ההסכם ממחיש את הצורך במנהיגות אמריקנית במזרח התיכון

ברית בהנהגה אמריקנית תהיה גורם הרתעה חזק כלפי איראן וסין

לא כל פריצת דרך דיפלומטית היא נוק-אאוט, אבל גם ניצחונות-בנקודות מצטרפים לחשבון גדול. כזה הוא ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. ההכרה בכך אינה מפחיתה בחשיבותה, אלא להפך: היא ממחישה איך התקדמות דיפלומטית "נורמלית" בין יריבים לשעבר היא, במזרח התיכון, הצלחה ראויה-לשמה.

מומחים למזרח התיכון מסכימים, בצדק, שההסכם שהבשיל לאורך שנים משקף מציאות מתהווה יותר מכפי שהוא מייצג תפנית מפתיעה. המסקנה היא שתנועה לקראת יחסים מנורמלים אין פירושה שכל הסוגיות הנתונות במחלוקת בין הצדדים יושבו. השאלה הפלסטינית לא נענית אלא מושעית, למגינת ליבם של כמה ולרווחתם של אחרים. שגרירות האמירויות לא צפויה להתמקם בירושלים. התגובות מצד טורקיה ואיראן מלמדות שכמה מתיחויות קיימות יחריפו עוד. ושלא במפתיע, ההתלהבות באירופה צוננת כיום חורפי בבירות היבשת, ופירוש הדבר הוא שעוד נדרשת עבודה מדינית קשה כי להוכיח שם את המובן מאליו. השלום במזרח התיכון אינו במרחק נגיעה.

אף על פי כן, ההכרה במציאות, סימונה והפנמתה, כפי שעושה הסכם ישראל-האמירויות, הוא עוד צעד קדימה. בפרט לנוכח האיום האיראני הברור והמיידי, חשוב שאבו-דאבי וירושלים (בירת ישראל, יהיו השגרירויות היכן שיהיו) יגיעו להכרה דיפלומטית מלאה. גם האיום הגלובלי שמציבה סין – הסוגייה הקיומית הבולטת של ארה"ב והמערב כולו במאה זו – עשוי להיתקל עתה באופוזיציה חזקה ומלוכדת יותר במזרח התיכון. ארחיב על כך בהמשך מאמר זה.

ההסכם מגלם אפוא לא רק התקדמות בקנה מידה מקומי, אלא גם את הפיכתו של המזרח התיכון מזירת מאבקים בין מעצמות גדולות לשחקן בפני עצמו בזירת המאבקים הגלובליים. רבים באזור מעדיפים ודאי לא להיכנס לקרבות הגדולים הללו, אבל זהו לוקסוס שרק מעטים-והולכים יוכלו להרשות לעצמם.

תזמון ההסכם היה חשוב גם הוא, בייחוד לנוכח הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר הקרוב. למרבה הדאגה, על כפות המאזניים מוטלים בבחירות אלה דברים רבים שבעתיים מאלו שהשחקנים האזוריים אולי מבחינים בו. קיבועם של יסודות במִתאם-הכוחות (כפי שכינו זאת הסובייטים) החדש במזרח התיכון הוא פוליסת ביטוח לכל המעורבים.

כך, למשל, אין כמעט ספק שניצחון ביידן ישיב לתחייה את החלומות על הסכם גרעין חדש עם איראן. קשה להעלות על הדעת הסכם גרוע מזה שנחתם ב-2015, אך בבית הלבן של ביידן יהיו מי שייצאו מגדרם כדי שהדבר יהיה למציאות. ואשר לסוגייה הפלסטינית, אצל הדמוקרטים, כמו אצל רוב האירופים, פתרון שתי המדינות נהנה מחיי נצח. רעוֹת גדולות מאלו מזמן לנו האגף השמאלי במפלגה; השפעתו על ממשל ביידן אינה ידועה כעת, אך ברור ששום ביטוי שלה, בשום היקף, לא יהיה מלבב.

אך עם זאת, אין סיבה להניח שהיבחרות מחודשת של טראמפ תהיה טובה הרבה יותר. במקרה זה, קשה לדעת אם בעוד שנים ספורות יישאר כוח אמריקני כלשהו בסוריה, בעיראק או באפגניסטן, ואפילו אם ייוותרו בסיסי קבע אמריקניים במפרץ הפרסי. זכרו מה אמר טראמפ כשהציג (וניכס לו) את הסכם טראמפ/אברהם:

איננו צריכים להיות שם עוד. איננו צריכים נפט. איננו צריכים דבר לבד מידידוּת… זה התחיל כשהיינו צריכים להיות שם, אבל בשנים האחרונות איננו צריכים עוד. איננו צריכים לעשות פטרולים במצרים. אנחנו עושים דברים שמדינות אחרות לא היו עושים. אבל בשנים האחרונות שמנו את עצמנו במצב שבו כבר איננו צריכים להיות באזורים שבשלב מסוים היו חיוניים. וזאת אמירה חשובה.

על איראן אמר טראמפ ימים ספורים קודם לכן, ולא בפעם הראשונה, כי "תהיה לנו עסקה איתם בתוך ארבעה שבועות" מבחירתו המחודשת. למרות גילויי הידידות החוזרים מצד טראמפ, לדעתי האינטרס הלאומי של ארה"ב תובע נוכחות מדינית, צבאית וכלכלית מתמדת באזור. נורמליזציה בין ישראל לבין כל חברה שהיא ב"מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ" תהפוך את הפעילות הצבאית והמודיעינית בחזית האיראנית לקלה ופורייה יותר. הדיפלומטיה האמריקנית והישראלית צריכה לפיכך להתמקד בהשגת הכרה של מדינות נוספות בישראל – אולי בחריין ועומאן (או, הרחק משם, סודאן ומרוקו). ככל שירבו שיתופי הפעולה בין יריבותיה של איראן בתחום הביטחון הלאומי, כן יקשה על איראן לקדם את ענייניה בתקיעת טריזים ביניהן.

בשבועות הקרובים נחזה במאמציו של ממשל טראמפ להשבה זריזה של העיצומים, בחסות החלטת מועצת הביטחון 2331 (ההחלטה משנת 2015, בעקבות העסקה עם ממשל אובמה, להקלה הדרגתית של העיצומים על איראן). כפי שכתבתי לאחרונה ב'וול סטריט ג'ורנל' אני מתנגד לדרך הפעולה הזאת. אבל תהיה תוצאתו של המהלך אשר תהיה, אין סיכוי לשום הסכם עתידי עם איראן שבאמת ימנע ממנה השגת נשק גרעיני בר-שימוש – לא עם ממשל ביידן ולא עם ממשל טראמפ. איראן לא קיבלה החלטה אסטרטגית לוותר על נשק גרעיני. להפך. הראיות מלמדות באופן חד-משמעי שמטרתה של איראן ב-2015 הייתה לזכות בהסרת העיצומים הכלכליים תמורת ויתורים מעטים ככל האפשר בתוכנית הגרעין שלה – ושהיא אכן הצליחה בכך, בסך הכול. בעסקת גרעין שנייה, מטרותיה יהיו כבראשונה.

בעת הזאת ממש, שחקן בלתי-מזוהה הורס בשיטתיות עוד ועוד חלקים ממיזמי הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן. מעשים אלה, לצד הסיכוי לסילוק משטר האייתולות, הם הדרך הוודאית היחידה למנוע מהרפובליקה האסלאמית נשק גרעיני. סיבה חשובה לעשות זאת היא הצורך למנוע הפצה נוספת של נשק גרעיני במזרח התיכון, עת מדינות ערביות (וטורקיה) רואות נכחן את איראן המתגרענת. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן אמר ב-2018 בבהירות שאין למעלה ממנה, "אם איראן תפתח פצצת אטום, נעשה זאת גם אנו במהירות האפשרית". טובת האזור היא ששום מדינה נוספת לא תפתח בו נשק גרעיני, אך המנהיגים הערבים יאמינו שכך הוא רק אם ארה"ב תישאר על משמרתה.

בעניין זה, יחסי ישראל והאמירויות עשויים להיות גורם מכריע. אחד ההיבטים המזיקים אך פחות-מדוברים בעסקה של 2015 היה ההרשאה לאיראן להחזיק ביכולת כלשהי של העשרת אורניום או עיבוד פלוטוניום. ארה"ב וישראל יצטרכו לפעול עם האמירויות, ועם אחרים השואפים לפיתוח תוכניות גרעין למטרות שלום, לשמירה על "סטנדרט הזהב" של ההסכמה האמריקנית לתוכניות כאלו: הן מותרות, אך אסור שייכללו בהן ייצור של הדלק הגרעיני וטיפול בו לאחר הקרנתו. הטכנולוגיה הישראלית יכולה למלא כאן תפקיד חשוב.

יישור קו נגד סין במזרח התיכון יהיה ככל הנראה קשה יותר, אבל חיוני אפילו יותר מכך. ארה"ב איננה נכנסת עתה למלחמה קרה עם סין במובן האידיאולוגי שהכרנו מהמלחמה הקרה עם ברית המועצות, אבל היריבות המתמשכת היא סימנה של תקופתנו. מגמת פניה של סין ניכרת מן התפיסה הסינית בדבר "היתוך אזרחי-צבאי", מדיכוי האוכלוסייה האויגורית המוסלמית בסין (שראוי כי מדינות מוסלמיות ייתנו עליו את דעתן), מרמיסת ההסכמה על "מדינה אחת, שתי מערכות שלטון" ביחסה של סין להונג-קונג, מהאצת בניין-הכוח הגרעיני של סין, מפיתוח יכולותיה הימיות ארוכות הטווח, ממיזמי מתקפות הסייבר שלה, מפעולותיה התוקפניות בים סין הדרומי, לאורך הגבול עם הודו ובמקומות נוספים – ועוד. אין זו "עלייה שוחרת-שלום" של "מחזיקת-מניות אחראית", כפי שטוענים מזה זמן סנגוריה של סין. ארה"ב, יחד עם אירופה והמזרח התיכון, יכולה להגיב לכל זה עכשיו – או לשלם את המחיר אחר כך.

ישראל עצמה התפתתה להיכנס לשוק הסיני כיצואנית מערכות נשק ופריטי הייטק אחרים. כמו המערב כולו, ובכלל זה ארה"ב, החמיצה ישראל את האותות המוקדמים למאמציה הנרחבים של בייג'ין לסכן את היכולות הצבאיות של המערב, ובפרט לנצל לצורכי מודיעין את טכנולוגיות התקשוב מהדור החמישי. בריטניה, למשל, התעוררה רק לאחרונה למנוע את שיתופה של החברה הסינית הוואווי במיזמי תשתית בתחום התקשוב. ראש הממשלה נתניהו פעל עצמאית לתיקון הנזק בישראל, אבל למערב ככלל נשארה כאן מלאכה רבה לעשות.

על אותה דרך, האֱמירתים והסעודים התפתו ליכולות האנרגיה הגרעינית "לצורכי שלום" של סין ולמוצרי הטילים הבליסטיים שלה. הדיווח מן העת האחרונה על השתתפותה של סין בבניית מתקן סעודי לכתישה וסינון של עפרות אורניום ל"עוגה צהובה" (תחמוצת האורניום U3O8 בצורה מוצקה) הוא רק הטרייה בדוגמאות. סעודיה, האמירויות ומדינות נוספות פעלו לרכישת נשק מרוסיה ומסין, ותמשכנה לעשות כן אם הקונגרס האמריקני יקבע בחוק הגבלות על יכולתן לרכוש נשק מארה"ב. קשה גם לטעות במטרותיה האסטרטגיות של סין בהסכם עתיר-מיליארדי-הדולרים לבניית נמל באבו-דאבי כחלק מ"יוזמת החגורה והכביש" של בייג'ין – סוס טרויאני בעל ממדים גלובליים.

אין שום ספק: ההכרה ההדדית בין ישראל ואיחוד האמירויות הערביות היא חדשות טובות. אם שתי המדינות, שכנותיהן וארה"ב ישחקו את המשחק בחוכמה, ההיסטוריה תדון כנראה את המאורע כאבן-דרך בשינוי הסביבה הגיאו-אסטרטגית במזרח התיכון. האזור ימשיך להשתנות, אך היחסים הדו-צדדיים בין ישראל לאמירויות יהיו מעתה יציבים יותר. היציבות אינה חלק מהתחזית הנראית לעין לאזור או לעולם כולו, גם לא כאשר האי-יציבות שיצרו סכסוכים קודמים פוחתת או נעלמת.


ג'ון בולטון שימש היועץ לביטחון לאומי בממשל האמריקני בשנים 2018–2019. מאנגלית: צור ארליך

מאמר זה נכתב עבור Mosaic Magazine מבית קרן תקווה, כחלק מפרויקט בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ומתפרסם כאן באדיבותה.

מאנגלית: צור ארליך


תמונה ראשית: חתימת "הסכם השלום של אברהם" – אמנה לשלום, יחסים דיפלומטיים ונורמליזציה מלאה בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות וממלכת בחריין. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *