דמיון מזרחי

ארכיון תכלת

דניאל מנדל

פורסם בגליון

תכלת 33 להורדת המאמר
 

Defending the West: A Critique of Edward Said's Orientalism
by Ibn Warraq
Prometheus Books, 2007, 343 pages

עובדה מצערת היא שאינטלקטואלים ואנשי תרבות המעזים להשמיע ביקורת גלויה על האיסלאם שמים נפשם בכפם, אפילו במערב. מסיבה זו, מחברן של יצירות נועזות כמו "מדוע אינני מוסלמי" (1995) נאלץ להשתמש בשם הספרותי "אבן־וואראק", כינוי רווח בקרב פורשים מן האיסלאם זה מאות בשנים. אבן־וואראק, מוסלמי לשעבר שנולד בהודו בשנת 1946, פועל ללא לאות, במשך למעלה מעשור, להעלאת המודעות במערב לסכנות שמציב האיסלאם הקיצוני בפני החירויות הדמוקרטיות. הוא גם מתנגד נחרץ של המגמה להימנע מבחינה ביקורתית של האיסלאם, הנובעת מאפנת התקינות הפוליטית שפשתה במערב בכלל ובעולם האקדמי בפרט. אין פלא, על כן, שספרו החדש, "להגנת המערב", מציע קריאת תיגר נמרצת על ההגות הפוסט־קולוניאליסטית ועל אביה המייסד – אדוארד סעיד.

אבן־וואראק מתמקד בספרו רב־ההשפעה של סעיד משנת 1978, "אוריינטליזם". ספר זה, שבו יצא סעיד במתקפה חריפה על המחקר המערבי של האיסלאם ושל המזרח התיכון, הניח את התשתית ל"לימודים הפוסט־קולוניאליים" – תחום מחקר אקדמי הנשען על האמונה שהמערב, על מסורותיו הרוחניות והתרבותיות, אשם בדיכוין ובניצולן של התרבויות הזרות שהיו נתונות למרותו ולהשפעתו בתקופות שונות. ביקורתו של אבן־וואראק על סעיד איננה, על כן, התנצחות אינטלקטואלית גרידא, אלא הפרכה רבת־עוצמה של מתקפה אקדמית ותרבותית המכפישה ומגַנה, זה שלושה עשורים, כמעט כל דבר הקשור למסורת המערבית.

אדוארד סעיד נולד בירושלים בשנת 1935 למשפחה פלסטינית־נוצרית אמידה ומיוחסת. בניגוד לטענות שפיזר לפני פרסום הביוגרפיה שלו, "לא במקום" (2000), הוא לא גדל בירושלים כי אם במצרים. הוא למד בילדותו בוויקטוריה קולג' באלכסנדריה, מוסד שריכז באותם ימים רבים מבני האריסטוקרטיה הערבית, ולבסוף קבע את מקום מושבו בארצות־הברית. הוא למד ספרות באוניברסיטאות פרינסטון והרווארד, ועד מהרה קנה לו מעמד של תיאורטיקן בולט בתחום הספרות ונתמנה לפרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה. סעיד נהג לציין כי למרות מוצאו, "מרבית ההשכלה שרכשתי היא מערבית, וללא ספק כך גם כל התבנית האינטלקטואלית הבסיסית שלי".

התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לצבאות ערב בשנת 1967 נתפסה כחוויה משפילה בעיני ערבים רבים במזרח התיכון ומחוצה לו. התבוסה העצימה את תודעתו הלאומית של אדוארד סעיד והוא החל לפעול יותר ויותר למען התנועה הלאומית הפלסטינית. עד מהרה הפך לדוברה האינטלקטואלי הבולט במערב ופרסם חיבורים פולמוסיים רבים, ובהם "שאלת פלסטין" (1979),"הפוליטיקה של הנישול" (1994) "וסופו של תהליך השלום" (2000). בספריו הציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, שנכפתה בידי המערב על עם מדוכא ואומלל. בשנות השבעים והשמונים, בתקופה שבה ניהל אש"ף מערכה טרוריסטית אכזרית נגד מדינת ישראל וקרא לחיסולה ולהחלפתה במדינה ערבית, ניצב סעיד לימין התנועה ומנהיגה, יאסר ערפאת. על פי הגרסה ההרואית שצייר, הייתה זו תנועת שחרור לאומית לגיטימית, בצורתה הטהורה ביותר. במסה "לחלוטין מאחורי ערפאת", שפרסם ב"ניו יורק טיימס" בשנת 1983, טען סעיד שערפאת "בנה [לעמו] מוסדות, חילק נשק והקנה תחושה של תקווה וגאווה". בהמשך דבריו הוסיף סעיד לייפות את פני המציאות:

מעבר לכך, מר ערפאת עשה שני דברים בעלי חשיבות עליונה. ראשית, הוא הפך את אש"ף לגוף מייצג באמת. אפילו אויביו ידעו שמר ערפאת והרצון הפלסטיני – הגם שאין הוא מנוסח תמיד בבהירות ובעקביות – הם, במובן מסוים, זהים זה לזה… שנית, הוא היה המנהיג העממי הפלסטיני הראשון שהציג את הרעיון שלפיו הערבים הפלסטינים והיהודים הישראלים יכולים – או למעשה חייבים – לחתור לעתיד של קיום בצוותא, על בסיס שוויוני, בטריטוריה משותפת.

ניסוח זה, שאין בו שמץ של כנות, אופייני לסעיד. בביטוי "בסיס שוויוני", לדוגמה, הוא מתכוון למדינה אחת, בשליטה ערבית. מכל מקום, חנופתו לערפאת לא האריכה ימים. לאחר שנחתם הסכם אוסלו הצטרף סעיד לקיצוניים שהוקיעו אותו ככתב כניעה של הפלסטינים לישראל. בדומה לאינטלקטואלים ערבים אחרים, הוא סבר שערפאת בגד בשליחותו האנטי־ציונית. נותר רק לתהות לאן נעלם המנהיג ה"מייצג באמת" שבו תמך עד לעת ההיא.

אף כי נהג להשמיע מפעם לפעם מילים פייסניות כלפי היהודים, אל לנו לטעות: סעיד התנגד נחרצות לקיומה של המדינה היהודית. בריאיון לעיתון "הארץ" באוגוסט 2000 אמר שלכל היותר יוכלו היהודים לחיות כמיעוט במדינה דו־לאומית: "מיעוט יהודי יכול לשרוד כפי שמיעוטים אחרים בעולם הערבי שרדו". אין זה מפתיע, על רקע ההיסטוריה של היחס ליהודים בעולם המוסלמי, שנדיבותו של סעיד לא נתקבלה בהתלהבות רבה בקרב אלה האמורים ליהנות ממנה. באחרית ימיו החריף סעיד את התבטאויותיו: הוא כינה את העיר ניו יורק "מעוז הכוח הציוני" ותמך בתיאוריות קנוניה בדבר השליטה היהודית בפוליטיקה האמריקנית. עם מותו בשנת 2003, התקשו אפילו כמה מן הוותיקים שבחבריו – שהבולט שבהם היה מבקר הספרות כריסטופר היצ'נס – לדבר בשבחו.

ועם זאת, "אוריינטליזם" גילה כושר עמידה ראוי לציון. נוסף על העובדה שהקנה לסעיד מעמד של כוכב־על אקדמי, הפך הספר את המושג "מזרחן" – שהיה בעבר מונח נייטרלי לחלוטין – למילה גסה, המציינת גזענות, קולוניאליזם ודיכוי. בראשית ספרו הצהיר סעיד:

מסופקני אם יש חולק על הקביעה שאנגלי בהודו או במצרים בשלהי המאה התשע־עשרה, למשל, התעניינותו בארצות האלה מעולם לא הייתה רחוקה ממעמדן במחשבתו כמושבות בריטיות. הקביעה הזאת שונה כמדומה לחלוטין מהקביעה שכל הידע האקדמי על הודו ועל מצרים איכשהו צבוע וטבוע או מחולל בעובדה הפוליטית הגסה – ובכל זאת    במחקר הזה על האוריינטליזם (ההדגשה במקור).

מכאן קצרה הייתה הדרך למסקנה הנחרצת: "על כן נכון לומר שכל אירופי, במה שיכול לומר על האוריינט, היה גזען, אימפריאליסט ואתנוצנטרי כמעט כליל".

בעקבות הצלחתו מרחיקת הלכת של "אוריינטליזם" הפך סעיד לאיש רוח מבוקש ומצוטט, שרעיונותיו זכו להתפרסם בקביעות במעוזי הזרם המרכזי של התקשורת, דוגמת ה"ניו יורק טיימס", ושספריו היו לנכס צאן ברזל בתכניות הלימודים האקדמיות. כתוצאה מכך, קיבלו לימודי המזרח התיכון אופי פוליטי חריף – מגמה שסעיד קידם, כמובן, בברכה. הרטוריקה הרגשנית ואף האישית שבה השתמש נגד יריביו לא פגעה ולו במעט בפולחן האישיות שצמח סביבו. לאחר מותו הוקמה קתדרה על שמו באוניברסיטת קולומביה – בעזרתם האדיבה של אילי הון סעודים.

כותב הספר

אבן־וואראק אינו הראשון המותח ביקורת על עבודתו של סעיד ועל השפעתו על העולם האינטלקטואלי. אף ש"אוריינטליזם" זכה לפופולאריות עצומה באקדמיה, היו כמה מזרחנים ידועי־שם, בעלי נטיות פוליטיות מגוונות, שדחו את רעיונותיו של סעיד כבר לפני שנים רבות והפריכו את טיעוניו – מלומדים דוגמת ארנסט גלנר, אלברט חוראני, ניקי קדי, מלקולם קר, ברנרד לואיס ומקסים רודינסון. רוברט ארווין, מזרחן ידוע, פרסם את ספרו הביקורתי "ידע מסוכן: המזרחנות ותסכוליה" בשלהי שנת 2006, בשעה שאבן־וואראק עמד להשלים את חיבורו. עם זאת, יש להעריך את העבודה החלוצית ברובה שמציע אבן־וואראק בתחום זה, ובייחוד את המסה הארוכה "אדוארד סעיד והסעידיסטים", שהועתקה בשינויים קלים והפכה לחלק הראשון בספרו.

מבחינתו של אבן־וואראק, עבודתו של סעיד נגועה בזדוניות ממש. לדידו, סעיד הוא שהניח את היסודות לרלטיביזם התרבותי והמוסרי של האינטלקטואלים המאשימים את המערב בתוקפנות ובאימפריאליזם ובה בעת מנקים את המזרח מכל אחריות לכשליו ולחסרונותיו. התיאוריות של סעיד, כך סבור אבן־וואראק, מעניקות גיבוי ותמיכה למתקפתו של האיסלאם הקיצוני על החירויות הנהוגות במערב.

אבן־וואראק מקדיש את ספרו לחשיפת הליקויים במסכת שמגולל סעיד. המסורת המזרחנית עצמה מפריכה, לדבריו, את טענתו המרכזית של "אוריינטליזם", שכן סקירה יסודית של אותה מסורת מוכיחה כי אין היא מבוססת כלל ועיקר על רימום המערב וכוחו האימפריאלי. אבן־וואראק גם יוצא להגנתן של יצירות אמנות מערביות המתארות את המזרח; יצירות אלה מגלות, לדעתו, פתיחות תרבותית מרשימה, העומדת בסתירה גמורה לתמונה שמציירת התיאוריה הפוסט־קולוניאלית של סעיד.

את ניסיונו השיטתי להפרכת הטענה שהמחקר האוריינטליסטי הוא במהותו סוג של אימפריאליזם תרבותי פותח אבן־וואראק בסקירה ממצה על מזרחנים בולטים, שתולדות חייהם ועבודתם מוכיחות באופן נחרץ שאין כל יסוד להאשמתם בגזענות ובאימפריאליזם. הוא מזכיר, לדוגמה, את מחקריו של המזרחן הבריטי סיימון אוקלי, שחי בסוף המאה השבע־עשרה ובראשית המאה השמונה־עשרה ונודע בלמדנותו המרשימה, שבאה לידי ביטוי בספרו "תולדות המוסלמים" (1708). הוא מציין גם את סר ויליאם ג'ונס, בלשן בן המאה השמונה־עשרה, שהניח כי קיים קשר לשוני בין הבריטים להודים; את סטמפורד ראפלס, איש המנהל האימפריאלי הבריטי, שחשף ושימר עדויות ארכיאולוגיות לנוכחותו של הבודהיזם באי האינדונזי ג'אווה, לפני שנמחה בידי הכובשים המוסלמים במאה השלוש־עשרה; ואת סר אוסטין ליירד, מלומד בן המאה התשע־עשרה, ששיבח את התורכים שפגש במסעותיו באנטוליה על אדיבותם ועל הכנסת האורחים שלהם. ליירד גם תיאר את הגורמים להתנגדותם של ההודים לשלטון הבריטי בארצם במונחים שאינם מאפשרים לסווגו כסנגורו של האימפריאליזם.

אבן־וואראק מציג גם רשימה מכובדת של מחברים, מתרגמים ופילוסופים בני המערב שהעדיפו את האיסלאם על פני הנצרות. הדת המוסלמית צדה את לבם משום שהייתה חופשית יחסית מכוהנים ומשלטונן של דוֹגמות. אבן־וואראק מזכיר, לדוגמה, את איגנץ (יצחק) גולדציהר, יהודי הונגרי שסעיד חשבו בטעות לגרמני, שהיה "פרשן אובייקטיבי, אבל תמיד אוהד" של האיסלאם, שתיעב מיסיונרים נוצרים ובשלב מסוים אף היה משוכנע עמוקות שאינו אלא מוסלמי. פטר מרטיר ומישל דה־מונטיין כתבו על תרבויות לא־אירופיות בכבוד ובאהדה וגינו את האירופים שכבשו אותן באכזריות. סעיד התעלם כמעט לגמרי מהוגים אלו – קרוב לוודאי משום שעל פי תפיסתו אנשים כאלה פשוט לא יכלו להיות בנמצא.

מנגד, כמה מזרחנים זכו מצד סעיד להערכה רבה, אפילו להערצה. היו אלה חוקרים שהטרימו, לדבריו, את השקפותיו ותמכו בהן. שניים מהם הם ריימונד שוואב האוטודידקט, מחבר הספר "התחייה המזרחית" (1950), וריצ'רד סאותרן, חוקר ימי הביניים מאוניברסיטת אוקספורד. אבן־וואראק תמה על הקרבה שחש סעיד כלפי חוקרים אלו, שהיו רחוקים מרחק רב מעמדותיו ושיבחו לא פעם את המזרחנים שהוא עצמו השמיץ – מלומדים כמו ויליאם ג'ונס, שהעז להשתמש בשיטות המדעיות הבסיסיות של "סיווג, מיון והשוואה", שסעיד, בעקבות מישל פוקו, ראה בהן אמצעי כוח ושליטה.

משונים באותה מידה, טוען אבן־וואראק, הם השבחים שחלק סעיד ללואי מאסיניון, צרפתי חוקר איסלאם שגילה הערצה פטישיסטית לרוחניות המזרחית – יחס שסעיד נהג לגנות מכל וכל. אולי נוכל למצוא לכך הסבר כלשהו באיבתו של מאסיניון לתרבות המערבית, איבה שתוארה היטב במסה מאת אלי כדורי (הנמנה אף הוא עם כוחות החושך, מבחינתו של סעיד). אבן־וואראק מזכיר את האנטישמיות הארסית של מאסינון, אך לא במידה מספקת. ראוי היה שיתארה ביתר פירוט, ובייחוד את אמונתו של הצרפתי שהמערב בכלל והיהודים בפרט החדירו אל העולם הערבי הטהור את הבנקאות, את הפיננסים – וגם את ההומוסקסואליות (השקפות אלו של מאסיניון, מספר אבן־וואראק באירוניה, לא מנעו בעדו מלהשתמש בשירותי המין של קטינים בבתי בושת ערביים).

עוד היבט שאבן־וואראק אינו בוחן לעומק הוא הבלעדיות שתבע סעיד בתחום ביקורת התרבות של המזרח. סעיד ניכס לעצמו לחלוטין את הזכות לביקורת הזאת, ובה בעת גינה אותה כאחד מהיבטיו השטניים של האוריינטליזם. בספרו "תיאור האיסלאם" (1981), לדוגמה, תקף את ברנרד לואיס על שהציג את החברות המזרח תיכוניות בנות זמנו כחסרות סקרנות אינטלקטואלית. ואולם, לאחר עשור ומחצה כתב סעיד דברים דומים בספרו "השלום ותסכוליו"(1996). אבן־וואראק כותב שלמרבה האבסורד, התגלתה דווקא הביקורת שמתח סעיד על העולם הערבי כבלתי מבוססת. סעיד טען, למשל, שאין בעולם הערבי כתבי עת מדעיים אמינים העוסקים בלימודים ערביים. אבן־וואראק מספק לקוראיו בשמחה רשימה של כתבי עת כאלה.

אבן־וואראק אינו ממעיט בהערכת חולשתה היחסית של התרבות האינטלקטואלית בעולם הערבי. בספרו יש שפע של ראיות ברורות לחולשה זו, הן מן העבר והן מן ההווה. "גם לאחר שמונה מאות שנות נוכחות מוסלמית בספרד", כך הוא כותב, "אנו יודעים רק על מסמך אחד ויחיד המצביע על עניין מוסלמי כלשהו בשפה אירופית". אבן־וואראק מצטט גם את דו"ח הפיתוח האנושי הערבי לשנת 2003, שפורסם במסגרת תכנית הפיתוח של האו"ם, הקובע כי מספרם הכולל של הספרים שתורגמו לערבית באלף השנים האחרונות נמוך ממספר הספרים שתורגמו לספרדית בשנה אחת; עוד נזכר בדו"ח שביוון, שמספר תושביה עומד על כאחד־עשר מיליון, מתורגמים מדי שנה פי חמישה ספרים מאשר בעשרים ושתיים המדינות הערביות, שאוכלוסייתן מונה כשלוש מאות מיליון בני אדם.

שורשיו של חולי זה, טוען אבן־וואראק, נעוצים בעבר האיסלאמי. הוא מצטט את ברנרד לואיס – פשע חמור בעיני תומכיו של סעיד – שהראה בספרו "הגילוי המוסלמי של אירופה" (1982) כי האיסלאם הפגין ככלל חוסר עניין אינטלקטואלי בקשריו עם המערב. עם זאת, אבן־וואראק אינו פוטר את המערב מאחריותו לשקיעתם של לימודי המזרחנות. הוא מצביע במיוחד על השחתתם של המוסדות להשכלה גבוהה, המקדמים בברכה את סכומי העתק שמרעיפות עליהם מדינות עשירות בנפט, כמו ערב הסעודית וקטאר. תרומותיהן של מדינות אלו אינן מיועדות לקדם ידע לשמו; הקתדרות שהן מבקשות להקים באוניברסיטאות חשובות באירופה ובארצות־הברית נועדו להשליט עמדה פרו־איסלאמית על השיח האינטלקטואלי המערבי – והתיאוריות של סעיד משמשות אותן במשימתן.

אבן־וואראק מסיים את ספרו בהפרכה מלומדת של התקפתו של סעיד על הספרות ועל האמנות המערבית, שהיו לדידו של האינטלקטואל הפלסטיני שותפות מלאות במפעל האימפריאלי. אבן־וואראק מנתח, לדוגמה, את טענתו האבסורדית של סעיד כי ג'יין אוסטן תמכה בעבדות – וזאת בהתבסס על אזכור יחיד של בעל עבדים ברומן "מנספילד פארק "(1814). סעיד התעלם מן העדויות לכך שאוסטן ככל הנראה התנגדה לעבדות – כפי שעולה אפילו מאותו הקטע שהוא מצטט – והוקיע אותה בעצם על שהעזה להזכיר בספריה יזמות קולוניאליות. ניתן היה לצפות מפרופסור לספרות אנגלית לקריאה קפדנית וקשובה יותר.

בתחום האמנות, אבן־וואראק מדגיש במיוחד את פתיחותו התרבותית של המערב ואת סקרנותו לגבי תרבויות אחרות. אמני ונציה וגנואה חשפו, לדבריו, את המזרח בפני עיניים מערביות. יצירותיהם התבססו על התבוננות דקדקנית באתרים האוריינטליים שבהם ביקרו סוחרים יורדי ים שבאו מערי־מדינה אלו. אמנים כמו ויטוריה קרפצ'יו וג'ובאני בליני לא עיוותו או השפילו את המזרח ביצירותיהם; נהפוך הוא, הם תיארו אותו מבעד לנקודת מבטם כאמנים בקיאים ומנוסים. אחד ההיבטים המעניינים שמתאר אבן־וואראק הוא החותם שהותירה האסתטיקה המערבית עצמה בסגנונות האמנותיים באזורים שונים במזרח – למשל, ההשראה הניכרת ששאבו יצירות פרסיות מן המאה השבע־עשרה ואילך מן התרבות האיטלקית. אבן־וואראק מגלה חוסר סובלנות מוצדק כלפי טיעוני תלמידיו של סעיד, המתייגים באופן אוטומטי כל השפעה מערבית על המזרח כגילוי של שתלטנות או התנשאות אימפריאלית.

עטיפת הספר

אבן־וואראק נמנע מלהעלות השערות באשר למקורות איבתו של סעיד כלפי המזרחנות והמערב בכלל. ספרו מבקש להפריך את תקפות טענותיו של סעיד, אך אינו תוהה על סיבותיהן. לקורא נותר רק לתמוה מדוע סעיד – בן טובים, שרכש את השכלתו באוניברסיטאות אמריקניות מן המעלה הראשונה והפך למערבי כמעט לחלוטין – בחר ללכת בדרך זו. אני סבור שסעיד, אולי בדומה לאנשי רוח יהודים מסוימים, חש עוינות ודחייה – אמיתיות או מדומות – מצד החברה המאמצת, והגיב במתקפה חסרת רחמים על תרבותה ובהסתערות על מעוזיה הספרותיים. ניתן להניח כי סעיד סבל גם ממידה מסוימת של רגשי אשם. בניהן של קבוצות מיעוט הנוחלים הצלחה מקצועית נוטים לפתח במרוצת השנים מודעות לזרותם, כשהם מבינים שקבוצת הרוב אינה מקבלת אותם באופן מלא אל שורותיה. המצב הקיומי הבסיסי שחווה סעיד – כאינטלקטואל הנע בין יבשות ותרבויות, מלווה בתחושה עמומה של תלישות – אינו חדש, ומאפיין אנשי רוח מאז ומעולם. חבל אפוא שסעיד מצא פורקן לתחושותיו בדרך כה הרסנית, כשהוא משקיע את כל מעייניו בערפול אוצרות הקאנון הספרותי והמדעי במקום בהבהרתם. ספרו של אבן־וואראק מציע תשובה נחרצת למורשת ההרסנית הזאת ולקריאת התיגר שלה על המערב.


דניאל מנדל הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת מלבורן ומנהל המרכז למדיניות מזרח תיכונית של ההסתדרות הציונית באמריקה.


תמונה ראשית: מתוך bigstock

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *