נתקבלו במערכת, דצמבר 2016

Getting your Trinity Audio player ready...

מאת: זאב ז'בוטינסקי

מכון ז'בוטינסקי, 2016 | 277 עמ'


בספר החדש, המצטרף לסדרה המהודרת של כל כתבי זאב ז'בוטינסקי, מובאים מאמריו של המנהיג הציוני שבהם הוא מנסה להלחים שני מונחים שהיו מנותקים זה מזה במשך אלפיים שנים: יהודים, ומלחמה. עד ראשית המאה העשרים התנהלו המלחמות ללא היהודים – והיהודים חיו את חייהם ללא מלחמות. לא מילולית, כמובן:  יהודים לקחו חלק בשדות הקרב שחרצו את אירופה ועיצבו את גורלה; אך רובם עשו זאת מאונס, וגם אלו שהתנדבו מרצון – לא עשו זאת כפועל יוצא של זהותם היהודית.

לדידו של זאב ז'בוטינסקי היה החיבור המחודש בין היהודים והמלחמה מצווי השעה, ועמד כתנאי בסיסי להצלחת החזון הציוני ולגאולת ישראל. יש להדגיש כי השקפתו חפה ממיליטריזם; כאחד מחשובי ההוגים הליברליים שקמו לעם היהודי, הוא סלד מהערצת הכוח ומהתשוקה להשתמש בו בפני עצמו. ועם זאת, טענתו העקרונית של ז'בוטינסקי הייתה כי על העם היהודי  ליטול את גורלו בידיו ולבסס את עצמאותו על כוחו שלו. טענה זו שוזרת את הביוגרפיה שלו: מקריאתו להגנה עצמית יהודית כבר לאחר פוגרום קישינב, דרך הקמת גדוד נהגי הפרדות והלגיון העברי במלחמת העולם הראשונה, ועד הניסיונות להקים צבא יהודי שייטול חלק בהכנעת גרמניה הנאצית (שהספר הנוכחי מרבה לעסוק בהם). פעולות אלו ואחרות היו חלק משאיפתו האחת: לנטוע את העם היהודי חזרה במקומו הראוי בהיסטוריה, דרך החייאת רצונו וכוחו להילחם על ערכיו ועל גאולתו.

את רוב המאמרים שקובצו בכרך כתב ז'בוטינסקי בשנת חייו האחרונה, 1939–1940, כלומר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה אך עוד לפני שהתחוללו שיאי זוועותיה. בולט במיוחד המאמר "חזית המלחמה של עם ישראל", שנכתב במקור כספר בפני עצמו. הטקסט מרשים ורחב-יריעה, וז'בוטינסקי מתגלה בו במלוא הדרו כאיש מעשה וכאיש חזון; הוא פורס בו את הדרישה להקמת צבא יהודי עצמאי, מנתח באופן מקורי את יסודות האנטישמיות, ועוסק בתכנון המדינה העברית שתוקם לאחר מלחמה. לכבוד צאת הספר תורגם המאמר מחדש לעברית בהירה ונגישה בידי יוסי מילוא, תרגום המסייע ביד הקורא ללכת בעקבות משנתו של זאב ז'בוטינסקי, שעודנה חשובה, מחכימה ורלוונטית.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


מאת: צור שיזף

הקיבוץ המאוחד, 2016 | 362 עמ'


המדינה האסלאמית היא בעלת כל המאפיינים המגדירים מדינה – שטח ריבוני, מערכות אכיפה, צבא פעיל, מערכת כלכלית ועוד; ובכל זאת היחס המקובל אליה הוא כאל ארגון טרור, גם אם משפיע ואכזרי במיוחד. רבים מסרבים לקרוא לה בשמה המלא, ובכל האטלסים היא איננה מופיעה ובמקומה רק הגבולות העשנים של סייקס-פיקו. דווקא אפשר שעוצמת הפחד שדאעש מעורר מציירת אותו בעיני המערב כאיזו מפלצת מיתית שרצוי לפחד ממנה אך קשה להתייחס אליו כחלק אינהרנטי מהמציאות הגשמית. ממילא כמעט בלתי אפשרי להכיר אותו, ולהבין מהיכן צמח ומה מניע את האנשים –  בני אדם, למרות הכול – המרכיבים אותו. הבנה זו חיונית אם חפצים לכונן מלחמה אפקטיבית ולנצח בה.

צור שיזף, עיתונאי נוסע וסופר ותיק, יצא למסע אל "מפתנו של השטן"; הוא סייר בסוריה, בטורקיה, בעיראק, באפגניסטן ובשאר המקומות שדאעש צמח בהם או הושפע מהם. את רשמיו אסף לספר הנקרא כיומן מסע אישי המשובץ בתובנות אישיות וניתוחים היסטוריים. השילוב בין ז'אנר המסעות האהוב על שיזף לבין הניסיון לספר סיפור היסטורי רצוף אינו פועל כשורה, והוא אף מבלבל. תיאורי מסע מותחים מתחלפים בספר לעתים קרובות מדי בפרטי מידע וניתוחי עומק. גם שמות הפרקים אינם אינפורמטיביים ומקשים על הקורא לנווט את מסעו שלו ביניהם. אך למרות החסרונות הללו מדובר בספר חשוב וייחודי, גם בקנה מידה עולמי, בנוף הכתיבה על דאעש ועל שורשי הרעה שנפתחה מצפון וממזרח.

דגש מרכזי ניתן למצבם האישי ולתחושותיהם של הנפגעים העיקריים מן המדינה האסלאמית: היזידים, הכורדים ושאר המיעוטים במרחב א-שאם. אך גם הפוליטיקה הפנימית של המדינה האסלאמית, מקורות היווצרותה, הכלכלה ומערכות השלטון שלה מקבלות התייחסות הולמת. ככל ששיזף מתקדם במסעו מתחוור כי למפלצת יש שם ופנים, היסטוריה ומניעים. שיזף כמובן אינו מצדיק את הארגון ואת מעשיו, אך הוא מהמעטים המנסים להבין באמת את התופעה  – וגם להראות  שככלות הכול דאעש הוא כנראה יציר כפיו של המערב; וביתר דיוק – של הכוחות האמריקניים בעיראק.

ביקורת מאת: יצחק מור


מאת: שמואל רוזנר

דביר ובית התפוצות, 2016 | 176 עמ'


שיחק לו לבית התפוצות שבתל-אביב מזלו, ובעודו מציג תערוכה על בוב דילן – יהודי מלידה ולפרקים, רק לפרקים, גם מבחירה ומתוך הזדהות – זכה דילן, כדרכם של יהודים אפשר לומר, בפרס נובל, עלה עם יהודיותו הסבוכה אל מרכז הבימה החדשותית, וכמו יהודי טוב גם ברח מהכבוד כשהכבוד רדף אחריו. סמוך לאפיזודה הסמלית הזו הופיע בחסות בית התפוצות ובשיתוף הוצאת דביר ספר שתזמונו נכון תמיד, אף כי תוכנו משתנה מעט מדור לדור. רוזנר שואל בו מהי בעצם יהדות היום, ומי ולאן וכמה ולמה. שואל וסוקר את התשובות היהודיות העיקריות הניתנות כיום ואינו מכריע. כמו יהודי טוב.

רוזנר מצטיין ברוחב מבט – ובכושר צמצום. שבע שאלות מוצגות בפרקי הספר, כגון מיהו יהודי, למה שונאים אותנו, מהו מעמדה הרצוי של מדינת ישראל בעם היהודי, והאם יש גניוס יהודי. סביב כל אחת מהן הוא משרטט שלושה מעגלים: פרק הכתוב בחן סיפורי ומסאי, נע בין אנקדוטות, דוגמאות ועיקרי-דברים ותוך כך מציג סוגיה שלמה על העמדות הסותרות לגביה; סיכום בנקודות קצרות, המעמיד את השאלות על שאלות-העומק שתחתן וממפה את התשובות באורח שלא פעם הוא מפתיע; ומעגל רחב של הערות והצעות-קריאה הפורץ את סד התמציתיות שבגוף הפרק.

הספר, שבמבט מבחוץ לכאורה טוחן מים, מתגלה כמאלף בשני מובנים. האחד הוא, כאמור, רוחב הדעת והידיעות והדעות המורעף על הקורא באבחת קוצר יריעה. והשני הוא התבנית המחודשת שמפת השאלות של רוזנר יוצקת לתוכה את מציאות חיינו. הפרק על ערכים יהודיים, למשל, מקבץ יחדיו השקפות מנוגדות לקבוצת "אין ערכים יהודיים, יש יהדות", ובהקשר אחר מצביע על הצדדים למחלוקת המשפטית על פסילת רשימת כ"ך כצדדים למחלוקת כפולה: האם אפשר להכריע מהם ערכי היהדות, והאם ערכים הקיימים ביהדות עדיפים על ערכים שרוב היהודים מאמינים בהם. רוזנר מפשט את הסבך הזה בלי לוותר על מורכבותו.

ביקורת מאת: צור ארליך


מאת: יצחק גייגר

מכללת הרצוג – תבונות, 2016 | 537 עמ'


זמן רב חלף מאז יצאו אבותינו מן הכפרים והעיירות שבגולה והגיעו לארץ ישראל, והרי המדינה שבנו כבת שבעים שנה. מאוסף קהילות פזורות הפכנו למעצמת היי-טק, לשחקן אזורי רב-עוצמה ולמרכז רוחני יהודי חסר תקדים. אך "לצאת מהשטעטל" של שנת 2016 הוא ספר שנולד מתוך תחושת מצוקה. המחבר, מורה מנוסה לאזרחות, סבור שמשברים רבים שפקדו את הציונות הדתית בשנים האחרונות העמידו אותה, ואת תלמידיה בפרט, בפני קושי ליישב את חינוכם הדתי עם ההגות הדמוקרטית ועם התנהלותה החילונית של מדינתם. הפתרון שגייגר מציע איננו בניסוח משנה עדכנית ורלוונטית, אלא בפנייה אל העבר שבו אולי טמונה התרופה. בספר עב הכרס הזה קוּבּץ אוסף מרשים של עמדות, ניתוחים ומובאות על אודות יחסם של רבני הציונות הדתית למדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. גייגר בעצם אומר לנו שהסוגיות האלו כבר זכו להתמודדות מקיפה, והעמקה במה שנכתב תוכל להביא מזור.

הקריאה בספר קולחת, למרות מבנהו האקדמי ועודף הערות השוליים. הדיון מתמקד בזרם שהמחבר מכנה "תורני לאומי" של ישיבת מרכז הרב ובנותיה, ובזרם "מרכזי" יותר המזוהה עם ישיבת הר עציון: שני זרמים שייחסו למדינה רמות שונות של "קדושה", אך ראו אותה בחיוב גדול. זרמים אחרים, רוחניים יותר או שמאליים יותר, נידונים רק בצמצום.

רוב הדיון מתפרס על פני שלושה תחומים עיקריים: הלגיטימציה הרעיונית לקיומה של מדינת ישראל, הלגיטימציה לחוקיה ולצורת השלטון בה, ומהות הדמוקרטיה. רק שער אחד, קצר יותר, מוקדש לדיון בסוגיה קונקרטית ("צדק חברתי") הרלוונטית להתנהלותה של מדינה בפועל. אכן, דווקא העבודה המרשימה שהושקעה בספר מוכיחה כמה העיסוק בחיי היומיום של מדינה מודרנית ברוח ההלכה הוזנח. הוגים רבים, בעיקר מן הזרם התורני יותר, מבקשים לעסוק ב"מדינת התורה" העתידית, החלומית, או בדרך להגיע לשם; אך הם נוטים שלא לייחס חשיבות מספקת לצורך לפתח וליישם עמדות תורניות בשדות הכלכלה, הביטחון או מדיניות החוץ כפי שהם בהווה.

לדלות היחסית של הגות מדינית יהודית מקורית בשאלות ניהול החברה, מתייחס גייגר מפורשות ומציע לה פתרונות שונים. בראשם הטענה שדלות זו מכוונת משמיים ומטרתה דווקא השארת מקום לשיקול דעת אנושי נרחב בתוך המסגרת התורנית הכללית. עם זאת, בעת הקריאה מתחדדת התובנה כי אולי קל להוציא את היהודים מן השטעטל – אך כדי להוציא את השטעטל מן היהודים, ולגרום להם לנסח משנה מדינית-תורנית  סדורה וקונקרטית לניהול מדינתם, דרושה עוד עבודה רבה.

ביקורת מאת: יצחק מור


מאת: ישי מבורך

רסלינג, 2016 | 171 עמ'


ארון הספרים היהודי נגדש בשנים האחרונות בעוד ועוד כרכים חדשים. ספרי עיון, הגות, ומחקר בנושאים שונים מתפרסמים כמעט דבר יום ביומו, אך לרובם ככולם תכונה משותפת: הם נטועים בעולם הפרשנות ותיווך הרעיונות, ואינם ספרי הגות או פילוסופיה במובנם המקורי. ספרו החדש של ישי מבורך מנסה לחרוג מהכלל ולהגיש בפני הקורא הצעה לתיאולוגיה חדשה, מורכבת וכבדת ראש. תיאולוגיה ממש; לא תיאור שיטות, ולא מחקר משווה. לפנינו ניסיון להעמיד שיטה שיש בה ערעור על המובן מאליו ועל הידוע מראש, ועובדה זו לבדה מטעינה את הקריאה במתח מיוחד.

במידה רבה, ספר הגות דתית זה הוא גם ספר בפילוסופיה של המוסר. הסיבה לכך נעוצה בבחירה להתחיל את המחשבה מארובות אושוויץ, ובמיוחד בעוול החמור הטמון בהתעלמות מהן: ומהי אותה התעלמות? לדעת מבורך, היא כרוכה בהמשכם של "החיים עצמם", ובהשבתם למסלולם – בעיקר למסלולם הדתי – כאילו לא אירע דבר. "דיבורים על טוב, נבואה, אמונה, גאולה, תפילה, התגלות, אהבה והשגחה … (הם) חלק מפרויקט דתי של הכחשת שואה, לא פחות" (עמ' 29). לדעתו, דיבורים אלו במובנם הקלאסי – המוטען עד להתפקע במלאות דתית – היו אמורים לעבור מן העולם כמסקנה מפרויקט החילון ומטראומת השואה. משלא קרה כך, והדת עודנה נמצאת במרכז הבמה האנושית, חיוני להציע מסגרת מושגית חדשה, המאפשרת את הקיום הדתי אך אינה נופלת בפח השכחה וההתעלמות. זהו לוז התיאולוגיה של מבורך: מטרתה להחסיר מאותה מלאות דתית, ולהתקין קיום אמוני ללא יומרות, שבו התפילה מנוטרלת מן הציפייה למענה והמשיחיות מוותרת על תקוות המימוש.

ככל עיון בהגות מקורית, גם הקריאה ב'תיאולוגיה של חסר' דורשת מהקורא התמסרות וסבלנות, ודוחקת בו להשעות באופן זמני את האינסטינקט המושגי והמוסרי שלו. מבורך נעזר, במקוריות וברצינות מעוררי הערכה, בהוגים רבים, מהרב שג"ר ופרנץ רוזנצוויג ועד ז'אן לפלאנש, ואלה מסייעים בידו לשרטט את קו המחשבה המרכזי, שלב אחרי שלב. ועדיין מוטב היה להנגיש את הספר מעט יותר; ייתכן כי קוראים שאינם מורגלים בלימוד תורותיו של ר' נחמן מברסלב, שאינם יודעי ח"ן הניסוח של תיאורטיקנים מודרניים, או שלא התנסו בלשון פרשנית פסיכואנליטית, יתקשו לצלוח אותו. הסבר והבהרה נוספים היו מרחיבים את שערי הספר ומכניסים אל תוכו קהל רחב הרבה יותר.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


האומה, גיליון 203

עורך: יוסי אחימאיר

המִסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, סתיו תשע"ז | 146 עמ'


'האומה' הוא מעין אח גדול של כתב העת שבידכם. אחים במשפחה קטנטנה ומצטמצמת של כתבי עת רעיוניים העוסקים בענייני ציבור, ובאגף מצומצם אף יותר שאינו בוש לדבר ציונות. מיקומו האידיאולוגי של 'האומה' מוגדר יותר, תנועת ז'בוטינסקי, אף כי משמעות הדבר היסטורית ומוסדית ולא כל כך מפלגתית. הדמיון חלקי גם מבחינת גבולות הגזרה: המאמרים ב'האומה' קצרים יותר; עיונים היסטוריים תופסים את מקומם של העיונים במדיניות פנים אצלנו; והעיתון הוא, כמוצהר בכותרת המשנה, "במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות".

שלהי תשע"ו הועידו לנו ולעמיתינו ב'האומה' – בעצם ליוסי אחימאיר, המאייש שם בעבודה נמרצת את כל תפקידי המערכת – קו דמיון נוסף. שעה ששרת המשפטים איילת שקד שקדה על מאמרה העקרוני והמדובר ל'השילוח', עמלה שרה נוספת, מושכת-אש אף היא, על אני-מאמין משלה לגבי תחום שיפוטה: שרת התרבות והספורט מירי רגב חיברה את מאמרה הפרוגרמטי "כתונת הפסים הישראלית: קולות רבים – עם אחד". במאמר הלא-ארוך נשענת רגב, כמקובל ב'האומה', על מודל המופיע בכתבי ז'בוטינסקי. היא מציעה מודל חברתי-תרבותי של רבגוניות. להבדיל מן הרב-תרבותיות שכישלונה באירופה הוא כבר עובדה מוצהרת, הרבגוניות של רגב שואפת ל"מציאות בה כל הפסים שומרים על צבעם הייחודי, אך מתחברים יחד לכתונת אחת".

עוד איש ציבור בית"רי בעל תפקיד חשוב כותב בגיליון זה של 'האומה' על פעילותו, אמנם לא על דרך הפרוגרמה אלא על דרך סקירת הישגים: שגריר ישראל באו"ם, דני דנון. בגיליון, שרובו מאמרים היסטוריים המאירים פינות שונות בתולדות הציונות, ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי, בולט עוד המאמר "כיבוש או שיבוש: על מעמד ישראל באיו"ש" מאת השופט בדימוס פרופ' עודד מודריק. המשפטן הוותיק מוכיח ששלטון ישראל ביהודה ושומרון אינו מחייב החלה של אמנת ז'נבה הרביעית, כלומר אין בו דין כיבוש, ושהתיישבות ישראלית באדמות שאינן פרטיות אינה נוגדת את החוק הבינלאומי.

ביקורת מאת: צור ארליך


מאת: אירית סלע

עולם חדש, 2016 | 263 עמ'


בשנים האחרונות מחלחלת אט אט בלב קוראי-השירה ההבנה העתיקה שהדמיון בין שם העצם "שירה" לבין הפועל "לשיר" איננו מקרי לגמרי; ההכרה שהשירה האמנותית מקורה בזמרה, ושהיא מושתתת גם היום על הניגון ואמורה לדבר אל האוזן. זה תהליך אטי של ריפוי שבר. השירה הכתובה שהתנתקה מסד המשקל התנתקה מתוך כך, ומתוך אי-הבנה, גם מהניגוניות עצמה, שהיא שורש מהותה. הדבר בלט במיוחד כאשר הושמעו השירים בקול, בדרך כלל מפי כותביהם. אירועים של קריאת שירה בפני קהל, החלו להלך שעמום על השומעים, פחות בגלל תוכנם של השירים ויותר בשל הנטייה להקריאם, באין להם די עוגנים מוזיקליים, במונוטוניות או בפתוס איטי מורדם-מונשם.

אירית סלע סבורה, בצדק, שמימושו של השיר הספרותי הוא בקריאתו בקול. סלע עוסקת בהכשרת שחקנים לקריאה נכונה ומשכנעת של שירה. ספרה 'קול קורא' הוא תורה-שבכתב לתורה-שבעל-פה שהיא מרביצה בתלמידיה; העלאת תורתה על הכתב נחוצה מפני שידע זה הוא, כאמור, חיוני להפנמתו המלאה של השיר, ועל כן נחוץ לכל קורא שירה.

אבל המעניין יותר הוא הצעד הבא, הנובע מכך. סלע מציעה שיטה להכנת שיר לקריאה בקול. שיטה מפורטת, ובה משימות מוגדרות, שהיא מדגימה עוד ועוד. זה מתחיל בבחינת צורתו הגרפית של השיר על הדף, וממשיך בין היתר בהגדרת פעולות-הדיבור שבכל מילה בו, בבחינת הדהודיה הסמנטיים של כל מילה, ובהרצת שתי פרשנויות נוגדות לשיר בהתנגשות מתיזת-ניצוצות של חידוש. והמעניין הוא ששיטה זו, שמטרתה כאמור הכנה לקריאה בקול, היא, מיניה וביה, שיטת פרשנות. פירושו של השיר טמון במימושו המושכל.

סלע פוטרת בקצרה, יחסית, את הסוגיה המורכבת של קריאת שירה הכתובה במשקל, זו המוסיפה על המתח בין התחביר לחלוקה לשורות את המתח עם הקצב המוכתב. בעיה נוספת, מהותית יותר, היא ששיטת סלע דורשת עבודת הכנה ממושכת לכל שורה ועל כן אינה מעשית לשירים ארוכים. נראה משום כך שעיקר תועלתה של שיטת סלע טמון לא בהיענות מלאה לה, אלא בהפנמתה ככלי-עזר לאינטואיציה; כאימון ברכישת רגישויות בקריאת שירה, בין בקול בין בדממה.

ביקורת מאת: צור ארליך


מאת: יונתן ברג

קשב לשירה, 2016 | 139 עמ'


בשלהי המאה החמישית לפני הספירה כתב הרודוטוס בן הליקרנסוס את קורות מלחמת הפרסים ביוונים, והכתיר את ספרו בשם "היסטוריה" – כלומר תיעוד. אך כוונתו האמתית הייתה לחרוג מתיעוד גרידא; האיכות המייחדת את חקירתו של המלומד היווני, איכות שבזכותה הוא נחשב לראשון ההיסטוריונים, לא נתמצתה ברצון הבסיסי כי "לא תימחינה במשך הזמן פעולות בני האדם, ולא יישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים". אמנם אלו מטרות בעלות ערך רב, אך עליהן בנה הרודוטוס קומה שנייה: השאיפה לרדת לחקר המניעים העומדים בבסיס הפעילות האנושית, ולהבנת הסיבות שהביאו את בני האדם לפנות לדרך זו ולא לאחרת – ולהמשיך לפסוע דווקא בה.

כהרודוטוס בשעתו, כינה יונתן ברג את ספר שיריו השלישי בשם "היסטוריה" – ובו הוא זונח את השירה הלירית והאוטוביוגרפית שאפיינה את ספריו הקודמים לטובת עיון שירי-מדרשי באוסף של  דמויות ואירועים מההיסטוריה היהודית והישראלית. אברהם, יצחק, יעקב, אסתר, פילון, ריש לקיש, ריה"ל, פרויד, שאגאל ורותקו הם רק חלק קטן מהרשימה שברג מנסה באמצעותה לחשוף את דרכי הילוכה של ההיסטוריה שלו ושל עמו, בראש ובראשונה על ידי הבנת מניעיהם ורוחם של אלו שיצרו אותה – במעשיהם, במילותיהם וביצירתם – במשך אלפי שנים.

הפואטיקה וסגנון הכתיבה של ברג אינם נדירים במחוזותינו, ולא בהם נעוצה חשיבות הספר. מאידך, כיצירה ספרותית שלימה, יש בה חידוש מרענן. כפי שכתב המשורר עצמו בהקדמה, שיריו הנוכחיים אינם פרי השראה פתאומית ואינם תולדת המוזה – אותה אלה יוונית הכובשת את האמן במעין הבזק של שפע מסעיר. בספרו החדש מציג בפנינו יונתן ברג אידיאל אחר של האמנות ושל היצירה: כזו שבאה מתוך עיון, מתוך מחקר, כזו הדורשת הכנה והתמסרות והנרקמת בעבודה מתמשכת ובעמל מסודר. בעולם שבו התזזית וחוסר הסבלנות מאפיינים גם רבים משדות האמנות, זוהי בשורה של ממש.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


מאת: בַכֹּל סֶרלוּאי

הקיבוץ המאוחד, 2016 | 77 עמ'


המשוררת בכל סרלואי מתהלכת בעולם בלי עור מגן, ובלי ריסים, ובלי עפעפיים. עצביה חשופים. העולם מציף אותה. אש התמיד שבתוכה נדמית לה כקירות של אש, "הָעֵץ שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים תַּחְתָּיו לְצֵל יוֹנֵק לֶהָבוֹת בְּשָׁרָשָׁיו". זה יכול היה להיגמר בשירה היסטרית, בהפגנת שברירים, בעוד דו"ח פואטי מתרצה של קרבניות כגון אלו המטופלים במאמרו של דוד בוחבוט המופיע בגיליון זה – אלמלא ידעה סרלואי ידוע היטב כי "אֵין הַצְּעָקָה מַחְלִיפָה אֶת הָרֶגֶשׁ, / מִלִּים גְּדוֹלוֹת אֵינָן עֲשׂוּיוֹת מֵרְגָשׁוֹת גְּדוֹלִים".

שיריה עַזים, מן העזים הנכתבים היום בעברית, מפני שהיא בוחרת בעוז. עולה מהם דמות של אדם שהיותו עמנו, חי ונושם ומרגיש מאוד, היא בחירה המתחדשת מדי יום, בחירה אמיצה לחיות ולחוות וליצור וללמד ולהיות אם ולעשות כביסה ולא להתפתות לאש ולמים הצרים על נתיבה. "יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים לָמוּת, / אֶת חֶלְקָן אֲנִי מַכִּירָה הֵיטֵב, אֶת הַפָּחוֹת נִרְאוֹת לָעַיִן. / עִם רֻבָּן הִתְיַדַּדְתִּי, / כַּמָּה מֵהֶן עָשִׂיתִי לָאֳמָנוּת. / הַיּוֹם מַתִּי בְּרַקָּפוֹת … אָסוּר לִמְשׁוֹרְרִים לִכְתֹּב כָּךְ, אֲבָל לִבִּי נִשְׁבָּר".

עזות שיריה של סרלואי באה לה מן המאבק, "גַּם אַטְלַס נָשָׂא בְּגוּפוֹ / אֶת הַשָּׁמַיִם // הַיְּכֹלֶת לִפְתֹּחַ תְּרִיס בַּבֹּקֶר"; אך היא באה גם משליטה מופלגת במיתרי המקורות הרוטטים בידי הנבלנית שלה בהדהוד אסוציאטיבי ובמשחקי מילים עדינים, ומכישרון דימוי נדיר. "אֲנִי מַעֲדִיף אֶת חִבּוּק הַמָּוֶת שֶׁל הַבְּדִידוּת הַמֻּכָּר לִי", אומר אצלה האסיר המטפורי החרד מן החופש, "עַל פְּנֵי צְלִיפַת הַשּׁוֹט מֵעָרְפָּן שֶׁל הַבְּרִיּוֹת". לא פני הבריות מפחידים אלא עורפן המופנה – והוא כשוט. והוא רוצע את חלומותיו ולוחש, על משקל "אהבתי את אדוני" של העבד העברי, "אָהַבְתִּי אֶת עֲווֹנִי / אַל תַּקְשִׁיב". דימויים מורכבים ששלמותם נעוצה דווקא בסכסוך שבין איבריהם, כגון "לַיְלָה נוֹטֵף בָּעוֹרְקִים; / אֲנִי נוֹשֶׁרֶת לְאֵפֶר וְדָשָׁה אוֹתוֹ בַּעֲקֵבַי / שְׂפָתַי חֲתוּמוֹת בְּעָשָׁן" נדירים למדי בשירתנו, ותדירים עד לפלא בספר הזה.

נפש אל נפש, התרעשות אל התרעשות, נדבק הקורא בקדחת הקיום הבוערת של הכותבת הצרורה בדפים שבידו. ומן הטלטלה האנושית שהוא חווה הוא מחלץ לא רחמים על הכותבת או על עצמו ולא תשוקה לברוח אלא חוסן מוסרי ותאוות חיים.

ביקורת מאת: צור ארליך

עוד ב'השילוח'

בית הקלפים הישראלי
סוציאליזם יהודי: ניתוח שלאחר המוות
הרשות הרביעית: על מוסד הנשיאות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *