הטוב שבממשל

Getting your Trinity Audio player ready...

 

ממשל המחזק את האחריות של האזרחים – בניגוד לממשל המכרית אותה – הוא מפתח למימוש החירות האנושית, גם כאשר הוא מטיל עליה מגבלות. על השמרנים לשוב לתפיסה חיובית של הממשל | רוג'ר סקרוטון

 


סר רוג'ר סקרוטון (Scruton) הוא הוגה דעות אנגלי בן זמננו (יליד 1944), וגם סופר ומוזיקאי. כתביו עוסקים בפילוסופיה מדינית ובאסתטיקה. ספריו 'שפינוזה', 'מדריך לתרבות המודרנית' ו'על טבע האדם' הופיעו בעברית. מאמרו "הטוב שבממשל" פורסם בכתב העת האמריקני פירסט ת׳ינגס (First Things) ביוני 2014, והוא מתפרסם כאן באדיבות מערכת כתב העת. תרגם מאנגלית צור ארליך.


 

בנאום ההשבעה שלו לכהונתו הראשונה אמר הנשיא רונלד רייגן כי "הממשלה איננה הפתרון לבעיות שלנו; הממשלה היא-היא הבעיה" – ודבריו הרעידו מיתר בלב תומכיו השמרנים. כאשר מתבקשים שמרנים אמריקנים להגדיר את עמדתם הפוליטית, הם משננים תדיר את המסר ש"הממשלה",[1] או "המדינה", "גדולה מדי". ההתרחבות עד-אין-עצור של האַסדרה (רגולציה); הפיקוח הגובר על המתרחש במקומות העבודה, במרחב הציבורי ואפילו בתוך המשפחה; ההמצאה המתמשכת של עוד ועוד פשעים ועוונות, שמטרתה לפקח על ההתקשרויות החברתיות שלנו; הניסיונות להגביל את הזכויות המובטחות בתיקונים הראשון והשני לחוקה[2] – כל ההתפתחויות הללו מדאיגות את השמרנים. בעיניהם, הן משנות את מגמת פניה של ארה"ב. בחזונם של המייסדים, ארה"ב היא התאגדות חופשית של יחידים ריבוניים; והנה היא נהפכת עתה לחברה של אנשים תלותיים וצייתנים, המוכרים את החופש והאחריות שלהם תמורת נזיד עדשים יומיומי מכספי ציבור. את התוצאות אין צורך לנחש; אפשר פשוט להתבונן באירופה.

מדינות אירופה נמשלות בידי מעמד פוליטי היכול לברוח מן האחריוּתִיוּת (accountability, חובת האחריות והדיווח) אל מאחורי הדלתות הסגורות של מוסדות האיחוד האירופי. מוסדות אלה מנפיקים שטף אינסופי של חוקים ותקנות בכל תחומי החיים, משעות העבודה המותרות עד זכויות מיעוטים מיניים. משטר התקינות הפוליטית השורר בכל רחבי האיחוד מקשה על קיומן של תפיסות המפירות את עקרונות האמונה שהשלטונות מכתיבים. חוקים נגד אפליה מאלצים אנשים דתיים לפעול בניגוד לאמונתם בנושאים כגון הומוסקסואליות, הטפה בציבור והצגת סמלים דתיים. פעילים בפרלמנט האירופי מנסים לכפות על כל מדינות האיחוד, בלי הבדלי תרבות, דת ולאומיות,  זכות בלתי מסויגת להפלה ומערכת של "חינוך מיני" המכשירה צעירים להיות סחורות בשוק הבשר ולא בוגרים אחראים המחפשים מחויבות זוגית ואהבה.

כעין היסטריה של התכחשות תרבותית משתוללת בחוגי מעצבי-הדעה באירופה. הם מתבייתים בשיטתיות על מנהגים עתיקים ומושרשים של ציוויליזציה בת אלפיים שנה, ואוסרים על קיומם או מעוותים אותם לכדי קריקטורה שדמיונה למקור קלוש. במקביל מתחוללת העברה הדרגתית של חיי הכלכלה מהיוזמה הפרטית אל הממשלה המרכזית; בצרפת ובאיטליה יותר ממחצית האזרחים מקבלים את כל הכנסתם מהמדינה, בעוד עסקים קטנים שׂורים בקושי עם משטר אסדרה שנראה כי תכליתו היחידה היא התעללות בהם.

רבות מן ההתפתחויות הללו משתכפלות עתה באמריקה. מדינת הרווחה הורחבה אל מעבר לגבולות שהתווה לה ה"ניו דיל" בשנות השלושים, ובית המשפט העליון משמש יותר ויותר כמכשיר לכפיית המוסר של האליטה הליברלית-פרוגרסיבית על העם האמריקני, ירצה או לא ירצה. תהליכים אלה מחזקים את תחושתם של השמרנים כי הממשלה משתלטת על הכול. אמריקה, הם חוששים, מוֹכרת במהירות את הזכויות והחירויות של אזרחיה תמורת אשליית הביטחון שמעניקה מדינה חובקת כול. המשימות שרק הממשלה מסוגלת לבצע – הגנת המולדת, השמירה על החוק והסדר, אחזקת התשתיות ותיאום הפעולות במצבי חירום – נאלצות להתחרות על תקציבים עם משימות שאזרחים חופשיים ועצמאיים יכולים לבצע ביעילות רבה יותר באמצעות ארגוני מתנדבים ובגיבוי ביטוחים פרטיים. בעיני אלקסיס דה-טוקוויל, כזכור, הקנו ארגונים כאלה את הערך המוסף והגואל לניסוי הפוליטי-חברתי האמריקני  – בהראותם כי הדמוקרטיה איננה צורה של אי-סדר אלא צורה חדשה של סדר, שבכוחה ליישב את חופש הפרט עם הכורח לציית לחוק כללי.

החברה המסורסת באירופה היא אם כן בעיני השמרנים נורת אזהרה לאמריקה. היא חיזקה את חתירתם להפוך את מגמתה של הפוליטיקה העכשווית, המתאפיינת בהעברה גוברת של סמכויות ואחריות מהחברה האזרחית לרשויות השלטון. זה היה דגלה של תנועת מסיבת התה, וזו גם הייתה הרוח בגבם של הרפובליקנים בקונגרס שנלחמו בתוכנית ביטוח הבריאות הממלכתי של אובמה. אלא שהמלחמה הזו התארכה עד כדי סיכון איתנותה הפיננסית של המדינה, דבר שעורר עליהם זעם ציבורי. ראוי אפוא להתבונן לא רק בצד הרע של פעולת הממשלה, שלאמריקנים קל להבחין בו, אלא גם בצד הטוב. שכן השמרנים האמריקנים עלולים להיראות כאילו אין להם חזון חיובי כלשהו כלפי הממשל והם מתנגדים אוטומטית לכל תוכנית חדשה של השלטון הפדרלי – גם אם היא חיונית לעתידה ולביטחונה של האומה. חשוב מכך, הם נראים כמי ששכחו לגמרי כי הממשלה לא רק שהיא חלק טבעי מהקיום האנושי, היא גם ביטוי לאותן נאמנויות מורחבות וארוכות ימים הקושרות יחדיו דור לדור במחויבות הדדית.

 

חירות באה עם ממשל

האמת היא שרעיון הממשלה (או הממשל), מסוג זה או אחר, נוכח בכל הניסיונות שלנו לחיות בשלום עם זולתנו. יש לנו זכויות המגוננות עלינו מפני אלה שהתמנו למשול בנו – רבות מהן זכויות עתיקות הנכללות במשפט המקובל, כגון אלו שהוגדרו ב"הביאס קורפוס". אבל הזכויות הללו יש בהן ממש רק מפני שיש ממשלה שתאכוף אותן – ואם צריך תאכוף אותן גם על עצמה. ממשלה איננה מה ששמרנים רבים כל כך סבורים שהינה, ומה שאנשים בשמאל סבורים שהינה כאשר אינה בידיים שלהם – כלומר מערכת של כוח ושליטה. ממשלה היא חתירה לסֵדר; היא חותרת גם לכוח, אבל רק לכוח החיוני לקיום הסדר. היא נוכחת במשפחה, בכפר, בהתחברויות החופשיות בין שכנים, וב"מחלקות הקטנות"[3] שהיללו בֶּרק וטוקוויל. היא נמצאת מן ההתחלה בחיבה וברצון הטוב שקשרי החברה צומחים מהם. שכן היא, בפשטות, הצד השני של מטבע החופש, והדבר המאפשר אותו.

רוסו סיפר לנו ש"נולדנו חופשיים", וטען שאם רק נסיר את שלשלאות הסדר החברתי ניהנה ממלוא הפוטנציאל הטבעי שלנו. השמרנים האמריקנים אומנם פקפקו תמיד ברעיון זה, ואף נאבקו בהשפעתו ההרסנית בימי הרדיקלים של שנות השישים, אבל לאמיתו של דבר גם להם יש נטייה חמקמקה לדבוק בו. הרי הם יורשיה ונושאי דגלה של תרבות החלוצים. הם סוגדים ליזם הפרטי הבודד, העומס על כתפיו את נטל המיזמים שלו וכך סולל דרך לכולנו. לדמות זו – בממדיה הריאליים, לא בגרסתה המנופחת לממדים מיתיים ברומנים של איין ראנד – שמור מקום של כבוד בסיפור האמריקני. אבל סיפור זה מטעה את הבריות לחשוב שהאינדיבידואל החופשי קיים ב"מצב הטבע" הטרום-חברתי, ושאם נסיר מעלינו את אזיקי הממשלה נהיה כמוהו. זהו הפך האמת.

במצב הטבע איננו חופשיים, ועוד פחות מכך אנו אינדיבידואלים, בעלי זכויות וחובות, המסוגלים לקחת את גורלנו בידינו. אנחנו חופשיים בטבענו רק במובן זה שאנו יכולים להיעשות חופשיים במהלך התפתחותנו. והתפתחות זאת תלויה בכל שלביה ברשתות וביחסים הקושרים אותנו במארג החברתי הרחב. רק סוגים מסוימים של מארגים חברתיים מעודדים אנשים לראות את עצמם כאינדיבידואלים שזכויות מגינות עליהם וחובות מלכדות אותם יחדיו. רק בתנאים מסוימים אנשים משתייכים לחברה לא בגלל כורח אורגני אלא מתוך הסכמה חופשית. בקיצור, האינדיבידואל האנושי הוא הבניה חברתית. והופעת האינדיבידואל במהלך ההיסטוריה היא חלק ממה שמייחד את הציוויליזציה שלנו משורה ארוכה של התארגנויות חברתיות אחרות שהאנושות ידעה.

עמוק הוא פקפוקנו בממשלה, אנו האינדיבידואלים, ובמקרים רבים מוצדק – אך עמוק עוד יותר הצורך שלנו בה. הממשל מצוי בעצם הסיבים של המארג החברתי שלנו. אנו נעשים אינדיבידואלים מפני שהחברה מצמיחה אותנו ככאלה. כאשר, בהתעוררות זיק ראשון של חיבה, אדם מתיידד עם רעהו, מיד מתכונן ביניהם יחס של אחריוּתיוּת. הם מבטיחים דברים זה לזה. הם נקשרים ברשת של חובות הדדיות. אם אחד פוגע ברעהו באה עת דין וחשבון והיחסים מצויים בסכנה עד שהפוגע מתנצל. הם מתכננים דברים, חולקים מחשבות ותקוות, שבח ואשמה. בכל אשר יעשו הם מתחייבים זה לזה בדין וחשבון, ואם לא נוצר ביניהם יחס זה – הידידות נעשית לסוג של ניצוּל.

מערכות פוליטיות רבות בעולם נעדרות יחס בסיסי זה של אחריותיות. הוא לא נוצר בהן כלל, או שהוא נוצר אך עוות בשל אינטרסים משפחתיים, מפלגתיים, אידיאולוגיים או שבטיים. אם יש לקח שאפשר ללמוד ממה שמכונה האביב הערבי, הרי זה הלקח הטמון בכך שהממשלות שהופלו הן אלו שלא ראו עצמן מחויבות ליתן דין וחשבון לעם שהן היו תלויות בו. הרודנויות שנפלו במזרח התיכון הותירו חלל ריק, כי לא היו בהן רשויות, הליכים משפטיים, מנהגים ומסורות שקידשו את האחריותיות, את היחס החיוני הזה שאומנות הממשל תלויה בו – אומנות הממשל האמיתית, כפי שאנו האינדיבידואלים מבינים אותה. ברודנויות הערביות התקיים רק כוח, והוא הופעל באמצעות המשפחה, השבט והאמונה הדתית, ובלי קשר לאזרח היחיד או לאומה כמכלול. במדינה שזה סוג הממשל שלה אין שום אפשרות לידידות אזרחית בת קיימא.

גם בחיי היומיום יש אנשים שביחסם לזולת אין אחריותיות. אנשים אלה כלואים במשחק שליטה. אם הם בונים מערכת יחסים, אין זו מערכת יחסים חופשית. במערכת יחסים חופשית ניתנות זכויות וחובות לכל צד, ואיש איש נוהג ברעהו בדרך שהיא נעלה מן הכוחניות, דרך של הדדיות אמיתית באינטרסים. זה הדבר הנרמז בניסוח השני של הצו הקטגורי של קאנט, המורה לנו להתייחס אל כל יצור תבוני כאל מטרה בפני עצמה ולא כאל אמצעי – כלומר לבסס את כל יחסינו עם הזולת על רשת הזכויות והחובות. מערכת יחסים חופשית אינה רק יחס של חיבה; היא גם יחס של היענות ומחויבות לקולו של הזולת. המסר של קאנט, בקריאתי, הוא זה: אינדיבידואליים ריבוניים הם גם סובייקטים מחויבים, המתייחסים זה אל זה כ"אני" אל "אני".

אפשר לבטא אמיתות אלו על מצבו-של-האדם בדרכים נוספות. אך הן מומחשות לנגד עינינו בחיינו האנושיים: במשפחה, בצוות, בקהילה, בבית הספר ובמקום העבודה. אנשים נעשים אינדיבידואלים חופשיים על ידי כך שהם לומדים לקחת אחריות למעשיהם. והם עושים זאת באמצעות יחסיהם עם הזולת, סובייקט אל סובייקט. האינדיבידואלים החופשיים שהאבות המייסדים של ארה"ב כיוונו אליהם את דברם היו חופשיים רק משום שהם צמחו במסגרת המארג החברתי, ולמדו מתוכו, איש איש, לקחת אחריות מלאה למעשיו ולתת לזולת את הזכויות וזכויות-היתר המכוננות סוג של שוויון מוסרי בין כולם.

במילים אחרות, במסורת שלנו לממשל ולחירות יש מקור יחיד, שהוא נכונותו של האדם לראות בעצמו אחראי למעשיו כלפי הזולת (ולהפך). שום חברה חופשית אינה יכולה להיווצר בלי יישומה של נכונות זו. והחופש המעוגן במורשת של האמריקנים (לגאוותם המוצדקת) הוא שם-נרדף להרגלם להכיר באחריותיות שלהם כלפי הזולת. כשאירוע חירום מתרגש על עיר אמריקנית, תושביה מתלכדים לקדם יחד את פני הרעה; האירופים, לעומתם, יושבים במקרים כאלה חסרי אונים עד שאנשי רשויות המדינה מגיעים לעזרה. על דברים כגון אלה אנו חושבים כשאנו מתארים את ארה"ב כ"ארצם של החופשיים". איננו מתכוונים לארץ שאין בה ממשלה; אנחנו מתכוונים לארץ שזה סוג הממשל בה: הסוג הצומח ספונטנית בחברה של אינדיבידואלים המרגישים אחריותיות זה כלפי זה.

איור: מנחם הלברשטט

הופעת מדינת הרווחה

ממשל כזה אינו נכפה מבחוץ. הוא צומח מתוך הקהילה כביטוי לאהבות ולאינטרסים המלכדים אותה. לא כל דבר הוא מעמיד בהכרח להצבעה; אבל הוא מכבד את המשתתף האינדיבידואלי, ויודע כי בחשבון אחרון המנהיג שואב את סמכותו מהסכמת ציבור המונהגים. מן הטעם הזה מיהרו כל כך קהילות-החלוץ של ארץ זו לחוקק לעצמן חוקים ולהקים מועדונים ובתי ספר, צוותי הצלה ואגודות שייתנו מענה לצרכים שאדם אינו יכול לענות להם לבדו ושהוא תלוי ביחס אליהם בשיתוף הפעולה של שכניו. הרגל ההתארגנות שהרשים כל כך את טוקוויל לא היה רק ביטוי לחופש: הוא היה גם דחף אינסטינקטיבי ליצור ממשלה, מערכת משותפת שתכיל את האחריויות של האזרחים ותגביר את עוצמתן.

כששמרנים אמריקנים רוגנים על הממשל, הם רוגנים על ממשלה הנראית להם כפויה מבחוץ, כמו ממשלתה של מעצמה כובשת. כזה היה סוג הממשלה שהתפתח במזרח אירופה הקומוניסטית, ומתפתח עתה שוב ברחבי היבשת בחסות האיחוד האירופי – ממשלות שאולי הן רכות ועדינות מבעבר, אך הן גם נטולות אחריותיות. קל לחשוב שקרוב-משפחה של סוג-הממשלה המנוכר הזה צומח גם באמריקה, כתוצאה מהמדיניות הפרוגרסיבית של משטור העם האמריקני על פי אמונות מוסריות שבמידה ידועה הן זרות לו. תחושה זו גורמת להוקעה גורפת של "הממשלה". אך זו שגיאה, לא רק לנוכח הדחף האנושי הבסיסי לקיום ממשל, אלא גם לאור השוני בין המצב באמריקה לזה שבאירופה. והיות שאת השגיאה הזאת עושים שמרנים רבים כל כך, זה הזמן להזהיר מפניה.

ממשלות מופיעות בקהילות קטנות כפתרון לבעיית התיאום. חוקים מופיעים שם לאו דווקא כצווים מטעם איזו רשות מרכזית, אלא כמוסכמות שהכול מאמצים באורח ספונטני – כמו מוסכמות הנימוסים וההליכות. איש אינו מתנגד לשופט או למחוקק המקומי הפועל באחריותיות כלפי הציבור שהוא חלק ממנו, או כלפי ועדת התכנון המקומית המציעה לכל אדם בקהילה אפשרות שווה להשפעה על החלטותיה. פרידריך האייק ואחרים חקרו צורות אלו של "סדר ספונטני", שהדוגמה החיה ביותר שלו היא אולי "המשפט המקובל" – המתנה הגדולה שקיבלו העמים דוברי האנגלית. מדבריהם אפשר להבין כי כאשר חברות גדלות, משתרעות על פני שטח רב וכוללות עוד ועוד צורות שונות של חיים ושל עיסוק, בעיות התיאום בתוכן גדלות אף הן. בשלב מסוים אי אפשר להגיע לידי תיאום מלמטה, כזה המתקיים כולו מכוח הנכונות הטבעית של האזרחים להתאים את הרצונות והתוכניות שלהם לאלו של זולתם. הוא אינו מספיק, ומעתה כדי לקיים תיאום נדרשת ממשלה מלמעלה, כזו שתשית חוקים ותקנות על הקהילה כולה ותאכוף אותם באמצעות מה שמקס ובר כינה "מונופול על האלימות": מערכת אכיפה-חוק שאינה מאפשרת מערכות מתחרות.

תיאור זה משקף את מצבנו. כמובן, אין בו כדי לשלול את התלונות על הממשלה המודרנית, שנעשתה פולשנית מדי, נחושה מדי לכפות על האזרחים אורחות חיים, דעות וערכים הזרים לרבים מהם, ולהוטה מדי להעמיד מכשולים בפני היוזמה החופשית וההתאגדות החופשית. אבל כל אלה אינם פרי עצם קיומו של ממשל. הם פרי הלך הרוח הפרוגרסיבי של אליטה חזקה ומשפיעה בעם. תפקידם של השמרנים לבקר את אלה העושים שימוש לא ראוי בממשל; את אלה המנסים לשלוח את ידי הממשל אל מעבר לתחום הנתפס אצל יתר האנשים, באופן ספונטני, כתחום הראוי לו. השמרנות צריכה להיות הגנה על הממשלה מפני השימוש המזיק שפרוגרסיבים עושים בה.

ייעוד זה ניזוק בשל הבנתם השגויה של שמרנים רבים באשר למשמעותה האמיתית של מדינת הרווחה. במהלך המאה העשרים התבהר כי עניינים רבים שהיו עד אז מחוץ לתחומו של התהליך הפוליטי נכנסו אל סדר היום הציבורי. הפוליטיקאים התחילו להבין כי אם רוצה הממשלה ליהנות מהסכמתם של אלה ששותפותם בחברה אינה מקנה להם יתרון יחסי, היא חייבת להציע להם עסקת חליפין כלשהי. מלחמות העולם הוכיחו שכך הוא. אנשים מכל המעמדות בחברה נדרשו להילחם ולמסור את הנפש. למה להם לסכן את חייהם למען חברה ששותפותם בה אינה מקנה להם שום יתרון ניכר לעין? כך התקבל על הלבבות עיקרון יסוד, שלמדינה  יש אחריות לרווחת אזרחיה הנזקקים. עיקרון זה הוא רק גרסה מועצמת לתפיסה המקובלת בכל החברות הקטנות, שהקהילה צריכה לדאוג לאלה מחבריה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם.

הופעתה של מדינת הרווחה הייתה אפוא תוצאה כמעט הכרחית של המפגש בין דמוקרטיה לכל העם לבין מלחמה טוטלית. אם ניטשת סביבה בעשורים האחרונים מחלוקת, אין זה מפני שהיא חורגת מאיזה מושג טבעי של ממשלה, אלא משום שהיא התרחבה באופן החותר תחת הלגיטימיות שלה. בארה"ב ובאירופה כאחד למדנו כי מדיניות רווחה מסוגים מסוימים עלולה להוליד תת-מעמד בלתי מתפקד מבחינה חברתית. אנשים המקבלים תמיכה בלי שהם עובדים, ובלי שהם נדרשים לאחריות בין-דורית, מאבדים את ההרגל לחוש אחריותיות כלפי הזולת, מפנים לחירות את גבם, וננעלים בדפוסים חברתיים ממאירים החותרים תחת לכידות החברה.

 

מדינת השוק והכוח

התוצאה הפוכה לכוונה, והיא, בחלקה, פרי הלך הרוח הפרוגרסיבי הגורס כי רק העשירים חייבים באחריות כלפי היתר, כי רק הם חופשיים באמת. העניים, הנזקקים והפגיעים הם, על פי השקפה זו, פטורים-מאשמה מעצם טיבם, ואין להניח לפתחם שום חטאת הצומחת מהתנהגותם. הם אינם אחראים לחייהם, שכן לא זכו ל"העצמה" מספקת. האחריות למצבם רובצת על המדינה. השאלה היחידה היא מה עוד צריכה המדינה לעשות למענם – כדי לרפא חולַיִים שנדיבותה של המדינה היא מן הגורמים להם.

צורת הסתכלות זו מבטאת תפיסה כוזבת של רעיון הממשל. האחריות הנתונה לממשל מעוגנת באחריותיות של האזרחים. לפיכך, כשהממשל יוצר בקרב האזרחים מעמד חברתי חסר אחריותיות הוא מחבל במקור הלגיטימיות שלו.

הלך הרוח הפרוגרסיבי הוליד אפוא תפיסה של ממשלה שהשמרנים מפקפקים בה מאוד. בתפיסת העולם הפרוגרסיבית, המתגלמת להפליא בפילוסופיה של ג'ון רולס, המדינה קיימת כדי להקצות את התוצר החברתי. העשירים אינם עשירים באמת, כי רכושם אינו באמת שלהם. בעיניים פרוגרסיביות, כל הטובין הם חסרי בעלים עד שמחלקים אותם. והמדינה מחלקת את הטובין על פי עיקרון של הוגנות שאינו מתחשב במורשת המוסרית של ההסכמות החופשיות שלנו או בתוצאות המוסריות של יצירת מעמד מסובסד.

מנקודת המבט הפרוגרסיבית הממשלה היא, אם כן, אומנות ההשתלטות על הדברים הטובים שכל האזרחים עשויים לתבוע לעצמם וחלוקתם המחודשת. (הדבר אולי נראה כפוגע בעשירים, אך גם להם הוא נוח מבחינה פסיכולוגית, כי הוא מסיר מהם את נטל האחריותיות, את הצורך למסור דין וחשבון על עושרם). על פי תפיסה זו, הממשלה איננה ביטויו של סדר חברתי שהתקיים לפניה ואשר נבנה בהסכמה חופשית ועל יסוד נכונותו של האדם לראות בעצמו אחראי למעשיו כלפי הזולת. להפך: המחשבה הפרוגרסיבית רואה בממשלה יוצרת ומנהלת של סדר חברתי שנבנה על פי דוקטרינת ההוגנות שלה, ונכפה על העם בסדרה של הנחתות מלמעלה. בכל מקום שתפיסה פרוגרסיבית זו שוררת בו, הממשלה מגדילה את כוחה ובינתיים מאבדת את מקור סמכותה. היא נעשית "מדינת השוק" של פיליפ בּוֹבִּיט, המציעה לאזרחיה עסקה של שירותים תמורת מיסים ואינה דורשת נאמנות או ציות מעבר למה שהוסכם בעסקה.

אלא שמדינה כזו אינה מגלמת עוד את אתוס הלאום, ואינה תובעת עוד כל נאמנות מעבר לזו שמבקשת רשת החנויות הממוצעת. בדמוקרטיות החברתיות של אירופה נעשו נדירים עד קוריוז גילויים פומביים של פטריוטיות, של רגש השתייכות וגאווה כלפי הארץ ותולדותיה, והמעמד הפוליטי כולו מתחיל להיתפס כנלעג עד נתעב. הממשלה חדלה להיות "שלנו" ונעשתה "שלהם" – קניינה של הפקידות האלמונית שככלות הכול נוחותנו תלויה בה.

תמורה זו בפנומנולוגיה של הממשלה מדהימה. אך באמריקה היא טרם הושלמה. האמריקנים מן השורה עדיין מסוגלים לראות בממשל שלהם ביטוי לאחדותם הלאומית. הם גאים בדגלם, בצבאם, בטקסים ובסמלים הלאומיים שלהם. הם מחפשים דרכים "להשתייך" למיזם האמריקני באמצעות השקעת זמן, כסף ומרץ במועדונים מקומיים משלהם. הם רוצים להרגיש בעלות על ארצם ולחלוק אותה עם שכניהם. הם מתפנים ממריבות השגרה כדי לשוב ולאשר את מורשתם החברתית והפוליטית המשותפת, והם עדיין חולקים כבוד לבכירי המדינה. הם מאמינים שברגעי אמת, הנשיא מייצג לא מפלגה או אידיאולוגיה אלא את האומה – כלומר את כולם, את כל האמריקנים המלוכדים בסדר החברתי הספונטני המאחד אותם בארצם.

לשון אחר, מושג הממשלה אצל אמריקנים מן השורה הוא טבעי, ושונה מהתפיסה הפרוגרסיבית של המדינה כמכשיר לחלוקה-מחדש. במתקפתם על התפיסה הפרוגרסיבית ראוי שהשמרנים יבהירו כי יש להם תפיסה חלופית חיובית, ממשית וטבעית. הם מגנים על הממשלה כביטוי סמלי ובעל-סמכות לאחריותיות ההדדית שלנו, האזרחים.

אין פירוש הדבר שהם דבקים בהכרח בתפיסה ליברטריאנית זו או אחרת של ממשלה מזערית. צמיחתן של החברות המודרניות יצרה צרכים חברתיים שהדפוסים הישנים של ההתאגדות החופשית אינם מסוגלים למלא. התגובה הנכונה איננה לאסור על המדינה לחדור אל תחומי הרווחה, ביטוח הבריאות, החינוך וכל השאר, אלא להגביל את תרומתה בתחומים הללו באופן שיוזמות האזרחים עדיין תוכלנה להוביל את הטיפול בהם. השמרנים רוצים חברה אכפתית. אבל אכפתיות צומחת רק בקרב אנשים החופשיים לפעול למען הכלל וליהנות מהתוצאות. האכפתיות, המעורבות של הפרט למען הכלל, היא צורה של יוזמה פרטית, והיא גוועת כשהמדינה לוקחת אותה לידיה. על כן הצדקה הפרטית נעלמה כמעט לגמרי מאירופה היבשתית, והיא משגשגת כיום רק בָּאַנְגְלוֹסְפֵרָה, מקום שם הנורמות של המשפט המקובל מזכירות לאזרח שהחופש שהוא נהנה ממנו מחייב אותו באחריותיות כלפי הזולת.

*

חובתם של השמרנים אפוא להתוות את תחומה האמיתי של הממשלה ולסמן את הגבולות שפעולה ממשלתית מעבר להם היא בגדר הסגת החופש של האזרח. חוששני שהם אינם מצליחים להציג מפה שכזו לציבור הבוחרים, מפני שאינם מצליחים להבהיר לעצמם שהם מבקשים לא חופש מממשל אלא ממשל משופר, כזה המגלם את כל מה שאנו מפקידים בידי שכנינו כשאנו יוצרים יחד איתם אומה.


קרדיט תמונה ראשית: אתר לעמ Kobi Gideon


[1] הערת המתרגם: המילה government המשמשת במאמר באנגלית הוראתה כללית (כלומר מנגנון ממשל כזה או אחר) ולא פרטית (כמו הממשל האמריקני של נשיא מסוים, המצוין שם במילה administration). כאן השתמשנו ב'ממשלה' וב'ממשל' לחילופין, כדי להדגיש שמדובר במונח הכללי.

[2] הערת המתרגם: התיקון הראשון לחוקה האמריקנית הוא זה האוסר חקיקת חוקים המגבילים את חופש הדת, העיתונות, הדיבור, ההתכנסות וביקורת הממשל; התיקון השני הוא האוסר להגביל את זכותם של אזרחים לשאת נשק.

[3] תרגום של "little platoons", שהוראתו יחידות צבאיות קטנות, מונח מהגותו של ברק המשמש למבנים החברתיים הראשוניים, כמו קהילה, משפחה, ארגון מתנדבים מקומי וכן הלאה.

עוד ב'השילוח'

הפטיש הממלכתי הגדול
ללא אשליות וללא ייאוש
אמונה בקומת אדם

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *