29487

דרושים: סולמות

אל השיח הציבורי שלנו, הנגוע בדמגוגיה ובדמוניזציה, יש להשיב בהקדם את המילה המגונה פשרה

משהו רקוב בדמוקרטיה הישראלית. הדבר ניכר, כצפוי, ברֵיח.

סוגיית מבנה הממשל נמצאת במרכז השיח הישראלי בימינו. סוציאליסטים וקפיטליסטים, ליברטריאנים וקולקטיביסטים, כולם מדברים באופנים שבהם יש לתקן – לא, להציל – את הדמוקרטיה הישראלית. אלו טוענים בדבר הגברת המשילות, אלו מבקשים לחזק את "שומרי הסף", יש הדורשים לבצר את הרשות השופטת ויש הקוראים לקדם דמוקרטיה ישירה. אף השמרנים אינם טומנים ידם בצלחת (כפי שניכר מבין גיליונות כתב עת זה). ולהם, מלבד המלצות לשיפור הסדרים חוקתיים, ישנה מנטרה נלווית, שכל כמה שיחזרו עליה לא יהיה זה מיותר לשיר אותה שוב: להסדרים חוקתיים משמעות מוגבלת, אם לא דלה, בהיעדר תרבות תומכת המחשקת אותם. לכל הסדר תימצא פרצה. כל הליך ניתן להתעוות. כל סמכות אפשר לנצל לרעה. גם המשטר הדמוקרטי המשוכלל ביותר לא יגשים את תעודתו בלעדי תרבות דמוקרטית שתנתב את התנהלותו.

ישראל של ראשית האלף השלישי היא דוגמה מובהקת לכך. על דרך השלילה, לצערנו הרב.

דמוקרטיה היא צורת משטר שנוצרה מתוך הצורך להגשים את מה שרוג'ר סקרוטון כינה "פוליטיקה של פשרות". מתוך ההיסטוריה המדממת של מלחמות הרפורמציה בארצות אירופה, ביניהן ובתוכָן, נולד הכורח בפוליטיקה אחרת, המקיימת שלום, יציבות ושגשוג. אלו יתאפשרו רק במצב שבו חברי הגוף האזרחי תופסים את עצמם כבעלי זיקה ואחריות הדדית למרות המחלוקת; בו פרטים וקבוצות חלוקים בדעותיהם רואים ביריביהם הפוליטיים המרים שכנים ורֵעים החפצים איש בטובת רעהו. הפוליטיקה של הפשרות באה לרשת את הפוליטיקה של ההכרעות, שאפיינה את ימי הביניים ושמלחמות האזרחים הדתיות הצטיינו בה; פוליטיקה של צדדים ניצים שחובתם להכריע בכל מחיר את האויב הרשע שמולם. המוסדות שגובשו כדי לנהל פוליטיקה של פשרות היו בין היתר הפרלמנט, שלטון החוק ודוקטרינת הזכויות. לא עוד חתירה להכריע, לדחוק החוצה ולדכא את האחר הפוליטי. לא עוד שלהוב יצרים, ליבוי סכסוכים והליכה על כל הקופה. כך נולדה הדמוקרטיה המודרנית.

מגפה רעה משתוללת בדמוקרטיות המערביות: תרבות הפשרות הולכת ומפנה את מקומה לתרבות של הכרעה. זוהי הרוח במפלגות, אך גם בארגוני החברה האזרחית, בחוגי האינטלקטואלים, ובשיעור הדבקה גבוה גם בקרב האזרחים עצמם. ישראל הצעירה, הגם שהייתה דמוקרטיה בוסרית, ידעה ימי מזג אחר. אפילו היה לו למזג זה בגוון הישראלי שם מיוחד, שהמתרגמים מתקשים למצוא לו חלופה בלעז: "ממלכתיות". אולם הרוח רעה הנושבת בעולם סחפה אותו מאיתנו. היום נדמה שהמכנה המשותף לכולנו הוא שעל כולנו ייאמר שאנו מחריבי הדמוקרטיה וגוזרי האבדון על המדינה. כולנו מסוכנים, והכרעת המסוכנים היא שם המשחק.

נכון להיום, אנו עוד משחקים את משחק ההכרעה בכלי המשחק הדמוקרטי, שאינם לפי מידותיו. ההתנהלות של נבחרינו היא רצף של שימוש בכלי המשחק באופן הנוגד את רוח המשחק. חוקים פרסונליים, מחטפים, דו-פרצופיות, אכיפה בררנית, הדלפות ומניפולציות. לכל עיוות כזה יימצא צבא של אינטלקטואלים, עיתונאים ואנשים מן השורה שיֵדעו לטהרו בק"נ טעמים כאשר הוא מניב נקודות לזכותם, ולהוקיעו ברעם ובזעם קדוש כאשר יריביהם מפגינים אותו. שלם מבחוץ, אך רקוב מפנים. כשר – אבל מסריח.

על שלושה פשעי ישראל

שינויים בשיטת המשטר הם עניין לא פשוט להניע, ועדיין – זהו האתגר הקשה פחות. שינוי בתרבות הפוליטית – שינוי החייב להתרחש ברמת האזרח – הוא עניין קשה לאין ערוך. אולם אם ברצוננו לשמור על הטוב שהדמוקרטיה מבקשת להבטיח, על השלום, היציבות והשגשוג, עלינו להקדיש את כוחנו למאמץ הזה. פתרון אין בידי להציע כאן, אף לא אדע להקיף את הבעיה במלואה. אך נדמה לי שאני מזהה שלושה אפיונים של התרבות הפוליטית הישראלית, שעלינו להיות מודעים להם ולהתגבר עליהם אם חפצים אנו להיטיב אותה.

ראשונה היא הדמוניזציה. תרבות המחלוקת הישראלית מושתתת על הקביעה שהיריב הוא איום קיומי, לא פחות. עם איום קיומי לא ניתן להתפשר. עם גורם מאיים לא יושבים. הדמגוגים האחראים לאינפלציה הרטורית בשיח הישראלי, שבו כל מתחרה הוא נבל אכזר בשחור-לבן (אם לא בן דמותו של מישהו משנות השלושים של המאה הקודמת), אולי מפמפמים את סחורתם מטעמים אופורטוניסטיים; אך המסר שלהם נשמע ומופנם ברצינות. אנחנו או הם. רק לא הם. פחד ותיעוב מניבים תשואות מהירות, אך הם גם מכשירים את כל האמצעים הנלוזים, וסותמים את הגולל על האמצעים המועילים שאליהם כיוון המשורר. טיפוס על עץ שאי אפשר לרדת ממנו הוא כשלון פוליטי פר אקסלנס. והנה, הנוף הפוליטי הישראלי הוא יער של פוליטיקאים תקועים על עצים, העסוקים במלוא המרץ בהלהטת הרוחות והגבהת הלהבות.

שני הוא המאבק. פרדיגמת המאבק, ששורשיה ככל הנראה במאבק המעמדות מבית האידאולוגיה המרקסיסטית, היא הפרדיגמה היחידה שדרכה מתווכת הפעילות הפוליטית והאזרחית שלנו. מאבק היא המילה הנפוצה ביותר בלקסיקון הפוליטי. מסוגיות היסוד של החברה הישראלית ועד לנושאי מיקרו מדיניות ברמת בית הספר השכונתי: כל דבר הוא מאבק. כל עשייה ציבורית בנויה על ההנחה שהדרך אל הטוב עוברת בלחימה נגד שוחרי רעתנו שבתוכנו. זהו המודוס אופרנדי. עולם שאינו מכיר ברצונות שונים לגיטימיים. עולם שאין בו רצון טוב, שותפות ופיוס.

שלישי הוא הסופיזם. משחק הוגן בנוי על שפה משותפת. לא ניתן להתחרות בצורה מוסכמת, כאשר תוכנו של המושג "עבירה" משתנה ומפורש מחדש בהתאם לנסיבות המשרתות כל קבוצה. אולם כך הוא גורלו של כל מושג האמור לשמש אותנו לליבון מחלוקותינו הפוליטיות. שאיפה ראשונה במעלה למי שחפץ בדיון הוגן ושוויוני היא מינוח ברור ועקבי. אך הרוח השולטת אצלנו לא מבקשת דיון הוגן, אלא דיון מוטה מראש לטובת צד אחד. לשם כך, כל מושגי היסוד מפורשים ומוגדרים מחדש עד לזרא על מנת שיכילו בתוכם מראש את העמדות שהדובר מבקש לקדם.

כאן, יש לומר בכאב, הרוח נושבת גבוה מלמעלה, ממגדל השן. "תאורטיקנים" למיניהם נחלצים לחשוף את מובנו "האמיתי" של כל מושג שנעשה חשוב בשיח. הדמוקרטיה, הליברליזם וזכויות האדם נפלו זה מכבר חלל לדפוס הזה. היום, אנו רואים כיצד תהליך זה מתרחש לנגד עינינו ביחס למושגי המשילות, האמון ושלטון החוק. הוויכוח לא מתנהל באמצעות ליבון – בליבון אפשר להפסיד! – אלא בלהטוטים תחביריים. ממילא, הוא לא מסתיים לעולם. כל אחד מתבצר בהצדקותיו ורוחץ בניקיון כפיו. שיח חירשים מבחוץ ותיבות תהודה מפנים. קוהרנטי, אך מזויף.

הרי לכם בן התרבות הפוליטית בישראל: פירומן לוחמני ותחמן. שלושה פשעים בוהקים בימינו במרוכז על פני שלוש מערכות בחירות, בואכה רביעית – אפילו לאור ההתפתחויות האחרונות.

לא יעזור נס, וגם לא אסון

לעם ישראל שורשים עמוקים ועתיקים בהרבה מתרבות ההכרעה המתחדשת. האחווה שאנו יונקים בחלב אימותינו זה שלושת אלפי שנים אינה מתפוררת מהרה. עוד ישנו פער מבורך בין השיח המוביל אותנו לבין האינטואיציות והרפלקסים היסודיים שלנו. אך לא לעולם חוסן.

אנו הישראלים אוהבים לחשוב על עצמנו כווכחנים מפולגים בשגרה, אך ברגעי האמת – בפרוץ המלחמה, בהתרגש האסון – אין לכידים מאיתנו. כשהתותחים רועמים, המחלוקות שותקות, ואנו עם אחד. ובכן, הנה לכם מנטרה שמרנית נוספת: לעולם אין לקחת דבר טוב כמובן מאליו. ההזנחה והניוון יחריבו הכל. ייתכן שאנו עדים לכך בימים אלו ממש.

אין בינינו אדם שראה בחייו משבר מהסוג הפוקד אותנו היום עם פרוץ מגפת הקורונה העולמית. בימים עברו, הייתה מוקמת בימי משבר כאלה ממשלת אחדות אפילו בכַהֵן ממשלה יציבה – קל וחומר כשאין ממשלה נבחרת כלל. בעיתות מלחמה, הייתה האופוזיציה ניצבת לצד הקואליציה ומגבה את מאמציה, ומותירה את הביקורות ואת ועדות החקירה לאחרי כן. בישראל 2020, מנהיגינו נותרים על עציהם גם כשהאדמה בוערת. הם ממשיכים במאמציהם לתמרן את כללי המשחק בתקדימי תחכום ושפל כאילו לא קרה דבר. הם מכפילים את מאמציהם וממנפים את האסון כדי להשחיר עוד יותר את יריביהם, לבל יסיח האיום הקיומי הממשי שברחובותינו את דעת הציבור מכך ש"הם" האיום הקיומי "האמיתי". הם נאבקים אלה באלה, במקום לשלב ידיים במאבק חיוני נגד האויב מבחוץ. ואת הכול עוטפים במלל צדקני וברטוריקה מתוחכמת. שלא תטעו: את הקולר לא ניתן לתלות בצוואר המנהיגים לבדם. העם איתם. פני המנהיג כפני הדור.

איננו יכולים עוד לבנות על הסולידריות הישראלית. עלינו לבנותה מחדש. עלינו לכונן בישראל תרבות פוליטית חדשה-ישנה – פוליטיקה של פשרות. השינוי חייב להתחיל מהאזרח, וכל מי שיש לו קול להשמיע צריך לבטאו.

יש לנו מהיכן להתחיל. כשאחרים מלהיטים את הרוחות, התעקשו על קור רוח ונדיבות. נטשו את שפת המאבק, ואמצו את שאיפת הבניין המשותף. אל מול הלהטוטנות הרטורית, התאמצו אתם לדייק, גם במחיר ויתורים.

זוהי מטרה קשה ביותר. על פניו, כל התמריצים בעת הזו פועלים נגדה, ודוחקים אותנו להידרדר עמוק יותר אל מחוזות הקיטוב והעוינות. הריאליסט-מטעם-עצמו אולי יסנוט בי שרק שוטה נאיבי ידרוש מעצמו מידה אפילו מינימלית של הוגנות היכן שהאחרים משחקים מלוכלך. אך השוטה האמיתי הוא מי שאומר בעת הזו: "אם אינך יכול להם, הצטרף אליהם!"; כי בסוף הדרך הזאת, כולם מפסידים. פוליטיקה של פשרות אין משמעה להגיש את הלחי השנייה. דמוקרטיה בצורתה הראויה היא תרבות של מתחים ומחלוקות שלעולם אינם מוכרעים לחלוטין, והאזרח הטוב הוא זה המקדם בנחרצות את תפיסותיו במרחב הפוליטי. אך רק אם נדע להסתכן בהפסדים ובוויתורים כיחידים, כארגונים וכמפלגות, נוכל לנצח בטווח הארוך כעם.


תמונה ראשית: צולם ע"י חיים צח, באדיבות לע"מ

עוד ב'השילוח'

עונת הברווזים
אמונה בקומת אדם
תולדות הימין הכלכלי החרדי

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *