הישן מתחדש

הטכנולוגיות החדשות אינן מרחיקות אותנו, כפי שנהוג לקונן, מהספר העברי בן ימי סבינו, אלא להפך: חונכות לו עידן של עדנה

אנו אוהבים לקונן על מצבה של התרבות העברית. ועל מצב היחסים של בני זמננו עם התרבות העברית של הדורות הקודמים – לקונן שבעתיים. סיבות יש ויש. הדור פוחת, הידע הלשוני וההיכרות עם המקורות מידלדלים, טווח הקשב מתכווץ והנכונות להתייחד עם הכתובים מתאפסת. חנויות ספרים נסגרות, אחרות מסתנפות לרשתות המצמצמות את המגוון המוצג, ופריחתם של הספרים הדיגיטליים בחו"ל ובלעז אינה מגיעה אל חופי הארץ ואל האות העברית. לאחרונה אף נתבשרנו שהקהל המידלדל של קוני הספרים שינה את טעמו, ועבר בהמוניו מספרות המקור אל הספרות המתורגמת, ובפרט זו הקלה והפופולרית. הוצאת ספר בישראל, התבטאה לאחרונה הסופרת והמו"לית אביבית משמרי, הייתה למבצע-צדקה. יעידו על כך חיזוריהם של מו"לים וסופרים כאחד אחר נדבות מפעל הפיס ושאר קרנות, ומסעות גיוס הכספים שמנהלים לעתים גם יוצרים מוכרים ומוכחים.

זו מחצית הכוס הריקה, ואנו ממלאים אותה בדמעות נהי. אך דמעות אלו, עצם הזלגתן ממלאת טיפין טיפין את החצי הריק. הקינות מעודדות לעשייה. הן מגבירות את דבקותם של אחרוני הדווקנים במטמונינו התרבותיים. הן ממריצות מפעלי כינוס והוצאה לאור ויוזמות של מחקר, שימור, עיון והנחלה. כתבי עת חדשים, וגם 'השילוח' נִלווה עמהם, מקדישים מדורים להיכרות מחודשת עם קלאסיקות עבריות. ברשתות החברתיות ובבלוגים מתחולל שיטפון של יצירה ושל שיח על אודותיה; שיטפון שרובו מי בוץ  וסחף חצצי, אך המיעוט האיכותי שיש בו, שחלקו לא היה יוצא מהמגירות אלמלא הפלטפורמה הזו, דיו לקבוע עליו ברכה.

ועוד יותר משהבכיינות ממלאת את הכוס, היא שוכחת את מחצית הכוס המלאה. ומחצית זו מבעבעת כפי שלא אירע זה עידן ועידנים. אכן כן: הימים, ימי צמיחתו של המרחב הקיברנטי, ימים של התחדשות טכנולוגית מסחררת בתחומי התקשורת והמידע אשר מותירה לכאורה את הספר המודפס מאחור – ימים אלה הם ימי עדנה לספר העברי הישן, ימי תמורה ותסיסה. מפעלים של סריקת ארכיבים הופכים כל מחשב וכל טלפון נייד לסניף של מיטב ספריות העולם. גניזת קהיר, למשל, כלומר חלקים גדלים והולכים ממנה, זמינה לכל דורש במסגרת מיזם פרידברג. בנידון שלנו, היצירה המילולית העברית בדורות האחרונים, ראוי לציין את ארכיון "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב.

הדוגמאות למיזמים אלה רבות. חלקן במימון ציבורי וחלקן במימון פרטי ואחרות מעשה ידי מתנדבים; חלקן מוגשות חינם ואחרות בתשלום. ככל שנציין פה יותר מיזמים, כן יגדל חטאנו כלפי אלה שנשמיט. נזכיר אפוא שני ציוני דרך חשובים, חגיגיים, מהשבועות האחרונים ממש.

"פרויקט בן-יהודה" הוותיק למדי חנך ממשק חדש – אסתטי ומזמין מקודמו. זהו מיזם מתנדבים, מיסודו של אסף ברטוב, המעלה לתועלת הציבור טקסטים של יצירות עבריות שזכויות היוצרים שלהן פגו, כלומר יוצריהן הלכו לעולמם לפני שבעים שנה ויותר, וכן של יוצרים מאוחרים יותר שיורשיהם התירו את השימוש בכתביהם. המתנדבים נוטלים על עצמם מלאכה מפרכת: הקלדת טקסטים ארוכים ולעתים אף מנוקדים של מסות ומאמרים, יצירות סיפורת ויצירות שירה, ובכלל זה גם יצירות-תרגום. וכך מוגשים לנו מטמוניהם של יל"ג וביאליק, רחל וז'בוטינסקי, עמנואל הרומי ושלמה אבן-גבירול ועוד 190 יוצרים – ספריית ענק הניתנת לאחזוּר, לקריאה, להעתקה-והדבקה ולחיפוש על פי מילים, כלים שימושיים שלא התאפשרו בעידן הדפוס.

גם אנו ב'השילוח' נעזרים בעבודתם של מתנדבי פרויקט בן-יהודה ופוגשים את שארי-בשרנו הפובליציסטיים מאי-אז – מ'השילוח' הישן, למשל. הטקסט של א"ל לוינסקי במדור קלאסיקה עברית בגיליון הנוכחי מבוסס על פרי אצבעותיהם של עמלני המיזם – אם כי נזקקנו לתיקוני טעויות רבים, ולצידם בחרנו לעדכן מעט את הכתיב ואת הפיסוק, וכן נדרשנו לשינויים ותוספות רבים לצורך התאמה לגרסה מאוחרת יותר שהכין לוינסקי עצמו.

בחודש שעבר הושקה אל מי האוקיינוס הווירטואלי גם ספינה שכבר בהשקתה היא עמוסת כל טוב וקול טוב: אתר "הארכיון – ספרות עברית בקול". מוגש בו, בהקלטות קוליות, מבחר גדול מאוד של יצירות שירה וסיפורת מהמיטב שלנו. שוב, חינם ובהנגשה ידידותית. ושוב, מאותה אוכלוסיית יוצרים נזכרת: כאלה שמלאו שבעים ויותר למותם, ומאוחרים מהם שהושג אישור להקליט מיצירותיהם. שחקנים וקריינים מקריאים אותן במידה רבה של דייקנות ובדיקציה טובה. כך יכול הציבור לנצל שעות מתות של נסיעות ועבודות רוטיניות להיכרות עם המורשת הספרותית שלנו, וליהנות מהממד הצלילי שלה. כאן המימון הוא ציבורי: המיזם הוא פרי ידיו של מרכז הספר והספריות. יוזמו ומרכזו הוא משה סקאל.

המימוש הקולי של היצירות דרש מאנשי "הארכיון" הכרעות עקרוניות. אחת מהן אולי נכונה ומתחשבת, אך מצערת. כל היצירות מוקראות שם בהטעמה הדקדוקית, המלרעית, ה"ספרדית", המקובלת כיום: גם שירים שנכתבו בהטעמה האשכנזית המלעילית. המוזיקליות של השירים הללו ניטלת מהם כך, והם מאבדים לעתים את נשמתם. הפרקים שהוקלטו מתוך האודיסיאה בתרגום המופת של טשרניחובסקי, למשל, מוקראים היטב ומכל הלב, אך נשמעים פרוזאיים לגמרי. עיקר יופיים, משקל הדקטיל המשוחזר שלהם, נשדד מהם.

הכרעה כואבת זו של עורכי המיזם, הערכתם כי האוזן העכשווית כבר לא תסכון לעברית שמיטב שירי ביאליק וטשרניחובסקי ואפילו אצ"ג המוקדם כתובים בה, ממחישה כמה התרחק דורנו ממקורות היניקה הרוחנית המודרניים שלו, שבקושי מאה שנה מלאו להם. אך היא מדגישה, מיניה וביה, כמה נחוצים הם מיזמי ההנגשה החדישים. אלו שישנם – ואחרים שיגשרו על פערי הידע באופן פעיל יותר. דומה שרוב מלאכתם של מיזמים אלה עוד לפניהם.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *