הכרוניקה, אוקטובר 2019

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הגיע בכלל לתפקידו כמועמד פשרה. נתניהו רצה את פרופ' אבי דיסקין, החרדים וליברמן התנגדו, ואילו אנגלמן ועו"ד מיכל רוזנבוים הועלו כמועמדי פשרה. החרדים רצו את רוזנבוים אולם ראש הממשלה בחר באנגלמן. ללא רקע משפטי, אך עם רזומה של תפקידי מנכ"ל בטכניון, בות"ת ובמל"ג, צנח אנגלמן למשרד שאויש עד כה על ידי שופטים לשעבר //  קודמיו של אנגלמן בתפקיד הפכו את משרד המבקר לאחד הטעונים, הדומיננטיים והבועטים בשירות הציבורי. מגוף מנהלי אפרורי שנועד לקדם נורמות של מנהל תקין, הפך המשרד לאגרוף שווה ערך כמעט לפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט בכל הנוגע לטיפול בשחיתות ציבורית. המבקרים הפנו עוד ועוד משאבים לחקירות אישיות של נבחרי ציבור, והדבר יצר מתח בינם לבין השרים וראשי הממשלה. // מהלך נוסף שקידם המבקר הקודם, יוסף שפירא, היה הרחבת גבולות סמכות המבקר באמצעות הגדרתו גם כ'נציב זכויות אדם' בישראל, סוג של טריבונל חוקתי נוסף על בג"ץ (ראו מאמרו של מתנאל בראלי, "הנציב שאיש לא מינה", השילוח 13). זו לא הייתה רק חריגה בוטה מהסמכויות הקבועות למבקר בחוק, אלא גם אינדיקציה לתהליך "האקטיביזם הביקורתי" שעבר על המשרד. בימין החלו להישמע קולות הקוראים לצמצום מוטת כנפי המשרד והשבתו לגודלו הטבעי.

אנגלמן מסתמן כמי שפניו למהלך כזה. כבר מהיום הראשון ניתן היה להבין שהוא עוף מוזר בפקידות הבכירה בישראל: גורם ממשלתי בעל כוח גדול המבקש לוותר מרצון על חלק מכוחו. // המבקר הטרי הצהיר שבכוונתו למקד את הביקורת בשיפור הצד הניהולי של השירות הציבורי בישראל, כלומר לבחון את אפקטיביות הניהול של משרדי הממשלה, ההתייעלות הכספית והשמירה על כספי הציבור. הוא הצהיר על כוונתו לסגור את האגף לתפקידים מיוחדים, שהוקם ביוזמת מיכה לינדנשטראוס ועסק בחקירת שחיתויות אצל נבחרי ציבור. // בתקופת לינדנשטראוס עסק האגף בחשדות נגד אולמרט בפרשות מרכז ההשקעות ובנק לאומי, בהתנהלות בית הנשיא, בהתנהלות הפרקליטות ובחריגות השכר הגדולות בבנק ישראל. בתקופת שפירא עסק האגף בפרשת המעונות של שרה נתניהו. // כשאגפי המשרד הגישו לאנגלמן טיוטות סופיות של דו"חות ביקורת, הוא החזיר להם אותן ודרש להוסיף חיזוקים חיוביים לגופים המבוקרים על הצדדים הטובים בפעילותם. במשרד הרימו גבות, שכן דו"חות המבקר מעולם לא כללו דברי שבח לגופים המבוקרים. דרישה נוספת של אנגלמן מהכפופים לו הייתה שיתוף הגופים המבוקרים בקביעת תחומי הביקורת ובתהליך ניתוח הפעילות השופטת שלהם. הוא הסביר שלביקורת שנעשית בשיתוף פעולה עם המבוקר יש סיכוי רב יותר לחולל שינוי אופרטיבי בשטח, ולא להיקבר על המדפים.

יותר מכול קוממה את השמאל הישראלי על אנגלמן החלטתו למנות חברים חדשים לוועדה למתן היתרים. // הוועדה, הפועלת תחת מבקר המדינה, אמורה לבחון ניגודי עניינים של נבחרי ציבור. היא עלתה לכותרות לאחר שסירבה להתיר לראש הממשלה נתניהו לקבל מימון להגנה משפטית מקרובי משפחתו בחו"ל. סירוב זה היה מנוגד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. אנגלמן, כמו היועץ מנדלבליט, לא הצליח להבין את ההתעקשות של הוועדה על מה שנראה כמחוץ לתחום סמכותה. התעקשותה לסנדל את ראש הממשלה גם לאחר שהוכיח שאין למקורביו שום עסקים בישראל נתפסה כנקמנית וכפוגעת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. אנגלמן התעמת עימה, חברי הוועדה התפטרו, והוא החליט לא להתקפל ולמנות חברים חדשים. // נגד אנגלמן פורסמו מאמרי דעה קטלניים בתקשורת תחת כותרות כמו "אנגלמן בשירות המלך" ו"הפיכת מוסד ביקורת המדינה למוסד של מצג שווא היא מעילה באמון הציבור".

אכן, מבקרי המדינה האקטיביסטיים שקדמו לו הזניחו את תחומי הביקורת הקלאסיים שנקבעו בחוק. מבחנו של אנגלמן יהיה לא רק בסרח העודף שיסיר ממשרד המבקר, אלא גם בשיקום התפקוד של המשרד במשימות הקבועות לו בחוק.

*

המתח הבסיסי בליברליזם הוא זה המתקיים בין השוויון לחירות. בהכללה רחבה, השמאל רוצה יותר שוויון, הימין יותר חירות, והעוסקים במדיניות ציבורית נתקלים בלא מעט אירועים של התנגשויות ביניהם. המופע המעניין האחרון היה בעתירה לביטול תשלומי הורים (תל"ן) למערכת החינוך, המאפשרים הרחבת בגרויות ולימודי העשרה שונים. תשלומים אלו, כך נטען, יוצרים פער בלתי נסבל באיכות החינוך בין העשירונים הגבוהים לנמוכים. הורים מבוססים המשלמים את התל"ן מקבלים מהמדינה הרבה יותר. // פסק הדין התפרסם בגלל דבריו הנחרצים של אלכס שטיין. השופט לא ניסה לטשטש את הקונפליקט הערכי: "מדיניות החינוך שמכירה באוטונומיה הורית ומקדמת מצוינות בלימודים, בהכרח פוגעת בשוויון הזדמנויות", קבע. "מדיניות שבאה לקדם באופן אפקטיבי את שוויון ההזדמנויות בחינוך, חייבת לצמצם את האוטונומיה ההורית ולמתֵן את קידום המצוינות". דרישת העותרים להשוואה כלפי מטה נכונה מנקודת מבטם, מסביר שטיין, אלא ש"דרישות כאלה צריך שתהיינה מופנות אל הכנסת והממשלה, ולא אלינו, מאחר שהן מעלות שאלות ערכיות שאין להן תשובה מוסכמת או מוסמכת". הוא מוסיף כי "האיזון בין אוטונומיה לשוויון הוא אחד ההסדרים החברתיים הראשוניים שמסור למחוקק ולו בלבד. הקביעה כיצד איזון זה ייעשה צריכה להיעשות ביום הבוחר, ולא ביום העותר".

מעניינת לא פחות עבודת הנמלים שעשה השופט יצחק עמית שכתב את פסק הדין העיקרי. עמית מצהיר שאין לו עניין להיכנס למחלוקת האידיאולוגית והוא מתמקד בביקורת מנהלית: האם חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בנושא ניתנו בסמכות ועומדים בכללי הסבירות? השופט אומנם עמד בהבטחתו ופירק לגורמים את חוזרי מנכ"ל בנושא, אולם לא התאפק מלהגיד משהו על האידיאולוגיה. עמית ביקש להצביע על המורכבות המתעתעת שביישום ערך השוויון. // דרישת העותרים הייתה כאמור להורות על מדיניות של "השוואה כלפי מטה", קרי השגת שוויון באמצעות החלשת החזקים והשוואתם לחלשים. הטענה מבוססת על ההנחה שלפיה חינוך מהווה "טובין מדרגיים" (positional goods) – טובין שערכם נקבע באופן יחסי למצבם של אחרים. לשם המחשה: הפחתת ציון הבגרות של כלל התלמידים בעשר נקודות לא תשנה את מצבו של אף תלמיד; אך הפחתת הציון של ראובן בלבד תקדם את שמעון, שציוּנוֹ "שווה" עתה יותר. כך, כאשר שניים מתחרים על מקום עבודה, ערכו של החינוך שרכש המועמד לא נמדד רק אובייקטיבית, אלא גם באופן יחסי לזה של המועמד המתחרה. לכן, כאשר אנו מונעים מתלמיד רכישת יתרון, אנו משפרים בכך את מצבו היחסי של התלמיד השני. //  הנחת העבודה היא שיתרון לתלמיד אחד משמעו דחיקה לאחור של תלמיד אחר, ולכן ההשוואה כלפי מטה הכרחית כדי ליצור שוויון בין קבוצות האוכלוסייה השונות ולהגביל את "מרוץ החימוש החינוכי", הגם שהיא כרוכה באופן בלתי נמנע בפגיעה באוטונומיה ההורית בחינוך. הדרישה הייתה עקרונית, אולם לעותרים הייתה גם טענה תועלתנית: השוואה כלפי מטה תעודד את הציבור כולו להפעיל לחץ כדי להעלות את הרמה לכלל התלמידים, דבר שאיננו קורה כאשר כל מגזר דואג רק לאינטרסים שלו.

עמית תוקף את הגישה הזו בכמה כיוונים. הראשון, הרעיון ישים רק במשק סגור: "העותרים מתמקדים במבט כלפי פנים החברה, ומתעלמים מהאתגרים העומדים בפני מדינת ישראל ומכך שהעולם הופך לכפר גלובלי. השוואה כלפי מטה בחינוך עשויה לכאורה ליצור יותר שוויון בחינוך ובהזדמנויות, אך גם לפגוע ברמת החינוך בישראל בהשוואה למדינות מפותחות. מה שעשוי לפגוע, בטווח הארוך, בחוסנה של המדינה". // ועוד, המדיניות הזו לא תשנה את המוטיבציה של החזקים לקדם את הילדים שלהם. הם פשוט יוציאו את הילדים מהחינוך הממלכתי ויעבירו אותם לחינוך פרטי. למותר לציין שהגדלה משמעותית של החינוך הפרטי על חשבון הציבורי תפגע קשות באחרון. נקודה חשובה לא פחות, היקף ההשקעה בתל"ן קשור לא רק להכנסות אלא גם לסדרי עדיפויות. כך למשל החברה החרדית היא ענייה ביותר, אולם היקף ההשקעה שלה בחינוך גבוה מאוד. "יש הורים שיעדיפו להשקיע בריהוט חדש ויש הורים שיעדיפו להשקיע בחינוך ילדיהם", והחלוקה ביניהם אינה לפי עשירונים גבוהים או נמוכים דווקא, כך שמי שעלול להיפגע משוויון הם הורים לא מבוססים שמוכנים להשקיע יותר בחינוך. ואחרון: אם נשים בצד את האידיאולוגיה ונבחן את החוק, מוסיף עמית, הרי חוק חינוך חובה קובע סטנדרט בסיסי מחייב, והעותרים לא הוכיחו שמישהו מאזרחי ישראל לא מקבל אותו או שהוא נמוך או פגום.

המלצת קריאה נוספת: הסקירה המרתקת שפרס השופט דוד מינץ על מערכת החינוך בראי המשפט העברי. בתמצית: מאז ומעולם יהודים 'התאבדו' על חינוך ילדיהם וביקשו לעורר קנאת סופרים, תחרות ומצוינות. זהו סוד ההצלחה של העם הזה.

*

השיח על הנעשה בחברה הבדווית בנגב מתמקד לרוב בפלישה לקרקעות, בעיית הפוליגמיה והפשיעה הכלכלית. אך דו"ח המבקר האחרון, שדגם רשות מקומית אחת, מראה שבעיית המשילות בדרום עמוקה הרבה יותר משנדמה. הדו"ח בדק את הנעשה בתחומי המועצה המקומית לקייה, המעניקה שירותים ל-14,400 תושבים מקומיים ועוד כ-4,000 מתושבי הפזורה. הממצאים מתארים מצב הקרוב לכאוס מוחלט.

הנה כמה דוגמאות: בלקייה אין תחזוקה של תשתיות מינימליות: לא מדרכות, לא כבישים, לא עמודי תאורה ובטח שלא פארקים וגנים. גם במקרים שבהם הרשות מנסה לפעול היא נוחלת תבוסה. כך למשל, אולם ספורט שופץ בעלות של כחצי מיליון שקלים, וזמן קצר לאחר מכן נכנסו ונדליסטים למקום, פירקו את הכיסאות וניפצו את השמשות ואת גופי התאורה. גן ילדים חדש שנבנה בלקייה הושחת עד היסוד ערב פתיחת שנת הלימודים. בשני המקרים המועצה לא פנתה למשטרה, לא הגישה תלונה, ולא נקפה אצבע כדי למצות את הדין עם העבריינים. הפשיעה בלקייה היא נורמה: המועצה יודעת שמשפחות רבות גונבות את המים ואת החשמל ממבני ציבור כמו בתי ספר וגנים, אולם לא פועלת כדי להגן על נכסיה. היא קיבלה הרשאות תקציביות נדיבות ממשרדי הממשלה כדי לפתח תשתיות במקום, אולם התקשתה אפילו להגיש את הבקשות ולהציע דרכי פעולה הגיוניות. כך נוצר מצב שבין 2012 ל-2017 נשארו בקופת האוצר 92 מיליון שקלים שלא נוצלו על ידי המועצה. // המועצה התקשרה עם "חברת שמירה" והעניקה לה סכום גבוה, אלא שלהבנת המבקר מדובר היה בתשלומי פרוטקשן לשבט היריב, שלא טרח מצידו לספק את שירותי השמירה. ככלל, היישוב קרוע בשל סכסוך חמולות קשה, ובחירות למועצה אינן אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים. החמולה הזוכה מדיחה את בני החמולה היריבה מתפקידיהם, ועל מינוי בעלי תפקיד מקצועיים אין מה לדבר. סכסוך החמולות מתבטא גם באלימות קשה. בחודש שעבר נרצחו במקום בני הזוג אל-רבידי, בשנות השלושים לחייהם. הם נסעו ברכב עם בנם בן השמונה ואש נפתחה לעברם. המשטרה טוענת שהם לא היו מעורבים אישית בסכסוך, אך נורו בשל השתייכותם לחמולה שאחד מבניה רצח את בן החמולה השנייה לפני כשנה. המועצה בגירעונות עמוקים בשל אי גביית מיסים. שיעור גביית הארנונה למגורים עמד בשנת 2017 על 14 אחוז בלבד (!). בתחום המועצה פועלים בערך 130–140 עסקים, אך רק לשני עסקים ניתן רישיון עסק כדין. היקף שטחי התעשייה והמכרז הרשומים הוא פחות מחצי אחוז, והמשמעות היא שאין כמעט גביית ארנונה עסקית.

המדינה שופכת מיליארדים על תוכניות קידום שונות למגזר הערבי והבדווי, והאפקטיביות שלהן משתנה ממקום למקום. בחלק מיישובי הגליל ניכרת התקדמות משמעותית, אך במקומות כמו לקייה התקציבים הם כוסות רוח למת. בסופו של יום ההצלחה של תוכניות הבראה תלויה במרכיב מרכזי אחד: הון אנושי. הרשויות צריכות כוח אדם שרכש נורמות של מנהל ציבורי תקין. ילד שגדל למשפחת פוליגמיה המתפרנסת מרעיית צאן ומהברחות יתקשה להפנים נורמות של המאה ה-21. העתיד מתחיל כנראה בחינוך, חינוך ועוד חינוך.

*

עתירות שדולת נשים לביטול מופעי התרבות של הקהילה החרדית משקפות את ההשפעה ההרסנית שיש למאבקים חברתיים על אמון הציבור במערכת המשפט.

העתירה הראשונה הוגשה נגד עיריית עפולה שביקשה לארח מופע בהפרדה מגדרית של הזמר מוטי שטיינמץ. שדולת הנשים טענה שתי טענות נטולות בסיס: שחוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים אוסר על קיומם של מופעים בהפרדה, ושהללו אסורים גם בשל המלצת הצוות למניעת הדרת נשים שאומצה כהחלטת ממשלה ב-2014. // בפועל, חוק איסור אפליה כולל החרגה מפורשת לשירותים המסופקים בהפרדה על רקע דתי, והמלצת הצוות שהקים היועמ"ש הקודם ויינשטיין נדחתה על ידי הממשלה. אלא שפרקליטי עיריית עפולה לא טרחו לברר את הפרטים האלמנטריים הללו, לא טענו שום טיעון משפטי, והשופט קיבל את העתירה. המופע יצא אל הפועל בסופו של דבר לאחר ששופט אחר מאותה ערכאה, עאטף עיילבוני, הוציא הוראה סותרת, ועד שהעליון התערב המופע כבר הסתיים.

העתירה השנייה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בגין מופע-לגברים של אותו זמר, שהופק ביוזמת הקהילה החרדית בעיר. הדיון בעתירה נערך לאחר שהיועמ"ש מנדלבליט הוציא חוות דעת בנושא. מנדלבליט היה נתון בין הפטיש לסדן: מחד גיסא, הוא ידע שאין כל בסיס בחוק או בהחלטת ממשלה לאיסור על מופעים בהפרדה. מאידך גיסא, לשכתו קיבלה עצומה נזעמת של 40 פרופסורים שדרשו יישור קו עם דרישות שדולת הנשים, יחד עם מתקפת מאמרים ב'הארץ'. // התוצאה הייתה מעורפלת למדי: מנדלבליט אומנם קבע בחוות דעתו החדשה שאין בסיס לאסור קטגורית על הפקת מופעים בהפרדה, אולם הבחין בין מופע עם מחיצה בין גברים לנשים לבין מופע לגברים בלבד או לנשים בלבד. האחרון מוגדר על ידו כ"חריג במיוחד" ודורש "הצדקה כבדת משקל במיוחד המתבססת על קיומה של הבחנה רלוונטית הנובעת ישירות מאופי האירוע, ויש בה כדי ללמד על צורך מהותי באירוע נפרד לשם קיומו". מה זו 'הצדקה כבדת משקל'? פסק הלכה, אישור של שדולת הנשים? מה כל כך חריג באירועים שמתרחשים כל ערב כמעט באחת מהקהילות החרדיות או החרד"ליות בישראל? מהי ההשלכה של חוות הדעת הזו על פרנסתן של הזמרות הדתיות המתפרנסות ממופעי שירה לנשים בלבד?

השופט אליקים פירש את חוות הדעת לחומרה ואסר על קיום המופע בחיפה. למחרת חשפה אורית קמיר, לשעבר משדולת הנשים, את תפיסת העולם הפטרונית העומדת בבסיס העתירות. "ליברלים צריכים להגן על האישה מפני החינוך השוטף את מוחה. נשים חרדיות מחונכות לציית לתכתיבי הגברים העומדים בראש קהילותיהן. אין מחנכים אותן להגדרה עצמית, ולכן הן אינן תופשות את עצמן כמי שיש להן אלטרנטיבות, שביכולתן להכריע ביניהן על פי שיקול דעת חופשי. האם הן טובלות במקווה, חובשות פאה ומכסות את זרועותיהן ושוקיהן מתוך בחירה חופשית? מפני שהן בעלות זכות להגדרה עצמית חופשית? כי יש להן אלטרנטיבות?" // אין דרך לכבס או להלבין את הטקסט הזה. שדולת הנשים מתכסה תחת אצטלת ערכים כמו פמיניזם, שוויות וזכויות מיעוטים, ומסתירה את האינטרס העמוק שלה: מאמץ לפגוע בחברה החרדית ולהפוך אותה ללא לגיטימית. היא הייתה מעדיפה עולם בלי חרדים.

*

ב-7 בפברואר יצא ערפאת ארפאעיה, פלסטיני בן 29 תושב חברון, לכיוון בית-ג'אלה כשהוא מצויד בסכין ובכיפה. הוא חדר לשטח ירושלים סמוך לבית-ג'אלה, נתקל באוֹרי אנסבכר ביער הסמוך לעין יעל שליד גן החיות התנ"כי, התנפל עליה ודקר אותה. גופתה נמצאה באותו ערב ועליה סימני אלימות קשים. ב-17 במארס דקר מחבל את לוחם צה"ל גל קיידאן בצומת אריאל, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. // גופתו של דביר שורק מישיבת ההסדר מחניים אותרה ב-8 באוגוסט ליד קיבוץ מגדל עוז. שורק חזר באוטובוס מירושלים, וכשצעד לשער היישוב עקב אחריו רכב פלסטיני, ובנקודה נוחה לו יצא ממנו מחבל ודקר אותו למוות. שבועיים לאחר מכן נרצחה רִנה שנרב בת ה-17 כאשר הגיעה יחד עם אביה ואחיה לביקור במעיין דני שליד הישוב דולב. על פי הערכות גורמי הביטחון, המחבלים הטמינו מטען חבלה רב עוצמה שהתפוצץ בהפעלה מרחוק.

לפריסת המודיעין של צה"ל ביו"ש אין אח ורע בעולם. כוחות הביטחון הישראליים הפכו את אזור יו"ש ל'מרחב חכם' באמצעות שלל טכנולוגיות המחברות בין יחידות כמו 8200 ואגפי הסייבר בשב"כ, לבין כוחות הבט"ש והכוחות המיוחדים הפזורים בשטח. היערכות זו מאפשרת סיכול פיגועים רבים בזמן אמת – מאות פיגועים בשנה. // אלא שכל זה לא מספיק כדי להתמודד עם תרבות הרצח הפלסטינית המתודלקת על ידי הסתה שיטתית ורחבת היקף. המחסום המרכזי של החברה הישראלית מפני שינוי עמוק של המשוואה נעוץ בתפיסת המוסר המערבית-אינדיבידואלית הפוסלת ענישה קולקטיבית באופן קטגורי. למעט יוצא הדופן של הריסת בתים (תקנה 119) לשם הרתעה, החוק והפסיקה הישראלים אוסרים על כל סוג של ענישה קולקטיבית.

אלא שהמקור הנורמטיבי לאיסור – אמנת האג – קובע כי "לא יוטל עונש כללי, כספי או אחר, על האוכלוסייה בגלל מעשיהם של יחידים כשאין לראותם כנושאים באחריות משותפת (יחד ולחוד) למעשים אלה". הנוסח הזה מזמן חשיבה מחודשת על המושג 'אחריות משותפת'. // הפרשנות המקובלת היא שניתן להטיל אשם על גורם שאיננו המבצע הישיר בגין אחריות שילוחית, סיוע, או ביצוע בצוותא של עבירה. היא תואמת את עקרון 'האחריות האישית' בדין הפלילי, שעל פיו לא יישא אדם בעונש על עבירה שלא ביצע. השאלה היא האם ניתן לבחון את האחריות האישית של המשפחה הקרובה או החמולה השבטית באותם פרמטרים שבהם בוחנים את אחריותה של חברה מערבית מודרנית למעשיהם של פרטים מתוכה.

תודעת היסוד של הפרטים בחברה הפלסטינית אינה אינדיבידואלית-אוטונומית אלא משפחתית-חמולתית, ומסיבה זו רווחת בחלקים מתוכה תופעות כמו נקמת דם או "רצח על כבוד המשפחה". האינדיקציות המודיעיניות מלמדות שלרוב גם אם הפיגועים אינם הפקה משפחתית, הם בהחלט משרתים אינטרס משפחתי: המחבל מוגדר כשהיד, מעמדה החברתי של משפחתו נוסק, והיא זו שנהנית מתשלומי משכורת או פיצויים נדיבים של הרשות הפלשתינית. // התוצאה היא שביחס לטרור הפלסטיני עקרון האחריות האישית איננו מקדם אינטרס של הכוונת התנהגות, כל עוד המשפחה לא מורתעת. הדין הפלילי אינו מתורגם לשפת קהל היעד, ולכן מסריו אינם נשמעים ואינם מחלחלים. חוק גירוש משפחות מחבלים עשוי לשנות לחלוטין את המשוואה, שכן הוא יהפוך על פניה את מפת האינטרסים של המשפחה. בהפוך על הפוך הוא גם יהווה תיקון פוסט-קולוניאליסטי מתבקש. במקום להיכשל שוב בתרגום ישראלית לערבית, זוהי הזדמנות לדבר אל המחבלים בשפתם.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *