הכשל הלוגי
Getting your Trinity Audio player ready... |
בתגובה ל"ראוי ומצוי: ערעור יהודי על שורשי הליברליזם" מאת חיים נבון
"הכשל הנטורליסטי" קובע כי לא ניתן להסיק ערכים מעובדות. בספרות הפילוסופית ניתנו לרעיון זה כמה פרשנויות, אך הרעיון המרכזי שבהן ניתן להדגמה בעזרת שני סוגי היסקים לוגים. הראשון הינו הטיעון הלא תקף הבא:
- הכאה גורמת לכאב. 2. לכן: אסור להכות ללא הצדקה.
זוהי הסקת מסקנה ערכית משיפוט עובדתי גרידא, ועל כן זהו היסק לא תקף. לעומת זאת, ההיסק:
- הכאה גורמת לכאב. 2. אסור לגרום לכאב ללא הצדקה. 3. לכן: אסור להכות ללא הצדקה.
תקף גם תקף. זאת, משום היותו הסקת מסקנה ערכית מצירוף בין שיפוט עובדתי לשיפוט ערכי. כלומר, על פי "הכשל הנטורליסטי", כדי להסיק מסקנה ערכית נדרשת גם הנחה ערכית כלשהי; לא ניתן להסיק מסקנה ערכית מהנחות עובדתיות בלבד.
עתה, אבקש מהקורא לדמיין לעצמו סטודנט בחוג לפילוסופיה המתבקש לכתוב עבודת בית בקורס בלוגיקה על חוק האי-סתירה. כחלק מעבודתו כתב הסטודנט את הפסקה הבאה:
אחד היסודות המרכזיים של החשיבה הרציונלית הוא חוק האי-סתירה. בפשטות, חוק זה קובע כי לא ייתכן שטענה וסתירתה תהיינה שתיהן נכונות. אפלטון, שהיה ממנסחיו הראשונים של חוק זה, ניסחו כך: "ברור שאותו הדבר עצמו לא יעשה או יסבול בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, על כל פנים לא מאותה בחינה עצמה ולגבי אותו העניין עצמו" (אפלטון, פוליטאה, ספר ד' בתוך כתבי אפלטון, מיוונית: יוסף ליבס, תל-אביב: שוקן, תשנ"ט, עמ' 312). חוק זה מוסכם ומקובל על כל אדם מערבי מודרני. אך האם חשבתם אי פעם אילו נזקים הוא גרר? כל פוליטיקאי, כל איש דת, כל אידיאולוג אשר חשב שעמדתו צודקת נאלץ להסיק, באמצעות חוק האי-סתירה, כי עמדותיהם של מתנגדיו שגויות. מסקנה זו, כידוע, הובילה ללא מעט חיכוכים ואף לשפיכות דמים. על כן, נראה שעלינו לזנוח את חוק אי-הסתירה ולסבור שהוא שגוי שכן יש לו השלכות הרסניות.
סטודנט זה ייכשל בעבודתו ויצטרך לחזור על הקורס. הרי עצם זה שחוק אי-הסתירה הוביל לתוצאות הרות אסון לא הופך את החוק הזה לשקרי. כשם שהעובדה שלא מעט אנשים מתו בגלל חוק הכבידה לא הופכת חוק זה לשגוי.
מדמיון מודרך, חזרה למציאות. נדמה שהרב נבון, כסטודנט המדומיין שלנו, ביקש להסיק מסקנה על טיעון לוגי מתוך ההשלכות המוסריות שלו. על פי הרב נבון, יש לדחות את הרעיון שמאחורי הכשל הנטורליסטי ולא לראות בו כלל כשל, מכיוון שרעיון זה הוביל לפיתוח עמדות מוסריות הרסניות. אתמהה.
אומנם, הרב נבון מספק דוגמאות להוגים רבים, ביניהם אריסטו, הרמב"ם, ליאו שטראוס, ישעיהו ברלין והרב סולוביצ'יק אשר דחו אף הם את הכשל הנטורליסטי. אך הצבעה על פילוסופים שדחו את הכשל הנטורליסטי אינה מראה שלא מדובר בכשל. ניתן למצוא לא מעט אנשים אשר טענו דבר והיפוכו (כולל לא מעט פילוסופים) – האם הדבר מראה כי חוק האי-סתירה הוא שקרי? נראה שלא. כדי להראות שהכשל הנטורליסטי איננו כשל, או שחוק האי-סתירה איננו חוק קביל, עלינו להסביר מדוע הדבר הוא כך. כלומר, במקום להפנות להוגים שטוענים שכך הוא הדבר – או חמור מכך, להפנות להוגים שנכשלו בכשל הנטורליסטי – על הטוען לספק דוגמה לטיעון תקף שבו ההנחות אינן ערכיות כלל בעוד שהמסקנה כן.
אך עוד לפני שהרב נבון מבקש לדחות את רעיון הכשל הנטורליסטי נדמה כי הצגת הרעיון לוקה באי-דיוקים ומשייכת לו מסקנות לו לא. כך כותב הרב נבון בבואו להציג בעייתיות שלכאורה קיימת ברעיון הכשל הנטורליסטי:
חשבו בו על הניסוי המחשבתי הבא. אני לומד באוניברסיטה אצל מרצה מטריאליסט, והוא מצליח לשכנע אותי שאין דבר כזה "נשמה". בשנה שלאחריה אני שומע מרצה אחר, וברגע אחד, באמצע שיעורו, אני משתכנע שדווקא יש לי ולאנשים אחרים נשמות. האם ייתכן שההכרה הזו, השייכת לעולם העובדות, לא תגרום לי לשנות את עולם הערכים שלי? האם ייתכן שהטלטלה הכבירה הזו לא תשפיע כהוא זה על האופן שבו אני מתייחס לאנשים אחרים? על החובות והייעודים שאני רואה לעצמי? נדמה לי שתורת מוסר שתאמר שאין כל חשיבות מוסרית לשאלה אם יש לאדם נשמה או לא, היא תורת מוסר בלתי סבירה. (עמ' 147).
אך האם רעיון הכשל הנטורליסטי אכן לוקה בבעיה זו? הרי אין הוא מתיימר לקבוע שעובדות לא אמורות להשפיע על שיפוטים ערכיים, אלא שמעובדות בלבד לא ניתן להסיק ערכים. כך למשל, בדוגמה שפתחה מאמר תגובה זה, העובדה כי "הכאה גורמת כאב" השפיעה באופן ניכר על המסקנה הערכית. בלי עובדה זאת, כלל לא היה ניתן להסיק את המסקנה כי "אסור להכות ללא הצדקה". לכן, הקביעה של הרב נבון כי "נדמה לי שתורת מוסר שתאמר שאין כל חשיבות מוסרית לשאלה אם יש לאדם נשמה או לא, היא תורת מוסר בלתי סבירה" מבטאת חוסר הבנה של מהות הכשל הנטורליסטי. הרי סביר בהחלט, גם תחת הנחות העבודה של הכשל הנטורליסטי, שמסקנה ערכית תושפע מהעובדה שלדברים מסוימים יש נשמה ולאחרים לא. כך למשל ניתן לחשוב על היסק מהסוג הבא:
- הנחה 1 (כלל ערכי): אסור לגרום באופן אקטיבי לדבר בעל נשמה סבל. 2. הנחה 2 (עובדה): לבני אדם יש נשמה. 3. מסקנה: אסור לגרום לבני אדם סבל.
נדמה לי שזהו סוג של היסק שהרב נבון היה מתאר כהיסק מוסרי שטוב וראוי להסיקו מהשאלה העובדתית על קיומה של הנשמה. אך היסק זה, אולי למורת רוחו של הרב נבון, דווקא תקני לגמרי ואיננו נכשל בכשל הנטורליסטי. הפסקה הבאה ממאמרו של הרב נבון מבטאת חוסר דיוק זה בצורה בולטת אף יותר:
פרופ' אהרן קציר כתב שהמדע יכול ללמד אותנו איזה חיידק גורם לשחפת, אך הוא לא יכול ללמד אותנו האם מבחינה מוסרית עלינו לעזור לבני האדם להדביר את החיידקים, או לעזור לחיידקים להדביר את בני האדם. "מי טוב יותר – אדם או חיידק? ברור כי שאלה זו היא חסרת-שחר בעיני המדע". הוגה קדום היה נדהם לנוכח ההצהרה הזו, ונדמה לי שבצדק. נאמר שמישהו לומד היטב על בני אדם ועל חיידקים, על כל תוצריהם ופעולותיהם, למשל: על הישגיהם האינטלקטואליים של האנשים דיוויד יום ואהרן קציר, ומצד שני על מעלליהם של החיידקים והנגיפים שהציקו לאנשים הללו. האם אחרי שלמד זאת הוא באמת יכול להישאר ניטרלי לגבי השאלה מי מהם צריך לגבור על מי?
באופן דומה למקרה הנשמה, גם אלה הסוברים כי הכשל הנטורליסטי הוא אכן כשל יסכימו כי ההבדלים שבין חיידקים ונגיפים לבין בני אדם אמורים להשפיע על השיפוטים המוסריים שלנו. אך לדידם, עצם ההצבעה על ההבדלים בלא כל הנחה ערכית כזו או אחרת אינה יכולה להוביל את האדם למסקנה ערכית קונקרטית – וזה כבר נראה סביר בהחלט.
לחיתום הדברים, אבקש להבהיר את מניעיי בכתיבתם. עבודתם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד במאה שנים האחרונות בזרם האנליטי, מתאפיינת בהקפדה יתרה על שרשרת היסקי הטיעונים שלהם, והרצון לשלמות הטיעון וזיקוקו לכדי רצף טענות בהירות ומדויקות עומד בראש מעייניהם. לעומתם, אנשי רוח מדיסציפלינות אחרות ביקשו לייצר תמונה הוליסטית ומלאת הוד של המציאות, לעיתים אף במחיר השלמות הלוגית של טיעוניהם. לשני המחנות השפעה רבה על דברי ימי האנושות מבחינות רבות. אך יש לנקוט משנה זהירות כשזה בא בקרב זה, ולתת מקום לדיוק הפילוסופי כאשר עוסקים בנושאים דקים מעין אלו.
תודתי נתונה לחבריי יניב מלמד ואיתמר וינשטוק-סעדון על העזרה בפיתוח ובניסוח הביקורת.
נועם אורן הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
תמונה ראשית: Water Lily Pond and Weeping Willow, מונה, 1916, באדיבות ויקימדיה, public domain