ההסכם – ומה הלאה

הבנות עם האמירויות מנעו את הסיפוח והנחיתו מהלומה על הווטו הפלסטיני הוותיק על יחסים בין ישראל למדינות אחרות. יש בהן הבטחה להרבה יותר, אבל לשם כך נדרשת עבודה קשה  

"הפתעת אוקטובר" של השנה הגיעה כמה חודשים מוקדם יותר, באירוע ההיסטורי באוגוסט שהראה כי במזרח התיכון יש לא רק איומים אלא גם הזדמנויות. השלום חזר להיות על סדר היום בזכות ההסכם בין ישראל לאמירויות בתיווך ארצות הברית, הסכם שתפס שתי ציפורים במכה אחת. מעבר למהלומה הקשה שהוא הנחית על הווטו הפלסטיני הוותיק על יחסים בין ישראל למדינות אחרות באזור, ההסכם עיכב את סיפוחם של חלקים בגדה המערבית, סיפוח שהיה עלול לעלות לישראל ביוקר ולהקשות על עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה.

להבדיל מהסכמי שלום קודמים שערכה ישראל עם מדינות ערב, ההסכם הזה יכול להוביל ליחסים חמים אמיתיים. מצרים וירדן שומרות על השלום עם ישראל כבר כמה עשורים, כולל שיתופי פעולה קרובים בתחום הביטחוני, אבל חלק גדול מזה נותר באפלה, מאחורי דלתות סגורות ומוגבל לתחום הביטחוני בלבד. בשונה ממקרים כאלה של "שלום קר", נראה כי באיחוד האמירויות מעוניינים לנקוט צעדים פומביים וממושכים יותר כדי לקרב בין שתי המדינות, כולל ההסכם שפורסם לאחרונה לפתוח במחקר משותף לפתח חיסון לקורונה, והרצון הגלוי לקדם "קשרים קרובים יותר בין עם לעם".  

תזמון הצעד הזה לא היה מקרי לחלוטין, והוא תוצאה של התלכדות אינטרסים של שלוש המדינות המעורבות בו, כולן נושאות עיניים לבחירות הקרובות בארה"ב בנובמבר. ראשית, ל"יוצר העסקאות" בבית הלבן, כפי שהוא עצמו מכנה את עצמו, היה צורך בהישג דיפלומטי להציג בפני בוחריו, מכיוון שעד כה מהלכיו מול סין, צפון קוריאה, איראן ובסכסוך הישראלי-פלסטיני לא הניבו תוצאות של ממש. שנית, ראש הממשלה נתניהו הבטיח לבסיס הימני בקרב בוחריו סיפוח של חלקים ביו"ש, אבל היה מודע לכך שצעדים כאלה עלולים לסכן את הביטחון הלאומי של ישראל, לקבור את תוכנית השלום של הנשיא טראמפ ולהפוך לסלע מחלוקת עם וושינגטון אם ג'ו ביידן ינצח בבחירות – והיה עליו למצוא סולם לרדת מהעץ הזה.

שלישית, לאיחוד האמירויות היה הרבה מה להרוויח, ולו מעצם העובדה שהיא יכולה לזקוף לזכותה את עצירת הסיפוח. באיחוד מאמינים גם כי הסכם שלום עם ישראל יכול לחזק את מעמדם בוושינגטון ולמתן את הביקורת הנוגעת למגוון פעילויות של מדינה זאת שממשל עתידי עשוי לראות כבעייתיות: מעורבות האמירויות במלחמה בתימן, קשריה הקרובים של המדינה עם סין, והושטת היד לאיראן, שנועדה להפחית את המתח במפרץ. נוסף על כך, הסכם שלום יכול להגן על האמירויות טוב יותר מפני איומים אזוריים אם האמריקנים ימשיכו בנסיגה שלהם מהמזרח התיכון – בכך שיאפשר להם לקנות כלי נשק מתקדמים יותר מארצות הברית ולקיים שיתוף פעולה ביטחוני קרוב יותר עם ישראל, כוח צבאי מוביל באזור.

במבט לעתיד, ישראל יכולה כעת למקד את מאמציה באתגרים הביטחוניים הדחופים ביותר. בראש סדר היום בירושלים עומד הצורך למנוע מאיראן לייצר נשק גרעיני. קמפיין "לחץ מקסימלי" של הנשיא טראמפ הצליח לבנות מנוף כלכלי מול איראן, אבל התוכנית הגרעינית של איראן ממשיכה לזחול אל השלמתה. המשימה השנייה היא להתמודד עם מאמציה של הרפובליקה האסלאמית לצבור מאגרי נשק מתקדם לאורך הגבול הצפוני של ישראל. המתקפות האוויריות של ישראל – מה שמכנים בצה"ל "המערכה בין המלחמות" – הן פתרון חלקי, אבל יש בהן סכנה מתמשכת של הסלמה לא רצויה, ולא בטוח אם הן יצליחו למנוע את התקדמותו של הפרויקט הזה לאורך זמן.

בעדיפות שלישית עומד הסיכון שמציבה השלוחה האיראנית בלבנון, ארגון חיזבאללה, שאגר למעלה ממאה אלף רקטות וטילים וצבר ניסיון רב בשדה הקרב בסוריה ובתימן. ולבסוף ניצב החשש מפני עוד סבב של לחימה מול חמאס בעזה. על סמך התגובה העוינת באיראן, בחיזבאללה ובחמאס להסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, אפשר להניח בבטחה שהיריבים האלה רואים בגיבוש הגוש האנטי-איראני ואנטי-אסלאמיסטי איום על תוכניותיהם המסכנות את האזור.

בלי להעכיר את מצב הרוח החגיגי, עדיין ראוי להיזכר שתרגום ההכרזה פורצת הדרך לכדי שיתוף פעולה מעשי במגוון רחב של תחומים עודנו לפנינו. מכיוון שהשטן הוא בפרטים הקטנים, קיום וטיפוח של אמון הדדי בין המדינות יהיו חיוניים להצלחת התהליך. הרבה מאוד יהיה תלוי בדינמיקה הבין-אישית שתתפתח בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנסיך מוחמד בן-זאיד.

אחד הסיבוכים האפשריים נובע מההערכות השונות של השלכות ההסכם על החלת הריבונות באזורים ביהודה ושומרון. לדברי טראמפ, כרגע זה "ירד מהשולחן", ואילו נתניהו גורס כי זהו "רק עיכוב". השאלה אם הסיפוח עוכב בכמה חודשים, כמה שנים, כמה עשורים או יותר יכולה להיות נקודת מחלוקת בין הצדדים. אף שלנתניהו אין כל ייסורי מצפון על הפרת הסכמים קואליציוניים עם מפלגת כחול-לבן, הוא עלול לגלות שאי עמידה במילה שלו לארצות הברית היא קצת יותר מורכבת ויש לכך פוטנציאל למנוע את ההתקדמות ביחסים בין ישראל לאמירויות.

כפי שצוין, אחד המניעים של האמירויות לקיום ההסכם הוא הרצון להשיג כלי נשק מתוחכמים יותר מארצות הברית. עד לשלב זה, הרכישות נתקלו בתקרת זכוכית שמציבה ההתחייבות האמריקנית לישראל לשמור על עליונותה הצבאית האיכותית על פני מדינות ערב. עכשיו, מששורטט מסלול לנורמליזציה בין אבו-דאבי לירושלים, ייתכן שארצות הברית תאפשר לצמצם את העליונות הזאת, ואולי תשקול למכור לאמירויות טכנולוגיות צבאיות מתוחכמות יותר. בשל הריחוק הגיאוגרפי בין איחוד האמירויות לישראל, ולאור ההיסטוריה של האיחוד כשחקן אחראי התורם ליציבות באזור, בשל העובדה שמדינה זו מעולם לא נלחמה בישראל בעבר, ולנוכח הצורך שלה להגן על עצמה מפני איראן, יהיה זה הגיוני מבחינת וושינגטון למכור לה את מערכות הנשק המתקדמות שלה. עם זאת, חיוני ששרי החוץ והביטחון של מדינת ישראל ישתתפו באופן פעיל בתיאום עם עמיתיהם האמריקנים בשאלה אילו מערכות יהיו זמינות כדי לקדם את היציבות של איחוד האמירויות ואת יכולת ההגנה העצמית שלה. 

בירושלים ובוושינגטון מקווים כעת מאוד שאיחוד האמירויות שבר את הקרח וכי מדינות אחרות במפרץ ילכו בעקבותיו. בחריין, עומאן, סודאן ומרוקו – מדינות שלישראל יש שיתוף פעולה שקט איתן כבר שנים רבות – מוזכרות לעתים קרובות בתור המועמדות הבאות בתור לקיום נורמליזציה עם ישראל. השאלה אם מדינות אלה או אחרות יחליטו להתקדם ולהפוך את היחסים עם ישראל לפורמליים תלויה בשלושה פרמטרים מרכזיים: 1. תגובת העולם הערבי והמוסלמי לצעד של איחוד האמירויות. 2. אתגרי הביטחון הלאומי שלהן והמידה שבה הן מאמינות שכינון יחסים עם ארצות הברית או עם ישראל יכול לעזור להן להתמודד איתם, ו-3. יכולתן ליצור מצג שווא שיראה כי הנורמליזציה משרתת מטרה פלסטינית.

בינתיים ריאד נותרה שקטה, אם כי בסעודיה בוודאות ידעו מראש על ההסכם בין ישראל לאמירויות והיא בודקת בזהירות את התגובות כשהיא שוקלת את האפשרות "לצאת מהארון" בעניין שיתוף הפעולה שלה עם ירושלים מתחת לרדאר. הממלכה הסעודית מודעת היטב, יותר מהאמירויות, שיש לה בעיית יחסי ציבור בוושינגטון (ובאמריקה באופן כללי) שעלולה להיות חמורה יותר אם ביידן ינצח בנובמבר. אולם הסעודים נתקלים בכמה מגבלות בעניין פתיחת היחסים עם ישראל: התחרות על הנהגת העולם המוסלמי (ורצונם לא לתת תחמושת ליריבות כמו טורקיה ואיראן), תפקידו של המלך שלהם כ"אפוטרופוס של שני האתרים הקדושים" (מכה ומדינה), מחויבותם ליוזמת השלום הערבית מ-2002, ורגשות הדור המבוגר שאוהד את המטרה הפלסטינית יותר ממה שאוהדים אותה בני ארצו הצעירים.

אשר לעתיד השלום הישראלי-פלסטיני, "הסכמי אברהם" – כפי שמכונה ההסכם החדש – מסכנים את הדרישה הוותיקה, שנאמרה מפורשות ביוזמת השלום הערבית, כי "ישראל צריכה קודם כול לעשות שלום עם הפלסטינים ורק אחר כך ליהנות מנורמליזציה עם העולם הערבי". נוסחה זו לא הוכחה כיעילה, כפי שעולה מהעובדה שכמעט שני עשורים היא לא הולידה שום הסכם בין ישראל לפלסטינים. ההסכם הנוכחי, אם עשה משהו, הרי שזה להבליט את העובדה שחלק ממדינות המזרח התיכון, למרות האהדה הכללית לפלסטינים, עייפו מהסרבנות הפלסטינית שמפריעה לאג'נדות שלהם. הסכם השלום החדש מנחית מהלומה רצינית על כוח הווטו של הפלסטינים בנוגע ליחסיה של ישראל עם העולם הערבי.

ועם זאת, הציפיות מצד מדינות ערב להתקדמות כלשהי במסלול הישראלי-פלסטיני נותרו בעינן. בהמשך להישגי העבר הראויים לציון של האמירויות, שהציבו את המדינה כשחקנית אחראית בקידום יציבות אזורית, גם הצעדים הנוכחיים שלה עצרו את רעיון הסיפוח ומנעו מתוכנית השלום הישראלית-פלסטינית של ממשל טראמפ להפוך לכסות לפעולות חד צדדיות. לפלסטינים יש כעת הזדמנות לחזור לשולחן המשא ומתן בלי תנאים מוקדמים – ואם הם לא יעשו את זה תהיה זו החמצת הזדמנות נוספת.


עמוס ידלין כיהן בעבר כראש אמ"ן, וכעת הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב.

מאמר זה נכתב עבור Mosaic Magazine מבית קרן תקווה, כחלק מפרויקט בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ומתפרסם כאן באדיבותה.

מאנגלית: ימימה עברון


תמונה ראשית: באדיבות flickr U.S. Embassy Jerusalem GPO

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *