הכרוניקה, אוקטובר 2016

מה קורה כאן

בסוף יולי התקיים באוניברסיטת בר-אילן כנס ההשקה הסוער של דו"ח ועדת ביטון "להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", בסימן הוויכוח הציבורי על מסקנות הוועדה. בבסיס החלטתו של שר החינוך בנט להקים את הוועדה עמדה ההנחה שתמו ימי כור ההיתוך, ושיש בכוחה של ישראל לתקן חלק מהעוולות של הנרטיב החד-ממדי ששלט כאן שנים רבות, ואשר הביא לידי כך שתרבות המזרח מקבלת מקום מזערי במערכת החינוך ובמשאבי המחקר של המוסדות להשכלה הגבוהה.

אלא שחברי הוועדה התנהלו כמו ילדים שקיבלו כרטיס הכול-כלול בלונה-פארק. שורת ההמלצות שניסחו דורשת תקציבי עתק לא פרופורציונליים, בלי להגדיר סדרי עדיפויות ובלי לערוך הבחנה בין עיקר לטפל. כך למשל הדו"ח כולל דרישה להקמת פקולטות ייעודיות באוניברסיטאות, ושלא פחות משליש (!) מכלל הקורסים במדעי הרוח יעסקו במורשת מזרחית, זאת בשעה שהפקולטות הקיימות למדעי הרוח עצמן נמצאות על סף קריסה בהיעדר רישום תלמידים. אך יותר מכול דוקרת את העין הדרישה לסימון פרסונלי של מזרחים ואשכנזים, באמצעות שריון מסיבי של מינויים מזרחיים למל"ג, לוועדות המקצוע ולגופים סטטוטוריים שונים. קבלתה של המלצה זו תחייב את כלל המועמדים לתפקידים בכירים במערכת החינוך להצהיר הצהרות מוצא עדתי בהגישם מועמדות.

הכנס חשף את בעיית העומק של הפוליטיקה העדתית: מבחינה טרמינולוגית, השיח של חלק מהפעילים המזרחיים רוכב על הטרנד הפוסט-מודרני העונה לשם "פוליטיקה של זהויות". הוא מתעקש לשמר את השיח הכוחני שרווח פה במשך שנות דור ולהמשיך לנהוג באלימות ובדיכוי, רק מהכיוון השני. מבקרי הדו"ח טענו שבמקום לדרוש להעלות על השולחן באופן מכובד את התרומה המזרחית לאתוס היהודי-ישראלי המתחדש, חברי הוועדה התנהגו כמו עוד קבוצת כוח הנלחמת על משאבים. לטענתם, רוב הציבור רחוק מהטענות על דיכוי אשכנזי, ורואה בסיפור שיבת ציון את סיפורו של כל העם היהודי – גם אם נעשו כשלים חמורים לאורך הדרך. זאת הסיבה שמסעות לפולין אינם נתפסים בציבור כ"שימור המורשת האשכנזית" (שמולה יש להציב מסעות לצפון אפריקה), אלא כמאמץ לשימורו של פרק כואב בהיסטוריה היהודית הרלוונטית לכולם.

בכנס גם נשמעו קולות שהציעו שיח מזרחי אלטרנטיבי, המבקש להתמקד בנטילת אחריות על הטוב המשותף, ובשותפות הטבעית והמלאה של אנשי רוח ואינטלקטואלים יוצאי עדות המזרח ביצירה היהודית-ישראלית שנוצרה כאן ממיזוג של כלל הגלויות. הדרישה מהמערכת היא לתקצוב הולם של לימוד, מחקר והוראה במורשת המזרח בדיוק כפי שנעשה עם שאר התפוצות, באופן שיהפוך את הסיפור הישראלי המתהווה לעשיר ומגוון הרבה יותר; כפי שהוא באמת.

****

מהלך מבריק שישחרר אלפי דירות ויצנן את שוק הנדל"ן הרותח – או מס כבד ומיותר שיגולגל על כתפי המשפחות הצעירות? שר האוצר משה כחלון ספג ביקורת קשה על הסעיף שהכניס לתקציב 2017–2018 הקובע מס חדש בשיעור של אחוז אחד על מחזיקי שלוש דירות ומעלה. לאחר אישור התקציב בישיבת הממשלה הצהיר כחלון כי מטרתו היא להפוך את שוק הדירות-להשקעה לשוק לא-כדאִי, כדי לתמרץ את מחזיקי הדירות המרובות למוכרן ובכך להגדיל את היצע הדירות בשוק ולהוריד את מחירי הדיור.

אלא שמבקריו של הצעד טוענים שהוא יוביל לתוצאות הפוכות: בעלי הדירות יגלגלו את המס החדש על השוכרים דרך הגדלת שכר הדירה, או שירשמו את הדירות על שם קרובי משפחה. עוד טענו כי המס איננו מבחין בין בעלי דירות יוקרה באזורי ביקוש לבין משקיעים בפריפריה ואינו יוצר הלימה בין שווי ההון של הנישום לבין שיעור המס הנגבה. המס החדש עשוי לגרום למשקיעים בעלי דירות מרובות זולות בפריפריה למוכרן ולרכוש תמורתן נכסים מועטים באזורי ביקוש, וכך לחולל עלייה נוספת במחירים באזור המרכז. תוצאות הניסוי בעו"ש החנוק של הזוגות הצעירים יתבררו רק בנתונים העתידיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

***

ויש גם חדשות מרעננות: כחלון הצהיר אמנם לאחרונה כי "אני כספומט כשמדובר בסל תרופות, כשמדובר בכסף לחיילי צה"ל, כשמדובר בכסף לנכים ולקשישים" – אבל הצעת התקציב שהגיש רחוקה מלהיות סוציאליסטית. נוסח ההצעה שהוגש לממשלה כולל צעדים דרמטיים של ביטול אסדרה (רגולציה) והפחתת חסמים על ייבוא. אחד הצעדים החשובים בתחום הוא המאבק החזיתי שכחלון פתח נגד מכון התקנים, הקובע את התקנים הנדרשים לייבוא מזון לארץ. טבלה מדהימה שפרסמו פקידי האוצר מראה כיצד שדרת הניהול של המכון מורכבת מבעלי אינטרסים המועסקים במקביל במונופולים הגדולים של חברות המזון במשק. על פי מחקר שערך פורום קהלת, החסמים שמכון התקנים מטיל על היבואנים באמתלת "הגנה על הציבור" מונעים תחרות ומשיתים על המשק עלויות ישירות ועקיפות של מאות מיליוני שקלים. הסרת החסמים, יחד עם ההחלטה על הפחתת מס החברות, צפויה לעודד צמיחה עסקית בשיעורים משמעותיים.

***

תיאוריית החלונות השבורים של ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג מגיעה סוף סוף למזרח ירושלים. התכנית היומרנית של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ומפכ"ל המשטרה רוני אלשיך מבקשת לחולל מהפך עמוק בתפיסת ההפעלה של המשטרה במזרח ירושלים: 1,200 שוטרים חדשים יגויסו ולא פחות משש תחנות משטרה חדשות ייפתחו במרחב. התקציב הכולל של המיזם עומד על מאות רבות של מיליוני שקלים. כדי שלא להפוך את התחנות החדשות למוקדי חיכוך קבועים, הן תוקמנה במתחמים שבהם ניתנים לתושבים שירותים אזרחיים אחרים. הרעיון הוא להפעיל בתחילה את התחנות למתן שירות משטרתי קלאסי, כגון קבלת תלונות וטיפול בעבירות פליליות הפוגעות באיכות החיים, ורק לאחר מכן לעסוק באכיפת הסדר הציבורי. "מי שגדל בתוך כפרים ללא משטרה וללא תרבות ציות לחוק, בסוף גם עובר על החוק", אמר ארדן. המסרים שחזר עליהם בראיונות שונים הזכירו את התיאוריה שהיוותה בסיס למהפכת המשילות שהוביל ראש עיריית ניו-יורק רודולף ג'וליאני: טיפול מיידי ובלתי מתפשר בעברות קלות ימנע את הפיכת האזור לשטח אש של אלימות פלילית ולאומנית.

למרות השיפור הצפוי באיכות החיים, חלק מתושבי מזרח העיר חוששים דווקא מהמשמעות הפוליטית של חיזוק המשילות הישראלית: "אצלנו כשאין משטרה יש שקט, כשהמשטרה באה יש בלגן", אמר ראש ועד התושבים בסילוואן ג'וואד סיאם. "זה יוסיף רק עוד כיבוש לירושלים. המשטרה לא באה בכבוד, הוא באה לעשות סדר בשביל המתנחלים". הנה עוד פרדוקס מוכר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

***

לפעמים גם לשומרי הסף יש אינטרסים אישיים צרים. לאחר שעבר חוק הנתב"ם (נציבות הביקורת על הפרקליטות) בקריאה שנייה ושלישית בכנסת מונה שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב דוד רוזן לתפקיד הנציב. נציבות הביקורת נועדה לאפשר לכל אדם שנפגע ממעשה או מחדל של מייצגי המדינה להגיש תלונה לנציב מקצועי ועצמאי, אשר יבדוק ויברר את התלונה, ובכך להגן על האזרח הקטן שעשוי למצוא את עצמו נפגע מכתב אישום שהוגש בשיקול דעת לקוי. הפרקליטות מחזיקה בידיה כוח עצום, ובידה להשפיע באופן דרמטי על חייו של נאשם. אמנם, הסטנדרטים המקצועיים והאתיים של הפרקליטים אמורים להבטיח כי השימוש בכוח יהיה מידתי ורק למטרה ראויה, קרי מיצוי הדין עם נאשמים שאשמתם הוכחה למעלה מכל ספק סביר. אלא שסטנדרטים גבוהים ואיכות אנושית לא תמיד מבטיחים הגנה מפני גבהות לב ולהיטות מקצועית, המטשטשים את הרגישות, וזו הסיבה שבגינה הוקמה הנציבות.

בתהליך ההכנה של החוק התברר שנציגי הפרקליטות נהגו ככל איגוד מקצועי אחר והילכו אימים על הדרג הפוליטי כדי לצמצם ככל הניתן את הסמכות של הנציב. ההישג הראשון שלהם היה בהחלטה שהנציב לא יוסמך להגיש דו"ח ביקורת מערכתי, אלא רק ביקורות פרטניות. ועוד, הנציב אמנם רשאי לבקר גם את פעילותו של היועץ המשפטי לממשלה, אולם אין לו סמכות לברר תלונות על שיקול דעתו המשפטי של פרקליט. מי יכריע במקרים שבהם תתעורר שאלה אם מדובר בשיקול דעת משפטי או בכשל מקצועי? היועץ המשפטי לממשלה כמובן. הוא תמיד יכול להחליט שמדובר בסוגיה של 'שיקול דעת' ובכך לאיין את התלונה.

***

מדיניות ממשלת ישראל שלא לקדם הסדרה משפטית באזורי יהודה ושומרון יוצרת תסבוכות קשות להתרה, כפי שמשקפות ההסתעפויות האחרונות בבג"ץ עפרה. כזכור, בג"ץ הורה להרוס תשעה בתים ביישוב עד פברואר 2017, בעקבות עתירה שהגישו ארגוני שמאל שבה טענו כי מדובר בקרקעות פרטיות. תושבי היישוב פתחו במאבק ציבורי להסדרת המעמד החוקי של הבתים, ובינתיים נפתחה נגדם חזית חדשה – שצצה דווקא בעקבות הרצון לרצות את בג"ץ. המנהל האזרחי החל, בעקבות החלטת בג"ץ, להכין תב"ע (תכנית בינוי עיר) עדכנית ליישוב, לראשונה בתולדותיו. אלא שלאחר פרסומה ארגוני השמאל עתרו גם נגדה, בטענה שחלק מהקרקעות הכלולות בתב"ע – שעליהן נצבים עשרות בתים ותיקים במרכז היישוב – הינן קרקעות פרטיות של פלשתינים. המדינה הגישה לאחרונה את תשובתה ובה הודתה במפתיע כי התב"ע התבססה על שגיאה, וכי למפרע מתברר כי עשרות הבתים שנבנו לפני כמה עשורים ומאוכלסים על ידי משפחות ותיקות אינם חוקיים. לטענת המדינה, מקור השגיאה הוא במהלך שהוביל בית המלוכה הירדני בשנת 1966 ובו הפקיע קרקעות באזור ורשם אותן על שם השלטון. לאחר מלחמת ששת הימים התבסס המנהל האזרחי על הרישום האמור ורשם את הקרקעות כקרקעות בבעלות המדינה, אלא שבמפות נפלה טעות וההפקעה המקורית לא כללה את כל שטח היישוב אלא רק את חלקו.

עקב ריבוי העתירות נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש החליטה ממשלת נתניהו הנוכחית על הקמת 'צוות ההסדרה' האמור למצוא פתרונות נקודתיים לכל תיק ותיק. אלא שהמדיניות של ראש הממשלה ושל היועץ המשפטי לממשלה היא להימנע מהסדרה כוללת של ההתיישבות, כמו זו המוצעת דרך 'חוק ההסדרה', שתיתן פתרונות רוחב, תבלום את גל העתירות ותעניק יציבות ושקט להתיישבות – אך תעורר כמובן ביקורת בינלאומית. ככל שחולף הזמן מתברר כי מחירה של מדיניות זו הוא אינפלציה גוברת והולכת בהגשת העתירות, תוך הרחבה שיטתית של העילות שבגינן מבקשים הארגונים להורות על הריסת בתים ושכונות בהתיישבות.

***

פַרְסת הבורקיני בצרפת חושפת את הכשל העמוק שבהתמודדות הרפובליקה עם בעיית ההגירה. בעקבות גל הטרור הגואה, יחד עם השינויים הדמוגרפיים שיצרו גלי ההגירה המוסלמית, הכריזו לא פחות מ-15 ראשי רשויות של ערי חוף איסור על לבישת בורקיני (כינוי לבגד ים מלא המכסה גם את הזרועות, הצוואר והשיער; הֶלְחֵם של המילים בורקה וביקיני). הרוחות בריביירה הצרפתית סערו לאחר שכלי התקשורת פרסמו תמונות של שוטרים המכריחים מתרחצת בחוף העיר ניס לפשוט את כיסוי הראש שלה לעיני ילדיה ההמומים. גם מתרחצות בקאן ספגו קנסות ורישומים פליליים בגין רחצה בבורקיני. ראש ממשלת צרפת מנואל ולס טען כי אין מדובר בכפייה אנטי-דתית, אלא להפך, בגד הים המוסלמי הוא חלק מקונספירציה פוליטית: "זו אינה אופנה חדשה של בגדי ים, אלא ביטוי לתוכנית פוליטית נגד החברה, המתבססת על דיכוי נשים".

הצרפתים מתקשים לסגור את הגבולות, להילחם בטרור האסלאמי, להוליד ילדים, לשמר מאזן דמוגרפי הגיוני ולשקם את הביטחון העצמי –  ותחת זאת הם נגררים למחוזות של כפייה אנטי-דתית אלימה ומבזה. לצד שקיעה דמוגרפית ותמיכה אוטומטית בפלסטינים, הצרפתים נלחמים על חילוניותם בכוחנות המעידה על חולשה: הערוצים הממלכתיים שלהם משדרים תכניות פורנו מלאות החל בשעה עשר בערב, והשוטרים פושטים על החופים ומפשיטים רוחצות לעיני כול. ככה לא נראית תרבות חילונית גאה ועשירה שיש לה באמת מה להציע לעולם; ככה נראית תרבות מבוהלת רגע לפני הקריסה.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *