32088

דלקת במגדל השן

תחלואי האקדמיה נמנים בידי עוז ותמר אלמוג באורח מקיף מאוד ורציני, אך התחזית שלהם להיעלמותה מרחיקת לכת: כוחה של הבסטיליה המסורבלת במותניה

כריכת הספר כל שקרי האקדמיה
כל שקרי האקדמיה
מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו
עוז ותמר אלמוג
ידיעות ספרים, 2020, 672 עמ'

בני הזוג פרופ' עוז וד"ר תמר אלמוג אינם מסוג האנשים שנמנעים מלהטיל פצצות. עוז, המתעד הסוציולוגי של דור הפלמ"ח (בספר 'הצבר: דיוקן')[i] כבר הצליח לעורר מהומה לא קטנה כשהצביע על נטישת ערכים אלה בידי דור ההמשך ("דור המדינה" בעגה המקצועית) בספר הענק שלו 'פרידה משרוליק'.[ii] אחר כך חבר לתמר לקומם עליהם את דור ילידי שלהי-האלף הישראלי בספרם הביקורתי 'דור ה-Y: כאילו אין מחר'.[iii] עכשיו שמים בני הזוג על הכוונת את הבית שלהם עצמם – האקדמיה.

לטענת הזוג אלמוג, המשבר הכלכלי הגדול יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת הולכים לחסל או לשנות לבלי הכר את כל המוסדות החברתיים ששירתו את האנושות אלפי שנים – כולל מוסד האוניברסיטה עצמו:

משבר 2008 הוא כנראה לא משבר חולף, עוד אחד מני רבים על רצף ההיסטוריה, אלא חלק מתנועה טקטונית, המאותת על סופו הקרב של עידן – וראשיתו של חדש … זוהי תקופה שבה רוב המוסדות הוותיקים, ששירתו את האנושות נאמנה לאורך עשרות ומאות שנים, ייעלמו או ישנו את פניהם ללא הכר. אחד מהם הוא המוסד האקדמי. (עמ' 17–18)

הסיפור מוכר לעייפה למי שבא מעולם האקדמיה: ממוסד אליטיסטי-"שמרני" (עוד על המיתוג הזה להלן), שמטרתו הייתה בעיקר להכשיר את האליטה הבכירה של הממלכה הפיאודלית ואחר כך של המדינה המודרנית ולערוך מחקרים למען הידע הטהור בנחת ובלי התערבות חיצונית, הממסד האוניברסיטאי, היה לגולם שקם על יוצרו.

האשמה אינה מתגלגלת לגורם אחד שהוא עילת העילות. באוניברסיטאות כולם תלויים בכולם, וכך אף אחד לא באמת מנסה להזיז את הגבינה של האחר אלא אם כלו כל הקיצין. מחבר הנאמנים והנשיא עד למרצה והפקיד הזוטר ביותר, מבנה האוניברסיטה מסורבל מכדי לנהל אותו ביעילות – והתוצאה היא בזבוז כספי ציבור ושחיתות "חוקית" ברמה שלא הייתה נסבלת בשום מוסד ציבורי אחר. התוצאה היא משהו שדומה לסאטירה קישונית או סיוט קפקאי, תלוי באיזו פוזיציה נמצאים.

במקום כללים ברורים, הוגנים ושקופים, כל תהליכי האוניברסיטה המקצועיים – מהעסקה עד קידום, מפיטורים ועד להערכה מקצועית – הם סוג של משחק מכור מראש הנקבע על ידי המעטים שלומדים לשחק את המשחק הפוליטי הפנימי של "שמור לי ואשמור לך". כך לגבי פרסום מאמרים. השיפוט לגבי איכות המאמר ושאלת פרסומו בכתבי עת נחשקים נקבע לפי פרמטרים לכאורה אובייקטיביים אך למעשה מוטים מראש לטובת מה שנחשב כאוניברסיטאות עילית, והשאר נקבע על בסיס תחושות סובייקטיביות לא הרבה יותר טובות מסברות כרס מלומדות. ואם לזרות מלח על הפצעים, אותם פרופסורים המדברים גבוהה גבוהה בשם צדק חברתי ומטיפים מוסר לכל שאר העולם לא ממש ששים להצביע על הניצול המחפיר של אנשים מתחתיהם לצורך מחקריהם הם –בשעה שהם אלה שמקבלים את הכבוד וגם את רוב הכסף.

ואם כבר מדברים על כסף – עלייתה המטאורית של הכלכלה העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה הביאה עימה מבול של כסף תעשייתי וממשלתי למחקרים רבים ושונים, ואוניברסיטאות המנסות לתפוס מרובה מעודדות את עובדיהן, או אף ממש מאיימות עליהם, שיכניסו מה שיותר למוסד. התוצאה, שוב, היא השקעת זמן מרבי על כתיבת בקשות למענקים ומלגות שבדרך כלל יידחו – שוב על בסיס כללים שלא קיימים – במקום לעסוק במה שהם באמת רוצים בו או היו יכולים לתרום לו.

הדבר מיטיב למדי עם כמות מצומצמת של מדענים וחוקרים שמפרסמים הרבה (הזוג אלמוג נותנים הערכה של בערך 20%) אבל פוגע בחוקרים שאינם כה פוריים גם אם הביאו לפריצת דרך אחת או שתיים. והיות שמרצים חייבים להשקיע כה הרבה במחקר, אין להם זמן להשקיע בהשבחת יכולתם לנאום בפני קהל וללמד. וזה מביא אותנו לצד שנפגע יותר מכולם – הסטודנטים עצמם.

אם פעם תואר אקדמי היה דבר נחשק ונחשב, כרטיס כניסה לכבוד חברתי ולאפשרויות תעסוקה משתלמות, באה הדמוקרטיזציה של המוסדות האקדמיים, בדמות הורדת רף הקבלה ללימודים והקמת מוסדות חדשים – והפכה את התואר האקדמי לתנאי כניסה לכל עבודה, בבחינת כוונות טובות ותוצאות לא-צפויות ולא רצויות. ותנאי זה בא עם תג מחיר הולך ותופח. האוניברסיטה היום היא מוסד עם ריבוי מותרות לסטודנטים כמו מתקני בילוי ותנאי מגורים מפנקים, ועם שכבת פקידות יקרה, אשר אמורים כולם לעשות לסטודנטים חיים קלים אבל עולים הון תועפות, עם מרצים לא מוכנים ותוכניות ומסגרות מיושנות ומקובעות שלא מסוגלות באמת לעורר עניין או להכשיר סטודנטים להיות משהו מלבד… פרופסורים.

על כל אלה נוספת הרדיקליות הפוליטית הגוברת בתוך אוניברסיטאות, ובמיוחד במדעי הרוח והחברה. כל מי שמימין למרצ (או המקביל בארצות נכר) מקרב הסטודנטים או המתעתדים להיות מרצים מודר, נושאים אזוטריים נחקרים משום שהם תואמים את האג'נדה, ויומרת האוניברסיטה להעמקת הידע ולהרחבת האופקים ניתנת לבז ולקלס.

לטענת האלמוגים, משבר 2008 פקח את עיני מי שמממנים את כל העסק – אזרחים משלמי מיסים, סטודנטים משלמי שכר לימוד, תורמים בוגרי האוניברסיטה או התומכים בה, ובעלי הון ובעלי תעשייה המממנים מחקרים ומוסדות כדי לעשות רווחים נאים ממחקריהם. אומנם היו כל מיני תלונות לפני כן, אבל המבול הכלכלי הכריח את כולם לדחות את תירוץ "החופש האקדמי" כמעניק חסינות בפני שקיפות והוגנות שהיו נתבעים מכל מוסד אחר. הממשלות החלו לקפוץ יד, אנשים פרטיים תורמים פחות, פחות אנשים הולכים ללמוד לתואר ראשון, ואנשי תעשייה מצאו שקל יותר להקים מוסדות מחקר משלהם מלהתעסק בכל הבלגן המלוכלך במגדל השן.

הזוג אלמוג חושב שהמרד השקט של מי שמממנים את כל העסק, ביחד עם שימוש רבתי בכוח המשחרר של הרשת – פרסום מאמרים בלי תלות בחברות קרטליסטיות, הרצאות וסדרות המועברות אונליין בלי צורך בתשלום עשרות אלפי דולרים לתענוג, מחקרים ואגודות וולונטריים שיתבססו הרבה יותר על מימון המונים, ודיונים מלומדים שיעברו מרשימות אימייל ושיחות סגורות לדיונים פתוחים בפייסבוק וטוויטר – יולידו שיח מחקרי ועולם אקדמי הרבה יותר דמוקרטיים והוגנים מהשיטה הנוכחית.

 

מה טוב, מה רע

כמובן, בני הזוג אלמוג אינם הראשונים להצביע ולהתריע על הליקויים החמורים במגדל השן. זה זמן שהאקדמיה משמשת במקומות רבים מטרה לחיצי ימין השמרני והלאומי, בגלל ההשמאלה הרדיקלית הגוברת ובשל טמטום מוחם של הסטודנטים.[iv] הימין הליברטריאני מצידו הצביע על המחיר הכלכלי הכבד המושת על המדינה והסטודנטים תמורת מוצר שערכו מזמן נשחק עד דק.[v] אפילו אנשי ממסד נאמנים מבכים את המצב הרע במוסדותיהם – אם כי בדרך כלל לאחר שכבר יצאו לפנסיה (דוגמאות למכביר ניתן למצוא בספר).

אף על פי כן ספר זה יוצא דופן מכמה בחינות. ראשית, הוא הרבה יותר מקיף מבחינת כמות הנושאים והבעיות שהוא מטפל בהם, עם כמות מדהימה של הערות שוליים (ישנם פרקים עם יותר מאלף!). בסקירתנו לעיל רק עמדנו על אפס קצהו. שנית, בניגוד ללא מעט ספרים המתרכזים בבעיות ההשכלה הגבוהה במדינה אחת, מחקר זה חובק עולם פשוטו כמשמעו, עם ניתוח המצב והבעיות ביבשות אמריקה, מזרח אסיה ואירופה. כתוצאה מכך, הספר נותן לנו פרספקטיבה חשובה ומראה שזו לא שאלה של "זו רק בעיה של ישראל וארה"ב; המצב ב'מדינות מתוקנות' לא רע" – זו בעיה של כולם, כולל אפילו מדינות סקנדינביות. התוצאה היא ספר שבין אם מסכימים עם טענותיו ובין אם לא, חייבים להתייחס אליו בכל דיון עתידי על השכלה גבוהה בארץ.

ברם, הספר גם אינו חף מפגמים, כמה מהם רציניים למדי. אשאיר את הנוקדנות לגבי טעויות בפרטים לאחרים, ואתרכז במה שנראה לי כחולשות עקרוניות בתזת הספר בכללו.

ראשית, בני הזוג אלמוג סותרים את עצמם לא מעט. הדבר נובע לדעתי מכך שהם נוקטים את מה שאני מכנה "שיטת הספגטי": הבאת טענות מכל כיוון אפשרי. התוצאה היא לא-פעם בליל הכולל טענות מוכחות, טענות הגיוניות אבל לא מגובות במחקר או בהוכחה של ממש, וטענות הנחוות כסברות-כרס מושכלות. שיטת הכתיבה הכמעט פייסבוקית, עם ריבוי רשימות התבליט, אולי מקלה על הקריאה אבל גם לא מאפשרת הערכה מדויקת או שקילה מושכלת של כלל הטענות וכלל הגורמים לתופעות המדוברות.

וכך נשמע מפי האלמוגים דברים והיפוכם. מצד אחד, טוב לשבור היררכיות ולאפשר דמוקרטיזציה של המערכת ולהכניס עוד אנשים – ומצד שני אוי לנו מן הרמה הירודה. מצד אחד, לדור הזה כבר "אין סבלנות לשטויות" מהימים שהאוניברסיטה הייתה סגורה לרוב בני אדם – אך בו בזמן, לדור הזה כבר אין סבלנות ללמוד לעומק כמו שצריך. מצד אחד, טוב שהתעשייה והכלכלה ה"היפר-ליברלית" האמריקנית מובילות בתהליך דמוי-מרקסיסטי של הרס העולם הישן – אך בה בעת האלמוגים שופכים על התופעה קיתונות של רותחין ומציגים אותה כדבר נצלני והרסני למחקר בפני עצמו. מצד אחד, טוב שהציבור והמממנים מתלוננים על בזבוז משאבים אדירים על מחקרים שלא מעניינים איש מלבד אולי החוקר עצמו – אך מצד שני טוב שיהיו חוקרים שיוכלו לחקור בצורה פתוחה גם דברים שמעניינים רק אותם. מצד אחד, כל ניסיון למדידה אובייקטיבית של מחקרים נידון לכישלון – אך מן העבר האחר, כל ניסיון להערכה סובייקטיבית עשוי ככברה (ואז מה נשאר בדיוק? הטלת מטבע?).

שנית, בקוראי את כל העוולות שהמחברים מדברים עליהן – רשימת דברים חמורים בהחלט – לא יכולתי שלא לשאול את עצמי פעם אחר פעם: "בהשוואה למה?" הרי אין לך מקצוע, ולו הנעלה ביותר, שאין בו התופעות המכוערות המיוחסות לאקדמיה – אליטות סמויות וגלויות, כללים לאנשים רגילים ולקרובים לצלחת, צביעות מוסרית חמורה ועוד. האם הסרבול המערכתי באוניברסיטה באמת שונה ממה שקורה ברבנות הראשית, למשל?[vi] האם חוסר השקיפות בהעסקה חמור יותר מהמערכת המשפטית, במיוחד בכל מה שקשור להעסקת שופטים (די אם נזכיר את "ועדת השתיים")? האם ועדות הקביעות המתעמרות באנשים אכן גרועות יותר ממערכות של לקטורים ועורכים של כתבי עת או במות נחשבות בעולם התרבות?

לפעמים בני הזוג אלמוג מתייחסים לבעיה הזאת, אבל ברמה שהיא לטעמי שטחית הרבה יותר מניתוחיהם המעמיקים לבעיות העומק של האקדמיה עצמה. נכון אומנם שאלה דברים שחובה להציף, אבל לא השתכנעתי שבעיות האקדמיה חמורות מהבעיות בכל מוסד אנושי אחר; טוב לתת לאנשים מנופחים מעצמם סטירת מציאות מצלצלת, אבל מכאן ועד לאמירה שאבד הכלח על המוסד האקדמי המרחק רב מאוד.

ואם כבר מזכירים ניתוח שטחי, כזה הוא גם התיאור ההיסטורי בספר. המחברים מרבים לשבח מקורות אינטרנטיים כמו ויקיפדיה או אתרי שאלת מומחים כתחליף לכל מערכת הידע הישנה היקרה להחריד, והדבר ניכר בפרטים ההיסטוריים הפיקנטיים שהם מפזרים לאורך הספר לגבי מוסד האוניברסיטה. ברם, עם כל הכבוד לוויקיפדיה, טריוויה מעניינת לא יכולה להוות תחליף לספר המתיימר להיות מחקרי, וציון מקור השמות של התפקידים באוניברסיטה כמו גם מידע בסיסי אחר הוא לא תחליף לניתוח מפורט של התפתחות המוסדות הללו לפני המבול הדמוקרטי והכלכלי המתואר בספר.

אין זה רק עניין של נוקדנות. האלמוגים מרבים לגנות את ה"שמרנות" של מוסד האוניברסיטה, ביטוי שהם משתמשים בו רק לציון שמרנות במובן הרע של המושג – התנגדות גורפת גם לשינויים שהכול מודים בצורך בהם, התעלמות מצורכי אוכלוסיות מודרות, אטימות לעובדה שהעולם השתנה וכדומה – ולא שמרנות במובן של התעקשות על רמת לימוד וחשיבה נאותה, על טיפוח הטוב והיפה, או התנגדות לחדוות פירוק הזהויות והאמיתות של חצי המאה האחרונה. אבל בלי תמונת עבר מעמיקה, קשה לדעת מהספר אם הנטיות ה"שמרניות הרעות, מהקבוצה הראשונה, הן באמת תוצאה ממסורות שזמנן עבר ושל טבע אנושי קלוקל, או דווקא תוצאת ההתפתחות המואצת של המוסד בתקופה שהוא מנתח.

קשה לי מאוד להאמין, למשל, שהלימוד היה תמיד חינם לגמרי (ובדיקה קצרה בגוגל מראה שאכן אין יסוד לכך. בימי הביניים, למשל, סטודנטים שילמו לא מעט למרצים אינדיבידואלים, גם אם לא למוסד ככללו). קשה להאמין גם שקולגיאליות אפיינה בדרך כלל את התחרות על גילויים מחקריים, או שהמאה ה-19 רצופת המהפכות והתגובות השמרניות עברה בלא ניסיונות ואפילו הצלחות של פיקוח על תכני הלימוד, אם מבחוץ אם מבפנים. יכול להיות שכך אכן היה, אבל מחברינו אינם דנים בזה כפי שצריך, והתוצאה היא ששכרה של ההשוואה הגלובלית בין מוסדות בעולם שלאחר המבול יוצא בהפסדה; זאת כיוון שחסרות השוואות עמוקות לאורך ציר הזמן של ההיסטוריה של מוסד ההשכלה הגבוהה, כדי שהתמונה תהיה שלמה.

 

חופש הדיבור כלפי חוץ בלבד

מכאן לעניין הטרלול השמאלני, שהאלמוגים השכילו כאמור להקדיש לו פרק שלם. שוב, מדובר בדברים ידועים – הדרה, השתקה, ודחיפה לשוליים של כל דעה שאינה מצייתת לחוקי התקינות הפוליטית ולקווי התיחום של השמאל הליברלי; מחלקות שלמות של חוקרים שנתקלים באנשי ימין או שמרנים רק דרך עדשת 'הארץ' ומקביליו בחו"ל; ועולם שבו הדוֹגמה הפרוגרסיבית גוברת על הצו לבקש את האמת בלא משוא פנים. על אף נטייתו לשמאל, עוז אלמוג ידוע ובצדק כאיש הוגן ופתוח, ואפשר לראות זאת היטב בניתוח ענייני דיומא שהוא עורך בפייסבוק. בעניין ההטיה השמאלית באקדמיה הוא ורעייתו מסכימים עם הימין וקוראים לגישה מאוזנת יותר כשניגשים לחקור או ללמד סטודנטים.

אלא שהבעיה עמוקה הרבה יותר. אוניברסיטאות, אם כדי לטעון ל"איזון" או מתוך כוונות באמת טהורות, מכניסות לפעמים ימני אחד או שניים כסוג של קישוט למחלקות שיש בהן הגמוניה שמאלנית. מרשים להם לדבר. חשוב "להרשות לדבר", וחיוני כאוויר לנשימה במחקר ובדיון אקדמי, אך לשם איחוי הקרע שנוצר בין האוניברסיטה לבין כלל החברה אין הוא מספיק.

וזה מפני שאנחנו חיים אחרי. אחרי שאליטות העולם המערבי, וישראל בתוכו, השתתפו בסוג של "מדורת הבלים" שבה ניתצו, שרפו ושמו ללעג ולקלס כל דבר קדוש או חשוב לעם בכללו בשמו של אוניברסליזם קוסמופוליטי (שבקודשיו כמובן אסור לגעת), בין אם הראיות אכן חייבו את זה ובין אם לאו – תהליך שעוז אלמוג עצמו הצביע עליו ב'פרידה משרוליק'. בישראל בפרט, לפחות מאז מהפך 1977, חלקים חשובים של הפרופסורה הפכו לאופוזיציה כמעט כפייתית, ואין לך כמעט חודש שעובר בלי עצומות למיניהן המנסות להציג חזית אחידה של האקדמיה, תמיד בעד אותו צד – והכול בשם כללים אוניברסליים שכאמור, אין הם מחילים על עצמם בחייהם המקצועיים. אומנם נכון שמגמות אלו התמתנו מעט מאז, אבל כפי שרוג'ר סקרוטון אוהב לומר, "קל להרוס דברים טובים, קשה ליצור אותם" – ועל אחת כמה וכמה לבנות מחדש. לנוכח כל אלה, פרס הניחומים של "חופש הדיבור" הוא פשוט עלבון לאינטליגנציה.

אינני טוען חלילה בעד צנזורה או פיטורין של מי שדעותיו לצנינים בעיניי. להפך, שיח אקדמי חופשי צריך להיות חופשי באמת, בין שמרנים וליברלים, ימין ושמאל, דתיים וחילונים אדוקים וכל מה שביניהם. אני גם חושב ש"הצד שלי" נכשל בניסיון להציג חזון כולל (להבדיל מאוסף תגובות נקודתיות) למדעי רוח-וחברה שמרניים כניגוד מפרה לגישות ליברליות ופרוגרסיביות.[vii] אני גם חושב שלצד הצורך להגדיל את הרבגוניות הגיע הזמן להוריד את הליברליות והפרוגרסיביות הקוסמופוליטית ממעלת עיקרון-אמונה אקסיומטי (ולכאורה "אובייקטיבי") למטרה אחת מני רבות במחקר.

את זאת בדיוק טוען הסוציולוג מוסא אל-ע'רבי,[viii] חבר בארגון האמריקני Heterodox Academy הלוחם למען גיוון של דעות באוניברסיטה, בהתבסס על ספרו של הסוציולוג כריסטיאן סמית 'הפרויקט הקדוש של הסוציולוגיה האמריקנית'. לדבריו, יש לרדת מהעץ של הדרישה לשנות את כל העולם על בסיס חזון אחיד ספציפי, ללמוד קצת צניעות לגבי דעות והשקפות אחרות ומנוגדות, ולא רק "לתת להם לדבר"; ובכלל, שאקדמאים יתחילו לראות את עצמם יותר כמשרתים של הציבור הרחב – שאיתם לא פעם לא יסכימו – במקום הלורדים של ההמון הנבער מדעת.

 

פרופסורים, היזהרו בנבואותיכם

נבואת המהפכה, שעל פיה מוסדות ההשכלה הגבוהה המיושנים יתרסקו ויפנו מקומם למגוון אפשרויות למחקר ולימוד בתוך ומחוץ לאוניברסיטה, נשזרת לכל אורך הספר. אליבא דזוג אלמוג, היא חייבת לבוא – בגלל כוחות השוק, משום ששקר ועוול אינם יכולים להחזיק לנצח, ומכיוון שכוחות חזקים יותר ניסו ונכשלו לעמוד בפרץ אל מול הטכנולוגיה. קריסת מערכת ההשכלה הגבוהה, כותב הזוג אלמוג, לצד החלופות בדמות קורסים או לימוד מקוונים ומחקר ממומן המונים, "יובילו אותנו לשחר של יום חדש, שבו לא יהיה עוד צורך להמשיך לשקר במדע ובהשכלה" (עמ' 532).

דברים שאפתניים ויפים. ובכל זאת, אף כי לא נביא אנוכי ולא בן בנו של נביא, הרשו לי לפקפק בהכרחיות בריאתו של גן עדן הידע וההשכלה על חורבות העולם הישן הרע. ראשית, כפי שהשניים מציינים לא פעם, לא חסרו מאבקים צודקים של חוקרים ומדענים נגד עוולותיהם של כל מיני גורמים מונופוליסטיים או מנהליים, שנגמרו בכך שהכלבים נבחו והשיירה עברה. הטבע האנושי הוא מה שהוא, לטוב ולרע, והוא לא ייעלם לפתע רק כי המערכת יותר "דמוקרטית".

ואומנם, היעדר התייחסות מעמיקה בספר לבעיות כמו שיימינג (מעבר להתייחסות קצרה המציינת את הבעיה), חיסול חשבונות ושיח מתלהם באינטרנט וברשתות החברתיות מערער על התזה היפה. אני ותיק בפייסבוק ובטוויטר, ועל אף שיש בהם הרבה תופעות יפות של שיח ענייני ומכבד, שיתוף ידע, משאבים ועוד, אי אפשר לומר שהרשת החברתית היא מקום פנוי מלשון הרע, זילות הזולת ואטימת אוזניים לדעות אחרות ולהוכחות נגדיות.

ודאי אין להתלהב מהרעיון המוצע בספר (עמ' 524) בדבר מימון חוקרים על פי פופולריות בקרב גולשים בצורה רחבה בהרבה מזה שקיים כבר היום, וכתחליף למנגנון של בקרת איכות של עמיתים ותיקים למקצוע. הדבר אומנם מעלה הרבה אנשים לגדולה או להכרה שמגיעות להם גם היום, אבל הוא גם מהווה כר פורה לחוקרים שטחיים ואפילו שרלטנים שאומרים את מה שהציבור רוצה לשמוע או ללמוד כדי שיוכלו להיות נאורים-בעיני-עצמם לא פחות מהפרופסור הכי סנוב; ויוכיחו מקרים כמו הפופולריות של פרופ' יובל נח הררי או אינספור הרצאות טד שטחיות. אולי טוב שיהיו לנו יותר חוקרים עצמאים לצד המערכות הקיימות משיש היום, אבל מכאן ועד להחלפה מלאה, ארוכה הדרך ורבת מהמורות וסיכונים.

מוגזמת גם הטענה כאילו סרטים תיעודיים וקורסים מקוונים המוניים יכולים להחליף הרצאות פרונטליות. אני נהנה מאוד מסרטים תיעודיים ביו-טיוב, ולא מעט מהם אכן עולים ברמתם על רבות מההרצאות של מרצים וחוקרים. ברם, הקורס המקוון ההמוני, ה"מוק", נוטה חסד לסטודנטים מלאי מוטיבציה ומשמעת עצמית ומיטיב פחות עם השאר,[ix] והוא עוד רחוק מן היכולת לתת לרוב ציבור הסטודנטים מה שנותנות לו הרצאות פרונטליות. כפי שמציינים ג'ייסון ברנן ופיל מאגנס בספרם 'סדקים במגדל השן' (שהזוג אלמו גם הזכירו בספר זה), המשתתף ב'מוק'

דומה לשומע חופשי באופן אישי או שלא לצורך תואר, או למאזין לסדרת הרצאות על "הספרים הגדולים" בנסיעה היומית לעבודה. התפוצצות ה"מוק"ים של שנות ה-2010 תובן על הצד הטוב ביותר כהרחבה טכנולוגית של פרקטיקות מצויות ועתיקות יומין לשם הגעה לקהל מורחב של סטודנטים החפצים בצורה מסודרת של ידע נגיש ללא הצורך להשלים תוכנית מלאה לתואר.[x]

אין בכך כל רע, כמובן – כל עוד שומרים על הדברים בפרופורציה.

ועוד דבר – הדוגמה של משבר 2008 כמבשר עולם חדש נראית לי דווקא אות לאזהרה. עבר יותר מעשור מאז המבול הזה, והבעיות המעמדיות בין ה"ניידים" לבין ה"נייחים", או בין אנשי התעשיות עתירות הידע לבין השאר, רק מעמיקות. נראה לי שוול סטריט עדיין חי וקיים, וכך גם מערכת הבנקים הגדולה. אסור לזלזל ביכולתן של אליטות בעלות כוח, ובכללן אוניברסיטאות, לשמור על כוחן זה. ייתכן בהחלט שכל "מוסדות הביניים" שהם יותר ממכללות קהילתיות אך לכלל מוסדות יוקרה אינם מגיעים – כגון מכללות אזוריות או אוניברסיטאות המדורגות באמצע רשימות ההערכה הגלובליות – יקרסו או יצטמצמו. הדבר עשוי, אכן, לעזור אולי לאנשים ממוצעים לרכוש השכלה מקצועית נטו מבלי להיכנס לחובות עתק, שכן הם יתרכזו בקורסים ייעודיים בלבד, אבל מצד שני הוא יבצר את מעמדם של מי שנמצאים במעלה הסולם וימשיכו לנופף בתארים דמויי-האצולה מהרווארד וקיימברידג'; הצורך החברתי לבצר ולהגן על סטטוס חזק יותר מאחרים כנראה לא ייעלם לעולם.

 

סוף דבר, הכול נשמע?

אין בכל אלה כדי לומר שחזונם של בני הזוג אלמוג כולו בהכרח חזון באספמיה. אינני מתיימר לדעת לכאן ולכאן. גם אין במה שאמרתי כדי להזים את הביקורת הקשה, אך המנומקת והצודקת בעיקרה, על עוולות ובעיות חמורות מאוד במוסדות השכלה גבוהה. בדק בית וניקוי אורוות היו צריכים להיעשות מזמן, וייתכן בהחלט שנסיבות התקופה יובילו לקיומם. אבל חשוב שלא ניסחף בהערכתנו כמה מן המעוות יוכל לתקון, וכמה מן החיסרון לא יוכל להימנות; כך במערכת ההשכלה הגבוהה, וכך בכלל. הטבע האנושי נתון – אצל יחידים, בחברה כמכלול, וגם במוסדות. ייתכן שהעתיד יהיה טוב יותר – אבל רק יחסית.

פסוק ידוע בקהלת מזהיר אותנו: אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה (קהלת ז', י). לנוכח הנטייה במחוזותינו לנבואות טכנו-אוטופיות מהסוג של הזוג אלמוג, אולי כדאי להוסיף – אל תאמר מה יהיה שהימים האחרונים יהיו טובים מאלה. וגו'.


אבי וולף הוא מתרגם בשירות קרן תקווה.


תמונה ראשית: באדיבות ויקימדיה,Jebulon, CC0, via Wikimedia Commons


[i] עוז אלמוג, הצבר: דיוקן, תל-אביב: עם עובד, 1997.

[ii] עוז אלמוג, פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2004.

[iii] תמר ועוז אלמוג, דור ה-Y: כאילו אין מחר, בן-שמן: מודן, 2016.

[iv] אולי הדוגמה המפורסמת ביותר בכיוון זה הינו ספרו של אלן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה, תל-אביב: עם עובד, 1989. בלום אמנם לא שמרן בעצמו אבל ספרו הזין לא מעט מהמחשבה השמרנית בנושא בעיות פדגוגיות באוניברסיטה העכשווית.

[v] סנונית ראשונה בתחום זה היא Glenn Reynolds, The Higher Education Bubble, Encounter Books, 2012. להם ניתן להוסיף את ספרו של פרופ' בריאן קפלן The Case Against Education: Why the Education System is a Waste of Time and Money, Princeton University Press, 2018, ועוד רבים אחרים.

[vi] תני פרנק, "הרבנות לא יכולה", השילוח 17 (דצמבר 2019), עמ' 33–52.

[vii]Avi Woolf, “Intellectual Diversity is Not Enough,” Arc Digital, January 2020 .

[viii] Musa al-Gharbi, “The Sacred Project of American Sociology,” Heterodox: The Blog, May 7, 2020.

[ix] Frederick M. Hess, “Is Remote Learning Better?”, National Review, May 6, 2020.

[x] Jason Brennan and Phillip Magness, Cracks in the Ivory Tower: The Moral Mess of Higher Education, Oxford: Oxford University Press, 2019, p. 256.

עוד ב'השילוח'

גם קהילה, גם מדינה ליברלית
בית הקלפים הישראלי
ישראל והסחר החופשי בעידן של לאומנות כלכלית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *