30304

הכרוניקה, יוני 2020

מאיה וישניאק (22) ז"ל הייתה כישרון מתפרץ: תלמידה מחוננת, מוזיקאית, חובבת ספורט-אקסטרים, יוצאת יחידת לוחמה אלקטרונית מסווגת, וסטודנטית בתוכנית למצטיינים. // רציחתה האכזרית על ידי בן זוגה עמית אלמוג, בבית אמו שברמת-גן, הותירה את חבריה ובני משפחתה בהלם מוחלט. נורות אזהרה לא דלקו והכתובת לא הייתה מרוחה על הקיר. // רק כשבוע לאחר הרצח התראיין חברו של אלמוג בעילום שם וטען כי הרוצח – שלא גויס לצבא בשל בעיה רפואית – "הלך לאיבוד", התמכר לסמים קשים וסבל ממצבי רוח קיצוניים ומטשטוש בוחן המציאות.

מיכל סלה (32) ז"ל הייתה עובדת סוציאלית מקסימה, מלאת אהבה ואור בעיניים. סלה למדה במכינה הקדם-צבאית "נחשון" וסיימה תואר בחינוך מיוחד ושני תארים בעבודה סוציאלית. היא טיפלה בחולי נפש, בנוער בסיכון, בנפגעי תקיפה מינית ובניצולי שואה. // סלה נרצחה לעיני בתה הפעוטה על ידי בעלה אלירן מלול, אשר שהה לצד גופתה במשך 17 שעות עד שיצא מביתו ומסר את התינוקת לשכנים. // תחקיר על עברו האלים של מלול הוצג בשני פרקים מצמררים ששודרו לאחרונה בתוכנית 'עובדה' ועוררו שיח נרחב על תופעת האלימות כלפי נשים בישראל.

מעשי הרצח הללו זעזעו את אמות הסיפים: חייהן של שתי נשים צעירות קופדו באירועים אכזריים, אלימים ובעיקר חסרי פשר. // השאלה היא מדוע צעדי מדיניות לטיפול בתופעה – שאמורים להיות בקונצנזוס – נשאבים אל זירת המחלוקת הפוליטית.

לארגוני הסיוע, כך מתברר, יש תרומה לעניין. // "בחני את עצמך: האם נשקפת סכנה לחייך מידי בן זוגך?", שאלה מודעה שפרסמו נשות ויצ"ו בסוף 2019. המודעה, מין תרשים, כללה שאלות כמו "היכן אתם גרים?", "האם יש לבן זוגך השכלה אקדמית?", "האם יש לו עבר פלילי?"; אלא שכל התשובות הובילו לאותה מסקנה: "נשקפת סכנה לחייך". // מסרים דומים נשאה ח"כ מרב מיכאלי באוקטובר 2017 כשטענה כי "המשפחה הגרעינית, כפי שאנחנו מכירים אותה, היא המקום הכי פחות בטוח לילדים… [היא] מעניקה לגברים שליטה מוחלטת על ילדיהם ולעיתים על נשותיהם".

בסוף 2018 בדק העיתונאי קלמן ליבסקינד נתון שהופץ במהדורות החדשות ולפיו 24 נשים נרצחו באותה שנה בידי בן זוגן. // ממצאיו של ליבסקינד הורו כי המספר הגבוה היה תרמית: הוא כלל נשים שמתו בתאונות, נשים בעלות אזרחות ישראלית שנהרגו במקומות שונים בעולם, נשים שהתאבדו, רוצחת שנספרה יחד עם הקורבן, נשים שנרצחו אך לא על ידי בן זוגן, וכן נשים מהמגזר הערבי שנרצחו על רקע "כבוד המשפחה". מספרן של הנשים היהודיות שנרצחו על ידי בן זוגן היה מזערי. // ליבסקינד הסיק שלקמפיין של ארגוני הנשים מטרה מטריארכלית שאיננה קשורה לאלימות: צבירת כוח פוליטי תוך החלשת מעמדם המשפטי של גברים. הטיפול באלימות הוא רק תירוץ. // לטענתו, הקמפיינריות מבקשות "להוביל מהלך עומק שמטרתו לצייר את המשפחה כמקום מסוכן, כמלכודת לנשים וכסוג של מבנה פל-קל שלא בטוח להיכנס אליו, ואת הגברים במבנה הזה כחבורה מסוכנת ששומר נפשו יחשוד בה תמיד. מדובר בקמפיין הרסני לחברה, שמטרתו איננה לחזק את יסודות המשפחה אלא לערער אותם מהיסוד".

 

במילים אחרות: הארגונים הללו מבצעים פעולה של אפליה סטטיסטית, פרופיילינג בלעז, אף שככלל העמדה הפרוגרסיבית סולדת מאוד מפעולות ממין זה. הלוגיקה של הפרסומים מבית ויצו ונעמת בנויה בערך כך: הנשים שנרצחו על ידי בני זוגם נרצחו על ידי גברים, ומכאן שכל גבר חשוד. // הפרופיילינג יוצר גם את סחרחרת תלונות השווא או את הפיתוי להגישן. הדגמה קיבל הציבור כולו בפרשת שולי ומיכל רנד. התחקיר הטלוויזיוני על אודות בני הזוג רנד הציג צעדים מניפולטיביים בסגנון אלו שביצעה לכאורה פרודתו של האומן המפורסם. // אלא שכמו במבדקי ביטחון בשדות תעופה, פרופיילינג הוא פרקטיקה חיונית ואפקטיבית אך רק אם הוא מגדיר קבוצת סיכון מצומצמת ומאפשר חופש תנועה ויעילות תפקודית לכל יתר בני האדם. אם כל גבר – באשר הוא גבר – חשוד בהפעלת אלימות פיזית כלפי אשתו, הרי שאין שום דרך אפקטיבית למנוע את הרצח הבא.

בני משפחתה של סלה הקימו את "פורום מיכל סלה" שהרעיון העומד בתשתיתו שונה לחלוטין: גברים אלימים הם יוצא מן הכלל שאיננו מעיד על הכלל. // במקרה של מלול, העדויות הרבות שהצטברו מלמדות על אדם עם הפרעת אישיות קשה. מלול סבל מחוסר ביטחון עצמי קיצוני שהתבטא באובססיביות ובקנאות עד כדי פרצי אלימות בלתי-נשלטים. דווקא משום שמדובר בהתנהלות חריגה, ניתן היה לזהות את התסמינים הללו בשלב מוקדם ולטפל בהם באופן אפקטיבי. // אירוע האקתון שהפיק הפורום, בחסות בית הנשיא, ביקש לרתום את החדשנות הישראלית לטכנולוגיה שתאפשר התראה בטוחה מוקדמת על נשים החשות מאוימות. // אכן, על דרך שלישית זו, על הגישה העניינית והמאוזנת, מדברים פחות. לא התעלמות מהבעיה (כדרכם של חלק מהשמרנים הפופוליסטיים) היא הדרך – וגם לא רתימתה הצינית למטרות פוליטיות (כדרכם של הפרוגרסיביים) – כי אם התייחסות עניינית תוך חיפוש אחר מענה ספציפי ומדויק.

**

כיוצא בזה התרחש לאחרונה בגזרת ביטחון הפנים. איאד אלחלאק, אוטיסט תושב שכונת ואדי ג'וז שבמזרח ירושלים, נורה למוות בשלהי מאי על ידי שני שוטרי מג"ב. // השוטרים הבחינו באלחלאק מחזיק דבר-מה שנראה כחפץ חשוד וקראו לו לעצור; הלה נמלט מהמקום ושני שוטרים דלקו אחריו וביצעו נוהל מעצר חשוד תוך כדי ירי באוויר. מחקירת מח"ש עולה כי השוטרים שביצעו את הירי נענו לקריאתם של שוטרים אחרים שצעקו להם כי מדובר במחבל. הצעיר לא נפגע מהירי הראשוני ונכנס לתוך שטח של מכלֵי אשפה. // שוטר זוטר, שהתגייס למג"ב לפני חודשים ספורים, התקרב למקום וביצע ירי נוסף שממנו נהרג אלחלאק. בחקירתו טען השוטר כי חשדו התגבר לאחר שראה את אלחלאק עוטה כפפות.

כ-300 פעילי שמאל הפגינו בירושלים במחאה על התקרית. ח"כ לשעבר מוסי רז אמר בהפגנה: "אסור לנו לשתוק מול אלימות המשטרה. אנחנו צריכים לדעת שכל עוד יש כיבוש בירושלים, נצטרך לבוא לכאן שוב ושוב". // גם בחמאס הגיבו ואמרו: "פשעים אלה הם דלק להתקוממות של העם הפלסטיני, והתגובה הפלסטינית תהיה בעוד פעולות נגד הכיבוש ואינתיפאדה מתמשכת. מי שחותר לנורמליזציה עם ישראל יהיה אחראי לדם הפלסטיני שנשפך על ידי ישראל".

קשה להתעלם מסמיכות האירועים הללו ל"אינתיפאדה" האלימה ששטפה מדינות לא מעטות בארצות הברית בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי השוטר דרק שובין. // שובין לחץ בברכו על גרונו של פלויד באדישות, במשך למעלה משמונה דקות, בשעה שפלויד השתנק וחזר שוב ושוב על כך שהוא אינו מצליח לנשום. // כתוצאה מהאירוע התפתחו הפרות סדר המוניות שזרעו הרס וחורבן רחבי ממדים: ניידות משטרה נשרפו, חנויות נבזזו ואף נרשמו אירועי לינץ'.

כבארצות הברית כן בישראל: פה ושם נעשו הכללות גסות לאירוע טראומטי נקודתי. // דפוס התגובה האינסטינקטיבית דומה: אירוע רע מאוד מתרחש, והציבור מבקש למגר אותו ולכן מבקש להכלילו, כלומר לזהותו כחלק מתופעה נרחבת – "גזענות" שם או "כיבוש" כאן. // אלא שלרוב אין הלימה בין ממדי התופעה המצטיירת בתודעה לבין מקבילתה במציאות הממשית.

במאמר שפרסם בעיתון מקור ראשון במהלך המהומות, הראה ד"ר שגיא ברמק כיצד מבחינה היסטורית הגברת הפעילות המשטרתית פעלה דווקא לטובת הקהילה האפרו-אמריקנית. // בעבר, 94 אחוזים מכלל הקורבנות השחורים נרצחו על ידי אפרו-אמריקנים אחרים, ודווקא פעילותה של המשטרה הורידה בעשורים האחרונים את מקרי הרצח בכ-40 אחוזים. // מה שמכונה "שיטור יתר" הוא אפוא צעד מוצדק – שלא לומר הכרחי – אם מביאים בחשבון שכמות אירועי הרצח שמבצעים אפרו-אמריקנים בארצות הברית גדול בכמעט פי שמונה משיעור מקרי הרצח שמבצעים לבנים והיספאנים גם יחד. // בעיר ניו-יורק לדוגמה, שבה ששיעור השחורים מכלל האוכלוסייה עומד על 23 אחוזים, 75 אחוזים ממקרי הירי ו-70 אחוזים מכלל מקרי הפריצה בוצעו על ידי שחורים.

מקרי רצח בלתי-מוצדק של שחורים בידי שוטרים לבנים הם אפוא כטיפה בים ביחס להיקף האינטראקציות המשטרתיות עם אוכלוסייה זו. עיסוק בבעיה זו לבדה מסיט את הדיון מבעיות העומק שעימן מתמודדת האוכלוסייה השחורה בארצות הברית, דוגמת התפרקות התא המשפחתי, חוסר תפקודה של מערכת החינוך, שימוש נרחב בסמים ואלימות פנים-קהילתית. // בהקשר זה כדאי גם להזכיר את הספר "מתקדמים לאחור" של צ'רלס מאריי, סוציולוג אמריקני שניתח את הידרדרותה של הקהילה האפרו-אמריקנית בארצות הברית. המחבר הראה כי מה שנתפס כהישג פוליטי של קהילה זו – מדיניות רווחה ואפליה מתקנת – התברר כניצחון פירוס שהוביל להידרדרות-רבתי. // המדיניות תמרצה את השחורים לא לעבוד, לא להינשא ולא לגור באותה דירה; וכל זה דרדר אותם אלי פי פחת. המשפחות התפרקו, הגברים הפסיקו לעבוד, והעוני והפערים רק העמיקו.

הפיכת השוטרים הלבנים בארצות הברית לשעיר לעזאזל לא תיטיב אפוא עם האוכלוסייה השחורה, כשם שצמצום השיטור במזרח ירושלים רק ידרדר את האזור אל הכאוס הפלסטיני האלים. // ואחרי כל זה – גם המדינה נדרשת להפיק לקחים. תמונות מסוימות ואירועים מסוימים לעולם יהיו חזקים מניתוח אנליטי רחב, יהא אשר יהא, ולפעמים גם בצדק. // חברה מוסרית אינה אמורה לקבל רצח-חנק אדיש של אזרח במהלך מעצר, ואיננה אמורה להתייחס בשוויון נפש לירי בצעיר אוטיסט שהתבצע בלי מאמץ משמעותי לגיבוש תמונת מצב מקדימה. // משטרה חזקה ובלתי-מתפשרת תקבל את אמון הציבור רק אם תשכנע אותו כי אכן ידה איננה קלה על ההדק וכי היא איננה מוּנעת מגזענות אלא משליחות קהילתית.

**

שרת התרבות לשעבר מירי רגב ביקשה להבטיח את זכותם של אזרחים מהפריפריה לצרוך תרבות, וזאת באמצעות עידוד מוסדות תרבות להופיע מחוץ לאזור המרכז. // התמיכה הממשלתית במוסדות תרבות כגון תיאטראות מבוססת על ניקוד, ולכן רגב פעלה בשני מישורים: הפחתת ניקוד למוסד תרבות שהוזמן להופיע באחד או יותר מן האזורים יהודה ושומרון, הגליל או הנגב, אך סירב לעשות כן; והכפלת ניקוד במקדם של 1.1 למוסד תרבות הבוחר לקיים פעילות באזור יהודה ושומרון.

התקנות הללו הגיעו לבג"ץ, במסגרת עתירה של האגודה לזכויות האזרח, ונפסלו על ידי השופטים חנן מלצר ואסתר חיות, בניגוד לדעתו של השופט דוד מינץ. // המדינה הציגה נתונים המראים כיצד משאבי התמיכה שלה, לפני התקנה, מעודדים ריכוז של כל פעילות התרבות בעיר תל-אביב וסביבתה. // למשל, בשנת 2016 מספר ההצגות השנתי של תיאטרון ומחול עמד על 20,322; מתוכם התקיימו בגליל 2,175 מופעים בלבד, בנגב 1,399 מופעים בלבד, וליהודה ושומרון הגיעו 303 מופעים בלבד. // מתוך סך כספי התמיכות שחולקו על ידי המשרד בשנת 2016, העומדים על 636 מיליון שקלים, מוסדות התרבות ביהודה ושומרון זכו בסכום של 6.9 מיליון שקלים בלבד.

השופט מלצר נימק את פסיקתו בכמה טענות תמוהות; בכללן הציפייה שהכול יבואו לתל-אביב כדי לצרוך תרבות. // אולם הטענה הבעייתית-ביותר של מלצר הייתה שהימנעות מהופעה ביהודה ושומרון מבטאת "התנגדות שקטה" למדיניות הממשלה – ולכן זכאית היא להגנת חופש הביטוי.

לא ברור מהו הבסיס המשפטי לחידושו של מלצר. // גם אם "התנגדות שקטה" היא "ביטוי", הרי שחופש הביטוי בישראל הוא זכות שלילית, כלומר זכות להתבטא מבלי שהמדינה תפריע למתבטא. הפסיקה אומנם הרחיבה את חופש הביטוי לזכות חיובית אך רק במקרים מצומצמים למדי: חובה למשל לאפשר הפגנה ולהקצות אבטחה מתאימה, אך לא יותר מזה. ברור לכל בר-דעת שאין מקום להטיל על המדינה חובה לממן שלטי חוצות או הסעות להפגנות. //בהקשר של תמיכה במוסדות תרבות ניתן להבחין בין שיקול דעת בהענקת התמיכה לבין שלילה של תמיכה שכבר ניתנה, בעקבות ביטוי שנוי במחלוקת, אולם אי אפשר למנוע מהמדינה לתמרץ באופן חיובי פעילות באזורים שהיא מעוניינת לפתח.

בישראל לא קיימת דוקטרינת "חובת ניטרליות". // השופט מלצר מודה שקביעת מדיניות ממשלתית לשם קידום ערכים מסוימים היא מעשה לגיטימי לחלוטין כל עוד יישום התבחינים נעשה בצורה שוויונית. // אלא שכדי להגיע לתוצאה רצויה מבחינתו, הרחיק מלצר נדוד ואימץ דעת מיעוט בפסק דין של בית המשפט העליון האמריקני שלפיה "הממשלה איננה רשאית להעדיף ביטוי אחד על פני האחר מטעמים פוליטיים".

זוהי טענה לא הגיונית בהקשר הישראלי. // מדינת לאום איננה ניטרליות. אפילו המושג "יהודית ודמוקרטית" מבכר תפיסת טוב מסוימת על פני תפיסה אוניברסלית כללית של "מדינת כל אזרחיה". חוק הלאום, חוק השבות, מערך הנישואין והגירושין, חובת הגיוס לצה"ל ותוכני הליבה הנלמדים במערכת החינוך – כל אלה מבוססים על תפיסות טוב מובחנות שהציבור מקדם באמצעות נבחריו. // תבחיני התמיכה של השרה רגב לא התיימרו להתערב בחופש הביטוי של מוסדות התרבות אלא לתקן עוול עתיק יומין בחלוקת המשאבים המדינתיים. // מלצר הוכיח שוב שהאקטיביזם השיפוטי נמצא כאן כדי להישאר.

**

מופע הבלהות של מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן-דוד, בריאיון לחדשות 12 הציף את תרומתם השלילית של ועדי העובדים להתמודדות המשק עם תקופות משבר. // בן-דוד מייצגת את אחד המגזרים הבודדים במדינה שהמשיך לקבל משכורת רגילה בימי מגֵפת הקורונה, אף שהיקף שעות העבודה שלו צנח באופן אקספוננציאלי.

שיקום המשק מהקיפאון הממושך שבו היה נתון בימי הסגר דורש זמינות של העובדים, ומטבע הדברים זמינות זו צונחת בימי חופשה במערכת החינוך. // האוצר דרש אפוא מעובדי מערכת החינוך להסכים לקיצור תקופת החופש הגדול, אך בן-דוד עלתה להתקפה: "האוצר זורע את זרעי האלימות. הראשונים שנכנסו מתחת לאלונקה הם עובדי החינוך, אכלו לי את הקרביים העובדים שלי. יש כסף במשרד האוצר".

"כל המשק קורס ויש יותר ממיליון מובטלים; למה שלא תתנו כתף?", תהתה מגישת החדשות יונית לוי. "אף אחד לא מבין מה נדרש מציבור עובדי ההוראה", רשפה בן-דוד. "אנחנו נלמד תשעה ימים (ביולי). אנחנו לא ניתן ולא נוסיף יום אחד, אפילו יום אחד על חשבון עובדי ההוראה". // שר החינוך דאז הרב רפי פרץ העדיף לשבת על הגדר והפטיר: "אני מכבד את בן-דוד ואת מה שהיא עשתה למען המורים. היא נלחמת כמו אריה על מקומם של המורים בישראל, ובמובן הזה אנחנו שותפים".

מאוחר יותר נתקפה בן-דוד בפרץ של נדיבות והרשתה לגננות להתנדב לעבודה בל"ג בעומר, יום חופשה במערכת החינוך, שהשנה בא לאחר חופש בן חודשיים ולאחר יומיים של חזרה למתכונת לימודים מצומצמת. // הצעד הקים עליה את חמתו של ועד הגננות שטען כי עצם ההיתר חושף את הגננות ללחץ מצד ההורים להתנדב. בן-דוד התקפלה תוך תליית האשם במשרד האוצר: "למרות רוח ההתנדבות והמסירות שגיליתן, נוכח התנהלות שערורייתית של משרד האוצר בשעות האחרונות, אין להתנדב בל"ג בעומר. לא ניתן למשרד האוצר לנצל את משבר הקורונה לצורך פגיעה בזכויותיכן. אין להתנדב בל"ג בעומר שהינו יום חופשה".

משא ומתן ארוך התקיים. // בסופו, נכנע משרד האוצר וקיבל את כל דרישותיה של בן-דוד: ימי הלימודים מרחוק הוכרו כימי עבודה מלאים; הלימודים בבתי הספר היסודיים יסתיימו ב-13 ביולי; הלימודים בתיכונים ובחטיבות הביניים יסתיימו כבשנים רגילות; והקופה הציבורית המצומקת תממן קייטנות תחת הכותרת "בית הספר של החופש הגדול".

כל הסאגה הזו התרחשה לאחר שמשרד החינוך לא הפגין הצלחה מרשימה בהפעלת ערוצי הלמידה מרחוק בימי הסגר הארוכים. // חלק מהמורים עבדו באופן מלא; חלקם עבדו פחות מהנדרש; וחלקם – בעיקר המורים המקצועיים – לא עבדו כלל. // המדינה שילמה לכולם שכר מלא, ללא יוצא מן הכלל, אולם רוב התלמידים לא קיבלו את ההשכלה שהם זכאים לה: תוכניות הלימודים לא הותאמו למדיה המקוונת, והמִתווה כולו לא התאים אלא למשפחות שבהן ההורים פינו את זמנם וישבו צמוד לילדים – וגם זאת בקושי לא מבוטל.

ועד עובדים חזק וכוחני מהסוג שבן-דוד עומדת בראשו אינו מאפשר למערכת להמציא את עצמה מחדש. // שליטתו על השאלטר מאפשרת לו להתנות כל מהלך להגברת החדשנות במערכת, או סתם רפורמה מקצועית מתבקשת, בחתימה על הסדרים קיבוציים סחטנים. // באופן לא מפתיע כך הוא נוהג גם כאשר ההורים זקוקים נואשות למערכת חינוך מתפקדת כדי לשוב לעבודתם וכאשר התלמידים זקוקים לימי הלימודים הללו כדי להשלים פערים גדולים. ועד עובדים הדואג רק לאינטרסים הצרים של עצמו מכשיל את המדיניות ותוקע מקלות בכל גלגל אפשרי.

**

בשלהי תקופת כהונתה של הממשלה הקודמת ביקש שר המשפטים דאז, אמיר אוחנה, למנות ממלא מקום לפרקליט המדינה שלא לפי המלצתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. // נגד השר הוגשו עתירות לבג"ץ שבהן דן השופט מני מזוז. // פרקליטיו של השר ביקשו מהשופט לפסול את עצמו, כיוון שהתבטא בעבר בדיוק בעניין זה, אך הלה סירב לעשות כן. // סירוב זה היה עילת התלונה שהגיש יותם אייל מהפורום המשפטי למען ישראל, יחד עם אביעד ויסולי ושי גליק מארגון 'בצלמו', לנציב תלונות הציבור על השופטים, השופט אורי שהם.

בתלונה צוטטו דבריו של מזוז בכנס של אוניברסיטת חיפה שבו אמר כי "מצב של שר משפטים לעומתי הוא מצב מציק ומטריד", וכי "הדבר מקשה על תפקוד המערכת, אבל ההחלטה בנוגע לזהות השר אינה בידי המערכת המשפטית". // הדברים נאמרו במענה לשאלה על ביקורת שמתח שר המשפטים דאז, אמיר אוחנה, על הפרקליטות.

הנציב פנה למזוז, והלה טען בתוקף שדבריו לא כוונו נגד אוחנה באופן אישי. "חוששני שהמתלוננים לא ירדו לסוף דעתי", טען השופט. // "השאלה שהופנתה אליי מהקהל התייחסה במפורש לעימות פנימי במשרד המשפטים בין שר המשפטים למערכת המשפט המקצועית במשרד ולטענות השר כלפיה. בתשובתי נמנעתי מהתייחסות ספציפית לדברי השר ולטענותיו אלא השבתי באופן כללי בנוגע לתופעה של שר לעומתי שאינה חדשה. בדברים אלה הבעתי עמדה כללית".

אלא שהעיתונאי גיא זוהר איתר את הקלטת הריאיון והוכיח כי השופט מזוז לא אמר אמת, בלשון המעטה: דברי מזוז נאמרו בתשובה לשאלה ממוקדת שעסקה במפורש בשר אוחנה. // למרות זאת, החליט הנציב "להחליק" למזוז והסתפק בהערה. // "דומני כי לא יהיה מופרך להניח שהמאזין לשאלה ולתשובת השופט יכול להתרשם כי דבריו כוונו באופן ספציפי אל שר המשפטים המכהן", כתב הנציב, והוסיף: "מעצם האפשרות כי הדברים יתפרשו באופן זה, נגזרת המסקנה כי ראוי היה להימנע מאמירת הדברים באופן שהם נאמרו".

בסמיכות להחלטת הנציב פורסמה בתקשורת סדרת בדיקות עיתונאיות שעסקו בניגוד העניינים של שופטי בית המשפט העליון. // עיתון הארץ חשף כי הנשיאה חיות משובצת לדיון בעתירה העוסקת בהקמת ועדה לבדיקת התנהלות מח"ש, אף שאחד העותרים, עו"ד גיורא ארדינסט, הוא חבר קרוב שלה המופיע ברשימת עורכי הדין שבעניינם היא מנועה מלדון. במענה לפניית העיתון הסירה חיות את עצמה מההרכב. // בהמשך חשף עיתון מעריב כי חיות קיבלה להתמחוּת את בתו של עו"ד גיורא ארדינסט, על אף הקשר האישי בינה לבין עורך הדין הבכיר.

תאגיד 'כאן' בדק את רשימת המניעויות של השופטת ענת ברון וגילה שהשופטת הצהירה כי היא מנועה מלדון בתיקים שעיריית נתניה צד בהם, ולמרות זאת ישבה בערעור שבו הנתבעת הייתה עיריית נתניה. // עוד חשף התאגיד כי השופטת דפנה ברק-ארז ישבה בדיון בתיק שבו הופיע פרקליט שאת עבודת הדוקטורט שלו כתב בהנחייתה; כי השופט יצחק עמית ישב בתיק שבו הבנק הבינלאומי היה צד אף שהבנק מופיע ברשימת המניעויות שלו; וכי השופט עוזי פוגלמן דן בתיק שבו הופיעה עורכת דין ששימשה בעבר עוזרת משפטית שלו. גם השופט ניל הנדל ישב בתביעת רשלנות רפואית נגד בין החולים סורוקה, אף שהמוסד מופיע ברשימת המניעויות שלו. // לכל אחד מן השופטים הללו היה הסבר אחר מדוע במקרים המדוברים לא היה משום ניגוד עניינים.

אך העיקר מוסבר במשפט אחד קצר של מנהל בתי המשפט, השופט יגאל מרזל, בריאיון לכתב 'כאן', צח שפיצן. // מרזל התגאה כי רשימת המניעויות שמפרסם כל שופט היא וולונטרית לחלוטין. // מתברר שאין בחוק כל חובה על השופטים לפרסם רשימה כזו, והציבור צריך להודות להם על שהם מפרסמים אותה מיוזמתם, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל". // כך גם בדיני פסלות שופט: על פי סדר הדין האזרחי והפלילי בישראל, בקשה לפסלות שופט מוגשת תחילה לשופט עצמו שאמור להחליט אם יש לו בעיית ניגוד עניינים.

אלא שזהו בדיוק העיוות. הסטנדרט שהשופטים דורשים מעצמם הפוך לחלוטין מזה שהם דורשים מכלל רשויות השלטון. // בשורה ארוכה של פסיקות מנהליות נקבע כי ניגוד עניינים של עובד ציבור הוא אובייקטיבי: לנושא משרה אסור – באיסור חמור – לעסוק בנושאים שבהם יש לו עניין אישי גם אם הוא סמוך ובטוח שקרבתו לעניין לא תשפיע על שיקול דעתו. // השופטים אינם מחילים כלל זה על עצמם. הם כה בטוחים במקצועיות ובאובייקטיביות המנחות אותם, עד שברור להם כי הם-הם נקודת הייחוס, נקודת האיזון הערכית של המערכת. "צדק" לדידם הוא השם השני שלהם. // הסטנדרט הכפול הזה הוא המכרסם באמון הציבור במערכת המשפט.

 

 

עוד ב'השילוח'

כגוף ללא נשמה
מחאה מסורתית ומוצדקת
עוד מוקדם לצאת מהקווים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *