ההיסטוריה לצד היידי

בתגובה ל"על שטריימל, שפת הזכויות ועתיד החברה" מאת משה קופל

במאמרו המעניין מנגיד פרופ' משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, בין השמרנות מן הזן המסורתי לבין התפיסות הפרוגרסיביות לסוגיהן. כדי להפוך את ההשוואה למעניינת וברורה יותר, בחר קופל להמחיש אותה באמצעות שלושה יהודים אמיתיים שפגש במהלך חייו: שימען, חסיד גור מתון מהדור הישן, היידי, האקדמאית הליברלית, ובתה הרדיקלית המטורללת, אמבר. מבחינתו של קופל, שלושת האנשים הללו מייצגים שלושה עולמות תרבותיים שונים, הנתונים בעימות ובמתח מתמיד. שאלתו העיקרית היא מי מאותם העולמות ישרוד לאורך זמן. איזו דרך חיים תחזיק מעמד בתלאות ובמעקשי ההיסטוריה, ואיזו חברה תגלה עמידות בעולם המשתנה בהתמדה. מסקנתו היא שעולמה הפרוגרסיבי של היידי נתון לדעיכה איטית במקרה הטוב, או למוות אלים על ידי "מרד פנימי" של אמבר וחבריה במקרה הגרוע. עולמו השמרני והמאוזן של שימען, לעומת זאת, ישרוד בכל המכשולים כפי ששרד תמיד.

מאמרו של קופל כתוב היטב, ויש בו הרבה תובנות מעניינות ומעוררות מחשבה. אולם למרות זאת, הטיעון המרכזי שלו בעייתי מאוד. הבעיה מתחילה בגישתו של הכותב. כיצד מתיימר קופל להוכיח שעולמו של שימען עמיד יותר מעולמה של היידי, שהשטיבעל הגערערי ישרוד גם לאחר שחדר האוכל הכשר של פרינסטון יתפוגג לו לאיטו? הוא עושה זאת בשילוב בין טיעונים הפונים להגיונו של הכותב (נראה לי ש…) לבין נימוקים מחקריים יותר הלקוחים מעולמות התוכן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כל זה טוב ויפה. אולם כאשר אנחנו מנסים לנבא איזו דרך חיים תשרוד, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להסתכל בתקדימי העבר, בפרספקטיבה היסטורית. וכאשר אנחנו מסתכלים על טענתו של קופל מבעד למשקפיים היסטוריים, כלומר, מסתכלים על מה שבאמת קרה, ולא רק מה שבעינינו סביר שיקרה, הדברים לובשים צורה שונה לחלוטין.

אם נתבונן, למשל, בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות, ניווכח בנקל כי נבואות על שקיעת המערב הדקדנטי ניתנו ברצף, כמה פעמים בדור. אותם הוגים אידיאולוגיים שבישרו על שקיעת המערב השתמשו בנימוקים דומים מאוד לאלה של קופל. כמו שימען, גם הגיבורים שלהם היו מחוברים למסורת, להיסטוריה ולעבר המיתי והאמיתי, לתחושת קהילה חמימה ולאותנטיות. כולם ניבאו כי הליברלים, ה"היידי" של כל דור ודור, עומדים בפני שקיעה מפני שהם מפונקים ומנוונים, אנוכיים ושטחיים, שקועים באינדיבידואליזם מפרק ומנותקים מהאותנטיות ולרוב גם מהדת והמסורת. מי לא אמר את זה? ברוסיה של המאה ה-19, הסלאבופילים הנגידו את הנפש העמוקה של הרוסי, המחובר לאלוהיו, לאדמתו ולמלכו, עם הדקדנט המערבי. הבולשביקים המשיכו אותה מגמה בשינויים המתבקשים. גם הם ניבאו כי הפועל הסובייטי הגיבור ינצח את הקפיטליסטים החומרניים, המתקוטטים זה עם זה בעבור רווח.

בגרמניה, אוסוולד שפנגלר וסופרים רומנטיים אחרים ניבאו אף הם את שקיעת המערב, הוקיעו את הציביליזציה הצרפתית המעודנת והחומרנית, והשוו אותה בלעג עם האותנטיות של האיכרים הגרמנים המחוברים לקהילה הטבעית, לדם ולאדמה. פילוסופים צרפתים פיתחו אידיאולוגיה דומה, רק שכאן התחלפו האיכרים הטבטונים באבירים פרנקים. ביפן, הוגים רומנטיים דומים התקשו לראות כיצד יצליחו המערביים המפונקים, עם הדמוקרטיה הליברלית שלהם, להתמודד עם נתיניו של הירוהיטו, השואבים בעומק שאין משלו מהעבר הקיסרי הנצחי, מהקהילה הכפרית ומערכי דת השינטו. אפילו בשנות השישים ניבא סייד קוטב, מאבות הפונדמנטליזם האסלאמי, כי המערב הוא חברה רקובה, אנוכית ומתפוררת, אם כי היה די פסימי באשר ליכולתם של לוחמי הג'יהאד הטהורים להכריעו.

מצוידים במבט ההיסטורי הזה, אנחנו יכולים לראות ששימען אינו הראשון שמתמודד במלחמת הרעיונות עם היידי. קדמו לו סרגיי הסלאבופיל, סטחאנוב הפועל הסובייטי, פרנסואה המונרכיסט הצרפתי, פריץ האיכר הגרמני האותנטי, טארו, הקצין האמיץ מהצבא היפני הקיסרי, וחסן מהאחים המוסלמים. כל אלו תקפו את היידי בנימוקים דומים לאלה של שימען. כמו שימען, כולם האמינו בעליונותם, ביציבותם, באותנטיות שלהם, מול ניוונו וחוליו של הצד השני. וראו זה פלא: העולם עבר שורה של עימותים ומלחמות קרות וחמות, ועם התפזרותו של האבק, התגלה כי סרגיי, סטחאנוב, פרנסואה, פריץ וטארו נעלמו לבלי שוב, וחסן שקע במלחמות פנימיות אינסופיות. היידי, לעומת כולם, שרירה ועומדת. אז איזו חברה יציבה יותר?

קופל יכול לטעון כנגד הנימוקים ההיסטוריים שהבאתי ולומר כי בניגוד לסרגיי, פריץ, טארו והיתר, שימען שרד ועמד במבחני ההיסטוריה. בתשובה הזאת יהיו שתי בעיות. ראשית כול, היא נכונה רק באופן חלקי. שימו לב שבין היידי ושימען, שני הטיפוסים האידיאליים של קופל, יש הבדל גילים משמעותי. שימען הוא אדם מבוגר, מדור שרידי השואה, ואילו היידי (לפי התיאור) היא בת ארבעים פחות או יותר. אם קופל היה מסתכל בבני דורה של היידי בעולמו של שימען, היה מגלה שלא מדובר בעוגן המסורת היציב שהוא מתאר. גם עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה.

בדיוק כפי שלהיידי יש בת, אמבר, שמפרקת את עולמה בטרלול של חומרות מסלימות והולכות ("דת פרימיטיבית", במילותיו של קופל), כך גם לשימען יש נכד, זלמן, השקוע עד צוואר בדת פרימיטיבית משלו, העולם המטורף של תקונעס הצניעות מבית מדרשה של חסידות גור. עולמו של שימען, עולם של יהודים נבונים, מעשיים ופרגמטיים, המחוברים למסורתם באופן טבעי ולא קנאי, נמצא בסכנה מפני מטורלליו שלו עצמו בדיוק כמו עולמה של היידי, ובדיוק מאותן הסיבות: כשאתה מחזיק באידיאלים נוקשים בתיאוריה, אבל מקל ביישומם בפועל, תתקשה לעמוד מול צעירים נלהבים המתעקשים ליישם את האידיאלים הללו ככתבם וכלשונם. עולמם של החרדים הפרגמטיים מהדור הישן גם הוא, במידה רבה, עולם הולך ונעלם.

גם אם נתעלם מכך, נגלה שהישרדותו המתמשכת של שימען תלויה בסיבה מרכזית נוספת, שקופל לא מציין: הוא השתלב בעולמה של היידי. סרגיי וסטחאנוב, פרנסואה, פריץ, חסן וטארו, ניסו, כל אחד בתורו, להתעמת עם עולמה של היידי באופן צבאי, בשדה המלחמה והפוליטיקה הגבוהה. כולם נכשלו, ורובם נעלמו מעל במת ההיסטוריה. שימען, לעומת זאת, חי לפי חוקי המשחק של היידי. קופל מציין בגאווה את דרך החיים האידיאלית מבחינתו: יהודים החיים בנפרד מהחברה הכללית, בסולידריות קהילתית, מנהלים חיי מסחר ערים, מגלים הוגנות מנומסת כלפי הגויים אך שומרים מהם מרחק בטוח. דרך חיים כזאת אפשרית רק כשהשלטונות מחזיקים בגישה של "חייה ותן לחיות" בהתאם לשיטתה של היידי. כי בעולם שגורמי הכוח בו מתנהלים לפי הנחות היסוד של שימען – דת, מסורת, קהילה – הוא לא יוכל לחיות בשגשוג ובביטחון כפי שיהודים חרדים חיים בארצות הברית. סרגיי יגייס אותו לצבא הצארי, ינסה להמיר את דתו, ימרר את חייו בפוגרומים וישית עליו עוני מרוד, סטחאנוב יסגור את בתי הכנסת שלו ויאסור עליו לדבר ביידיש, פרנסואה יטיל עליו גזירות אנטישמיות, ועל חסן ופריץ בכלל אין מה לדבר.

שימען אינו יכול להסתכל על היידי במבט של מנצח: הוא תלוי בה. הוא תלוי במשטרה שלה ובבתי המשפט שלה, שיבטיחו את זכויותיו האישיות, הקהילתיות והדתיות. הוא תלוי בכלכלה המתוחכמת שלה, כדי לתת מסגרת סוציאלית לאברכיו ומסגרת כלכלית למסחר שלו. אם חס וחלילה ילקה בבריאותו, הוא תלוי בבתי החולים שלה. שימען, יהודי שמרני שאינו קנאי, יכול להשתלב בעולם של היידי ואפילו לתרום לו כאיש עסקים, כעורך דין, כרופא. אבל הוא לא מסוגל לקדם אותו או לתחזק אותו לבדו. החברה הליברלית אינה יכולה להתנהל לפי ערכיו. היא דורשת ניצול של ידע וכישרונות ותחלופה מתמדת של אנשים, ועל כן איננה יכולה להתנהל על בסיס בדלנות יהודית. היא מחייבת חדשנות מתמדת, ולכן לא תתקיים בחברה הכבולה בחוקים של מסורתיות, שמרנות ויראת כבוד לדורות הקודמים. הללו יכולים לאזן אותה כתבלין, אבל לא להוביל אותה. שימען תלוי בהיידי לשגשוגו ולביטחונו, וכדאי שלעולם לא ישכח זאת.


ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. בין ספריו: 'ואלקירי: ההתנגדות הגרמנית להיטלר' ו'בוגדים למען המולדת: מורדים ומתנקשים בצבא היפני' (בקרוב). בעל הבלוג 'הינשוף'.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. אבי

    15.04.2018

    אני מניח שקופל יענה לך ישירות , אבל בקצרה , היידי אדישה למסגרות , מבחינתה העולם הוא פרוטרום מובילה וכל האנשים טובים וצודקים . היא אולי יכולה לשרוד .אמבר הינה כבר "הורסת מקצועית" היא לעולם תהיה נגד ,לא משנה מה יעמוד מולה גם אם זאת אחותה קמבר, הדוגלת בחלוקת הכסף לנזקקים לפי השיטה ה"שיושונית" (בניגוד לאמבר שדוגלת בשיטה ה"קליקרית") היא תסתער עליה בחימה שפוכה כדי למגר אותה ,כמובן לא את קמבר באופן אישי , זה לעולם לא אישי , רק את השיטה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *