הישמרו ממנהלים שרירותיים

בתגובה ל"מיתוס הקביעות בשירות המדינה: גורמים ופתרונות" מאת מתן רוטמן ואלון תובל

במאמר נפרסה הטענה שלפיה קשה עד כמעט בלתי-אפשרי לפטר אדם העובד בשירות הציבורי. זאת מחמת כמה סיבות, ובראשן הקפדת בית הדין לעבודה על חוקים ונהלים. מעיון בטענות שהועלו מתגלה מטרתו האמיתית של המאמר: כרסום במעמד בתי המשפט. לצערי הדבר כשלעצמו אינו מפתיע; אולם בדרך הציגו כותבי המאמר תמונה של מנהלים חלשים שכל רצונם להעסיק אנשים שמוצאים חן בעיניהם, ותו לא. נפרט.

המאמר פותח בתיאור מקרה של אדם בשם ח', שנטען שמבוסס על מקרה אמיתי. לא ניתן לדעת מהו המקרה האמיתי ובאילו עובדות שונה המקרה של ח' שתואר במאמר מהמקרה האמיתי. כמו כן לא ברור על סמך מה  הכותבים קובעים שח' גזל כספים, ועל שום מה מזלזלים הם בקביעה של "אי-שפיות" שנתקבלה בבית המשפט.  ברור שהתרומה היחידה של מקרה זה למאמר היא באפקט הדרמטי שלו. מערכת אשר תאפשר לאדם להמשיך ולעבוד גם אחרי שהתנהג כפי שתוארה התנהגותו של ח', ואף לפצותו על כך, היא בוודאי רקובה. וכך 'הבמה מוכנה' להצגת הטיעון נגד בתי הדין.

בהמשך המאמר הועלה על ה'במה' מקרה היפותטי (אשר לא נטען שמבוסס על מקרה אמיתי), של מנהל ושמו יוסי ועובד ושמו דורון. מקרה זה משמש את כותבי המאמר כדי להראות באילו קשיים ייתקל המנהל יוסי אם יחליט לפטר את העובד דורון.

מה הם הקשיים הנמנים במאמר? (א) הצורך של המנהל לנהל רישום, ולתעד את ההתנהגות הבעייתית של דורון, מקשה על עבודת הניהול שכן מעשים אלו עלולים להעכיר את האווירה ביניהם. (ב) תיעוד כזה יגזול ממנו זמן וקשב ניהולי רב. (ג) הערכות חיוביות שנתן המנהל לעובד בעבר, כפי שנהוג לעשות, יקשו עליו לאחר מכן להצדיק את פיטורי העובד. (ד) המנהל יתקשה לגזור תוכנית אישית בעבור אותו עובד, ולכן לא יוכל להצביע על כשלים ספציפיים בעבודתו.

ניתן לעצור כאן ולהצביע על המחדלים בעבודת המנהל, לאור הקשיים שהמנהל עצמו (דרך כותבי המאמר) מונה. מנהל טוב מציב יעדים, קובע מדדים, ואינו מייפה את ההערכה שייתן לעובד. הכול על מנת שהעובדים תחתיו ידעו מה מצופה מהם, ועל מנת שהמנהלים הבכירים יוכלו להעריך את עבודת הניהול שלו עצמו.  יוסי, המנהל ההיפותטי, אינו מעוניין או מסוגל לעשות את הדברים האלה. הוא פשוט רוצה "לנהל". מהו אותו "ניהול"? חוששתני שאותו "ניהול" הינו קבלת עובדים ופיטוריהם לפי ראות עיניו, לפי תחושת הבטן, ואף לפי גחמות. כלום יש ספק שדרושים קריטריונים אובייקטיביים לצורך כך? האם המצב הרצוי הוא שמנהלים בשירות הציבורי לא יבצעו את עבודתם כמנהלים ואז יוכלו לפטר עובדים שלדעתם אינם מבצעים את עבודתם כעובדים?

כותבי המאמר משייכים את הקושי של יוסי לפטר עובדים לדרישה של המערכת המשפטית שההליך יהיה שקוף, מדוד וממוסמך. בית הדין העבודה, לטענתם, יעריך את עבודת הניהול של יוסי לא כמנהל של עובדים אלא כזרוע נוספת של המערכת המנהלית, ויבחן את ניהולו דרך אותה פריזמה של כל מעשה מנהלי אחר. ומכאן השאלה – האם לא רצוי שמנהל יבצע את המוטל עליו כמנהל, לפני שניתנת לו הזכות לפטר? בבואם להטיל את אשמת העדר הפיטורין בשירות הציבורי על "המערכת", שוכחים כותבי המאמר כי "המערכת" בנויה מבני אדם, ביניהם עובד שאולי אינו העובד האידיאלי, וביניהם מנהל אשר אינו מוכן להתאמץ לתעד, לנמק, לפרט, להסביר ולהגן על החלטותיו.

יודגש: אין באמור בתגובה זו כדי לטעון שהמצב מושלם. כל שברצוני לומר הוא שיש להתייחס למצב לאשורו; והמצב שתואר במאמר מוביל ישירות למסקנה שבלהטם להטיל את האשמה על המערכת המשפטית דילגו כותבי המאמר על העיקר: שעובד זכאי לדעת מה מצופה ממנו, ושאסור להגן על מנהל המשתמש בכוחו באופן שרירותי.

עו"ד שרי לרנר-הורוביץ שימשה בעבר סגנית היועץ המשפטי לעיריית ירושלים והיועצת המשפטית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים.

תמונה ראשית: איור שער למאמר קביעות. מאייר: יוני שלמון