האבן של לנה

האבן של לנה

תום בייקין-אוחיון

פנק, 2025 | 392 עמ'

זהו כמדומני רומן ישראלי ראשון ויחיד על מלחמת רוסיה נגד אוקראינה. תום בייקין-אוחיון מספר בו את סיפור ימיה הראשונים של המלחמה כפי שעברו על לָנָה (סווטלנה), עורכת דין בת ארבעים ומשהו, תושבת העיר צ'רניהיב שבצפון אוקראינה, בת-דודתה של אשתו. זהו אם כן סיפור אמיתי, שפרטיו מושלמים מטבע הדברים מן הדמיון. צ'רניהיב הסמוכה לגבול עם בלארוס, ויושבת על הציר הראשי משם לקייב, הופצצה ונכבשה לזמן קצר בתחילת המלחמה ממש.

סיפורם של הימים ההם מובא אפוא מנקודת מבטה של אזרחית בעיר המותקפת. לנה, אם יחידנית, חיתנה את בנה היחיד בתאריך היפה 22.2.22, שבו נכנסו כוחות רוסיה למחוזות מזרח אוקראינה "לשמירת הסדר" – עובדה שנשתכחה מרוב הרשומות, גם מספר זה, מאז הפלישה ה"רשמית" ב-24 באותו חודש. לנה מצאה מקלט במרתף של מגדל מגורים בבנייה, ובמהלך השבועיים שלאחר מכן הגיעו אליו עוד חוסים רבים. כעבור כשבועיים מולטו רובם, והיא ביניהם, אל גבול רומניה, והיא עצמה המשיכה משם לגרמניה.

מוקד נוסף הוא בית סבה של לנה, בכפר סמוך. הבית נשרף בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה ויושביו נטבחו. הסב ששרד בנה אותו מחדש, ועתה מצאו בו מקלט כמה מבני המשפחה, ביניהם הוריה של לנה. הם התעקשו להיאחז במקום גם כשלנה ובנה ברחו מאוקראינה. בעת בריחתה נודע ללנה על שריפת הבית בידי הרוסים הנסוגים.

אכן, הרבה מעבר לסיפור האישי מעורר-ההזדדהות של הגיבורה ויקיריה, הרומן מיטיב להציג את המורכבות ההיסטורית האבסורדית לפעמים של הסכסוך בין אוקראינה לרוסיה, סכסוך שמוטיב ההאשמה ב"נאציזם" שזור לאורכו. אוקראינה היא גרעינה המקורי של ממלכת רוס, שהפכה לבת חורגת, מושא התעללות, של רוסיה הסובייטית. אוקראינה מוצגת כארצם של כל עממיה העתיקים, בכלל זה היהודים, וכמאהבת-משנאת של רוסיה. באנקדוטה אחת בספר, האוקראינים לא מאמינים, גם כשאיומי הרוסים מפורשים, שאחיהם-למחצה יילחמו נגדם; באנקדוטה אחרת, בת-כיתתה של לנה שגרה ברוסיה מנתקת לה את הטלפון כי אינה מוכנה לדבר עם נאצים.

העשרה מרובה לגבי ההיסטוריה של אוקראינה ושל הסכסוך, ולגבי הפולקלור האוקראיני המיטיב לשקף את יחסי האם-החורגת עם רוסיה, מוגשת בספר הזה בעזרת שלל תרגילים ספרותיים הפולשים אל סיפורה של לנה ואל המקלט. החוסים במקלט מספרים אגדות-עם, והמספר עצמו שולף עוד ארנבים מכובע הקסמים של מסורת הספרות האוקראינית והרוסית: פרק הכתוב בעקבות שיר-עם, ד"שים מסגנון התרגום העברי הישן לספרות הרוסית, ודמויות צדדיות המייצגות בשם וברמיזה גיבורים ידועים מהרומאנים הידועים. כל אלה מוסיפים לרומן גם חיים וצבע וגם ידע.

הללו מעשירים את המורכבות של סיפורה של אוקראינה – ובאותה שעה מחזקים את הקו הרעיוני הבלתי-מוסתר של הספר, שהוא פשוט למדי, אם גם מוצדק: לנה עצמה, ועוד יותר ממנה המסַפֵּר, מתעבים את הקומוניזם, את רוסיה, את הלאומנות ואת המלחמות, אולי אפילו בסדר עולה. סיפורה של אוקראינה מסובך אך גם פשוט, ומבחינה זו הספר מגויס: אוקראינה היא הצד הטוב, והליברלים האוניברסליסטים שבתוכה הצד העוד-יותר טוב. המחבר עושה בחוכמה, מבחינת מימוש יעדו זה, כשאינו פוסח על המסורת האנטישמית של הארץ הזאת, ובפרט על זכר אכזריותם של הקוזקים, הלוחמים הלאומיים של אוקראינה, כלפי היהודים; הוא לא מתחמק, אלא נוגע ומשקיט, מתייק במגירה המתאימה.

רבע לסוף הספר, אחת הדמויות מספרת על ספר שהיא קוראת שברבע האחרון שלו צריך פתאום להכיר דמויות רבות חדשות, וכמה שזה מייגע. זה קורה בדיוק באותו מקום בספר הזה, כשמתחילה הבריחה. משם גם מתמעטות הסטיות המבורכות מסיפור המעשה. בכך מפגין בייקין-אוחיון לא רק הומור וביקורת עצמית, אלא גם יכולת תחבולנית להפוך לימון ללימונדה. בנתח זה בספר, שאולי הוא פחות עסיסי מקודמיו, המחבר גם מפתח יפה, בצורה מרגשת אפילו, את מוטיב האבן שהופיע בכותרת, ושעד כה התארח בעלילה פעם אחת, כשאבן נפלה באחת ההפצצות בדירתה של לנה והיא כמעט זרקה אותה על חייל רוסי. וכך, בסיכומו של דבר, נמזגים יחדיו כישרון סיפורי, סיפור אמיתי בן זמננו ולהט מוסרי ויוצרים רומן המעמיק את אחיזתנו בזמן שאנו חיים בו.