הדרך לירושלים

הדרך לירושלים

תאולוגיה פוליטית

שמואל טריגנו

מצרפתית: אבנר להב

בזל, תשפ"ד | 132 עמ'

אולי מפני שחי ולימד בצרפת, שרוב מפעלו הספרותי בצרפתית, ושהוא נוטה להיחבא אל הכלים, רבים בישראל עדיין אינם מכירים את פרופ' שמואל טריגנו – אחד מהאינטלקטואלים החשובים ביותר החיים היום בישראל. אפשר שספרו החדש שתורגם מצרפתית 'הדרך לירושלים' יוציא אותו מעט מן הצללים ויחשוף את הגותו החשובה בתחום האקדמי שנמצא איפשהו בין פילוסופיה למה שמכונה משום מה "מדע" המדינה. הספר גדוש בידע רב, ובמונחים שהקורא הממוצע עשוי פה ושם להזדקק למקורות אחרים כדי להבינם; אך הוא ייצא נשכר מכך.

"תאולוגיה פוליטית" שבכותרת המשנה מכוון בדיוק למהות הספר: חיפוש הדרך שבה תוכל מדינת ישראל להנכיח את "נצח ישראל" בתוך חיי המדינה. מדובר בשילוב בין האימננטיות – המציאות הריבונית של מדינת לאום "נורמלית", דומה לכל מדינה אחרת – לבין הטרנסצנדנטיות המטא-פוליטית, הקוראת להזרים את "נצח ישראל" לכל תחומי החיים, לרבות האסטרטגיה הקיומית שלה.

השבעה באוקטובר היה יכול לקרות רק למדינה שאין לה אסטרטגיה קיומית, שאינה מתכוננת למלחמת השמד שאויביה הכריזו עליה השכם והערב ובריש גלי. "מול אויב שכזה", כותב טריגנו, "ישראל ה'נורמלית' לא יכלה לחזות את המתקפה שכן דמיונה כיבה את הממד הדתי ביחס שלנו כלפי האויב. יתרה מכך, מתקפת הטרור הברברית… חשפה גם את העובדה המרה שהמעצמות המערביות ידידות ישראל מעדיפות את עם הנצח במלבושי אושוויץ… אך לא במדי צה"ל".

פוגרום 7.10 מדגים באופן החריף והברור ביותר עד כמה ישראל החילונית זקוקה לסיוע מ"נצח ישראל". זה הדבר ההופך את ספרו של טריגנו לחשוב כל כך: הוא אולי הספר היחיד כיום שמציע מתווה ממשי לשילוב בין הפוליטיקה למטא-פוליטיקה, בין האימננטי לטרנסצנדנטי. ובלי השילוב הזה, ספק אם מדינת ישראל תוכל לשרוד לאורך זמן.

כדי להגיע ליעד, ל"ירושלים", יש כמה אבני דרך שאין לעקוף. אחת מהן, שטריגנו מכנה "ההיעדרות שבנוכחות", דורשת הבנה עמוקה: דווקא הסתלקותו של אלוהים מן העולם היא המאפשרת את קיומו. "אלוהים נסוג מעצמו… כדי שיתקיים העולם". במילים אחרות, העולם אינו עדות להעדר האל, אלא דווקא לעצם נוכחותו. מהרעיון הכללי הזה ממשיך טריגנו לרעיון הפרטי – הציווי "לך לך" שניתן לאברהם. מסעו אל ארץ כנען, המאוכלסת בילידים, חותר לחשוף את המסתתר מתחת לפני השטח: את ארץ ישראל, המקום שנועד לעם הנבחר. "ארץ ישראל אינה אפוא כנען, גם אם שתי הארצות מהוות את אותה הטריטוריה". זו הבחנה תאולוגית עמוקה, שאינה ניכרת בגבולות גיאוגרפיים, אלא בהבנת עומקה של ההיסטוריה המקראית.

ההבדל הזה בא לידי ביטוי בתפיסה שבה נשבה גם השמאל הישראלי, הרואה בפלסטינים את צאצאי הכנענים, בני המקום, שלהם הזכות הלגיטימית על הארץ. מכאן תצמח תאולוגיה פלסטינית חדשה, שבדומה לתאולוגיה הנוצרית, הרואה בנוצרים את 'ישראל האמיתי', מייחסת תפקיד זה לפלסטינים. לדידה, זכותם המלאה לנכֵּס את ההיסטוריה של עם ישראל.  אדמת ישראל אדמתם, הר הבית מקום מקדשם, נביאי ישראל נביאיהם וכו'. גרסה זו מוצאת לה קרקע פורייה באירופה ובארצות הברית, שם התקבלה בברכה על ידי האידאולוגיה הפרוגרסיבית, הרואה בישראל סמל מובהק של הקולוניאליסט הלבן והמקַרבֵּן. בתוך המשוואה הזו, הפלסטיני תמיד ייתפש כקורבן – בלי קשר למעשיו.

טריגנו מתאר את המצב הקיצוני הזה כ"רצח פולחני של יהודי, המלווה בהתאבדותו הפולחנית של המקריב תחת ידו של יהודי אחר": המחבל רוצח יהודי כדי להיהרג בידי יהודי אחר, בעודו מעלה על שפתיו את שם האל – מעשה שלדבריו מזכה אותו בגן עדן.

"בדרך לירושלים" חייבים גם להכיר בכך שמדינת ישראל אינה היעד הסופי, אלא תחנה בדרך אל ארץ ישראל הטרנסצנדנטית. טריגנו אינו שולל את תהליך הנורמליזציה המדיני של הציונות. להפך: כבר בתחילת הספר הוא מדגיש שמטרתו להראות כיצד "נצח ישראל מתגלה באופן פרדוקסלי במפעל הציוני". בשונה מהרב קוק, טריגנו אינו רואה בישראל ה"נורמלית" – זו השואפת להיות עם ככל העמים – את חמורו של משיח. ובכל זאת, גם המדינה החילונית היא בעיניו חלק בלתי נפרד מהתעוררות הגדולה המתוארת בחזון העצמות היבשות של יחזקאל: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם … וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

שני אתגרים מרכזיים ניצבים בפנינו לדעת טריגנו, והם עולים מהתחנות שהתווה בדרך לירושלים. הראשון: "להבחין בארץ ישראל שמתחת לכנען", כלומר לא לטעות בזהותה הרוחנית של הארץ, שכן הבחנה זו היא תנאי הכרחי לתכליתה העמוקה של העלייה לציון. והשני: "האתגר הסופי חורג מן התכלית המיידית של כינוס העם (ישראל אינה מקלט ליהודים): מטרתו היא לא פחות משיבת הנוכחות בקרב בני ישראל".

לשם כך קורא טריגנו להשקת מיזם לאומי חדש, שמטרתו לייסד "כלכלה של טרנסצנדנטיות" – סדר חדש שבו יתחדשו הרעיון של ירושלים והמסר הרוחני שהיא נושאת לבבל של ימינו. הסמכות הרבנית תשובץ כחלק בלתי נפרד מהמפעל החדש. כל אלה, לדבריו, יתכנסו לבניית "הקריה של ירושלים" – מרכז רוחני, מוסרי ופוליטי שיכול להעניק לישראל עומק קיומי חדש.