הכוכב הצהוב יהגר לשמיים

Getting your Trinity Audio player ready...

השואה פרצה אל שירתו של דן פגיס יחד עם החלל, ומאז נותרו אצלו השניים כרוכים בעקבם. ייתכן שזה התחיל בשני אירועים שהתחרו על תשומת הלב העולמית ביום אחד ב-1961 | עודד כרמלי

לסבתי סידי וינר ז"ל
ילידת סדיגורה וניצולת טרנסניסטריה

ביום שלישי, 11 באפריל 1961, בית העם בירושלים נתמלא מאות עיתונאים זרים ומקומיים, משקיפים רשמיים ולא-רשמיים, דיפלומטים וחברי כנסת, ניצולים ומורדים. כמה דקות לפני השעה תשע, מדלת סמויה בפינת האולם שהובילה לתא זכוכית משוריין, יצאו בזה אחר זה קצין משטרה, שוטר ואובר-שטורמבנפיהרר אדולף אייכמן.

ואילו כמה דקות אחרי השעה תשע, שוגר לוטננט יורי גגרין מנמל החלל קוסמודרום בייקונור לחלל החיצון. שעה שאייכמן האזין לסעיפי האישום נגדו בתא הזכוכית, גגרין הקיף את כדור הארץ בתא מסוג אחר, ווסטוק 1, והיה לאדם הראשון שהגיע אי פעם לחלל.

בפרקי הפרוזה "אבא", שפורסמו לאחר מותו, כתב דן פגיס, כדרכו כבדרך אגב ובתוך מירכאות: "הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר–שתיים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן".[1] אבל אפילו פגיס הדייקן לא מדייק כאן. אולי שוב הסתיר. אולי שכח בעצמו. אבל חרדותיו שפרצו אחרי אייכמן התפרצו לחלל בגלל גגרין.[2]

כי האדם הוא ברייה יוצקת תבניות, מחפשת משמעויות. ולעיתים צירוף מקרים שנראה גורלי וסמלי בעיני בני הזמן, בדיעבד נקרא על ידינו כשני אירועים תלושים – שרק במקרה חולקים דף היסטוריה אחד. חוטי התזמון הדקים שקשרו את אייכמן לגגרין נארגו אצל פגיס למסכת מעשה חושב, שעיצבה את שירתו מחדש. וכדי להבין היום את שיריו הנודעים ביותר, יש להבין תחילה כיצד האירועים נשזרו זה בזה בחוויה הקולקטיבית של התקופה.

"גאגארין האפיל על אייכמן", נזעק העמוד הראשי של 'ידיעות אחרונות'.[3] "גאגארין הוריד את אייכמן", החרה החזיק אחריו 'מעריב'.[4] במשך חודשים רבים נבנה משפט אייכמן כסנסציה תקשורתית בינלאומית שמרכזה ירושלים. "לפתע", כלשון 'העולם הזה', "המריא החלליש הראשון ומשפט אייכמן הפך בן-רגע למאורע פרובינציאלי".[5]

הפרובינציאליות התקשורתית איימה למוטט את הלגיטימיות המשפטית. אייכמן, יש לזכור, נחטף מארגנטינה והועמד לדין בישראל בגין פשעים שבוצעו לפני היכון מדינת ישראל, מחוץ לגבולותיה ולאנשים שלא היו אזרחיה. בעיני ישראלים רבים, זכותם של יהודים לשפוט רוצחי יהודים במדינת היהודים היא שעמדה למשפט. כלי התקשורת עקבו בדריכות אחר יחס העמים למשפט, מיקום הידיעות ושיבוץ המשדרים, כנייר לקמוס לאנטישמיות וכאספקלריה למעשי האומות בתקופות השואה. כך, למשל, דיווח 'מעריב' כי "הכותרות הרעשניות על מבצעו של יורי גאגארין 'המיתו' אתמול בעיתוני לונדון את הסיפור על משפט אייכמן … מתקבל הרושם, כי גאגארין בא ממש 'להציל' את העיתונאים הבריטיים היושבים עתה בירושלים".[6]

לצד המלחמה על הנרטיב ההיסטורי, שיגורו של האדם הראשון לחלל במקביל לפתיחת משפט אייכמן טען את שני האירועים במשמעויות סמליות. בטורו "מול תא הזכוכית", שסיקר את המשפט בעבור העיתון 'למרחב', סיפר חיים גורי: "איש החלל, אומרים, 'עלול לגנוב את ההצגה', ועיתונאי ישראלי שנון, עורך משחק מילים עצוב: איש חלל אחד ושישה מיליון חללים…".[7] ואילו שלמה גינוסר התפייט ב'על המשמר': "לאילו גבהים מסוגל יציר אנוש להרקיע ועד לאילו מעמקים עשוי הוא להידרדר…".[8]

עולם על סף פיצוץ

אולם הסמליות, הבינו בני התקופה, הייתה עמוקה מכך – ובלתי פיוטית בעליל. מכונת הרצח הנאצית הוכרעה לבסוף על ידי שתי בעלות ברית, שתי מעצמות מנצחות. כעת, בזמן שאחד מפושעי מלחמת העולם השנייה עומד לדין בירושלים, שתי המעצמות הללו נערכות למלחמת עולם שלישית – וגרעינית – ביניהן. אייכמן עצמו העלה חיוך רחב על שפתיו כשסנגורו, עו"ד סרוואציוס, מסר לו כי הרוסים ניצחו במרוץ החלל.[9]

"הדחיפה לשילוח האדם לחלל והחזרתו היתה מדינית-צבאית", קבע מאמר המערכת של 'מעריב'. "כל הישגי המדע, הטכניקה והארגון נוצלו אף הם בזמנו, כשם שהם מנוצלים גם עכשיו – לא לקידום עמים מפותחים ומפגרים, אלא לקידום הרס והשמדה. העם הגרמני גייס בזמנו את כל הידע וההישגים שלו גם לבנין המכונה הצבאית האדירה וגם להקמת אותה מכונה שטנית, שהשמידה מיליוני יהודים".[10] ואילו 'הצופה' הסביר לקוראיו כי "שיגור פצצה גרעינית מספינת חלל שעה שהיא נמצאת בגובה 200–300 ק"מ מעל ניו-יורק או וואשינגטון מבטיח מידה הרבה יותר גדולה של דיוק (…) הצלחתה של ברית המועצות בשיגור אדם לחלל תאפשר לה להשמיד את ארצות הברית בפצצות גרעיניות שישולחו מספינות חלל מבלי שהאמריקאנים יוכלו להנחית על הסובייטים מהלומה דומה".[11]

יום של נסיקה למרום וצלילה לשאול. מהדורת ערב מיוחדת של מעריב, 11.4.1961.
יום של נסיקה למרום וצלילה לשאול. מהדורת ערב מיוחדת של מעריב, 11.4.1961.

אהרן שבתאי, שהתנגד כמו אנשי רוח רבים לעצם המשפט, הזהיר במדור הספרותי של 'למרחב', 'משא', מפני "שרשרת של פשעים ועונשים בעלי ממדים מיטאפיזיים": "לאחר כיבוש החלל ומקורות אנרגיה אדירים – מתקטן כדור הארץ ועמו אף שעור קומתנו הפיזי ותכולתנו הכרונולוגית… הננו כדוגמת גוליבר, ענקים וגמדים כאחד. מוגבלותנו הגופנית לחוש את הקטאסטרופה במלואה ולהזעיק את עצמו כנגדה – מקרבת את אפשרותה".[12]

היום קל לנו לפטור אזהרות אלה כגוזמאות. אבל זאת חוכמה בדיעבד. ב-1961 היה העולם על סף פיצוץ גרעיני, וטיסת גגרין ומשפט אייכמן איימו ללחוץ על הכפתור: גגרין, כי היכולת לשגר נשק גרעיני מהחלל איימה להפר את מאזן האימה לטובת ברית המועצות; ואייכמן, כי המשפט הצית גל האשמות בין ממשלות גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית, כשכל אחת טוענת שהיא-היא "גרמניה האחרת", לרבות דרישות חדשות של הסובייטים לגבי דרכי הגישה לברלין המחולקת – מוקד הפורענות הקודמת והעתידית.[13]

כאן, במזרח התיכון הנפיץ תמיד, ישראל הייתה נתונה בבידוד מדיני וצבאי חמור. ידידתה היחידה צרפת דיממה באלג'יריה; רוב מדינות ערב, ובראשן מצרים של נאצר, היו כפופות למוסקבה; ואילו וושינגטון, שבן-גוריון חיזר אחריה ללא הצלחה – בין היתר באמצעות קשריו עם אדנאואר, כסעיף לא כתוב של הסכם השילומים השנוי במחלוקת – הפסידה בחלל, בקובה ובלאוס. ב-1961, המדיניות הבן-גוריונית כולה, מההתקרבות לגרמניה המערבית ועד הבאת אייכמן למשפט, נראתה לרבים כטעות אסטרטגית שתעלה בחייהם של מיליוני יהודים נוספים.

תנועת הידידות הסובייטית-ישראלית חגגה את תבוסת הקפיטליזם בחלל בעצרות ניצחון ברחבי הארץ. בעצרת ביפו אמר מנהיג מק"י משה סנה: "מַעְפָּל זה הוא… אות מבשר ואומר, כי הקומוניזם הוא בלתי-מנוצח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת … בל תחפה הידידות של בן-גוריון עם אדנאור על ידידיו של אדנאור כיום, שהיו שותפיו של אייכמן אתמול! ילמד עם-ישראל את מלוא הלקח ממשפט אייכמן! יקום העם להפר את הברית הטמאה, ברית הלבבות והחרבות של בן-גוריון עם אדנאור! יקום העם לבטל את עסקות-הנשק של בן-גוריון עם הגנראלים של היטלר!".[14] ואילו ב'קול העם' הסבירו כי "בין שני המאורעות – משפט-אייכמן וטיסת-גאגארין, מקשר מאורע שלישי. בין האתמול, שעלול היה להיות מחרתו של העולם כולו, לבין היום, המרמז מה יהיה מחרתו של עולמנו, מפריד… דגל הניצחון מעל הרייכסטאג ההרוס בברלין – דגל-הניצחון האדום".[15]

בצד השני של המפה הפוליטית, הקישור עורר פלצות. באוגוסט שיגרו הסובייטים את גרמן טיטוב, האדם השני שנכנס למסלול סביב הארץ.[16] חיה לזר, פרטיזנית גטו וילנה וכתבת 'חרות' למשפט אייכמן, כתבה על הטיסה: "ביום שקדם לסיכום התביעה נגדו, הקיף אחד מבני המין האנושי 17 פעמים את כדור הארץ והשקיף עליו ממרומים. לכאורה היתה צריכה להיות זאת תשובתו של המין האנושי על הירידה לתהום. אך בטרם נחתה על האדמה ספינתו של הבחור האמיץ … כבר התרברבו שולחיו בהישגיהם והכריעו בהם את כף-המאזניים לטובתם בסכסוך על עיר הטומאה, ממנה זינקה מכוניתו האפלה של אייכמן למסע ההרג הגדול בתולדות האנושות לפני כ-20 שנה".[17]

כותבים אחרים ב'חרות' פשוט הכחישו שגגרין וטיטוב יצאו מכדור הארץ. רנ"ז כתב ב"טור השמיני" כי "יורי גאגארין הפך בן לילה לאדם המפורסם ביותר בעולם. הוא נהנה מיתרון גדול: לא נמצא איש בתבל שיוכל להפריך את סיפוריו".[18] ואילו על טיסת טיטוב כתב הסאטיריקן הימני: "לשם מה סובב המאיור הרוסי טיטוב 17 פעם את כדור העולם בספינת חלל? פשיטא: על מנת לקצר את תקופת המועמדות למפלגה הקומוניסטית".[19]

בעיתונים מרכזיים וממורכזים יותר, כמו 'ידיעות אחרונות' ו'דבר', אומנם לא הכחישו את הישגי ברית המועצות, אבל נתנו במה לתעמולה האמריקנית שלפיה גגרין וטיטוב עצמם לא היו בחלליות, ולחילופין – שלפניהם היו טייסים רבים שלא חזרו בחיים, כמו "ספינת-חלל ענקית מאוישת ובה שני גברים ואשה אחת" שסטתה ממסלולה ואבדה בחלל.[20] כך או כך, בוושינגטון הדגישו שלפיגור בחלל אין שום משמעות מבחינת היכולת להוליך כלי-נשק גרעיניים למרחקים בין-יבשתיים – אך באותה נשימה מצא לנכון שר החוץ האמריקני, דין ראסק, להבטיח לעמיתיו המודאגים בנאט"ו כי "ארה"ב תשגר עוד השנה אדם למסלול סביב כדור הארץ ובשנים הקרובות – ספינות חלל גם לנוגה ולמאדים".[21]

בד בבד, גם ישראל הקטנה השתתפה במרוץ חלל וגרעין, ובעצם במרוץ דיסאינפורמציה. המעצמה הראשונה שהגיעה לחלל, יש לזכור, הייתה גרמניה הנאצית עם טילי ה-V2 ב-1944, ומדעניה תרמו רבות לפיתוח תוכניות החלל והגרעין של ארה"ב וברה"מ. לאחר שהמוסד מסר כי מצרים גייסה מדענים נאציים-לשעבר במטרה לפתח טילים בליסטיים ולציידם בנשק לא קונבנציונלי, בן-גוריון החליט להקדים מכה למכה – ולשגר את שביט 2 לחלל. היום אנו יודעים שמצרים הייתה רחוקה מיכולת בליסטית ממשית, וכן שהשיגור הישראלי זויף לצרכי תעמולה (לעיניים מצריות, ויש שיאמרו: לקמפיין הבחירות של מפא"י): הטיל הישראלי התפרק באוויר, וממילא לא היה מסוגל להגיע לחלל.

כל זה לא היה ידוע בזמן אמת. חיים גורי כתב בטורו: "כאשר סיפר היום אדולף אייכמן את גרסתו שלו על העסקה הבודפסטאית בינו ובין יואל בראנד[22] ירדו עיתונאים רבים למטה, כי הישראלים שיגרו רקיטה אל השמים… קבוצות קבוצות עמדו אנשים ודיברו על  הרקיטה. עיתונאי גרמני אחד אמר: בקרוב תקיפו את כדור-הארץ ב-25 פצצות מימן[23]…"[24] החלל התקבע אפוא כהקבלה המקובלת הן לשואה הקודמת, הן לשואה הבאה.

אבל את הביטוי המובהק והזכור ביותר לקשר בין כיבוש החלל לשואת היהודים נתן, כמובן, הסופר יחיאל די-נור, הוא ק. צטניק, בעדותו הקצרה והדרמטית במשפט אייכמן. "מהי הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" שאל התובע גדעון האוזנר. חרישית השיב העד: "אין זה שם ספרותי. אינני רואה עצמי כסופר הכותב כתבי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ … כשם שבאסטרולוגיה משפיעים הכוכבים על מזלנו, כך עומד כוכב אושוויץ מול כדור ארצנו ומשפיע עליו … אני רואה אותם, הם מסתכלים בי… ראיתי אותם ליד התור…",[25] מלמל העד, צעק והתמוטט על בימת בית המשפט.[26]

משפט במזל עקרב

די-נור לא היה איש הספרות היחיד שהעיד במשפט אייכמן. אבא קובנר, ממנהיגי מרד גטו וילנה, סיפק עדות מפתח. סופרים-ניצולים אחרים, בהם אהרן אפלפלד, הקפידו לפקוד את בית העם בירושלים מדי יום ביומו.

לא כך המשורר דן פגיס – שגורש יחד עם אפלפלד לטרנסניסטריה. פגיס הדיר את רגליו מבית המשפט ואטם את אוזניו בפני השידורים ברדיו. במהלך משפט אייכמן, במהלך פגיסי טיפוסי, העדיף להשקיע עצמו בכינוס שיריו של דוד פוגל – שנרצח באושוויץ ב-1944. אשתו עדה מספרת בביוגרפיה שלו: "דן אמנם לא הזכיר את פוגל כשדיבר על היפתחותו לעברו, אבל בוודאי נקשר אליו יותר משנקשר אל עדי התביעה במשפט אייכמן".[27]

דן פָּגִיס נולד ב-1930. שמו בילדותו היה סֶוֶרִין פגיס. שלא כמו ק. צטניק, שנאלץ לחשוף את שמו במשפט, את שמו המקורי של פגיס אנו יודעים רק בזכות מכתב ילדות שנחשף לאחר מותו. הוא נולד למשפחה דוברת גרמנית בעיר רדאוץ שבחבל בוקובינה. ב-1934, לפני שמלאו לו ארבע שנים, עלה אביו לארץ ישראל כדי להכין בית למשפחתו. באותה שנה מתה אמו בניתוח פשוט שהסתבך. פגיס נותר ברדאוץ עם סבו וסבתו, ממתין לשעת הכושר להתאחד עם אביו בפלשתינה – שעת כושר שהלכה והתאחרה.

ביוני 1940, לפי סעיף סודי בהסכם עם מקבילו הנאצי, סיפח שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב את צפון בוקובינה לברה"מ. הזעם הרומני הופנה כלפי המיעוט היהודי בחבל. ביולי 1941 פלשו הגרמנים עם בעלי בריתם החדשים, הרומנים, והטבח הפך שיטתי. כל יהודי רדאוץ, ללא יוצא מן הכלל, שולחו למחנות טרנסניסטריה – רצועה צרה מעבר לנהר הדניסטר – שם מתו רובם מקור, מרעב או ממחלות. עדה כותבת: "דן לא הסכים לספר על הגירוש. מה שעבר עליו באותו טרנספורט עכר את כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים".[28]

קשר השתיקה הוא גם יסוד שירתו של פגיס. אומנם צדק אפלפלד באבחנתו כי אין שורה משל פגיס שאינה מספרת על מלחמת העולם השנייה,[29] אבל שירתו נתפסה ועדיין נתפסת כאטומה ומנותקת – ההפך הגמור מהשירה האישית והווידויית של בני דורו. מקסים גילן כתב כי שירת פגיס היא "נטע זר מאוד בעולם הספרותי והריאלי בו אנו חיים";[30] נתן זך הוסיף כי "במידה שקיים דבר כמו רגישות בת-זמננו, שווא תבקשנה אצל פגיס".[31]

והנה, בספרו השלישי 'גלגול', פגיס מתגלה כסיסמוגרף הרגיש ביותר לזמנו. בספר זה, שפורסם ב-1970, הצליח פגיס ללכוד את הרגע ההיסטורי כפי שנחווה בתודעה הקולקטיבית, בהקשרים שחלקם כבר נשכחו וחלקם לא נחשפו מעולם. פגיס – לא זך ולא גילן – הוא שנתן ביטוי אישי, עמוק ומקיף להתרכבות הגרעינית של הטראומה והחרדה בלבבות האנשים בשנה הגורלית 1961.

בספרו מתייחס פגיס במישרין הן למשפט אייכמן, הן לטיסת גגרין. השיר "עדות", המחליף כביכול את העדות שלא נתן במשפט, נפתח בסתירת עדותו של ק. צטניק, כמו מתוך דיאלוג פנימי מתמשך: "לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. / אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם". זה לא שאושוויץ הייתה פלנטה אחרת, אומר פגיס, זה שהניצולים היו גגרינים. שלא כמו הנאצים ועוזריהם, "אֲנִי הָיִיתִי צֵל. / לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר. // וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מָה שֶׁיָּמוּת. / וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קָלִיל, כָּחֹל, / מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל: עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל / שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת".[32] הניצול, העשן המיתמר אל-על, הוא איש החלל; הנאצי, המדים, המגפיים, הוא על הארץ, ייצוג נאמן של טבע האדם.

ואילו בשיר האירוני "טיוטת הסכם לשילומים", השילומים מגרמניה כמו מגלגלים את גלגל הזמן לאחור: "הַכֹּל יֻחְזַר לִמְקוֹמוֹ, / סְעִיף אַחַר סְעִיף. הַצְּעָקָה אֶל תּוֹךְ הַגָּרוֹן. / שִׁנֵּי הַזָּהָב אֶל הַלֶּסֶת. / הַפַּחַד. / הֶעָשָׁן אֶל אֲרֻבּוֹת הַפַּח וָהָלְאָה וּפְנִימָה / אֶל חֲלַל עֲצָמוֹת, וּכְבָר תִּקְרְמוּ עוֹר וְגִידִים וְתִחְיוּ, / הִנֵּה עֲדַיִן תִּחְיוּ לָכֶם, / יוֹשְׁבִים בַּסָּלוֹן, קוֹרְאִים עִתּוֹן עֶרֶב. / וַאֲשֶׁר לַכּוֹכָב הַצָּהֹב: מִיָּד יִתָּלֵשׁ / מֵעַל הֶחָזֶה / וִיהַגֵּר / לַשָּׁמַיִם".[33]

אין שיר בספר זה שאינו "מהגר לשמיים". לאורך רוב חטיבותיו, אין כמעט שיר שאינו מזכיר את החלל, את הכוכבים, את הירח. גדעון תלפז ומבקרים אחרים הבינו זאת כבר עם צאת הספר: "טלטלת הגלגול אל העבר ההיסטורי הלא-רחוק מחזירה אותך אל השואה, ואילו בהווה, או בעתיד שכבר החל, הגלגול הוא אל החלל … יש מילים לא מועטות שהשואה הפקיעתן ממשמעותן הקודמת. דן פגיס נמנה עם המשוררים שלא עוד יוכלו לומר 'שמים' סתם, בלא שתתלווה לכך קונוטציה חדשה, על העשן שנפלט לתוכן מתוך ארובות מחנות-ההשמדה, וגם בשבתו בחללית בנסיעה לחקר החלל".[34]

אלא שתלפז לא הבין, וקוראים עכשוויים אינם מבינים עד היום, ש"גלגול" מתכתב עם האירועים ממש, לא רק כקונוטציות או מטאפורות. החל מבן ארצו פאול צלאן, דרך נלי זק"ש וכלה באברהם סוצקבר, משוררים ניצולי השואה הרבו ליטול מעולם החלל ומתמונותיו, לאחר שניטל מהם כל עולמם. אלא שבספרו של פגיס אנו מוצאים יציאה ממשית אל החלל, בדמות חלליות וטייסי חלל, תגליות מדעיות קונקרטיות מראשית עידן החלל וחרדות אנושיות קונקרטיות משיא המלחמה הקרה. הספר כולו הוא למעשה משפט פנימי, ובו עוטה על עצמו פגיס את שלל תפקידי משפט אייכמן והמראת גגרין.

כך, למשל, בעיית עדי ההגנה במשפט אייכמן הייתה מורכבת במיוחד, שכן היו אלה פושעים נאצים בפני עצמם. שאלת אשרות הכניסה לישראל, ולאחר מכן שאלת חסינותם בפני העמדה לדין, הביאה לפשרה קפקאית[35] בין הצדדים: רוצחי ההמונים יעידו בפני בתי משפט גרמניים לפי שאלות שיישלחו לשם.[36] בשיר "סוף השאלון", פגיס מנסח שאלון משלו, שאלון סופי ואחרון, שנשלח לטייס-חלל או לחלל-חלל, על ידי ציוויליזציה אחרת, מתקדמת יותר: "תְּנָאֵי מְגוּרֶיךָ: מִסְפַּר הָעַרְפִלִּית וְהַכּוֹכָב. / מִסְפַּר הַקֶּבֶר. / הַאִם אַתָּה לְבַד, אוֹ לֹא. / אֵיזֶה עֵשֶׂב צוֹמֵחַ לְמַעְלָה / וּמִנַּיִן (לְמָשָׁל מִבֶּטֶן, מֵעַיִן, מִפֶּה וְכָךְ הָלְאָה). // מֻתָּר לְךָ לְעַרְעֵר. // וּבַמָּקוֹם הָרֵיק לְמַטָּה צַיֵּן / מִמָּתַי אַתָּה עֵר וּמַדּוּעַ הֻפְתַּעְתָּ".[37]

פרשנות דומה צריכה להנחות אותנו גם בבואנו לקרוא את "במעבדה". בשיר זה, על פי פרשנותי, פגיס מפנטז שאייכמן וחבר מרעיו – אולי דמויות מעברו, גרמניות ורומניות, "ממשפחות שונות" – דחוסים יחד ב"כלי הזכוכית" כעקרבים במעבדתו. "עַכְשָׁו הַנִּסּוּי: הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית סַקְרָנִית נוֹפַחַת / אֶת אֵדֵי הָרַעַל פְּנִימָה / וּמִיָּד / כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָחִיד בָּעוֹלָם, / זָקוּף עַל זְנָבוֹ, מְבַקֵּשׁ לוֹ / עוֹד רֶגַע מִקִּיר הַזְּכוּכִית". בגלגול זה, העקרבים מלאי הארס, שעד לפני רגע שיתפו פעולה זה עם זה, הופכים מיד לשוכני הגטאות, המתדפקים על שערי הזכוכית. אלא שאז, "הַרְחֵק בֶּעָפָר נִבְהָלִים / מַלְאֲכֵי הַכָּרֵת. / רַק נִסּוּי, נִסּוּי. לֹא דִּין / שֶׁל רַעַל תַּחַת רַעַל".[38]

"מלאכֵי הכָּרֵת", משחק מצמרר עם הביטוי "מלאכי השרֵת", הם הסנגורים של אייכמן, בהחלט, אבל הם גם הקטגורים. אלה חששו שמא ירעילו את המרעיל לפני גזר הדין: שיהיה מי שינסה להתנקש בחיי אייכמן לפני גזר הדין. תא הזכוכית נועד להגן על חייו. ובכך, טוען בעצם פגיס, המדינה התובעת החמיצה את מהות העניין[39] – שכן הניסוי לשם הניסוי, העינוי לשם העינוי, הוא דינו הראוי של אייכמן: ניסוי תחת ניסוי. לא לגזור עונש מוות לפי כללים מופשטים של צדק, להחדיר רעל ולראות מה קורה. איך יימשכו הדברים בלי פרוצדורות משפט. להיות גם אנחנו "הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית סַקְרָנִית".

כאמור, אנשי רוח מימין ומשמאל סלדו ממשפט אייכמן.[40] אולם משל העקרבים של פגיס מהדהד יותר מכול את הדברים שכתב אהרן שבתאי: "איש אינו מטיל ספק באשמתו של א.א., ובכל זאת זומן לו עורך-דין לסנגר עליו והוא מוגן בתא של זכוכית מפני כל ניסיון של נקם ספונטאני ולא מבויים. מטרת המשפט אינה דווקא המתתו של איש בשם א.א.; זאת ניתן היה להשיג בדרך הקצרה יותר ומתוך בטחון מוסרי ללא פגם; כך למדים אנו שאין הבדל של ממש בנקודה זו בין משפט א.א. לבין הדראמה, לבד מעקרונות הבימוי של שני אקטים אלה".[41] השואה, אומר לנו פגיס, לא הייתה מבוימת. היא הייתה ספונטנית, משוללת היגיון סדור והליך מסודר. כמו עקיצת עקרב.

קרון חתום בחדשות

ומה באשר לשירו המפורסם ביותר של פגיס, "כתוב בעיפרון בקרון החתום"? גם אייכמן וגם גגרין שהו בקרונות חתומים. ואייכמן, כך הודגש בתקשורת המקומית, השתמש בעפרונות: "מיום ליום הולך ורב מספר התיקים שהוא מביא אתו לישיבה. וכאשר הוא מתיישב במקומו ומתחיל לסמן את הדפים – פעם בעיפרון אדום, פעם בעיפרון כחול – חש אתה בעליל, כי הנה קם הוא לתחיה, הביורוקראט של מכונת-המוות".[42] והקורא, כמו פגיס, ודאי שאל את עצמו: מה הוא מסמן שם כל כך הרבה? מה הוא מתקן? מה כבר יש לו לומר? לדוברת בשיר של פגיס, חוה בת אדם, לא היה מה לומר. גם לפגיס לא.

אולם חיפוש יסודי אחר הצירוף "קרון חתום" מעלה קרון שלישי שכיכב ב-1961. אף הוא, כמו אייכמן, קרון מהעבר, ואף הוא, כמו גגרין, קרון לעתיד, ואף הוא, לפי פגיס, אותו קרון אנושי הממשיך לנוע על מסילת הזמן במנהרה חשוכה וחסרת מוצא.

קרון זה הוא שיא האירוניה ההיסטורית, והוא סוקר בהרחבה בעיתונות כחודש לפני הכרעת הדין בעניינו של אייכמן: מולוטוב – אותו מולוטוב שחרץ את גורלו של פגיס עוד ב-1940 – סולק מהמפלגה והוחזר מווינה, מקום שם כיהן כנציג ברה"מ בסוכנות הגרעין הבינלאומית. "מולוטוב הועבר בקרון חתום למוסקבה", דווח. "קרונו של מר מולוטוב עבר היום דרך וארשה, כשווילונות תאו מורדים. שום נציג רשמי: פולני, סובייטי או של שירותי הרכבות, לא ניגש אל הקרון".[43] פגיס ודאי הזדהה עם מצבו הנוכחי האומלל של מחריב ארצו: גם אל קרונו לא ניגש איש. בגלגול אחר, פגיס היה מגורש למוסקבה ומולוטוב לטרנסניסטריה.

בגלגול אחר ממנו, בשיר "קללת הלבנה" (הפותח את הפרק הקרוי "חלליות" בספר 'גלגול'), פגיס מתגלגל לאסטרונומים בממלכת אשור הקדומה, הנמשכים, הנכספים, מולד אחר מולד, "אֶל גּוּפֵךְ, לְבָנָה צְעִירָה". אך "כְּשֶׁחָלְפוּ הַיּוֹבְלוֹת וְחִשּׁוּבֵי הַקֵּץ / וְכִמְעַט כְּבָר הִשְׁלַמְנוּ, הִנֵּה, בַּלַּיְלָה הַזֶּה פִּתְאֹם לֹא סֵרַבְתְּ: / אֲנַחְנוּ עָלַיִךְ, בָּךְ, אוֹי לָנוּ, אַתְּ / הַמֻּכָּה אֲבַעְבּוּעוֹת אָבָק, הַמְּצֻלֶּקֶת גִּיר / מוֹלָד אַחַר מוֹלָד אֲפִלּוּ מֵתָה לֹא הָיִית! // אוּלַי נִזְכֹּר לָךְ חֶסֶד נְעוּרֵינוּ".[44]

חוה, גגרין, אייכמן – וגם מולוטוב. מתוך 'על המשמר', 12.11.1961.

לכאורה שיר זה מתייחס לנחיתה על הירח ב-1969. הדבר אפשרי, כמובן, שכן "גלגול" ראה אור אחרי אפולו 11. אולם קריאה שנייה מגלה שלא לאפולו 11 מתייחס פגיס – אלא ללונה 3, החללית הסובייטית שצילמה לראשונה את הצד הרחוק, "האפל", של הירח, ב-1959.

עשרות אלפי שנים הביטו בני אדם בגלגוליהם השונים אל הלבנה, והיא מעולם לא התגלגלה אליהם, תמיד הפנתה להם עורף. שם השיר, "קללת הלבנה", מתייחס כמובן ל"ברכת הלבנה"[45] – תפילת התחדשות וגאולת העם היהודי, הנאמרת בחציו הראשון של החודש העברי. מולד אחר מולד, במשך יובלות, מתרגשים היהודים למראה התחדשות הלבנה, משל הייתה פעמי משיח. והנה, לא זאת בלבד שהלבנה "מוכה אבעבועות אבק" ו"מצולקת גיר", הזקנה הבלה – "אפילו מתה לא היית!":[46] ראינו תמונות שלך, וכשאת לא מוארת לעינינו את פשוט מוארת בצד האחר. לא נולדת ולא מתה.

גם פגיס אפילו מת לא היה, רק מצולק ומוכה אבק. בפואמה "עקבות", גם "כַּדּוּר הָאָרֶץ הַזֶּה / מְצֻלָּק, מְכֻסֶּה עֲקֵבוֹת". וכמו הארץ והירח, גם גופו של טייס החלל "קָפוּא וּפָקוּעַ, קָרוּשׁ / מְצֻלָּק, / חָנוּק, מְעֻקָּם". אל עולם כזה טייס החלל פגיס, האדם המנותק והמורחק ביותר מסביבתו, כבר אינו יכול לצנוח בבטחה אלא רק ליפול חזרה: "רַק לִפֹּל עוֹד אוּכַל / אֶל תּוֹךְ הָעוֹלָם".[47]

אלא שהעולם, כמו הדובר, לא רק צולק בשואה – הוא גם יושמד בשואה הגרעינית, שגגרין הוא מבשרה. ב"שיעור בתצפית" פגיס כותב: "שִׂימוּ לֵב / הָעוֹלָם הַמּוֹפִיעַ עַכְשָׁו / בְּאֶפֶס פְּסִיק אֶפֶס אַחַת מַעֲלוֹת / הָיָה / עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוּעַ, הַיָּחִיד / שֶׁחָרַג מִן הַדְּמָמָה" – בדגש על המילה "היה". ואילו בסוף השיר נאמר: "הַנְּקֻדָּה שֶׁבַּצַּד? זֶה כַּנִּרְאֶה / הַיָּרֵחַ הַיָּחִיד שֶׁל הָעוֹלָם הַהוּא. / כִּבָּה אֶת עַצְמוֹ עוֹד לִפְנֵי כֵן".[48] גם אם טייס החלל ניצל בגוף או בנפש מאימת הארץ, את סיכום הדברים יערכו ישויות אחרות, אחרי שבני האדם יכבו את עצמם.

ב"עדות אחרת", הישות היא אלוהים – והיא העומדת למשפט בגין האייכמניות שטבעה באדם. למשפטה פגיס דווקא מגיע למסור את עדות: "אַתָּה הָרִאשׁוֹן וְאַתָּה הַנִּשְׁאָר אַחֲרוֹן, כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ מִשְׁפָּט בֵּין דִּין לְדִין, / בֵּין דָּם לְדָם, / הַקְשֵׁב לְלִבִּי הַקָּשֶׁה בַּדִּין, רְאֵה אֶת עָנְיִי. / מְשַׁתְּפֵי-הַפְּעֻלָּה שֶׁלְּךָ, מִיכָאֵל, גַּבְרִיאֵל, / עוֹמְדִים וּמוֹדִים / שֶׁאָמַרְתָּ: נַעֲשֶׂה אָדָם, / וְהֵם אָמְרוּ אָמֵן".[49]

בשיר החותם את הספר, "בחינת-הסיום", הנבחן עונה בזו הלשון: "אִם אֵינֶנִּי טוֹעֶה: / הַבָּרָק שֶׁכָּבָה מַבְקִיעַ רַק עַכְשָׁו / אֶת הָעַיִן. / הָאֲוִיר שֶׁבִּמְקוֹם הַיָּד הַקְּטוּעָה / כּוֹאֵב לַגֶּדֶם". הבוחן דוחה את תשובתו. "לֹא, לֹא כָּךְ. לֹא שָׁם הַזִּכָּרוֹן. / אָמַרְתָּ רַק מָשָׁל. / אֲבָל אַתָּה, עַבְדִּי, אַתָּה / חַיָּב לְדַיֵּק. מִמְּךָ צִפִּיתִי לְיוֹתֵר מִזֶּה. / אֵין דָּבָר, אֶל תִּירָא, עַבְדִּי. לֹא תִּכָּשֵׁל. / חֲשֹׁב. חֲשֹׁב עוֹד פַּעַם יָפֶה וַעֲנֵה לִי: / אֵיפֹה הַזִּכָּרוֹן? / מִי הִבְקִיעַ? / מַה נִּקְטַע?".[50]

הסובייקט האנושי המתגלגל בין שמיים וארץ, בין גגרין ואייכמן, בין שואה לשואה, נשאל (על ידי מי?) שלוש שאלות: איפה הזיכרון? מי הבקיע? מה נקטע? השאלה הראשונה מתייחסת לאייכמן, לזיכרון השואה הפרטי והקולקטיבי כפי שזה צף והוצף במשפט; השנייה מתייחסת להבקעה של גגרין, ושואלת מי או מה נוצח. והשלישית שואלת מה, אם בכלל, נקטע בין זיכרון השואה להבקעת החלל, או שמא לפנינו רצף אחד מתמשך ומתגלגל, כלל-אנושי ואל-זמני, של "רעל תחת רעל".

בדמיונו המשיך פגיס את משפטו של אדולף אייכמן ואת מסעו של יורי גגרין כל ימיו ובכל ספריו, גם הרבה אחרי שבני דורו האחרים שכחו את האירועים המסעירים של 1961. חקירות, משפטים ותיקים, לצד חלליות, כוכבים וערפיליות, ימשיכו לרדוף את שירתו ולהסתעף ממנה. אולם שיר אחד בספרו "מוח", שפורסם ב-1975, מסכם יפה מכל את המפגש המשולש – בעבר, בהווה ובעתיד – של דן פגיס עם אייכמן וגגרין: "אֲנִי בֶּן תֵּשַׁע. // מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת מַתְחִיל / הֶחָלָל הַבֵּין-כּוֹכָבִי שֶׁאֲנִי כְּבָר מוּכָן לוֹ. / הַכֹּבֶד אוֹזֵל מִתּוֹכִי כַּצְּבָעִים לִפְנוֹת עֶרֶב. / אֲנִי טָס מַהֵר מְאֹד, עַד בְּלִי נוֹעַ, / וּמַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרַי / שֹׁבֶל שָׁקוּף שֶׁל עָבָר".[51]


עודד כרמלי הוא משורר, עורך ועיתונאי מדע


תמונה ראשית: bigstock


[1] דן פגיס, כל השירים, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 1991, עמ' 368.

[2] אני חב תודה לד"ר רונן סוניס, שהפנה לראשונה את תשומת ליבי לקשר האפשרי בין שירת פגיס, משפט אייכמן וטיסת גגרין.

[3] ידיעות אחרונות, 13.4.1961. יצוין כי "הודות" למשפט אייכמן, קוראי ידיעות אחרונות ידעו על יציאת האדם לחלל עוד ב-12.4. אניח למגזין 'העולם הזה' של אורי אבנרי לגולל את הסיפור: "אילו שולח גאגארין לחלל בעת רגילה, היתה תמונתו מגיעה ארצה, לכל המוקדם, בשעות הלילה של אותו יום. כי רק באותן שעות, פועל הקו האלחוטי להעברת תמונות בראדיו, מלונדון לתל-אביב. אולם לרגל משפט אייכמן, נפתח הקו בכל שעות היום – כדי לאפשר העברת תמונות בראדיו מישראל ללונדון. כך קרה, שכאשר הזמינה מערכת ידיעות אחרונות תמונה מסוכנות יונייטד פרס, יכלה הסוכנות לנצל את הקו הפתוח, להבריק מיד את התמונה לתל-אביב. היה זה דקות ספורות אחרי שהתמונה הגיעה ממוסקבה ללונדון. עורכי ידיעות אחרונות… מיהרו להוציא מהדורה רביעית שנמכרה ברחובות תל-אביב החל משעה חמש וחצי – חצי שעה בלבד אחרי שפראבדה הופיע עם התמונה ברחובות מוסקבה. כל עיתוני הבוקר – פרט לקול העם – העתיקו את התמונה הבלעדית, בציינם כי נתקבלה מידיעות אחרונות. השאלה שנשאלה בחוגי העיתונות היתה: מה יעשה מעריב? הצהרון שהוכה על-ידי ידיעות אחרונות העתיק אף הוא את הצילום, אולם רק אחרי שחתך ממנו את כל הרקע, עליו הופיע שם העיתון המתחרה". העולם הזה, גיליון 1230, 16.4.1961.

[4] מעריב, 13.4.1961.

[5] העולם הזה, 16.4.1961. הלחם המילים "חלליש", דהיינו אסטרונאוט, היה חידוש לשוני של עורך העיתון, אורי אבנרי – שלא תפס. באפריל 1961, עם שיגורו של גגרין, המינוח המקובל בעברית לטייס חלל היה פשוט "טייס חלל". רק אחרי טיסתו של האמריקני הראשון בחלל, אלן שפרד, במאי 1961, העיתונות העברית החלה להשתמש במילה "אסטרונאוט" (ובהמשך: "קוסמונאוט"). הצלחה גדולה יותר נחל אבנרי עם חידוש המילה "חללית" (במקום "ספינת חלל", "קליע קוסמי" וכו').

[6] מעריב, 13.4.1961. זיכרון המנדט הבריטי, על אחת כמה וכמה זיכרון הזלזול המתמשך של בריטניה בריבונות ישראל, הבגידה שלה בישראל במלחמת סיני וכמובן הניסיון המתמיד לחבור למדינות ערב או למאגרי הנפט שלהן – עוד היו טריים בלבבות הקוראים ב-1961. בזמן משפט אייכמן נחשבה בריטניה למעצמה עוינת-כמעט.

[7] למרחב, 13.4.1961.

[8] על המשמר, 14.4.1961.

[9] הבֹּקר, 14.4.1961. יצוין כי לא מצאתי סימוכין נוספים לסיפור זה, מעבר לדיווחים עליו בעיתונות העברית – אולם אין הדבר חשוב לענייננו, שכן מעיתונות זו ניזון פגיס.

[10] מעריב, 13.4.1961.

[11] הצֹפה, 6.4.1961.

[12] למרחב, 28.4.1961.

[13] דבר, 13.4.1961.

[14] קול העם, 2.5.1961.

[15] קול העם, 5.5.1961.

[16] בין גגרין לטיטוב, האמריקנים שיגרו את אלן שפרד במאי ואת וירג'יל "גאס" גריסום ביולי – אבל שני האסטרונאוטים טסו בטיסה תת-מסלולית בלבד, כלומר לא נכנסו למסלול סביב כדור הארץ כמו עמיתיהם הקוסמונאוטים הסובייטים. 

[17] חרות, 11.8.1961.

[18] חרות, 17.4.1961.

[19] חרות, 9.8.1961.

[20] דבר, 5.11.1961.

[21] דבר, 9.5.1961.

[22] הכוונה לעסקה "סחורה תמורת דם", שנרקמה ב-1944 בין יואל ברנד וישראל קסטנר לבין אדולף אייכמן וקורט בכר, להצלת יהדות הונגריה בתמורה לעשרת אלפים משאיות.

[23] כחצי שנה קודם לכן, בדצמבר 1960, חשף ה'ניו-יורק טיימס' כי ישראל מפתחת נשק גרעיני. ישראל הכחישה.

[24] למרחב, 6.7.1961.

[25] למרחב, 8.6.1961.

[26] גורי המשיך את המטאפורה של ק. צטניק וכתב בטורו, ב-8.6, על "אנשי כוכב מיידנק וכוכב טרבלינקה וכוכב סוביבור וכוכב חלמנוֹ", ועל "המספר האסטרונומי של הנרצחים והמעונים והמושפלים", המתארים במשפט את "פורטרט כוכב-האפר".

[27] עדה פגיס, לב פתאומי, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 98.

[28] שם, עמ' 38.

[29] אהרן אפלפלד, "אני הוא אני, גביש של פחמן", ידיעות אחרונות, 1.8.1986.

[30] מקסים גילן, "מחלון מגדל-שן ישראלי", הארץ, 15.5.1959.

[31] נתן זך, "בהירים ומעט צוננים", דבר, 3.7.1959. כאשר כינס זך את רשימותיו, הוסיף הבהרה לדבריו: "רשימה זו מתייחסת לספר שיריו הראשון של פגיס. לאחר שהשתחרר מאי-הרצון לגעת בזיכרונות ילדותו בשואה, כתב חוקר זה של הספרות העברית ב'תור הזהב' של שירתנו את מיטב שיריו" – זך, השירה שמעבר למילים: תיאוריה וביקורת 1954–1973, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 352.

[32] דן פגיס, גלגול, גבעתיים ורמת-גן: מסדה, 1970, עמ' 24.

[33] שם, עמ' 27.

[34] גדעון תלפז, "שלושה משוררים: דן פגיס, נתן יונתן וחיים באר", מעריב, 13.11.1970.

[35] שם הספר, "גלגול", מרפרר כמובן לספרו של פרנץ קפקא, "הגלגול".

[36] למשל: למרחב, 3.5.1961; דבר, 3.5.1961.

[37] פגיס, גלגול, עמ' 18.

[38] שם, עמ' 11.

[39] וכך גם הם נמצאים, בגלגול נוסף, "הרחק בעפר" – לא ישראלים בישראל, יהודים מבוהלים באירופה. דווקא המאמץ לשמור על ממלכתיות, לקיים את כללי המשפט, להימנע מנקמה סתם, מאמץ זה כמו מוכיח את כפיפותם הנמשכת של הניצולים.

[40] מרטין בובר, גרשום שלום, לאה גולדברג ואחרים אף קראו לנשיא בן-צבי לחון את המורשע.

[41] לעיל, הערה 11.

[42] מעריב, 25.4.1961.

[43] על המשמר, 12.11.1961.

[44] פגיס, גלגול, עמ' 15.

[45] "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם: שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם, פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ – עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ – וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים". אירונית במיוחד לענייננו היא השורה "חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם".

[46] מוטיב חוזר בשירת פגיס. למשל: "לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר. // וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מַה שֶּׁיָּמוּת".

[47] פגיס, גלגול, עמ' 35–36.

[48] שם, עמ' 17.

[49] שם, עמ' 25.

[50] שם, עמ' 67.  במהדורת כל השירים הועבר השיר מסוף "גלגול" אל תחילתו.

[51] פגיס, כל השירים, עמ' 173.

עוד ב'השילוח'

משטרה ראויה אינה מותרות
דור המדבר: הבדווים וישראל
הרשות הרביעית: על מוסד הנשיאות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *