האתגר ההגותי של המכינות

בתגובה ל"מנהיגות ציונית: ההבטחה של המכינות" מאת יניב מזומן

המאמר של יניב מזומן מספק סקירה היסטורית ורעיונית תמציתית ואיכותית על מפעל המכינות הקדם-צבאיות ומהווה שער כניסה מצוין אליו. יניב והמכינה שהקים בקיבוץ בית-גוברין היו גם שער הכניסה שלי לעולם המכינות. לימדתי במכינת לכיש–בית-גוברין עוד בשנתו הראשונה של יניב כראש מכינה, לפני עשר שנים. מאז אני מלווה את עולם המכינות בעיקר כמורה לפילוסופיה במכינת בני-ציון בתל-אביב ובמכינת תל"ם ביפו.

המכינות הקדם-צבאיות הן גופים מחנכים מהמעולים שידעה הארץ היקרה שלנו. אבל את המשימה שיניב מזומן מטיל עליהן לא יכולים לבצע גופים מחנכים בלבד. דרושה לנו הגות חדשה. וההגות הזאת, ככל מפעל הגותי רציני, דורשת הגדרת מטרות, תקצוב ואנשים בעלי שיעור קומה מספיק כדי ליצור אותה ולשאת באמצעותה את הנוער הנפלא הזה אל תפקידי המנהיגות שראשי המכינות מייעדים לו. למעשה, החיסרון הזה הוא חיסרון שלנו כחברה וטעות אנושית קלאסית: אנחנו רגילים לספק לבעיות של היום את הפתרונות של אתמול. בתגובה קצרה זו אני מבקש להסביר שהאתגר שאיתו מתמודדות המכינות (והחברה שלנו בכללותה) הוא אתגר הגותי ולא רק חינוכי, ולהציע את השלב הבא בהתפתחות עולם המכינות.

ההבדל בין חינוך להגות פשוט. חינוך עוסק בהנחלה של עולם ערכים קיים ובכלים להבאתו לידי ביטוי. הגות עוסקת ביצירת עולם ערכים שאינו קיים, בבחינה איך ניתן להביא אותו לידי ביטוי, לניסוי, תעייה, תהייה, טעייה וחוזר חלילה – עד שנולד ממנה עולם ערכים חדש וכלים חדשים לביטוי שעל בסיסם  ניתן לחנך. חינוך הוא עולם שגם אם נעשה בו בירור אישיותי או זהותי משותף, הוא נעשה על בסיס בהירות מחשבתית ונפשית של המחנך, אחרת לא יצליח או אף יזיק. במפעל הגותי, המיומנות החשובה ביותר היא האומץ להישאר במרחב לא ידוע ולא להתייאש וליפול לנוסחאות מוכנות מראש.

בניגוד ליניב, אינני יודע אם חבורה של היסטוריונים וסוציולוגים מסוף שנות השמונים, תהא הבמה שקיבלה ב'הארץ' גדולה כאשר תהא, היא-היא הגורם לאובדן הדרך הציונית שחשים רבים וטובים מבני הנוער. אני מעדיף להישיר מבט כואב אל הציונות עצמה, זו שלא ידעה מה לעשות עם המדינה לאחר שזו קמה, זו שהתעלמה מהיהודים עולי ארצות האסלאם ומתרבותם (בלשון המעטה) ויצרה כאן מנגנונים מסואבים שעד היום אנו נלחמים להיחלץ מאחיזתם, ועוד בעיות ידועות. הפניית מבט מאשים אל "הפוסט-ציונות" חוטאת למטרתו של יניב ומשרתת אותם כוחות שהוא מזהיר מפניהם: כוחות הקיטוב, הפלגנות וה"צנטריפוגליות" המפרקת את תחושת האחדות ואת המשימה המשותפת. לדידי, הפוסט-ציונות פשוט מסמנת לנו שהציונות הישנה לא מספיקה לנו עוד; אבל לא היינו צריכים אותה כדי לדעת זאת: מספיק לדבר עם בני הנוער שלנו. עלינו להישיר מבט אל האתגר ולהציע אלטרנטיבה.

גם אם אבחנות אלו נראות שטחיות, הן מעמידות בסיס חשוב לדיון שלנו: עולם המכינות פועל כיום בשדה חינוכי, אבל בחברה הזועקת לחידושים הגותיים. המכינות הן חידוש חינוכי מדהים, אבל  השלב הבא שלהן חייב להיות חידוש הגותי. אחרת, ספק אם יצליחו במשימתן. יניב מיטיב להציג את המטרה של המכינות הקדם-הצבאיות:

בעידן המדגיש ומחזק את ההתמקדות בפרט וברצונותיו מפתחות המכינות, בין השאר, את נכונותו של הפרט לתרום למען הכלל ולכונן חברת מופת בארץ. תלמידי המכינות הם צעירים וצעירות העסוקים בחיפוש אחר מענה לשאלות הניצבות לפתחה של החברה הישראלית, במטרה לגבש את זהותם האישית ולהעניק עוגנים ערכיים לחייהם. הם עוסקים בשאלות גדולות: מהי אותה חברת מופת? מה יהיו פני היהדות בתקופה הזאת? כן חשוב לצעירים אלה להעלות גם שאלות אינדיבידואליות יותר: מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה הם הדברים החשובים לי באמת?

הדגשתי כאן את צמד "השאלות הגדולות" כדי לתהות על הראשונה. בניגוד לשאלה על פניה של היהדות, שאותה העם היהודי מברר באופן אורגני יותר או פחות כבר 4,000 שנה, השאלה "מהי חברת מופת" אינה יכולה להעמיד מסגרת לבירור זהותי של תלמידי המכינה. זוהי שאלה שיש לקבוע תשובה אליה, ולחנך את חניכי המכינה לפיה, כי לא נגיע למטרה בלי להציב אותה. ודאי שלכל מחנך או ראש מכינה יש בראש איזו תשובה לה, כיוון מסוים שהוא הולך אליו; אך אלו הן רק תשובות שבמשתמע. התשובה לשאלה מהי חברת המופת הרצויה לנו זו אינה תשובה יהודית בלבד, אבל גם לא תשובה חילונית בלבד, ולא מסורתית בלבד. לכן, אין לנו היום שום מסורת שאפשר להשאיר בידיה את השאלה הזו ולתת לה להתפתח באופן אורגני. דרושה פה הכרעה ערכית. הבירור מהי חברת מופת צריך להיעשות באופן גלוי ומוצהר, על ידי אנשים שכבר ביררו את זהותם שלהם.

שנת המכינה היא שנה אינטנסיבית מבחינה נפשית ופיזית גם לחניכים וגם לסגל, ואין היא מאפשרת את הפנאי הדרוש כדי לייצר הגות רצינית. זוהי משימה קשה שתדרוש מהעוסקים בה להחזיק מעמד באזור לא בטוח שאין בו קונצנזוס להישען עליו.

אנשי המכינות הקדם-צבאיות מכירים היטב את הקסם החינוכי המתרחש בהן. את הצעירים והצעירות המתרגשים מחדש מגילוים של טקסטים ציוניים ויהודיים, החוקרים את המבנה הפוליטי של מדינת ישראל ואת ההיסטוריה של המזרח התיכון, ועל ידי קיום חיי קבוצה אינטנסיביים מנסים באופן כן ואותנטי לבנות כאן חברה טובה יותר. את הקסם הזה אנחנו צריכים לכוון טוב יותר. הוא נולד בתגובה לשאלות קשות שבני הנוער שלנו הפנו אל עצמם ואל מחנכיהם. אבל תגובה למשבר, אין בה לבדה כדי ליצור לו מציאות אלטרנטיבית. בתשובתנו למשבר הזהותי של הנוער אנחנו מסתכנים בכך שאנחנו מחנכים לצרכנות חווייתית, כזו שרק מחליפה את חוויות קניית הבגדים או הגאדג'טים בחוויית קניית הרעיונות.

התקווה שיניב מזומן מציג במאמרו יכולה וצריכה להתממש. אבל היא דורשת תנועה חדשה של הוגי דעות ולא רק מחנכים; של אנשים שאינם כבולים לשגרת יום עמוסה של מכינה, ועם זאת הם מחוברים מספיק לשטח ולשאלות הקשות שהנוער הפונה למכינות שואל את עצמו. ניסיונות כאלה נעשו בעבר אבל לא בהיקף הנדרש כאן. אני מדמיין חיבור של אנשי מכינות ותיקים – בוגרים ואנשי צוות – עם הוגי דעות מקצועיים מהאקדמיה, פעילי שטח חברתיים ועוד, שנפגשים לעיתים תכופות במטרה ברורה: להגדיר את האתגרים ההגותיים הגדולים שלנו ולפעול כדי לספק להם תשובה.

עולם המכינות בשל לעבור מעמדה של הובלת החינוך הבלתי-פורמלי בארץ לעמדת של הובלת היצירה ההגותית הדרושה לנו כדי להיענות לאתגרים שאיש מהורינו לא שיער ושגם איש מאיתנו אינו מבין עד הסוף. אני מקווה שאני מתפרץ לדלת פתוחה. אבל אם אין זה המצב, שנת השבעים למדינה היא הזמן המתאים לפתוח אותה.


יותם אביתר הוא מורה לפילוסופיה במכינות קדם-צבאיות, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית ומנהל רשת בוגרי התיכון הישראלי למדעים ואמנויות.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *