הכרוניקה,אפריל 2019

מה קורה כאן

השלב המסכם במסלול ההכשרה של גדס"ר צנחנים הסתיים בטרגדיה: סמ"ר אביתר יוספי מעד תוך כדי ניסיון לחצות את נחל חילזון בגליל התחתון ביום גשום במיוחד, ואותר מאוחר יותר על ידי כוח של יחידת החילוץ הצבאית 669 כ-150 מטרים ממקום הנפילה. מאמצי ההחייאה כשלו והוא נפטר בדרכו לבית החולים. תחקיר שערך הצבא גילה שלושים תקלות ב'נוהל הקרב' (ההכנות לאימון) וב'ניהול הקרב' (השליטה באימון בזמן אמת). // בתחקיר נקבע כי "ההחלטה של חפ"ק הניווט להמשיך באימון על אף שורת תמרורי אזהרה, כולל תנאי מזג אוויר ודיווחי לוחמים, הביאה להתנהלות חפ"ק כושלת שגרמה לאובדן שליטה על 200 חיילים בשטח". הרמטכ"ל אביבי כוכבי קבע שאופן האימון חרג מפקודות הצבא, לא תאם את מאפייני האימון, ובוצע בתקלות ועם סטנדרט נמוך. הוא עמד על "חוסר מקצועיות של שרשרת הפיקוד והכרת הפקודות", "חוסר משמעת של שרשרת הפיקוד", "חוסר שיקול דעת במימוש האימון" ו"קבלת החלטות לא מספקת של המפקדים". // כוכבי אימץ את ההמלצות הקשות של צוות התחקיר. מפקד גדוד הסיור של הצנחנים הודח מתפקידו. הקצין, בדרגת סגן-אלוף, היה אמור להתמנות לתפקיד סגן מפקד חטיבת הצנחנים. יחד עמו הודחו מפקד המגמה, מפקד הפלוגה, סגן המפקד ומפקד הצוות. מח"ט הצנחנים הנוכחי יקי דולף קיבל נזיפה פיקודית. גם חוקרי מצ"ח נכנסו לתמונה, ולא מן הנמנע שייפתחו הליכים פליליים נגד חלק מהמעורבים.

האירוע מתחבר להחלטת הפרקליטות על הגשת כתבי אישום בעבירת הריגה נגד ראש מכינת בני ציון לשעבר יובל כאהן ומדריך הקבוצה אביב ברדיצ'ב, בגין אחריותו למותם של עשרה נערים באסון נחל צָפִית לפני שנה. הקבוצה יצאה לטיול גיבוש לקראת לימודים במכינה. התכנון המקורי היה לטייל בנחל צאלים, אך בשל חשש לשיטפונות הוחלט על שינוי המסלול לנחל צפית ונחל תמר. חצי שעה לאחר תחילת ההליכה נלכדה הקבוצה בשיטפון עז. עשרה מחברי הקבוצה הצליחו לחלץ את עצמם, והשאר נסחפו בשיטפון. מכתב האישום עולה כי המנהלים קיבלו התראות ממוקדות על שיטפונות אפשריים בנחלי האזור ולקחו סיכון בלתי סביר בהוצאת הטיולים אל הפועל. מדריכה צעירה ושמה נעם דור, בתו של סגן מפקד יחידת החילוץ בערבה, התריעה כמה וכמה פעמים על השיטפונות הצפויים אולם זכתה להתעלמות.

כתב ההגנה של הנאשמים באסון הנחל טרם הוגש, אולם גם בהינתן שלא כל הפרטים העובדתיים מדויקים, ברור שמדובר באירוע חמור של רשלנות קשה המחייב הפקת לקחים מערכתית. מניעת אסונות בסדר גודל שכזה דורשת תחזוקת הרתעה כלפי מפקדים ומחנכים. הבעיה היא שהפקת הלקחים מטרגדיות כאלו יוצרת לא פעם אפקט מצנן חריף על ליבת הפעילות של ארגונים חינוכיים או ביטחוניים. בספרו 'לוגיקה בפעולה' הראה דורון אביטל כיצד עובדת "תרבות הכסת"ח": תקלות מבצעיות גורמות לאימוץ "דפוסי ניהול ותכנון ריכוזיים, הכבולים בפרוצדורות סכמתיות הכופות עצמן על תהליך קבלת ההחלטות". כך נוצר שיתוק דה-פקטו. // חדר המצב של משרד החינוך הוא דוגמה לכך. מורים לשל"ח מספרים שהעמסת תנאים אינסופיים לאישור טיול ממוצע הובילה לידי כך שהתלמידים מוגבלים לטיולים בתנאים סטריליים, ומחמיצים פלח מרכזי מחוויית ידיעת הארץ בשטח וברגליים שעליה גדלו הוריהם. דוגמה נוספת היא אימוני מילואים רבים המתקיימים תחת מגבלות בטיחות מופרזות (כמו נהיגת לילה רק באורות דולקים) היוצרת פער בלתי ניתן לגישור בין האימון לבין השדה המבצעי ופוגעת במוכנות של הכוחות ללחימה בתנאי אמת. הליבה של הבטיחות איננה פורמלית אלא ערכית-אישית. הבטחתה דורשת שכל ישר, חשיבה רחבה ופתיחות לביקורת. הניסיון להכניס את כל אלו לאלוגריתם מתוכן ומהונדס לא תמיד מצליח.

**

רפורמת עבירות ההמתה שעברה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת אמורה לשים קץ לתופעת עיוות דין קשה שיוצר המדרג הנוכחי של עבירות ההמתה בחוק העונשין הישראלי. // דוגמה לעיוות ששרר היא הסדר הטיעון שחתמה הפרקליטות, באישור בית המשפט, עם ראאד רושרוש, רוצחה של תהילה נגר. רושרוש הואשם בהריגה בלבד למרות התיאור המזעזע של מעשיו. נחסוך אותו מקוראינו, אך נאמר שיש בו חנק, חבטה וסקילה אכזריים מנשוא, חלקם גם לאחר שאיבדה את הכרתה. // עבירת רצח בכוונה תחילה (שבצידו מאסר עולם חובה) דורשת עמידה ברף ראייתי גבוה הכולל כוונה מוקדמת, הכנת אמצעי הריגה ועוד, והפרקליטות נתקפה פיק ברכיים ופקפקה ביכולתה לעמוד בו. לכן החליטה להמיר את סעיף האישום להריגה (עד עשרים שנות מאסר). כך גם במקרה של הסייעת אינה סקיבנקו מפתח-תקווה, שחנקה למוות את התינוקת יסמין וינטה. גם כאן מתאר כתב האישום מעשה מכוון, מתמשך ואלים של חנק בשמיכה ומאבק בניסיונה של התינוקת להינצל. גם היא הואשמה בהריגה.  // במקביל החליטה הפרקליטות להגיש כתב אישום בגין אותה עבירה, הריגה, נגד ראש מכינת בני ציון על אסון הנחל, וכן נגד קטין מישיבת פרי הארץ בטענה שדגימות דנ"א שנמצאו ברכבה של עאישה ראבי מוכיחות כי הוא שהשליך את האבן שגרמה למותה. הכנסת מקרים כה רחוקים מבחינת היסוד הנפשי שלהם תחת אותו סעיף אישום צר יוצרת בעיית צדק חמורה. // ההמחשה הטובה ביותר לעיוות ששרר עולה במקרי תאונות דרכים קטלניות. לא פעם הפרקליטות מתלבטת בין הרשעה בגרימת מוות ברשלנות לבין הרשעה בהריגה. ההבדל בעונש המרבי ענק: שלוש שנים לגרימת מוות ברשלנות לעומת עשרים להריגה. נהג שנסע במהירות מופרזת ולקח על עצמו סיכון בלתי סביר בתחושה ש"לי זה לא יקרה" יואשם בהריגה, אולם אם יצליח להטיל ספק בכך שהוא היה מודע לאפשרות סיכוי חיי האדם (בכביש 6 לדוגמה) הוא יורשע בגרימת מוות בלבד. ההבדל הדרמטי בעייתי, והשופט נדרש להיות בוחן כליות ולב.

הרפורמה שינתה את המצב מקצה לקצה וקבעה מדרג חדש: המתה בנסיבות כמו תאונות דרכים תוגדר "גרימת מוות בקלות דעת" שעונשה עד 12 שנים. עבירת הרצח הבסיסית תכלול מעשים שנעשו מתוך כוונה או אדישות ועונשה עד מאסר עולם. מעבר לכך הוגדרה עבירת 'רצח בנסיבות מחמירות' שעונשה מאסר עולם חובה. לשם ייכנסו מקרי רצח בנסיבות של טרור, אכזריות מיוחדת, קורבן קטין או חסר ישע ועוד. // ומה עם מקרים כמו של כרמלה בוחבוט, שרצחה בעל שהתעלל בה? לכך נוספה קטגוריית 'המתה בנסיבות של אחריות מופחתת' שעונשה עד 15 שנה. אליה ייכנסו גם מקרי רצח בעקבות התגרות ש"הקשתה על הנאשם לשלוט בעצמו".

**

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט המליץ לוועדת הכנסת לפסול את מיכאל בן-ארי מלרוץ לכנסת. היועץ הביא ציטוטים אשר לטענתו "כללו הסתה לליבוי יצרים שיטתי נגד האוכלוסייה הערבית וביזוי שלה בצורה מכלילה: 'אומה רצחנית', 'בעלי אופי בוגדני ורצחני', 'אנשים שמבינים רק כוח'". הוא הוסיף כי "לא מדובר באמירות ספוראדיות ואקראיות לגבי נושא טפל ושולי, אלא בהתבטאויות מהתקופה האחרונה לגבי מטרות מרכזיות של המועמד, אשר מבקש בשמן להיבחר ולהשתלב במסגרת הפוליטית". // במענה לשאלה מדוע נמנע במקביל מלפסול את מפלגת בל"ד, שלא רק העמידה מאוֹרות דור כעזמי בשארה ובאסל ע'טאס, אלא גם קברניטיה בהווה נושאים קופת שרצים של התבטאויות על גבול האנטישמיות, הסביר היועץ כי "עילות הפסילה של בל"ד ושל בן-ארי הן שונות … שפורשו בפסיקה באופן שונה – עילת הסתה לגזענות ביחס לבן-ארי, לעומת עילות של תמיכה בארגון טרור ושלילת אופייה של ישראל כיהודית ודמוקרטית ביחס למפלגת בל"ד". ההערה הזו חשובה, כי היא מלמדת על קריאה סלקטיבית של היועץ – כמו גם של בית המשפט העליון – בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת.

פעם אחר פעם תיקן המחוקק את החוק במטרה לאפשר פסילת מפלגות בפועל על בסיס שלילת זהותה היהודית של המדינה. משנת 1992 שונה הנוסח כך שהיקף המילים בחוק צמח מ-32 מילים ל-122. כל זה לא עזר, ולמעשה משנת 1965 שבה נפסלה המפלגה הסוציאליסטית (פס"ד ירדור) לא נפסלה שום מפלגה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. עמדת היועץ מבשרת על מפנה: סעיף 7א חוזר להיות רלוונטי, אולם רק כלפי יהודים המתבטאים בגזענות. // ההיסטוריה של תיקוני החקיקה מלמדת על האיפָה ואיפה: סעיף 7א שתוקן בשנת 1985 אפשר את פסילתה של תנועת כ"ך בשנת 1988, ואת ממשיכיה מתנועת כהנא חי בשנת 1992, אך לא את עזמי בשארה בשנת 1999, אף שצוטט כמי שאומר כי "אין לציבור היהודי זכות להגדרה עצמית" וש"מבחינה היסטורית הרעיון של מדינת היהודים איננו לגיטימי". מאוחר יותר הואשם בשארה בעבירות של ריגול חמור. // בשנת 2003 החליטה ועדת הבחירות לפסול את מועמדות ח"כ אחמד טיבי וכן את רשימת בל"ד ואת ח"כ בשארה שעמד בראשה, הן בעילת התמיכה במאבק מזוין של הפלשתינים, הן בשל שלילת קיום המדינה כמדינה יהודית. ההחלטה הגיעה לבג"ץ והשופט אהרן ברק ביטל אותה.  // הכנסת תיקנה את החוק והוסיפה כי יש לראות את "מי ששהה במדינת אויב שלא כדין בשבע השנים שקדמו למועד הגשת רשימת המועמדים כמי שיש במעשיו משום תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, כל עוד לא הוכיח אחרת". ב-2009 החליטה ועדת הבחירות לפסול את בל"ד ואת רע"מ-תע"ל על בסיס תיקון החקיקה, אולם גם החלטה זו נהפכה בבג"ץ. בבחירות 2013 החליטה הוועדה לפסול את חנין זועבי, על רקע התבטאויותיה ועל רקע השתתפותה במשט המרמרה. למותר לציין שגם החלטה זו נהפכה בבג"ץ.

לאור זאת, כוונתו של היועמ"ש מנדלבליט להחיות את סעיף 7א לאחר שהפך למעשה לאות מתה בספר החוקים מסתמנת לא רק כנקיטת צד פוליטי, אלא גם כיישום מפלה ופוגעני במיוחד של הוראות החוק. ככל שהדמוקרטיה הישראלית מחליטה להכיל קולות קיצוניים, היא חייבת להכיל את הקיצונים משני הצדדים.

**

ומערב הבחירות, למוצאיהן. היועץ המשפטי לממשלה נעתר לבקשת פרקליטי נתניהו ויעביר לסנגוריו את תיק הראיות רק לאחר הבחירות. השימוע עצמו יתקיים רק באוקטובר, וההכרעה הסופית ככל הנראה לא לפני סוף השנה האזרחית, ואולי עמוק בתוך השנה הבאה. // ההחלטה עצמה על כתבי אישום נגד נתניהו בכפוף לשימוע (מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000 ושוחד בתיק 4000) כמעט לא השפיעה על דעת הקהל בסקרי הבחירות. הציבור מכבד את שלטון החוק אך לא מתייחס לסוגית טוהר המידות כשיקול רלוונטי בקלפי. מבחינת בוחרי הליכוד נתניהו הוא גלגולו המודרני של שלמה המלך, זה שהפך את ישראל מפרובינציה מזרח תיכונית נידחת למעצמה בינלאומית. בזכותו כבר לא עם לבדד ישכון. // כמו בימי שלמה המלך, הציבור מוכן לקבל פגמים במנהיגות כל עוד המערכת מתפקדת. אבל כמו באותם ימים, מי שמפיל בסוף את המלך זה רק הוא בעצמו. שלמה המלך נשחק בסוף ימיו, נשיו הטו את לבבו. בנו רחבעם נפל לאחר שזנח את עצת הזקנים והקשיב לעצת הנערים. אם נתניהו המלך ייפול זה יהיה גם בגלל האישה וגם בגלל הנערים. הנערים שהפילו את נתניהו הם גם הדוברים ויועצי הניו מדיה שלו. הוא נגרר אחריהם לקרבות בוץ מלוכלכות בסגנון טראמפ ואיבד את הפאסון הממלכתי. אם היה חכם, היה מציב לידו יועץ חזק דוגמת גד הנביא – שלא מתחנף ולא מתרפס ומשקף לו את האמת העירומה.

כזכור, תיק 1000 עוסק בקשרים שבין נתניהו לבין אנשי העסקים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, אשר כללו על פי החשד קבלת טובות הנאה שונות, שעיקרן אספקת טובין באופן רציף, בהיקף ניכר ובשווי כספי גבוה, תוך נקיטת פעולות שונות מצד נתניהו לטובת מילצ'ן שעמו היה בקשרי חברות; תיק 2000 עוסק במפגשים שקיימו נתניהו ובעל השליטה בקבוצת ידיעות אחרונות ארנון מוזס, ואשר במסגרתם נדונו שינוי הסיקור לטובת נתניהו וקידום הצעת חוק אשר תצמצם את פגיעת העיתון ישראל היום בעסקיו של מוזס; תיק 4000 עניינו עסקת "תן וקח" שנרקמה על פי החשד בין נתניהו לבין איש העסקים שאול אלוביץ'. הלה היטה באופן חריג את הסיקור באתר 'וואלה' שבשליטתו לטובת נתניהו. ראש הממשלה בתמורה אישר עסקת ענק למיזוג בין החברות בזק ויס שהזרימה לאלוביץ רווח של כמיליארד שקלים. // על פניו, אסטרטגיית ההגנה של נתניהו מבוססת על הימנעות מערעור על התשתית העובדתית המגובה בראיות קשיחות, ותחת זאת מבקשת למקם אותה בנרטיב לגיטימי. זה הבסיס לטענות כי "סיקור הוגן איננו תמורה", כי עסקת בזק-יס הייתה מאושרת גם ללא התערבות נתניהו, וכי מתנות, גם בהיקף נרחב, לגיטימיות בין חברים.  // הבעיה הקשה ביותר בתיקי נתניהו אינה פרשיות השחיתות עצמן כי אם האפקט המזהם שלהם על השיח הציבורי. בצל התיקים עזב הוויכוח בין הימין לשמאל את תחום הערכים והיעדים הלאומיים, והפך אישי, מחנאי ומתלהם. ההגנה על ראש הממשלה נהייתה לאמת מידה בלעדית כמעט ללגיטימיות במחנה הימין. מהצד השני, מחנה פוליטי שלם התאגד תחת דגל פרסונלי צר – רק לא ביבי. קמפיין הבחירות של המפלגות הגדולות משקף באופן מובהק את התמורה שחלה בשיח. שאלות יסוד כמו עתיד יהודה ושומרון, יחסי דת ומדינה וסוגיות כלכליות כמעט לא עולות לשיח מעמיק, ושני הצדדים נאבקים בעיקר על הדגל האישי. בהנחה שמערך התיקים שנבנה במשך שלוש שנים הוא כזה שקשה מאוד לצלוח אותו, היום שאחרי יהיה קודם כול הזדמנות לטיהור האוויר וחידוש השיח הערכי.

**

ארי נגל, בן 42, נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית ומכהן כיום כמרצה למתמטיקה באוניברסיטת קוני בניו-יורק. לצד היותו נשוי ואב לילדים, פיתח נגל תחביב מוזר שהקנה לו פרסום בינלאומי. הפרופסור הגבוה והנאה ביקש לתרום מזרעו לנשים המבקשות להרות מתרומה, אולם סירב לשתף פעולה עם המגבלות החוקיות וכללי האתיקה של בנקי הזרע. לפני כעשור הוא פצח ביוזמה שנויה במחלוקת: תרומה מזרעו בכוסות חד פעמיות במקומות ציבוריים, לרוב בשירותי מסעדות או בתי עסק. מפעלו הפילנתרופי התרחב בעיקר בזכות מרפאות במדינות שונות שהסכימו לערוך הפריה לנשים בדרכים פחות קונבנציונליות, ובמרוצת הזמן נולדו מזרעו של האיש 34 ילדים. הפרסום שצבר הוביל שבע נשים ישראליות לבקש ממנו תרומות לשם הפריה במרפאה פרטית. // נגל הגיע ארצה ומסר דגימות להקפאה במעבדות. המעבדות פנו למשרד הבריאות וזה הורה להן לשפוך את התרומות. הסיבה: החוק בישראל לא מתיר להפרות ביצית מתרומת זרע לא אנונימית, ונגל הוא תורם לא אנונימי. מבחינת החוק הישראלי כל ילד שנולד הוא בעל זכות תביעה אוטומטית כלפי שני הוריו, והם חייבים לספק לו את כל צרכיו "יחד ולחוד". אם האב מזוהה, הוא מחויב במזונות כלפי ילדו, ולכן בבנק הזרע שומרים על אנונימיות מוחלטת. ברגע שידלוף שם של תורם והילד יוכיח אבהות, התורם ימצא את עצמו בבעיה. הדיסקרטיות הכרחית אפוא כדי למנוע מצב של הרתעת תורמים. // החובה הזאת היא קוגנטית, כלומר לא ניתן להתנות עליה. גם אם האישה חותמת על חוזה שלפיו היא מוותרת על כל תביעה כלפי האב, חתימה זו אינה מחייבת את הילד, והאישה יכולה לתבוע מזונות בשמו מהרגע שנולד. נגל מצידו מוכן לתרום לכל אישה בעולם שחפצה בזרעו, אולם יש לו תנאי אחד: הוא לא מתכוון לשמש אב לילד שייוולד, ובטח שלא להתחייב במזונות. בעקבות החלטת משרד הבריאות עתרו נגל ואחת הנשים לבג"ץ. // העותרים קיוו לקבל הכרה בתצורה משפחתית חדשה. מעבר לטענות פרוצדורליות, הם טענו שההחלטה פוגעת ב"זכות להורות" שהוכרה כזכות יסוד הנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

השופט ניל הנדל, שכתב את פסק הדין המרכזי, מביא תקדימי פסיקה, ומבחין בין "גרעין הזכות להורות" הכולל את "היכולת המעשית להיכנס לקבוצת ההורים", לבין "הזכות הפריפריאלית להחליט אם, מתי, עם מי ובאיזו דרך לממש את הפן הראשוני של הזכות להורות". על בסיס ההבחנה הוא קובע שאיש אינו מונע מהעותרים להרות באמצעות בנק הזרע "בדרך המלך" של התרומה האנונימית. // מכאן הוא ממשיך ומתייחס לליבת הסוגיה הערכית: "העותרים אינם מציעים מודל של הורות משותפת לילד שייוולד, כי אם הורות מצד העותרת בלבד, בעוד שזהותו של האב עשויה להיחשף בפני הילד אך לא להעניק לו דבר מעבר לכך", קובע הנדל. "למעשה מדובר באין-הורות או בהורות על-תנאי מצד העותר. האינטרס הציבורי וטובת הילד שייוולד אינם עולים בקנה אחד עם מודל הורות שכזה, כך בין אם הדבר נאסר על-פי דין ספציפי ובין אם על-פי דין כללי מכוח תקנת הציבור".

בעתירה התברר כי נגל החתים את הנשים על חוזה מוזר למדי, שבמסגרתו כל אחת יכולה לבחור אם לחשוף בפני הילד את זהותו או לא, ויכולה אף לבחור אם להגיע אליו לביקורים או לא. הוא מנגד לא מחויב לדבר. "פרטי ההסכם דווקא מחזקים את המסקנה שאין לנו הסכם הורות אלא הסכם אין-הורות" קבע הנדל. "מדובר בהסכם אשר מותיר את מוסד ההורות קליפה ריקה מתוכן… היכן הילד בהסדר זה?" // השופט חוזר למושכלות יסוד: נכון, ישנם בעולם מודלים שונים של משפחה והורות, אלא ש"לא כל מודל אפשרי הוא מודל שיש לקבלו"; הנדל דחה את העתירה מהנימוקים הבאים: הסכם שפוטר את האב באופן מוחלט וקטגורי ממחויבות כלפי ילדיו נוגד את תקנת הציבור; המצב שבו כמה נשים הרות לאותו אב יכול ליצור מצב של אחים למחצה שלא יודעים זה על זה; ואחרון – התאפשרות תרומת זרע לא אנונימית ללא כל חובות הוריות מצד התורם עלולה לפתוח דלת להיווצרות שוק שבו נשים ישלמו לגברים על זרעם "מעל הראש" של בנקי הזרע, תוך עקיפת הדין הקיים והרגולציה הנגזרת ממנו. "העתירה עשויה לגעת בסוגיות משפטיות כבדות משקל, אך ההכרעה במקרה זה קלה היא", חותם הנדל את פסק דינו. "מדובר במצב שלא מיטיב עם הילד".

 

 

 

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *