזכו בהארה בנוגע לזהותו האמיתית של מחבר המחזות השייקספיריים; השימוש הרווח, במסגרת הפולמוס, בביטויים כמו "אורתודוקסיה", "כפירה" ו"קונברסיה"; או הזיקה הברורה בין פירוק דמויותיהם של משה וישו בידי מלומדי "הביקורת הגבוהה" ובין פירוק סמכותו של שייקספיר כמחבר.

הנקודה האחרונה עשויה לטמון בחובה תשובה נוספת לשאלה מדוע בכלל להטיל ספק בשייקספיר. לא בכדי הפכו היוצרים המכוננים של תרבות המערב – משה, ישו, הומרוס – לדמויות מיתיות שעצם קיומן ההיסטורי שנוי במחלוקת. אפשר שהספקנות הזו אינה מונעת דווקא על ידי דחף איקונוקלסטי, כפי שמפתה לחשוב, כי אם על ידי הנטייה ההפוכה: ייתכן שבעולם מתחלן והולך, הדרך היחידה לשמר את "אלוהותם" של הגאונים האלה היא לשלול את ממשותם. לכאורה, זהו אקט של "כפירה" – בוודאי ככל שהדבר נוגע למשה ולישו – אולם באורח פרדוקסלי הוא עוטף את מושאיו בהילה אגדית, על־אנושית, משל הייתה מורשתם כבירה מכדי שאפשר יהיה לייחסה לאינדיבידואלים בשר ודם. הוויכוח על זהותו של המחזאי האנגלי המהולל רק מעצים אפוא את כוח המשיכה שמקרינה דמותו; כמו מרקוס אנטוניוס ב"יוליוס קיסר", מהללים אפילו הספקנים את האיש שביקשו לקבור.


יאיר ליפשיץ הוא דוקטורנט בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומלמד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים.


תמונה ראשית: מתוך bigstock

עוד ב'השילוח'

קדנציה של שיקום
אני ואתה נשפר את העולם
על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *