דווקא אליטה!

דווקא אליטה!

מסות

אורי הולנדר

נהר, 2020 | 150 עמ'


אליטה תרבותית היא דבר נצרך; ואם צריך לומר זאת, ואם צריך להסביר שאליטיזם אינו מילה גסה, טוב שבא אורי הולנדר ועושה זאת ומוסיף "דווקא" וסימן קריאה. שכן אם תאבד הלגיטימיות ליצור תרבות למען קבוצה קטנה של אניני טעם ומביני דבר, אם תשתלט המבוכה להזדהוֹת כאליטה ו"לצרוך" בגלוי אומנות וספרות שההנאה מהן דורשת ניסיון, רגישות וידע, לא רק המוכשרים ייצאו נפסדים וייאלצו להשתכשך בבינוניות או לפרוש לקרן זווית של חוסר רלבנטיות. החברה כולה תצא נפסדת, באין לה לאן לשאת עיניים ובאין לה אופק חדש לפרוץ אליו דרך לרבים.

כתב הגנה לאליטה נצרך אפוא, ואורי הולנדר מבטיח, במשתמע, שיספק אותו – אך עושה זאת באופן חלקי, מקוטע ועמום משהו. מסת הפתיחה של הספר אכן קוראת לאליטה בלי בושה, אך המשך הספר הוא בעיקרו שיחה פנים-אליטיסטית המגנה תופעות כאלו ואחרות בתוך תחומי האליטה, מוקיעה טיפוסים שונים ומשונים בלי לנקוב בשמם, ומציעה תובנות על תופעות אחרות של תרבות גבוהה. כל זה מעניין בדרך כלל, אבל נעשה בלי שהקורא זכה לביסוס שיטתי של קריאת-הכיוון ממסת הפתיחה.

גם במסת הפתיחה הנזכרת פונה הולנדר, בעצם, לבירור פנימי עם אחיו באליטה. הוא מציע לדבוק "בשני סוגים משלימים של אליטיזם תרבותי", הלוא הם "אליטיזם קיצוני בתחום היצירה, הפונה תמיד אל הקורא המיטבי, ולצידו אליטיזם חינוכי, השואף להעמיד דורות של קוראים מיטביים". ניגודה של האליטה האמיתית הוא לטעמו "המומחה, המכונה כיום 'צרכן תרבות'". כוונתו ל"אוצרים ואומנים בכירים ופקידי אומנות מסוגים שונים", שהאומנות והספרות לא באמת מעניינות אותם; ובאותה עת, ובאופן לא מספיק מוסבר, גם כל המעמד הדילטנטי, אותה שכבה שבה צריכת תרבות למראית עין היא תו תקינות חברתי. אלו ואלו זוכים ללעגו של המחבר.

אך ישנם גם מהרסיו של האליטיזם: אנשי הפוסט-מודרנה לגילוייה. הולנדר מפנה אצבע מאשימה אל הניאו-מרקסיסטים והרלטיביסטים אשר מגנים את קיומו של קאנון, ורואים כל אבחנה בין גבוה לנמוך ובין טוב לבינוני או גרוע כביטוי להפעלת כוח והגמוניה גרידא. "הרלטיביזם היה מאז ומעולם מפלטם הנוח של הגרפומנים", מבריק הולנדר באחת המסות הקצרות בהמשך הספר. עוד הוא מצביע על תלמידיהם הרוחניים של אלה, אנשי פוליטיקת הזהויות של התרבות, המדברים בשמן של קבוצות "מודרות" ומרוממים גם יצירות גרועות של בני קבוצות אלה. אל מהרסים אלה מצטרפת "החירות הדמוקרטית המוחלטת של המרחב המקוון"; טירוף מערכות, כלשונו, אשר "משך בשנים האחרונות שורה ארוכה של ישויות ביזאריות אל שדה התרבות".

מבין השורות מבצבצת הצבעה על גורם נוסף, עמוק בתוך האליטיזם המודרניסטי דווקא: כל אותם תחומי אמנות וספרות ששחררו עצמם מדרישות של טכניקה וצורה; כגון אותה אמנות פלסטית אשר מתמצה "בהצבת אובייקטים במרחב או בהקאת צבע על בד". שכן בחסותה של גישה זו יכולים גם חסרי כישרון ומקופחים-מקצועיים לתבוע לעצמם כתר אמנות. אך הולנדר אינו חוצה את הסף הזה: הוא שומר אמונים לאליטיזם של התרבות הגבוהה. הוא אפילו כותב, בהמשך הספר, דברים בשבח השעמום שנוסכות אי אילו יצירות מופת ישנות.

כאמור, במסות אלו שלאחר הפתיחה הולנדר נוטש את משימת ההגנה השיטתית על האליטיזם לפני שמילא אותה. יש כאן מסות יפות בענייני תרבות שונים, כגון מסה על "אידיאת התרגום" המוצאת במעשה תרגומן של יצירות מופת את הפתרון ליוצר-הפוטנציאלי הנתון במלכוד: הוא רואה לנגד עיניו מופת נערץ מן העבר, ויודע שאם ייצור בעצמו במתכונת יצירתו של הלה ימצא עצמו חקיין אפיגוני, אך אם לא יעשה כן יחטא לאמת שלו.

לפנינו אפוא לקט לא לכיד במיוחד של מסות שנונות שניכר כי הולנדר פרסמן בעבר בהקשרים שונים; ביניהן גם ביקורות-ספרים המופיעות עתה בדמותן של מסות עצמאיות. ייתכן שהקשר תקופתי, שנתלש כאן, היה גם לאותן מסות קצרות המציגות בהגחכה תופעות שונות בעולם הספרות הישראלי, ומשרטטות קריקטורות של טיפוסים ושל אישים, כל אחד בלתי-נסבל בדרכו, הממלאים לכאורה את כל חללה של הרפובליקה הספרותית המקומית –  אישים שלא הצלחתי לזהות אף לא אחד מהם, ושמא איש מהם לא יזהה את עצמו.

עוד ב'השילוח'

For Future Generations: A Basic Law to Limit the Debt
יובל של יתמות ספרותית
הסיפור המוזר על יהודים ולאומיות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.