31851

הדרך לממלכתיות

בתגובה ל"ממלכתיות בעת הזאת" מאת ידידיה שטרן

ידידיה שטרן מתאר יפה במאמרו את שיח הקיטוב שחל בחברה הישראלית בשנים האחרונות, ומנסה להציע שיח חדש שיאפשר את הכלת המחלוקות. הוא מציג את שורשיו של המשבר הנוכחי בשיח הזהויות כהתנגשות בין ארבעה חזונות של קבוצות שונות – ציונית-חילונית, חרדית, דתית-לאומית וערבים אזרחי ישראל – המשיבים בצורה שונה על שאלת היסוד באשר לתכליתה של המדינה.

המחבר נוטל את רעיון הממלכתיות של בן-גוריון, שהעמיד מעל לחזונות הקבוצתיים חזון משותף – ויוצק בו תוכן חדש: הממלכתיות כשיח ומסגרת המאפשרים חיים משותפים גם לחזונות סותרים. אומנם, נקודות אחדות בחזונו החשוב של שטרן מצריכות בירור וחידוד.

כך, למשל בתחילת המאמר מביא שטרן את הדוגמה של קצין דרוזי המפקד על חיילים עולים ומראה כיצד כולם משתלבים בממלכתיות בצבא. ואכן, לחזון הממלכתיות יכולים להיכנס גם שאינם-יהודים, אם הם מעוניינים לחזק את חזון המדינה היהודית הציונית, כגון הדרוזים ברובם המכריע. אך האומנם ניתן להכליל בקבוצה זו גם את רוב החברה הערבית, שרבים ממייצגיה בכנסת מעדיפים אינטרסים של אויבי ישראל וגורמים העוינים למדינה ולערכיה?

עוד כדאי להעיר כי קו השסע העיקרי כיום במשבר הזהויות לא עובר בין הציבור החילוני לזה הדתי והחרדי אלא בתוך הציבור החילוני: בין השמאל הליברלי לבין הימין המסורתי-שמרני, שלצידו עומדים החרדים והדתיים. לצורך החידוד: בנימין נתניהו, שעומד כסמל בראש מחנה אחד, ואינו מהמחנה הדתי/חרדי.

כיצד אם כן נממש את החזון של הכלת מחלוקות בחברה באופן שיאפשר את אחדותה? מה נכון לקחת מחזון הממלכתיות של בן-גוריון בבואנו ליצור את האחדות?

ראשית, עלינו לחזק את האתוס המרכזי המלכד את כולנו, כעם שהוא כעין משפחה גדולה עם עבר משותף ועתיד משותף. כשם שהרצון לבנות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל היווה את הדבק לפני קום המדינה ובראשיתה, כך עלינו לייצר דגל וערך שכולנו מסתופפים סביבו: חיזוק וביצור העם היהודי על ידי מדינה יהודית חזקה ומפותחת.

שנית, עלינו לאפשר לכל אחד מהצדדים בשיח לדבר ולשתף בנקודות הכואבות לו בלי שיחשוש ויעבור דמוניזציה וסתימת פיות על דעותיו. צריכה להיות, למשל, לגיטימיות להתנגד לקבוצות הלהט"ב ולתמוך במעמד מועדף למשפחה המסורתית ללא חשש להיות מוקע כ"הומופוב" – ומנגד, למשל, לגיטימיות לטעון שישראל עושה עוולות לפלסטינים על ידי החזקתה ביהודה ושומרון בלי להיות מוגדר כ"בוגד".

שלישית, חינוך לאחדות. יש להטמיע בקבוצות השונות את החזון של אחדות העם היהודי כערך חשוב ומרכזי לא פחות משאר הערכים שהפרט או הקבוצה מאמינים בהם. כלומר, חלק מסל הערכים של כל קבוצה יהיה לשמור על אחדות העם. דוגמה טובה לכך, מימי קום המדינה, היא הוראתו של מנחם בגין באלטלנה לא להשיב אש, מתוך הבנה שגם אם יפסיד במאבק הזה, חשובה יותר הצלחת המאבק הכולל של העם.

רביעית, יש לקבוע כללי משחק אחידים המקובלים על החלקים השונים. כיום השמאל מנסה להשפיע בצורה בוטה ולא דמוקרטית דרך מוקדי כוח הנמצאים בידו דוגמת מערכת המשפט, הפרקליטות והתקשורת. מתוך כך, חלקים גדולים בימין מרגישים חסרי אונים: הדמוקרטיה בישראל, הם חשים, היא רק תפארת-מליצה. אתה מצביע ימין, אך הרשויות הקובעות-באמת חורצות שמאל. מנגד, השמאל הפועל באמצעות מנגנונים אלו עושה זאת, בחלקו, מתוך אמונה שאלו צעדי התגוננות חיוניים שבלעדיהם השלטון הימני והדתי יאלצם לחיות נגד ערכיהם. בשני הצדדים שכיח חוסר העקביות: מעשים נידונים כלגיטימיים או לא על פי המחנה האחראי להם, ולא על פי העניין.

חמישית, לכבד את הקווים האדומים של המגזרים האחרים במרחב: חשוב שגם כאשר יש יכולת של רוב להכריע באופן מסוים, הוא לא יגרום למיעוט להרגיש שמכריחים אותו לעבור על ערכיו. מתוך תפיסה זו למשל ניתן שלא לגייס בנות דתיות.

האם כל הזרמים יהיו מעוניינים לבצע את השילוב הזה? אפשר לשער שחלק ניכר מהמגזר הערבי ידחה אותו. עצם החזון המאחד של מדינה יהודית בעייתי בעיניו – וזה מובן, כל עוד הדבר אינו מיתרגם לטרור ולתמיכה באויבינו. הם יקבלו זכויות אזרחיות אך לא יהיו חלק משיח הממלכתיות, כפי שידידיה שטרן חילק יפה ביניהם.

ומה באשר לחרדים? רובם פתוחים יותר מפעם לישראליות, וחיבורם לשיח הזה יהיה יותר בהקשר של הגנת העם היהודי וסיוע לאחים ופחות בסגנון הציוני. מיעוט קטן בשוליים לא ייקח חלק בשום דבר שיש בו ציונים או חילונים – אך חלקים ניכרים במגזר ירצו להירתם, גם אם לא במסגרות הקיימות כגון צה"ל. יהיה צורך לסייע להם להיות חלק ולהתאים דברים לאורח חייהם, וליצור מסגרות כגון שירות לאומי בזק"א.

בציבורים החילוני, המסורתי והדתי-לאומי רוב גדול ישמח לקחת חלק אם ירגיש שיש כאן תהליך אמיתי שגם הצד השני עושה בו צעדים בוני אמון לקראתו.

ולסיום, ידידיה שטרן מפנה את הדרישה להתנהגות ממלכתית בעיקר כלפי המדינה ובעלי סמכות/כוח מטעמה וכלפי בעלי ההשפעה הציבורית, ופחות מכך כלפי האזרח. הדבר תואם את הסטת הדגש מהקולקטיב אל הפרט, ועדיין דומני שהצלחת העניין תלויה גם בהנכחת מושגי הממלכתיות והאחריות הלאומית בציבור הרחב.


חנניה שילוח הוא איש נדל"ן ופעיל חברתי, ממייסדי מיזם "עוגן לבית".


איור תמונה ראשית: מנחם הלברשטט, למאמר "ממלכתיות בעת הזאת"

עוד ב'השילוח'

תולדות הימין הכלכלי החרדי
המלחמה על הכוח
על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *