ג'ון לוק כמבסס מודל המדינה המוגבלת

בתגובה ל"הלאומיות וחירות המערב" מאת יורם חזוני, גיליון 7

מאמרו של יורם חזוני מאיר עיניים, ומאפשר מבט רחב על הפילוסופיה המדינית מן המקרא ועד ימינו אנו. חזוני משרטט את התפתחות רעיון המדינה הלאומית כרעיון העולה מהמקרא וככזה שהתקיים בעת העתיקה ובימי הביניים במה שהתפתח בבוא העת למה שהוא מכנה "המודל הפרוטסטנטי". את ניגודו של המודל הזה הוא מכנה "המודל הליברלי", שאביו הרעיוני היה, לדבריו, ג'ון לוק.

אך האומנם לוק הביא ליצירת מחנה ליברלי ואוניברסליסטי אחיד? האם מוצדקת ההבחנה בין מחנה לוק ל"מודל הפרוטסטנטי"?

הגותו של לוק נטועה עמוק בעולם הפרוטסטנטי, ומחשבתו אינה אלא פיתוח של רעיונות אלו והכרה בעקרונות נוספים שראוי כי השלטון יתבסס עליהם – זכויות טבעיות. הגותו מניחה את היסודות למדינה המוגבלת, ההפך הגמור מחלק מההוגים שהוזכרו כממשיכיו כגון רוסו ורולס.

ג'ון לוק נולד ב-1632 באזור כפרי בדרום מערב אנגליה  למשפחה פרוטסטנטית, קלוויניסטית או פוריטנית, והיה חבר בכנסייה האנגליקנית מ-1662 ועד מותו. בכתביו העוסקים בפילוסופיה פוליטית מבקש לוק לבסס באופן עיוני ומנומק את ההתנגדות שקמה בתקופתו לשלטון המלוכני של בית סטיוארט בבריטניה. בתוך כך מבקש לוק להתדיין עם הוגים קודמים שהציבו את השלטון האבסולוטי כשלטון אידיאלי שיש לשאוף אליו: סר רוברט פילמר ותומס הובס.

פילמר טען כי סמכותו של המלך כלפי נתיניו זהה לזו של אב כלפי ילדיו: סמכות השאובה הישר מן הסמכות של אדם הראשון כלפי ילדיו שהוענקה לו על ידי האל. כנגדו טוען לוק ב"מסכת הראשונה על הממשל המדיני" כי סמכותו של אדם הראשון כלפי בניו לא הייתה מוחלטת ואינה עוברת בירושה; וגם אם כן, אין חוק אלוהי מפורש המעניק את הירושה הזו לאחד הילדים על פני האחרים, ואיש לא יוכל להוכיח כי הוא היורש הזכאי לזכות בשררה. כאן נוכל לראות שני היבטים חשובים בהגותו של לוק העולים בקנה אחד עם ה'מודל הפרוטסטנטי' כפי שהציגו חזוני: ראשית, התא המשפחתי כמו גם הסמכות ההורית אינם מוטלים בספק, אלא שהם אינם מהווים בסיס לשלטון פוליטי. שנית, לוק אינו כופר בעצם הרעיון שהמקרא מסוגל לשמש מודל סמכות בשאלות פוליטיות אקטואליות, שכן לדידו האמונה הדתית הבסיסית ברורה מאליה – אלא הוא פוסל את המסקנות הספציפיות שפילמר הגיע אליהן.

ב"מסכת השנייה" מפתח לוק את הגותו הפוליטית העצמאית, ובתוך כך מציב הגות המתכתשת עם הובס, ההוגה האבסולוטיסט. העיקרון שעליו מבסס לוק את תורתו המדינית הוא "המצב הטבעי" הפסוודו-היסטורי, המחייב אמנה חברתית כדי להבטיח זכויות וחיים טובים יותר לכול. לוק גורס שמצב טבעי אכן התקיים בהיסטוריה, ושהיחידים בחברה קדומה זו שהתקיימה במצב הטבעי חיו בהרמוניה יחסית והגיעו מרצונם להסכמה כי טוב לכולם, באופן קולקטיבי, שיהיו נתונים למרותם של שליטים מסוימים, מפני שהדבר יבטיח לכלל הנתינים רווח מסוים. זוהי האמנה החברתית במובנה הבסיסי ביותר, שעליה מדברים הן הובס, הן לוק. הובס טען שבמקרה כזה על השליט להיות שליט אבסולוטי; לוק התנגד לכך, שכן לטעמו זכויות השליט מוגבלות על ידי עצם "חוק הטבע", וסמכויותיו הוענקו לו כפיקדון בלבד.

אין להסיק מכאן כי לוק היה דמוקרט. הוא האמין במונרכיה, אלא שהוא התעקש על מלוכה מוגבלת. בעיני לוק, מלך שפעל למען הציבור שהוא ממונה עליו הוא מלך חוקי, ואילו מלך שבחר לפעול למען תאוותו שלו, חוקיותו מתבטלת  (ראו לוק, "המסכת השנייה על הממשל המדיני", מאנגלית: יוסף אור, מאגנס: 1948, עמ' 150–151).

תפיסתו של לוק נטועה עמוק במחשבה הדתית של תקופתו. הנאורות שבה מתאפיינת מחשבתו והסובלנות הדתית הנשמעת בכתביו הן בבחינת ניסוח מפורש של הדעות הנאורות שהחלו להישמע בקרב האינטלקטואלים האנגלים בימיו. להלך רוח אינטלקטואלי זה תרמה רבות הרפורמציה הפרוטסטנטית שהתחוללה באירופה הקתולית במאה ה-16 ובמאה ה-17. מלחמות הדת השפיעו רבות על לוק, והביאו אותו להפנים את הצורך בסובלנות דתית ובהסדרת יחסי הכוחות שבין הכנסייה והמדינה. וכך כתב בכתביו המוקדמים ביותר, שני חיבורים על הממשל: "הלוואי שישתכנעו האנשים להיות אדיבים יותר כלפי דתם, מדינתם ועצמם, כדי שלא יסכנו שוב את הברכה הגדולה של שלום ורגיעה במחלוקת קנאית שהם עצמם מודים שאינה מהותית כמעט או בכלל ולרוב אינם מייחסים לה משמעות" (John Locke: Political Writings, Penguin Books, 1993, p. 148).

אמנם, לוק לא כתב חיבור ייעודי העוסק באופן מלא בדת ובדוקטרינה שבה האמין, אך בכל כתביו הפוליטיים, וביתר שאת באלו העוסקים בסובלנות, ניתן למצוא כי תפיסותיו מעוגנות היטב בתחום הדתי, וללמוד על המקום שהוא ייעד לדת בממשל שהוא מבקש לכונן. ורד סקל מראה בעבודת הדוקטורט שלה על הגותו הדתית של ג'ון לוק כי הוא מבחין, ברוח הפרוטסטנטית בת זמנו, בין העבודה הדתית שבלב לבין הפולחן הדתי החיצוני. מהגיוון הגדול של אמיתות דתיות מסיק לוק כי התנאי לזכות בגאולה צריך להיות שימוש נאות בשכלם ומצפונם של בני-אדם, ולא דוקטרינה דוגמטית שלטונית אחת ויחידה (ראו לוק, איגרות על הסובלנות, מלטינית ומאנגלית: יורם ברונובסקי, מאגנס 1990, עמ' 43–44). מתפיסה זו נובעים שני עקרונות חשובים מאוד בהגותו של לוק: הסובלנות הדתית והפרדת הדת מהמדינה. מרגע שאין אמת דתית נכונה אחת ויחידה, אין כל בסיס אובייקטיבי שעליו יכול הממשל להישען בבואו לכפות נורמות דתיות מסוימות על נתיניו – ואין זה תפקידו.

חופש דת מסוג זה היה תקווה משותפת לאנשים רבים בתקופתו של לוק, שביקשו חיים של "שלום ורגיעה" בעולם מלא מלחמות דת חסרות תכלית. לוק היה המתרגם הראשון של דוקטרינה פרוטסטנטית זו לכדי פילוסופיה פוליטית. וולונטריות זו מצאה עד מהרה את דרכה אל יתר תחומי החיים. היא נתנה מקום לחירות האישית של האדם, וכן אפשרה לו לדרוש מהשלטונות חופש מפני כפייה של ערכים שאינם ערכיו. בכתביו של לוק הגבלה זו מוסרת בעניינים שלגביהם קיימת הסכמה רחבה שהם הכרחיים ל"מוסריות הציבור", ובתוכם גם האמונה בקיומו של אל ובצורך לעובדו. אלמנטים אלה הם מה שהגדיר חזוני במאמרו "המינימום המוסרי הנדרש לממשלה לגיטימית", ובהם מעיד לוק על עצמו כמי שממשיך את המסורת הפוליטית הפרוטסטנטית.

אמנם, לפי לוק תכליתה העיקרית של המדינה קשורה בחופש הפרט: "המדינה (Respublica) נראית לי כחברה של בני אדם אשר נוסדה לשימור ולקידום של נכסיהם האזרחיים. בשם נכסים אזרחיים הריני מכנה את החיים, את החירות ואת שלמות הגוף". לעומתה הכנסייה היא "חברה חופשית של בני אדם המתקבצים מרצונם שלהם לשם עבודת האלוהים בציבור באופן שהם סבורים כי הוא מקובל על האלוהות ומועיל לגאולת נפשם. אני אומר שזו חברה חופשית ורצונית" (שם, עמ' 40–44). ההגות של לוק אינה מבקשת ליצור מרחב ציבורי חילוני, נטול דת. נהפוך-הוא: לוק אינו רואה בחילון אפשרות מוסרית קבילה. אלא שלדת שהוא מבקש לשלב בחייהם של אזרחי המדינה יש מאפיין אחד חשוב ביותר: היא וולונטרית לחלוטין.

הצניעות האפיסטמולוגית של לוק, הדוחקת בו להגיע למסקנות מרחיקות לכת בנוגע לסובלנות ולפלורליזם בתחום הדתי, מהווה למעשה מצע להוגים שמרנים שונים השוללים התערבות ממשלתית בתחומים נוספים. ניתן להבחין בדוגמאות לכך אצל האבות המייסדים של ארצות הברית, שהיו הראשונים לכונן ישות מדינית ברוח העקרונות שהנחיל לוק בכתביו.

לא זו בלבד, אלא שלוק בעצמו רומז להרחבה המתבקשת של הגותו, בדבריו באיגרת על הסבלנות: "הנה כי כן הדאגה של כל אדם לנפשו היא עניינו שלו, ומן הראוי להשאירה ברשותו הבלעדית. תאמר על כך: ומה אם יזניח את הדאגה על נפשו? על זאת אני עונה: ומה אם יזניח את הדאגה לבריאותו? ומה אם יזניח את הדאגה לנכסיו, אלה הדברים הנוגעים הרבה יותר לממשל האזרחי? שמא יוציא הממשל צו מיוחד האוסר על אדם להיעשות עני או חולה? החוקים מגוננים ככל יכולתם על נכסיהם של הנתינים ובריאותם מפני אלימותו של הזולת, או מפני הרמייה, אך לא מפני ההזנחה או הבזבזנות של הבעלים עצמם" (עמ' 55–56).

הגותו של לוק הייתה בסיס חשוב מאין כמותו לרעיון המדינה המוגבלת והניחה יסודות חשובים לליברליזם. לוק אינו שולל את מדינות הלאום העצמאיות אלא רואה בהם מבנה פוליטי מובן מאליו. פתרונו של לוק למלחמות הדת של ימיו לא היה ביטול המדינה אלא הגבלת סמכותה. הוגים מאוחרים יותר אכן ביקשו לכונן סדר עולמי המבוסס על רציונל כלשהו הנפרד לחלוטין מהמסורת התרבותית ומהאתניות הפרטיקולרית. לא כן לוק. לב הגותו הפוליטית הוא הגבלת המדינה, ועל כך יש להוקירו.

אריה גרין הוא סטודנט ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם וכתב כלכלי באתר 'מידה' וב'ישראל היום'.