ההומני שבָּאֱמוני

לפני כשנה וחצי ראיתי בטלוויזיה את חברי 'זהו זה' שרים ביחד עם חנן בן-ארי את שירו 'יש כאן יותר מזה' (2023).

הצירוף הזה, מצד אחד, אינו מעורר תמיהה. בן-ארי הוא אחד האומנים הפופולריים ביותר בישראל היום. ואני כותב "אומנים" ולא "זמרים" לא רק בגלל העובדה הפורמלית שבן-ארי כותב ומלחין את שיריו, אלא במלוא ההתכוונות של המונח ככזה שמתאר מי שבא להגיש לזולת חוויה פנימית וחזון אישי. ואך טבעי שאומנים רבי זכויות כמו חברי 'זהו זה' יבחרו בביצוע של שיר שלו בתוכניתם.

אך מצד שני, היה בצירוף הזה מן המפתיע. בן-ארי הוא נציג בכיר של הפופ האמוני הישראלי, וחברי 'זהו זה' נתפסים כדוגמאות משוכללות לאליטת התרבות הישראלית הוותיקה והחילונית. ואכן, כמדומה שהיוזמה של 'כאן' או של גורם אחר לשדך את בן-ארי ו'זהו זה' קשורה הייתה למועד שבו שודרה התוכנית, דצמבר 2023, סמוך להלם השבעה באוקטובר והרצון לאחות קרעים בעם, תקופת ה"ביחד ננצח".

אבל היה יסוד אחד בשיר היפה עצמו שמשך את תשומת ליבי אף יותר מההשתמעויות הסוציולוגיות הנ"ל. בעבר יצא לי לכתוב נגד שיר אחר של בן-ארי, 'החיים שלנו תותים' (2016), שביטא, אומנם בשובבות ובתחכום טקסטואלי, דבר-מה שמרתיע אותי מאוד בפופ האמוני שהינו, בתמצות, צידוק הדין.

הדובר, בפזמון ההוא של בן-ארי, נוזף בעצמו ובמקטרים אחרים וקורא לנו להודות על הקיים לבורא עולם: "טוב, פתחנו פה ג'ורה, / קיטרנו מספיק, / כפינו טובה / עכשיו נחזור אחורה, / אל הבסיס, / זמן לומר תודה". הרתיעה שלי, אפילו הכעס, נובעים מכך שהלך הרוח הזה קרוב מאוד לדברי ההבל שאנו שומעים היום שמבקשים מאיתנו להודות על השבעה באוקטובר לבורא עולם, כי הוא פקח את עינינו לראות סכנות גדולות שרובצות לפתחנו. זהו הלך רוח של כניעוּת עבדותית וצידוק הדין שמחבר ספר איוב, למשל, לא היה אוהב. כזכור, האל עצמו נוזף ברעי איוב על ש"לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" בנאומי צידוק הדין שלהם. הלך הרוח שב'החיים שלנו תותים' לא רחוק מהקיטש האווילי, מהנאיביות הילדותית, של הלהיט הגדול ביותר של הפופ האמוני ב-2024, 'תמיד אוהב אותי', המנבא, בביטחון מופרז, ש"תמיד יהיה לי רק טוב" בגלל השגחתו של "האבא הטוב".

אבל ב'יש כאן יותר מזה', אף שגם הוא פזמון המבקש מאיתנו לראות את הטוב ולא רק את הרע, הדגש שונה ונוסף רכיב מכריע. ראשית, בפזמון המאוחר מהשניים לא מופיע כלל אלוהים. ושנית, בצד קריאה להסתכלות נדיבה יותר שלנו על עצמנו, לאמונה בקיומו של עצמי אותנטי מתחת לזיוף (הבחנה שישנה גם בשירים אחרים בני התקופה, נגיד בשיר של עידן עמדי 'סופרמן'), מופיעה גם ההתרסה הבאה: "מתחת לכל המחשוב הזה / הדי-אן-איי, המדע המדויק / יש כאן יותר מזה". אם "מתחת לכל המחשוב" יכול עוד להתפרש כאמירה המבטאת שאיפה אופיינית לדורנו לצאת מהמסכים שמשעבדים אותנו, מה פירושו של דבר ש"יש כאן יותר מזה" ב"מתחת […] הדי-אן-איי, המדע המדויק"?

אני חושב שבמילים אחרות חנן בן-ארי מדבר כאן על הנשמה. אותו חלק אלוה ממַעל, בניסוח הדתי, שיש בנו. והוא מעמיד אותו בהתרסה כנגד תפיסה מטריאליסטית קיצונית שגורסת שאנחנו מכונה, משוכללת מאוד אמנם, אבל שניתנת להסברה ולתיאור ממצה בידי גורמים חומריים שגורים גרידא ("הדי-אן-איי והמדע המדויק").

והחידוש בשיר, או ליתר דיוק החלק המשמעותי בו, נובע מכך שהוא מציב את תפיסת הנשמה הטהורה ככזאת שניצבת לא רק מנגד לעצמי המזויף או הקטנוני, המרושע והאנוכי, או המדוכא ("מתחת לכל האיפור הזה, / הייאוש, הקנאה, המרדף"), כלומר לא רק במישור המוסרי או אף הפסיכולוגי, אלא גם במישור המטפיזי: "הנשמה" היא יותר מאשר חומר, יותר מאשר מסביר "המדע המדויק" ו"הדי-אן-איי".

הדרך מן הקוף

חנן בן-ארי מייצג, כאמור, את הפופ האמוני. אך האם זו השקפה דתית בהכרח? ברור שלמחזיקים בהשקפת עולם יהודית דתית, כפי שזו עוצבה באלפיים השנים האחרונות (מימי בית שני וחז"ל), הכורכת אמונה בחיי העולם הבא בקיום של האל, קל יותר לקבל את היותנו בעלי נשמה שהינה, כאמור, "חלק אלוה ממעל" ונצחית. זהו חלק ממערכת אמונותיהם הבסיסיות.

אבל גם לחילונים, כמוני, שאינם מאמינים ב"נשמה" במובן הנצחי הנ"ל, כלל לא ברור שאין באדם יסוד שמבחינה מטפיזית חורג מעולם הטבע כפי שהוא מתקיים במישור החייתי, הצומח והדומם. התודעה האנושית היא יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות, וגישות רדוקטיביות אינן הגישות היחידות שמבחינה רציונלית ניתן לאחוז בהן להסברת ייחודיות זו. בכמה הזדמנויות יצא לי כבר להמליץ על ספר מעניין מאוד בסוגייה, של איש מדע והוגה דעות חילוני, שיצא נגד התפיסות הרדוקטיביות הרווחות כל כך היום. מדובר בספר שנקרא Aping Mankind של ריימונד טאליס, שראה אור ב-2011. כבר משם הספר (תרגום יצירתי אפשרי הוא "קיפוף האנושות") ניתן ללמוד על מגמתו שיוצאת נגד הגישה המנסה להציג את האדם כקוף אדם בעל תודעה של מחשב-על ותו לא.

אך הספר של טאליס – כמו גם עצם קיומו של השיר של בן-ארי (כלומר, שהביטוי לייחודיות המטפיזית של הנשמה מופיע דווקא ביצירתו של אומן אמוני) – מזכירים לנו שאכן גוברת בעשורים האחרונים הנטייה בקרב בעלי השקפת עולם חילונית-מדעית להמעיט בכבוד-העצמי שאנו כבני אדם רוחשים לעצמנו, בגלל הסבריוּת מדעית-רדוקטיבית ל"מותר האדם" כביכול. מישל וולבק ניסח זאת פעם, בראיון, כך: מתברר שמטריאליזם והומניזם לא כל כך הולכים ביחד. כלומר, בעלי השקפת עולם מדעית, בפרשנות ונטייה מסוימות, מוּבלים לחשוב על האדם כלא יוצא דופן במיוחד בממלכת החי, ולכן הופכים לכאלה שלא תומכים ב"הומניזם", במובן של תפיסת האדם כנִפְלה וחריג ביקום. זה קו מחשבה מודרני שביקורת עליו ניתן למצוא כבר ברומן 'שדים' של דוסטוייבסקי, שם מציעה אחת הדמויות, בקצרה ובסאטיריוּת, שקורות האדם נחלקות לשתיים: מהקוף עד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף; ואז, משם – כל הדרך בחזרה לקוף ('שדים', הוצאת כרמל, מרוסית: גרשון חזנוב, עמ' 100–101). כלומר, מרגע שהאדם הבין שהוא חלק בלתי נפרד מהטבע חל פיחות עצום בתפיסתו העצמית ('שדים' ראה אור ב-1872, 13 שנה אחרי 'מוצא המינים' של דרווין ושנה לאחר פרסום 'מוצא האדם' שלו).

על מותר האדם

שיר מרכזי נוסף של הפופ האמוני, גם הוא שיר יפה מאד בעיניי, הוא השיר 'המשורר' של שולי רנד. השיר, כפי שפורסם וידוע, עוסק ביחסיו ובוויכוחיו של רנד עם המחזאי חנוך לוין. זה שיר עדין ומרגש מאוד. רנד מלא הערצה ללוין, תכונה שאינה יוצאת דופן בקרב האליטה התרבותית בארץ (במערכון של 'החמישייה הקאמרית' הושווה פעם לוין לאלוהים). אך הוא עומד על דעתו המנוגדת לדעת לוין. ודעתו זו גורסת שיש אלוהים, בניגוד לאתאיזם של חנוך לוין, ושאלוהים זה הינו אלוהים משגיח.

אבל צמד מילים בפזמון הזה חריג מעט ומושך אליו תשומת לב. רנד טוען בפזמון שהמחלוקת עם לוין הקיפה גם סוגייה אחרת, לא רק את סוגיית קיומו של אלוהים, אלא גם את סוגיית "מותר האדם". ולכאורה, אם נתבונן באותה גסות שגורה שבה מוצגים קווי המחלוקת התאולוגית החוצה את הישראליות לשניים, מדוע שנציג החילונות "הליברלית", "ההומניסטית", המציבה את "האדם במרכז", ולא את אלוהים במרכז, מדוע הוא, כלומר חנוך לוין, מוצג כמי שלא סבור שיש "מוֹתר" לאדם?

אבל אכן זו הצגה גסה ולא מדויקת של קווי המחלוקת. מחד גיסא, בתוך השקפת העולם החילונית העכשווית, יש זרמי מחשבה פוסט-הומניסטיים עזים, שכופרים במותר האדם מטעמים מדעיים ופסבדו-מדעיים, מוסריים ומוסרניים. הלך מחשבה כזה ביטאה פעם אחת הדמויות של לוין: "לא נשמה מפרפרת בתוכי, כי אם מנת צואה קטנה" (מהמחזה 'כריתת ראש'). ומאידך גיסא, דווקא הדת הפכה למגינה של הרעיון הזה על "מותר האדם" (האדם שנברא ב"צלם אלוהים" הוא רעיון מקורי יהודי, כידוע).

אף אפליג ואומר: חלק מכוח המשיכה של הדת, חלק מהסיבה שאנשים חוזרים בתשובה, אנשים כמו שולי רנד, למשל, נובע מכך שהדת מעניקה להם תפיסת קיום עם כבוד עצמי. תפיסת "הנשמה" הדתית מסייעת לצאת מהדיכאון של תפיסת העולם המדעית הרדוקטיבית. היא משכינה בנפש תחושת ערך עצמי מינימלי.

הנשמה וההומניסט

כישראלי חילוני, יחסי לדת אמביוולנטי. אני בהחלט לא מסכים עם פרויד שבמאמרו "עתידה של אשליה" הביע צער על ההיאחזות האנושית בדת וראה בה שלב ילדותי של המין האנושי, שאינו יודע לחיות ללא "אבא". השקפת העולם של פרויד נראית לי אכזרית יותר מאשר לא נכונה. אכן, המין האנושי חושש מהחיים. ובצדק רב. יש ממה. והדת היא אחת התרופות החזקות שהוא מצא לו, אם לא החזקה שבהן. ולמי שאין לו תרופה חלופית – ולפרויד אין תרופה כללית כזו, לכל היותר יש לו תשובה פרטית של איש מדע דגול שמוצא את ייעודו בעבודתו האינטלקטואלית – מוצעת מעט צניעות כשהוא בא לקצץ בנטיעות.

מאידך גיסא, לעיתים התרופה הדתית הופכת להיות קשה מהמחלה. למשל, אם התרופה מערפלת את חוש הראייה ואת יכולת ההישרדות, הרי שהיא מסוכנת ביותר, יותר מהמחלה. אם אתה חי לפי "מידת הביטחון", וסומך שיהיה "עוד יותר טוב", ולא נערך כהלכה אל מול הסכנות שאורבות לפתחך, הרי שאין הצר שווה בנזק המלך. אם, למשל, בגלל "מידת הביטחון" שלך אתה מזלזל בכוחות בין-לאומיים אדירים ובטוח שה' הטוב יעזור ויציל, הרי אתה יכול למצוא את עצמך במצב של אנשי בית ראשון שסברו שהיכל ה' יציל אותם, וכפי שאמר להם ירמיהו: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". אתה יכול למצוא את עצמך כחסיד של אחת החסידויות במזרח אירופה ב-1939, שלא מזהה את הסכנה שאורבת לקהילתך, בגלל אמונת צדיקים ומידת ביטחון מופרזות. כידוע, לא היה "עוד יותר טוב" אז.

זאת ועוד: בעקבות סקר שהתפרסם לפני כעשור-וקצת על מידת האמונה באלוהים בקרב היהודים בארץ, וכן על מידת אלה הסוברים שהיהודים הם "העם הנבחר", טענתי, שבעוד הנתון הראשון אינו מטריד אותי כלל (כאמור, כל אחד ומה שעוזר לו לעבור את הלילה החשוך, כפי שכתב ג'ון לנון), הנתון השני מעט כן מטריד. ומדוע? כי מי שסבור שהוא "נבחר", יכול לעיתים להתנהג כמי ש"אין לו אלוהים".

אם הנרקיסיזם האמביציוזי האישי היא מחלה הקשורה מאוד לחילוניות – ואני אכן סבור כך, וטולסטוי ב'וידוי' שלו רומז לתובנה האדירה הזו, כשהוא מתאר מה החליף בנעוריו את אמונת ילדותו באלוהים: היה זה, אומר טולסטוי, אמונה ב"שכלול עצמי" שהחליפה את אמונת ילדותי. והוא ממשיך: "הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר לא בעיני עצמי ובעיני אלוהים, אלא רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים" ('כתבי הגות', הוצאת כרמל, מרוסית: דינה מרקון) – הִנֵּה נרקיסיזם ילדותי (בסגנון "עוד יותר טוב") וקיבוצי (כזה הנובע מאמונה לא מעודנת במושג "העם הנבחר") הוא דבר שדווקא השקפת העולם הדתית מעודדת.

אך כפי ששני הפזמונים שנידונו במאמר זה מלמדים: הדת מעניקה למאמיניה לא רק את אלוהים כי אם גם את מושג הנשמה. וכדאי שאנחנו, החילונים, נתבונן בכך ולא נפקיד את הזירה לבעלי הפלוגתא התאולוגיים שלנו. התפיסה הנאיבית שחילוני הוא הומניסט בהגדרה היא אכן תמימה מאוד. כפי שניטשה היטיב להבין, עם אובדן האמונה באלוהים עלולים לֹאבד שלל מושגים בסיסיים הקשורים אל מושגו זה. מושג כזה הינו מושג "הנשמה".

מי שמטיף לכפירה בלי להבין זאת הוא אדם שטחי. ומי שאינו מתעמת עם הנושא הזה עתיד להפסיד במלחמת הרעיונות.

יש כאן יותר מזה (מילים ולחן: חנן בן-ארי)

יש כאן יותר מהגוף הזה,
הזמני הזה, הנידף,
מתחת לכל העצוב הזה
ולמעלה מן הטבע הנשקף.
יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.

יש כאן יותר מהצוף הזה,
המתוק הזה, המזויף,
מתחת לכל האיפור הזה,
הייאוש, הקנאה, המרדף.
יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.

אדם להבל דמה,
ימיו כצל עובר.
אדם להבל דמה,
אדם יסודו מעפר וסופו לעפר,
אבל יש בי יותר מזה,
יש בי יותר מזה.

יש בי יותר מהקול הזה,
הצרוד הזה, הנסדק,
מתחת לכל המחשוב הזה,
הדי-אן-איי, המדע המדויק.
יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.

אדם להבל דמה …
ויש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.

יש כאן יותר מהסוף הזה,
הצפוי הזה, המקומט.
אמן שכבר כאן בעולם הזה
בכל בוקר נטעם מזה קצת.
כי יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה,
ויש בי יותר מזה,
יש בי יותר מזה.

תמונה: pixabay