הכרוניקה, ספטמבר 2017

 

ג'סר א-זרקא היא מועצה מקומית בת כ-14 אלף תושבים הממוקמת על קו החוף דרומית לחיפה, על קרקעות מהיקרות במדינה. זהו אחד היישובים הצפופים בארץ. הוא מדורג באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים ביותר, ובקצב הגידול הטבעי הוא צפוי להכפיל את אוכלוסייתו בשנים הקרובות. בשל ניהול לקוי אין למועצה כמעט הכנסות מתעשייה או מתיירות, והיא פנתה בדרישה להגדיל את שטחה המוניציפלי.

אלא שמיקומו של הכפר איננו מאפשר התרחבות: ממזרח לו עובר כביש 2 (כביש החוף), וממערב לו הקטע התחתון של נחל תנינים ואחריו הים. מדרום שוכנת קיסריה, ומצפון מעגן-מיכאל והכניסה לשמורת הטבע נחל תנינים. כדי לפתור את המצוקה, קברניטי הכפר ביקשו להסיט את התוואי הטבעי של הנחל או לחילופין לייבש חלק מבריכות הדגים של מעגן-מיכאל. הם נתקלו בהתנגדויות מצד החברה להגנת הטבע ו'רשות ניקוז ונחלים כרמל' שהסבירה שהתכנית המוצעת תגרום להצפות קשות בחורף ולזיהום מי תהום.

הרשויות הציעו לתושבי ג'סר א-זרקא להכין תכנית מתאר חדשה בפורמט פינוי-בינוי. עיקרה: פינוי שטחים לטובת בנייה רוויה לגובה ופיתוח נכסי תיירות ומסחר מניבים. "רציפותם של משאבי הטבע, הנוף והארכיאולוגיה וההגנה עליהם, היא לטעמנו מפתח גם לשמירתם וגם לאפשרות שהפעילות בהם תהיה חלק מן הפעילות המניבה עבור היישוב ותושביו", נכתב בנייר העמדה של החברה להגנת הטבע. אלא שהתושבים טוענים כי אופי מגורים זה איננו מתאים ל"סגנון המסורתי" של האוכלוסייה המוסלמית.

הוויכוח התגלגל לערכאות, ושם התברר כי המייצגים של מועצת ג'סר א-זרקא הינם… אנשי הקליניקה המשפטית לזכויות אדם בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. כזכור, מדובר בסכסוך בין אירגונים שונים של המדינה באשר לדרך המיטבית לאזן בין צרכי פיתוח נדל"ניים לבין אינטרסים של הגנת הנוף והסביבה. מה בין סכסוך זה לבין "זכויות אדם"? יתרה מכך, אם יש לוויכוח הבט פוליטי – לקליניקה התל-אביבית,
הממומנת מכספי המדינה, אסור לשרת צד בסכסוכים פוליטיים.

המעורבות הפוליטית של הקליניקות הציבוריות זכה להתייחסות נרחבת במסמך הקוד האתי לאקדמיה שחיבר אסא כשר, מה שמסביר אולי את ההתנגדות החריפה של אנשי האקדמיה לקוד המוצע. הבעיה רחבה הרבה יותר, שכן הקליניקה התל-אביבית מובילה מאבקים פוליטיים נוספים, כמו למשל העתירות לבג"ץ נגד המושגון ללימודי האזרחות שאותו מקדמים יו"ר ועדת המקצוע ד"ר אסף מלאך והמפמ"רית יעל גוראון. עתירות אלו הפכו לפיליבסטר משפטי שכמעט שיתק את פעילות ועדת המקצוע: הקפאת המושגון הקיים עד לקיום דיון בבג"ץ הכניס את מורי האזרחות לתקופה ארוכה של חוסר ודאות.

**

פסק הדין שנתנה שופטת בית המשפט המחוזי גילה כנפי-שטייניץ הביא לסופה של אחת מעלילות גאולת הקרקעות המורכבות והקשות בירושלים – רכישת שני מלונות בשער יפו מן הכנסייה היוונית. הפטריארך היווני אורתודוכסי אירינאוס מכר אותם לחברות זרות שיוצגו על ידי עמותת עטרת כוהנים, כדי לכסות על חובות ענק.

המכירה עוררה את חמת הפלשתינים, הירדנים והיוונים, והובילה להדחתו של הפטריארך ולמינויו של תיאופולוס תחתיו. אלא שראש הממשלה דאז אריאל שרון סירב להכיר במינוי הכומר החתרן ששיתף פעולה עם הפלשתינים. תחקיר 'מקור ראשון' גילה בזמנו כיצד שרון חזר בו מסירובו בעקבות עסקה שתמציתה הבטחה של תיאופולוס לשלם לקק"ל את המיליונים שאבדו לה בעסקת עוקץ קודמת – שבה רכשה מהכנסייה את אדמות רחביה וטלביה אך הכסף 'נעלם' במחצית הדרך. המינוי אושר – אך התמורה מעולם לא שולמה, ונוסף על כך תיאופולוס התכחש למכירת המלונות על ידי קודמו.

התיק הגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם נוהלה מלחמת חפירות מתישה ויקרה. הכנסייה טענה בתחילה כי המכירה לא אושרה על ידי 'הסינוד הקדוש' – חבר הנאמנים של הכנסייה. כשדרשו עורכי הדין מנגד לחשוף את הפרוטוקולים של הסינוד התגובה הייתה שכל מסמכי הסינוד נכתבו ברוח הקודש ולכן חלה עליהם חסינות. לאחר ערעורים הדדיים לעליון חזר התיק לשופטת שטייניץ – שדחתה את הטענה התמוהה של הכנסייה. כתוצאה מכך החליטה הכנסייה לוותר על הטענה ופתחה באסטרטגית הגנה חדשה, שלפיה התמורה לעסקה לא שולמה. לאחר שגם טענה זו הופרכה בראיות חותכות, טענו באי כוח הכנסייה כי נציגו של הפטריארך שתיווך בעסקה היה אדם מושחת שקיבל מעטרת כוהנים הבטחה לתשלום שוחד מתחת לשולחן. גם טענה זו נדחתה בהיעדר ראיות. כך אושרה סוף סוף העסקה.

הדרך לאכלוס המלונות עוד ארוכה, שכן כעת מתגוררים בהם דיירים מוגנים ונדרש הליך משפטי נפרד כדי לפנותם. מכל מקום, המשאבים שהושקעו בתיק היו עצומים. השופטת כנפי-שטייניץ כנראה חששה מאוד מעימות עם הכנסייה, אף שטענותיה של האחרונה הוכחו שוב ושוב כשקריות ונטולות בסיס. טענות מופרכות, שבכל מקרה אחר היו גוררות גלגול מכל המדרגות יחד עם השתת הוצאות משפט גבוהות, התקבלו בסלחנות ובהכלה נדיבים מצידו של בית המשפט. הפרשה אמנם הסתיים בניצחון של הרוכשים, אולם מבחינה ציבורית התוצאה מדאיגה: מתברר שגאולת הקרקעות הופכת למשימה בלתי אפשרית כמעט לא רק באזורי יו"ש, אלא גם בלב ליבה של ירושלים.

**

האם החלטת בג"ץ לפסול את החוק המטיל מס על בעלי דירה שלישית ומעלה הוא עוד ביטוי לאקטיביזם שיפוטי? האם זו עוד דוגמה לקלות שבה מרשה לעצמה הערכאה השיפוטית העליונה להתערב בעבודת הכנסת?

עיון בפסק הדין הארוך מראה תמונה מורכבת. כזכור, העותרים נגד החוק הציגו שתי טענות עיקריות: הראשונה מהותית, שמדובר בחוק "לא חוקתי" הסותר ערכים חברתיים מגונים כמו חופש הקניין, והשנייה פורמלית – שבהליך החקיקה נפלו פגמים עמוקים בשל לוחות הזמנים הצפופים שלא אפשרו לחברי ועדת הכספים לקיים דיון מעמיק ולבחון בישוב הדעת את השלכות החקיקה. הכרעת הדין נשענה אך ורק על הנימוקים הפורמליים.

החוק נדון בהרכב מורחב של חמישה שופטים, ואת פסק הדין העיקרי (של דעת הרוב) כתב נועם סולברג. השופט הציג את הדילמה: מהצד האחד ניצב עקרון הפרדת הרשויות, "מכוחו נגזר מעמדה הרם של הכנסת כרשות עצמאית האמונה על מלאכת החקיקה, ואשר מחייב איפוק וריסון בהפעלת ביקורת שיפוטית על פעילותה". מן הצד השני הוצגו ההצדקות להתערבות שיפוטית בהליך החקיקה, ובראשם חשיבות השמירה על מעמדה של הכנסת כמחוקקת אוטונומית וכמפקחת על פעילותה של הממשלה.

"אכן, עקרון הפרדת הרשויות מחייב כי ביקורת שיפוטית על הליך החקיקה תיעשה בדחילו ורחימו, במתינות ובכבוד", כתב סולברג, "אולם בד בבד הוא מחייב את בית המשפט לעמוד על המשמר, לבל תהיה הכנסת כאסקופה הנדרסת בגלגלי הממשלה. דברים אלו נכונים ביתר שאת בשיטת המשטר הפרלמנטרית הנהוגה בישראל, שבה מחזיקה הרשות המבצעת ברוב מקרב חברי הרשות המחוקקת, ועל אחת כמה וכמה כאשר בהליך חקיקה 'חריג' דוגמת חוק ההסדרים עסקינן. על בית המשפט להבטיח אפוא כי הכנסת ממלאת את תפקידה בנאמנות ובאחריות, בין היתר באמצעות קיומו של הליך חקיקה תקין ופורה. ודוק: לא בביקורת על תוכנו של החוק עסקינן, אלא בבחינת הליכי חקיקתו בלבד".

**

נטל המזונות על הורים גרושים בעלי רמת שכר דומה יחולק ביניהם בשווה. כך קבע בג"ץ בחודש שעבר בפסק דין תקדימי ומהפכני. הורות שוויונית היא תופעה חברתית חדשה יחסית, ציין השופט עוזי פוגלמן. רק מראשית המילניום החלו בתי המשפט לקבל כמות ניכרת בקשות של הורים גרושים למשמורת משותפת על ילדיהם: מדובר בנשים שמנהלות קריירה משגשגת וגברים שלא מוכנים שהאבהות שלהם תסתכם ברישום בספח בתעודת הזהות. אלא שהמצב ששרר עד כה, הטלת תשלומי המזונות במלואם על האב בלי קשר לסוגיית המשמורת, יצר תמריץ שלילי חריף לזוגות הללו. גם האבות המסורים ביותר מתקשים להחזיק במשמורת שוויונית על הילדים כשכל הנטל הכלכלי מוטל עליהם.

פוגלמן פתח טבלת אקסל והמחיש את הבעיה במספרים: יעקב ורחל הם זוג קלאסי ממעמד הביניים שנישואיהם עלו על שרטון: הם מרווחים כל אחד כ-10 אלפים שקלים נטו ומגדלים שלושה ילדים, ובעקבות הסכם הגירושין מכרו את דירתם המשותפת ושכרו כל אחד בנפרד דירת ארבעה חדרים בעלות חודשית של 4,000 שקל. בעבור כל אחד מהילדים משלם יעקב לרחל דמי מזונות של 1,300–1,400 שקלים, וכן הוא מחויב בשליש עד מחצית משכר הדירה שלה. פוגלמן הכניס לשקלול 2,500 שקל כסכום מינימלי לקיום עצמאי של כל אחד מההורים ומגיע אל השורה התחתונה: רחל מתחילה את החודש עם 6,500 שקל, יעקב עם 500 שקל בלבד.  כל זאת, אף כי מדובר כאמור בגבר המרוויח יותר מהשכר הממוצע במשק.

המספרים הללו, אגב, מתארים את השפעת תשלומי המזונות על הזוגות הגרושים במנותק משאלת המשמורת. אף על פי שהתוצאה הנזכרת מגבירה את הסיכון לעוני בקרב הגברים, אין כוונה לשנותה במקרים שבהם המשמורת תישאר בידי האם. גירושין הם לרוב לא רק טרגדיה רגשית אלא גם מכה כלכלית קשה לכל המעורבים. כשמשפחה אחת הופכת לשתי משפחות הנטל הכלכלי גדל בעשרות אחוזים, מקורות ההכנסה לא משתנים ולכן כולם סובלים. התוצאה המעשית עד כה הייתה שרוב נטל הגידול נפל על כתפי האם ורוב הנטל הכלכלי על כתפי האב.

הדיון בבג"ץ לא עסק כאמור בגירושין הקלאסיים, שבהם נטל המשמורת נפל על כתפי האם והאב הסתפק בהסדרי ראיה, אלא בסיטואציה הייחודית של משמורת משותפת. אלא שהחוק קובע כי דיני המשפחה בישראל מבוססים על הדין העברי, וכדי לשנות את ההלכה נדרשו השופטים לעיון מעמיק ביסודות ההלכתיים של החיוב.

"כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים", פסק הרמב"ם בעקבות התלמוד. החיוב על מזונות עד גיל שש הינו מוחלט על פי ההלכה, ואיננו תלוי בכושר ההשתכרות. הסנהדרין שישבה באושא לאחר מרד בר כוכבא הרחיבה את החיוב עד לגיל מצוות: "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים" (כתובות מ"ט), ובשנת תש"ד הרחיבה מועצת הרבנות הראשית את החיוב עד לגיל 15.

השאלה הגדולה היא מהו תוקף החיוב: עד כה פירשו בתי המשפט חובה זו כחובה מוחלטת המוטלת על האב. אלא שסדרה ארוכה של פוסקים כמו הרבנים עובדיה יוסף, שלום אלישיב, שאול ישראלי ומרדכי אליהו פסקו שהחיוב הוא בכלל מדין "צדקה". ההבדל דרמטי: גם את חיוב הצדקה כופים, אך הוא מוטל על שני בני הזוג בהתאם לכושר ההשתכרות שלהם. בנוגע לילדים מעל לגיל 15 מוסכם על הכול שהחיוב הוא מדין צדקה בלבד.

החידוש של בג"ץ היה אימוץ הפרשנות הזו, ומבחינת המשפחות הגרושות מדובר בשינוי סדרי בראשית.

מאחורי הקלעים התנהלה מלחמת עולם בזירה האקדמית: מהצד האחד יואב מזא"ה מהקריה האקדמית אונו, שטען כי "חלק גדול מהאבות הגיעו בעקבות פסיקת המזונות לחרפת רעב. ישנם גם מקרים של אבות נכים שחויבו במזונות שהם גבוהים יותר מהכנסתם". מהצד השני רות הלפרין-קדרי ממרכז רקמן באוניברסיטת בר-אילן ודפנה הקר מאוניברסיטת תל-אביב שטענו בלהט כי חלוקה שוויונית של נטל המזונות תגרום לגברים לדרוש משמורת משותפת כדי להיפטר מתשלומי המזונות בלי לממש את אחריותם בפועל. ארגוני הגברים השיבו שבמקרים כאלה האישה תוכל תמיד לפנות לבית המשפט ולבקש עדכון מזונות. ארגוני הנשים טענו מנגד שגם אם המצב מעוות אסור לתת "ניצחון" לגבר כל עוד דיני הגירושין בישראל מתנהלים על פי ההלכה והגט תלוי ברצונו של האיש. בשורה התחתונה מזא"ה ניצח. השופטים ציטטו בלי סוף את הלפרין-קדרי אך אמצו את טענותיו.

**

המאבק המשפטי על עתידו של החוק להסדרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מתחמם. לאחר שעבר החוק קריאה שנייה ושלישית בכנסת הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יישום החוק יוקפא עד לסיום ההליכים בעתירה לבג"ץ שהגישו נגדו ארגוני שמאל. תושבי עפרה הגישו לאחרונה עתירה משלהם הדורשת מבית המשפט להכריח את היועץ המשפטי לקיים את מצוות החוק כל עוד הוא בתוקפו ולא נפסל על ידי בג"ץ, ובתגובה הגיש היועץ מנדלבליט בקשה דחופה לתת להקפאה שלו תוקף חוקי של 'צו על תנאי'.

דוגמה לאנומליה שהחוק נדרש לפתור הגיעה בעתירה פרטית של משפחה שעברה מתל-אביב אל היישוב ניל"י, קיבלה אישור למגרש בישוב על פי תב"ע מאושרת, ובנתה בו את ביתה בעלות של 2 מיליוני שקלים. לאחר כמה שנים הגיע אל היישוב ניל"י "צוות קו כחול" של המנהל האזרחי. מדובר בצוות ששם לו למטרה לבחון מחדש את עבודתה של הפרקליטה פליאה אלבק ז"ל, שבמשך שנים ארוכות בחנה את מעמדן המשפטי של קרקעות רבות ביו"ש והגדירה את גבולות "קרקעות המדינה". בפועל, עיקר עבודתו של הצוות מתבטאת בפסילת ההחלטות של אלבק ובהפיכת קרקעות מדינה לקרקעות פלשתיניות פרטיות או קרקעות במחלוקת. וכך במהלך מארס 2015, ללא כל הודעה מוקדמת וללא שעדכן את המשפחות, החליט הצוות להוציא רחוב שלם בניל"י אל מחוץ לתחום אדמות המדינה. במחי קו, הפכו כל הבתים ברחוב לבלתי חוקיים, וערכם צנח בהתאם. ההסבר שנתן הצוות: אנחנו משתמשים באמצעי מדידה מתקדמים שלא היו ברשותה של אלבק המנוחה.

המשפחה פנתה לארגון רגבים, שהגיש באמצעות עו"ד הראל ארנון תביעת נזיקים על סך מיליון שקל נגד המנהל האזרחי. "כפי שהודגש בפסיקות בג"ץ", הסביר ארנון, "הממונה על ניהול קרקעות המדינה ביהודה ושומרון נושא באחריות מיוחדת וחייב לנקוט משנה זהירות מול הציבור בכל הנוגע להקצאת קרקעות". בעברית מדוברת, המדינה לא יכולה לשחק עם המתנחלים ולפגוע בזכויותיהם בלי לשלם מחיר. המשפחה מניל"י היא רק אחת מתוך אלפים רבים של משפחות שבנו בית בתום לב ביישובים מסודרים עם כל האישורים הנדרשים, ומצאו עצמן יום אחד מחוץ לחוק כאחרוני נערי הגבעות במאחזים. האיתות ליועץ המשפטי ברור: אם בג"ץ יקבל את דעתו ויבטל את חוק ההסדרה, המדינה תצטרך לשלם הרבה מאוד מיליונים כדי לפצות את כל המשפחות הללו על העוול שייגרם להן.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *