הכרוניקה ספטמבר 2018

 

"בית הדין מורה למשטרת ישראל לחקור את ניסים דב חיון, ראביי בקהילת מוריה השייכת לתנועה הקונסרבטיבית. הנ"ל לפי הודאתו חיתן את בני הזוג (…) כאשר האישה הייתה אסורה להינשא". הצו שהוציא בין הדין הרבני האזורי בחיפה הורה למשטרה לזמן את חיון לחקירה. משזה התעלם מכמה צווים השוטרים הגיעו לביתו לפנות בוקר ועצרו אותו. האיש שוחרר לאחר חקירה קצרה, שלף את הטלפון הנייד ופרסם פוסט תחת הכותרת "איראן זה כאן". מאות מבני קהילתו ערכו תפילת מחאה מול בית הדין הרבני, חברי כנסת כינו את האירוע "זוועה וחרפה", ונשיא המדינה זימן את חיון לפגישה בלשכתו. // שעות ספורות לאחר התפוצצות הפרשה פרסם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מכתב האוסר על משטרת חיפה להמשיך לחקור את חיון בגין עריכת חופות פרטיות. מנדלבליט, האמון על שמירת שלטון החוק, עשה כאן צעד המנוגד לאינטואיציה הבסיסית של אחריותו המקצועית. החוק הישראלי ברור למדי: סעיף 7 בפקודת הנישואין והגירושין קובע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר – דינו מאסר שנתיים". אמנם מדובר בפקודה מנדטורית, אולם החלק השני של המשפט – המטיל אחריות מיוחדת על עורכי קידושין – התווסף בחקיקה ראשית רק בשנת 2014. כלומר מדובר בחוק חָרוּת טרי של הכנסת מהשנים האחרונות.

"נישואין ברחוב" הוא המונח המקצועי בז'רגון דיני המשפחה, המתאר נישואין שאינם עוברים רישום במשרדי הרבנות הראשית או במרשם האוכלוסין. המעמד האישי של אזרחי ישראל נקבע על פי "הדין האישי", כלומר הדין הדתי של העדות השונות. גם למדינה, כגוף חילוני, יש אינטרס להקפיד על רישום ממלכתי של כל שינוי במעמד האישי. רישום זה נדרש לצורך מניעת ביגמיה, מעקב אחר הסטטוס המשפט של בני הזוג, עריכת בדיקות במרשם היילודים במקרה של תרומת ביצית או זרע, או תיעוד ממזרים במקרה של חשש ממזרות. בשנים האחרונות התרחבה מאוד תופעת הנישואין ברחוב, בעיקר באמצעות ארגונים כמו 'הוויה' המציעים טקסי חופה בהנחיית ידוענים, כוכבי ריאליטי, אמנים, פוליטיקאים ורבנים רפורמים או קונסרבטיבים. // רוב בני הזוג הבוחרים במסלול זה אינם יודעים שלא רק שנישואין ברחוב אינם זוכים לשיתוף פעולה של המדינה, אלא זכויותיהם הבסיסיות עלולות להיפגע. אין הכוונה רק לזכויות הניתנות לזוגות הנישאים כדת משה וישראל, אלא גם לכאלו שנהנים מהן זוגות המתחתנים בנישואים אזרחיים בחו"ל.

פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בשנת 1981 ולא השתנה עד היום. התיק שנקרא "צונן נגד שטל" עסק ביהודי אמריקני גרוש שהגיע לארץ וביקש להתחתן. הרבנות דרשה ממנו להציג את מסמכי הגירושין אולם הלה סרב, הזמין אולם ואורחים ונשא אישה בטקס פרטי בנוכחות שני עדים. לדבריו, הוא עצמו שימש רב בחופה זו. כעבור שנים עלו נישואי בני הזוג על שרטון, האישה הגישה תביעת מזונות, אולם הבעל הפתיע בטענה לא צפויה. איננו נשואים כלל ועיקר, טען בפני בית המשפט, לא רציתי לאכזב את המוזמנים ולכן ערכתי את הטקס, אולם לא נרשמנו ברבנות ואיננו רשומים במנהל האוכלוסין. // בית המשפט המחוזי קבע שגם אם הרבנות לא מכירה בטקס, סוף סוף התנהלה כאן זוגיות לאורך שנים, ולכן הטיל עליו תשלומי מזונות כמו אלה המוטלים על ידועים בציבור. האיש עתר לעליון, והשופט אלון קבע כי נישואים ברחוב "פוגעים בתקנת הציבור" שכן המדינה לא יכולה לעקוב אחריהם ולתעד אותם. אלון הבהיר שרק בית הדין הרבני מוסמך לקבוע אם בני הזוג נשואים או לא, אך לעניין המזונות – בית המשפט האזרחי לא יעניק סעד אזרחי לצעד פסול, ולכן האישה אינה זכאית למזונות. השופט שמגר, שכיהן כנשיא בית המשפט, הרחיק לכת יותר. הוא טען שנישואים כאלו כלל אינם תקפים. לדעתו, החוזה הכלכלי מִכְּלָלָא שלכאורה נכרת בין הצדדים מבוסס על ההנחה שהם נשואים; אם הם לא נשואים אין בכלל חוזה. // אף שעברו קרוב לארבעה עשורים מאז פרסום פסק הדין, העיקרון לא השתנה. המדינה רוצה לתעד את המעמד האישי של בני זוג הבאים בברית הנישואין, ולכן אם אין חתונה דתית או נישואין אזרחיים בחו"ל – היא נוטה להעניש את המתחכמים. יוצאי דופן הם מקרים שבהם בני הזוג מוגדרים פסולי חיתון. כשאין אופציה לנישואין בהיתר, הסיכוי שבתי המשפט יכירו בנישואים ברחוב גבוה יותר.

ומה עם חיון? אם היה למישהו ספק בכך שהוא התגרה במשטרה בכוונה כדי להיעצר, הנה כעבור כמה ימים נתבשרו תושבי חיפה כי הוא יעמוד בראש רשימת מרצ לעירייה בבחירות המקומיות הקרובות.

**

כנס הקיץ של לשכת עורכי הדין הוקדש לאחד החוקים החשובים ביותר שנחקקו בכנסת במושב האחרון. "חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי" הוא שמו של קודקס ענק, הכולל כ-420 סעיפים, ומקיף את כל דיני פשיטות הרגל וההוצאה לפועל – הן של חייבים פרטיים, הן של תאגידים. // עיקר חידושו של החוק הוא בשינוי הערכים. בעוד החקיקה הישנה שעסקה בנושא ביקשה לאזן בין זכות הקניין של הנושים וחובת החייב לשלם את חובו, לבין האינטרס החברתי בשיקומו של החייב – החוק החדש מעלה על נס את השיקום הכלכלי כערך עליון. בסעיף המטרה נכתב כי מטרת החוק היא "להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב", ו"לקדם מחדש את שילובו של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכלי", ורק בשלב שני "להשיא את שיעור החוב שיפרע לנושים". // כאשר מדברים על הדילמה של החברה, האם להיות "פרו נושים" או "פרו חייבים", אפשר למקם את הדיון על ציר הוויכוח שבין הימין לשמאל בזירה הכלכלית. החלוקה ברורה לכאורה: שוק חופשי דורש הגנה קשוחה על זכות הקניין. תפיסת עולם הדוגלת ב"חירות" דורשת אחריות מלאה של האדם לתוצאות מעשיו. מנגד, תפיסה סוציאליסטית-פרוגרסיבית תבקש לקדם מהלך של "צדק חלוקתי" המבקש למָרֵב את רווחתו של מי שגורלו לא שפר עליו ואשר נטל אשראי או מינוף מעבר ליכולת ההחזר שלו. ברוח  הדברים הצהירה השופטת דפנה ברק-ארז כי "חוק חדלות הפירעון הוא דוגמה לקידום חקיקה לזכויות אדם".

אלא שמקדמי החוק, וביניהם כונס הנכסים הרשמי הפורש פרופ' דוד האן, טוענים בתוקף שמה שהניע אותם לקדמו לא היה תפיסת עולם סוציאליסטית אלא שאלת היעילות הכלכלית. הם הציגו מחקרים של האיחוד האירופי אשר בחנו את שאלת היעילות הכלכלית, והגיעו למסקנה שככל שהליך פשיטת הרגל מהיר יותר כך המשק מרוויח. המחקר הראה שחייבים הנגררים שנים ארוכות בהליכים משפטיים הופכים נטל על מערכת הרווחה, הסיכוי הריאלי שלהם לחזור לשוק העבודה ולשלם מיסים קטן. במקרים רבים החייב איננו עובד, חי בעלויות מינימליות, והתשלום החודשי הממוצע שלו לנושים נמוך מאוד ואף בטל בשישים ביחס לחובות. הסנקציות של ההוצאה לפועל נתפסות כיצר נקמה של המוסדות הפיננסיים, בבחינת "למען יראו וייראו", אך הן אינן משיגות את המטרה – כי גופי המימון ממשיכים לשווק אשראי באופן אגרסיבי ללקוחות אחרים. // מנגד, נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב איתן אורנשטיין התריע על הסכנה שהחוק יהפוך את ישראל ל"גן עדן לחייבים". אורנשטיין טען שהיקף תיקי הוצאה לפועל וכינוס נכסים גדל בשנים האחרונות לממדים עצומים, והזהיר: "הלכנו בחוק על הליך השיקום ושכחנו את הנושים. החוק גרם לפיחות בתום הלב של החייבים. המסר שהוא מעניק להם הוא – אל תשלמו חובות. אנחנו נהיה מוצפים בבקשות להפטר (שמיטת חובות; י"י), זה יגיע אלינו במאסות". אורנשטיין פנה לשרת המשפטים וביקש ממנה לתקן את החוק עוד לפני שייכנס לתוקף. // את האקטיביזם הרטורי הזה לא אהב שופט בית המשפט העליון חנן מלצר. "על שופטים מכהנים להיזהר במתיחת ביקורת פומבית על המחוקק לאחר שהליך החקיקה הושלם", התרה. "הם יכולים לעשות כן בעת הצורך רק במסגרת הליך שיפוטי, כאשר מסתבר שהחוק נוגד את הוראות חוקי היסוד".

**

האם תמוגר הזנות בישראל? // ועדת השרים לחקיקה התכנסה במיוחד בפגרה כדי לאשר את הצעת החוק הממשלתית של משרד המשפטים למאבק בזנות. ההצעה, המבקשת להתמודד עם 26 אלף צרכני זנות הפעילים בממוצע מדי יום ביומו, מעבירה את האחריות מספקיות השירות לצרכנים. בליבה עומד קנס בגובה של 1,500 שקל שיוטל על צרכן שייתפס. עבירה חוזרת שנעברה בתוך שלוש שנים תוביל לקנס בסכום של 3,000 שקל. מי שקיבל את הקנס יוכל לשלם, להגיש בקשת ביטול או להגיש בקשה להישפט. בית המשפט יהיה רשאי, אם יחליט שהעבירה אכן נעשתה, להגדיל את גובה הקנס עד לסכום של 75,300 שקלים. // לצד הקנס המנהלי החוק כולל רכיבי שיקום משמעותיים: הרחבת המענים הטיפוליים והבריאותיים הניתנים לזונות; גיבוש תוכניות חינוכיות מניעתיות לצרכנים; העלאת המודעות הציבורית לגורמי הסיכון ולנזקים הכרוכים בתעשיית הזנות, כולל הטמעת תוכני חובה בתוכניות הלימודים לתלמידים, לחיילים ולסטודנטים; השקעת משאבים באיתור וזיהוי של קטינים בסיכון לניצול; והפקת קמפיינים ציבוריים בדבר הנזקים הכרוכים בתעשיית הזנות.

החוק התקבל בברכה על ידי שדולת הנשים. מנגד העלו מתנגדיו כמה נימוקים נגדו. הראשון מעשי: לטענתם היומרה למגר את הזנות משולה ליומרה לניסיון הכושל למיגור צריכת האלכוהול בארה"ב בראשית המאה הקודמת. "תקופת היובש" הייתה זו שבה פרח השוק השחור ושגשגו ארגוני מאפיה שמכרו אלכוהול לא חוקי ולא מפוקח במחירים מופקעים. כאן כמו כאן החוק נועד לדעתם לכישלון. סנקציות חריפות נגד צרכני הזנות עלולות להעתיק את השוק אל החצרות האחוריים, ולהעצים את הסרסורים על חשבון תנאי מחייתן ורווחתן של הפרוצות. // טענה נוספת, מהתחום החוקתי-מנהלי, היא שהמדינה אינה אמורה לאכוף מוסר. שימוש בחוק לצורך אכיפת ערכים מוסריים הינו מדרון חלקלק. די להיזכר בכך שבעבר יחסי מין הומוסקסואליים הוגדרו כעברה פלילית, ולדידם של שומרי מצוות רבים המאמינים בפשט הכתוב בספר ויקרא הם עדיין מוגדרים "תועבה". אם כל קבוצה באוכלוסייה תבקש לנצל רוב פרלמנטרי מזדמן כדי לקבע בחוק את ערכיה, התוצאה עלולה להיות התנגשות חריפה בין מגזרים וקהילות החלוקים בתפיסות העולם הערכיות שלהם. // טענה שלישית היא מוסרית. החוק החדש סותר למעשה את עיקרון העל של הדין הפלילי, והוא ההנחה בדבר קיומה של בחירה חופשית. הטלת אחריות על צרכני זנות בלי להטיל אחריות מקבילה על העוסקות בזנות פסולה מבחינה אתית. היא מוציאה את הנשים בזנות מהמעגל הפלילי בטענה לא מוכחת שהן אינן בעלות זכות בחירה, ומניחה את המבוקש שכל זונה היא קורבן שנאלץ לעשות את מעשיו מבלי שהייתה לו כל אפשרות לבחור לעשות או שלא לעשות את הדברים. אם קונספציה כזו תתקבל, יהיה קשה מאוד להצדיק אי-נקיטת יחס דומה ביחס לתחומים משיקים אחרים, כמו עברייני רכוש שחוו ילדות עשוקה או אנשים אלימים שנחשפו בעברם לאלימות.  // תומכי החוק הבהירו מנגד שטענות אלו היו נכונות ביחס לנוסח המקורי של החוק, זה שהטיל סנקציות פליליות על צרכני הזנות, אך לא ביחס לנוסח הנוכחי, הממוקד בסנקציות מנהליות קלות יותר ורוב יהבו נתון לכלי מניעה וחינוך. נוסף על כך, סימון התופעה כפסולה באמצעות קניסת הצרכנים ורישומם עשוי להועיל לצמצום ממדי התופעה בטווח הארוך, כפי שהחוק למניעת הטרדה מינית השפיע במהלך השנים על דפוסי השיח בצבא ובמקומות העבודה. המצב הנוכחי שבו צריכת הזנות איננה אסורה מהווה למעשה סוג של לגיטימציה, ואת זה חשוב לעקור.

**

ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הנוגע לזכויות בני הקהילה הלהט"בית. כך עולה ממחקר שערכה המחלקה המשפטית של הכנסת לבקשתו של ח"כ נחמן שי. זה לא קרה בחקיקה, אלא בסדרת פסיקות שיצרו במהלך השנים מצב חדש. כיום – בכל הנוגע לזכויות רכושיות וסוציאליות, כמו פנסיה, ירושה, חלוקת רכוש ועוד – אין הבדל בין זוג חד-מיני לזוג רגיל. // הפסק הראשון והמפורסם ביותר ניתן בעתירתו של דייל אל על יונתן דנילוביץ שדרש זכות לכרטיס טיסה חינם לבן זוגו. "שלילתה של טובת הנאה זו מבן זוג מאותו מין מהווה הפליה ופגיעה בשוויון", קבעו שופטי הרוב אהרן ברק ודליה דורנר. ערכאות שונות ערכו שימוש בדוקטרינת "ידועים בציבור" כדי להגדיר זוגיות חד מינית כתא משפחתי. ב-2004 הכיר המחוזי בנצרת בזכותו של הומוסקסואל לרשת את בן זוגו שנפטר. בית המשפט כתב שאף על פי שבחוק הירושה כתוב במפורש "איש ואישה" אפשר לפרש זאת כ"איש ואיש" או "אישה ואישה". היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז החליט שלא לערער על הפסק. // שנה לאחר מכן קיבל בית הדין לעבודה בתל-אביב את תביעתו של הומוסקסואל לקבל מהביטוח הלאומי קצבת שארים כאלמן לאחר שבן זוגו נפטר. כעבור שנה נוספת, בשנת 2006, הכיר בית הדין לעבודה בחיפה באישה לסבית כאלמנה, לאחר שבת זוגה נפטרה. התינוקת שנולדה לה הוכרה כיתומה אף שמעולם לא אומצה כבתה של בת הזוג המתה. בתי המשפט הכירו גם בהסכם ממון בין בני זוג חד-מיניים לעניין חלוקת רכוש על בסיס חוק יחסי ממון. ב-2011 הכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב בזוג הומוסקסואלים כבני זוג לעניין חוק נכי רדיפות הנאצים. שנה לאחר מכן קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן כי לבתי המשפט יש סמכות עניינית להתיר נישואין אזרחיים של זוג חד-מיני. // בפרשת "ירוס-חקק" אישר בית המשפט העליון לבנות זוג לאמץ כל אחת את ילדיה של חברתה. ב-2005 הכיר בית המשפט העליון בנישואין חד-מיניים שנערכו בחו"ל, באותו מסלול שבו מכירה המדינה בנישואין אזרחיים. השופטים טענו שוב שאין בפסיקתם משום הכרה במשפחה חד-מינית, ונתלו בנימוק טכני-פרוצדורלי: פקיד הרישום אינו מוסמך להפעיל שיקול דעת בבואו להכניס את פרטיהם של אזרחים למרשם בהיעדר הוראת חוק המסמיכה אותו לעשות זאת. בגזרת החקיקה, חוק החולה הנוטה למות מהעשור הקודם העניק לבן זוגו של חולה שאיבד את יכולת השיפוט והתקשורת  לקבל החלטות רפואיות בעניינו.

שני המאחזים האחרונים שלא נכבשו הם אימוץ של ילד שאינו בן של אחד מבני הזוג ופונדקאות. בשני המקרים מדובר במקרי קצה המצדיקים הבחנה רלוונטית. בנוגע לאימוץ, היקף האימוץ המלא בישראל נמוך מאוד, וכך למשל בכל 2017 אומצו 72 ילדים בלבד. מנגד, הביקוש לאימוץ בקרב זוגות חשוכי ילדים מפאת מצב רפואי הוא עצום. וכך, גם בין הזוגות הרגילים יש תחרות קשה על הזכות לאמץ, והורים נדרשים לעמוד בשורה ארוכה מאוד של תנאים כדי לשכנע שהם מתאימים יותר מאחרים לאמץ ילד. כאשר מדובר בביקוש גדול כל כך, אך טבעי הוא שהמדינה תלך "על בטוח" ותבקש להעניק לילד את ההזדמנות לגדול עם אבא ואימא – מתוך הבנה, המגובה בניסיון, שהאב והאם הם בעלי איכויות הוריות שונות ומשלימות, וזו צריכה להיות ברירת המחדל. // הסוגיה השנייה, זו שבגינה פצחו הלהט"בים בשביתה ויצאו להפגנה גדולה, היא הפונדקאות. ד"ר אתי סממה חקרה את הפונדקאות בישראל במשך עשור וחצי והגיעה לממצאים מדאיגים: מתוך 1,300 השתלות רק 670 הסתיימו בלידה. נשים פונדקאיות רבות עוברות תהליך קשה ומתיש ומסיימות אותו במפח נפש, בלי לקבל פיצוי הוגן על המאמץ. רוב הפונדקאיות נמנות עם העשירונים התחתונים, ונכנסו לתהליך מטעמי מצוקה כלכלית. אף שההליך מוגדר "וולונטרי" הן מקבלות 160 אלף שקלים. מדובר אפוא בסוגיה מורכבת ביותר מבחינה אתית, שהגבול בינה לבין סחר בבני אדם דק מן הדק. // מהטעם הזה הפונדקאות מאושרת רק במקרים של בעיות רפואיות חשוכות מרפא. זה כמובן לא המצב אצל זוגות חד-מיניים. זוג הומואים יכול לחתום על הסכם הורות עם זוג לסביות, ולגדל את הילד בהסדרי ראייה כשל זוגות גרושים. למה הם לא עושים את זה? הומואים שנשאלו הסבירו שהם לא רוצים "לראות אישה בשטח", לחלוק עמה ילד או לשלם לה מזונות. לאור זאת ברור שלא מדובר פה ב"זכות להורות" אלא בדרישה לאנטי-הורות, שכן ברור שפונדקאות של הומואים, המסתמכת על ביצית מתורמת אחת ורחם מתורמת אחרת, פוגעת בזכותו של הילד להכיר את אמו הביולוגית. // הפונדקאות היא משאב במחסור חמור, ואפילו זוגות שקיבלו אישור ממתינים שנים. אישור ההליך להומוסקסואלים יגדיל מאוד את הביקוש ויעורר לחץ לאפשר למבקשים "לשלם יותר". התוצאות תהיינה יותר ויותר נשים חלשות שתבחרנה במסלול של סחר בגופן ובאבריהן מתוך מצוקה כלכלית. מההחלטה שלא להרחיב את ההיתרים לא ניתן לגזור מסקנה שלפיה המדינה מפלה זוגות להט"בים לרעה.

**

"לחוק הלאום יש השפעה הרסנית. כיסוד מוסד של התשתית הערכית שעליה מבוססת המדינה, הוא חותר תחת היות ישראל מדינה אזרחית — שכן לא תיתכן מדינה אזרחית ששוויון מלא איננו נשמת אפה. החוק הזה יצר פרקטיקות שיסודן אפליה, הדרה והדתה. הוא מהווה הזמנה לגזענים להרים את ראשם. במקומות שונים כבר משחיזים את הכלים שישמשו להמשך ההתקפה על הערכים ההומניסטיים של ישראל. מדובר בגידול סרטני, שנשתל בקרקע שממנה ניזונה האומה ועלול להתפשט ולהתפתח למחלה סופנית". // פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה איננו אוהב את חוק הלאום. // זה לגיטימי. במדינה עם חופש ביטוי זכותו של כל אזרח לחשוב ולהביע את דעתו בנושאים שעל סדר היום. מה שלא לגיטימי הוא הקריאה הברורה שלו להפיכה נוסח האביב הערבי המבוססת על קעקוע עקרונות היסוד של המשפט החוקתי.  // "דווקא בישראל, אין מנוס מלהכיר בסמכות של בית המשפט להתערב בחוק יסוד עד כדי פסילתו", התפלפל הפרופסור, והוסיף "מאחורי מסך בערות, מקום שבו אנשים אינם יודעים מה התכונות השיוכיות שלהם, אנשים תבוניים לא היו מסכימים למסור כוח כזה לשלטון… יש סמכות לביקורת שיפוטית גם על חוקי יסוד מכוח עקרונות-על. השאלה האמיתית אינה אם יש לבית המשפט כוח כזה אלא מתי מופר עיקרון-על באופן ברור, המחייב התערבות שיפוטית, שעשויה להגיע עד כדי פסילת חוק… בית המשפט יעשה חסד עם המדינה אם יגאל אותנו מיסודות ההבל והעוול שבחוק הזה".

מה שמדאיג בטקסט הזה, שרבים כמותו התפרסמו מאז חקיקת חוק הלאום על ידי "אנשי רוח", משפטנים ופעילים פוליטיים מהאגף השמאלי, הוא המודעות המלאה שמתוכה הוא נכתב. קרמניצר יודע היטב שההצעה שלו מפרקת את עקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית. הוא מציע לשופטים להעמיד את עצמם מעל לאינסטנציה הדמוקרטית הגבוהה ביותר – זו שמקבל בית הנבחרים בכובעו כרשות המכוננת הכותבת את החוקה ומנסחת את ערכי היסוד וחוקי היסוד של המדינה.  // חוק הלאום נדון במשך קרוב לעשור. הוא עבר אינספור דיוני ועדות, מאבקים על כל תג ופסיק, קיצוצים, ריכוכים ותספורות, עד שהגיע לנוסח שבו תמכו רוב נבחרי הציבור שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. כאשר משפטן מציע לשופטים לבטל את הכרעת העם בשמם של "ערכי על" מופשטים שאינם קיימים אלא במוחו, זוהי קריאה מפורשת למרד. היה זה השמאל שבימי ההתנתקות התריס כלפי הימין שהמכנה המשותף האלמנטרי ביותר שבלעדיו לא ייתכנו חיים ביחד הוא שלטון החוק וכיבוד החוק. ההצעה לדרוס את החוק ולהכתיב למדינה ערכים של אליטה צרה היא מתכון למלחמת רשויות שאחריתה מי ישורנה.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *