המהפכה הפופוליסטית

דונלד טראמפ הצעיד את המפלגה הרפובליקנית להישג אדיר בזכות תכנית פופוליסטית. בהגשמתה הוא גם ייבחן

 

היבחרו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית הוא המאורע הפוליטי החשוב ביותר שאירע בימי חיי. במובנים מסוימים, ניצחון טראמפ מרשים אף יותר מניצחונו של רונלד רייגן ב-1980, שמונה חודשים לפני שנולדתי. רייגן, גם הוא בעל עבר במפלגה הדמוקרטית, צבר באמתחתו שתי תקופות כהונה כמושל קליפורניה, והיה פעיל בחיים הציבוריים עוד למן שנות החמישים, עת נשא ברחבי המדינה נאומים פוליטיים כחלק ממסע פרסום של ג'נרל אלקטריק. טראמפ לא החזיק בשום משרה ציבורית, לא שירת בצבא, ומועמדותו ספגה אש עוד יותר מזו שספג רייגן – מהוליווד, מוושינגטון, מניו-יורק ומעולם האקדמיה. כל זה לא מנע ממנו לזכות ביותר אלקטורים מכל נשיא רפובליקני מאז ג'ורג' בוש האב ב-1988. טראמפ אף ייהנה, לפחות בשנתיים הקרובות, מדבר שרייגן לא זכה לו אף פעם: רוב רפובליקני בקונגרס.

קל להתחמק מן המציאות של ניצחון טראמפ על ידי ייחוסו של זה לגזענות, לזלזול בנשים, לסלבריטאות, לחולשתה הרבה של יריבתו של טראמפ, או אפילו למזל. הפיתוי גדול וממשי, בייחוד לליברלים ולשמרנים מאגף "רק לא טראמפ". אבל כמו תמיד, טעות היא להיכנע לפיתוי. לטראמפ היו במרוץ הזה רבות מן התכונות האופייניות למנצחים במרוצים לנשיאות: כריזמה, מסר ברור, מדיניות שפניה אל העתיד, תמיכה בשלום הנישא על קני רובים, וגרעין תומכים יציב. אלה הם הדברים שהביאו אל הבית הלבן, ואת המפלגה הרפובליקנית למעמד לאומי שלא היה כמוהו למן שנות העשרים.

יהיו שיאמרו כי מוזר לטעון שהנשיא-הנבחר בעל הפופולריות הנמוכה ביותר מימי היות הסקרים הוא כריזמטי. אלא ששיעורי האהדה האישית הם מדד רק לממד אחד של הכריזמה. המגנטיות של המועמד, המתבטאת בכמות הדיונים והוויכוחים על אודותיו והרחש-בחש סביבו, היא ממד נוסף. ובזה לא היה שני לטראמפ. לאורך מסע הבחירות הזה היה נדמה לא פעם כי שאלה אחת ויחידה עומדת במרכזה של מערכת הבחירות: מידת התאמתו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית.

רבים-רבים סבורים שטראמפ אינו מתאים. אך איש אינו יכול להכחיש שטראמפ, כסופת הוריקן בשדותינו, שאב את כל האנרגיות הפוליטיות בארצות הברית. לא היה אתר פנוי ממנו. הוא היה עקשן, מרגיז, מקטב, לפעמים אפילו מחליא. הוא עטה את דמות האיש-הגדול-מהחיים הנקשרת בתודעתנו עם נשיאים. יריבתו התגמדה. לפעמים דומה היה שלא הילארי קלינטון רצה לכהונה ראשונה, אלא ברק אובמה רץ בשלישית.

המסר של טראמפ היה גורם מַפתח בהצלחתו. מדברי הדוא"ל המיורטים של יו"ר מסע הבחירות של הילארי, ג'ון פודסטה, למדנו לדעת כי קשה היה לו להכריע על איזה כרטיס היא תרוץ לבית הלבן. לטראמפ לא הייתה בעיה כזו. הסיסמה Make America Great Again, ובעברית "הַחזירו את אמריקה לגדולתה", הייתה ברורה וישירה ודיברה אל לבם של בוחרים שהרגישו כי הארץ שהם גדלו בה, זו שהם אף שגשגו בה למשך תקופה, שינתה את פניה והייתה פתאום לדבר-מה שהם אינם מבינים, אינם אוהבים, ואינם מרגישים חלק ממנו. המילה החשובה בסיסמה הייתה "החזירו". היא עוררה רגשות נוסטלגיים שיש לכל אדם, וגם הזכירה לציבור שהגדוּלה אפשרית, שכן כבר הייתה.

את המסר הזה השלימו נאומים צופי פני עתיד, שלא תמיד הבקיעו את מסך הרעש של המחלוקת והשערורייה, אך בדיעבד התברר כי הכשירו את הלבבות ואת הקרקע לסדר היום האזרחי של טראמפ. קלינטון הרבתה להתהלל בעשרות ניירות-העמדה שהופיעו במסגרת מסע הבחירות שלה. אלא שרוב הנאומים המסוקרים שלה הוקדשו לא למדיניות אלא לטראמפ: למה הוא נורא, כמה הוא מסוכן, מדוע אי אפשר לסמוך עליו. מה היה לה להציע מעבר להגנה על המצב הקיים? במאמר מערכת של 'וול סטריט ג'ורנל' למחרת הבחירות נכתב כי טראמפ "לא נישא על גבי תכניתו, אם בכלל יש לו תכנית". אין טעות גדולה מזו. בזכות התכנית שלו הוא ניצח.

בניית חומה בגבול, חתירה להסכמי סחר המועילים לפועלים ולא לתאגידים, השלטת חוק וסדר בשכונות מוכות סמים וכנופיות, ביטול תכנית ביטוח הבריאות הממלכתי ("אובָּמָקייר"), ביטול תקנות המגבילות את השימוש בפחם ובמקורות אנרגיה פחמיים, סיוע לחיילים משוחררים, הושבת שופט שמרני על הכיסא שהתפנה בבית המשפט העליון, הגדלת השכר באמצעות רפורמת מס ויצירת שוק עבודה רווי, והימנעות ממלחמה נוספת – כל אלה הם רכיביו של תמהיל המדיניות שחולל את ניצחון טראמפ במדינות שכבר שנים רבות לא ניצח בהן מועמד רפובליקני לנשיאות. טראמפ גייס את "הדמוקרטים של רייגן", נוטשי המפלגה הרפובליקנית, אלה שבשום אופן לא נהו אחר השמרנות שוחרת המעסיקים, הגלובליסטית והדתית של בוש האב ובוש הבן, רוברט דול, ג'ון מקיין ומיט רומני, ואיחד מאחוריו את מדינות הדרום עם מדינות אזור האגמים שבצפון.

בעשותו כן התנער ממורשת קודמיו. לכול התנגד: ליציאת ממשל בוש למלחמה בעיראק ב-2003, למערכה של ממשל אובמה בלוב ב-2011, להסכם הגרעין של ממשל אובמה עם איראן ב-2015. ההיקף והעוצמה הגדולים של ביקורתו על ממסד מדיניות-החוץ של שתי המפלגות הרחיקו ממחנהו רבים מהעוסקים בביטחון לאומי. קריאתו של טראמפ למדיניות חוץ שתעלה על ראש שמחתה את האינטרסים של ארצות הברית, ולא את ההגנה על הסדר העולמי הליברלי או את קידום האידיאלים ההומניטריים, לא התקבלה בסבר פנים יפות בוושינגטון ובבירות אחרות; אולם היא הלהיבה את תושבי "חגורת החלודה" התעשייתית בצפון מזרח ארצות הברית, כמו גם תושבי מדינות מערביות יותר כגון איווה, מקומות שם ניצח טראמפ בפער בן כ-10 אחוזים. טראמפ למד מניסיונם של מועמדים מנצחים שקדמו לו. וודרו וילסון ב-1916, פרנקלין ד' רוזוולט ב-1940, דווייט אייזנהאואר ב-1952, ריצ'רד ניקסון ב-1968, ג'ורג' וו' בוש ב-2000, ברק אובמה ב-2008 – אכן, מסעי בחירות שרוממות השלום בגרונם נוטים להיגמר בניצחון, גם אם לאו דווקא להביא שלום.

למועמדים מנצחים גם יש בסיסי תמיכה הדבקים בהם לכל אורך כהונתם. לרייגן הייתה התנועה השמרנית, לביל קלינטון עקרות הבית מהפרברים, לג'ורג' וו' בוש הימין הדתי, לברק אובמה המצביעים האפרו-אמריקנים, ולנשיא הנבחר טראמפ – הלבנים ממעמד הפועלים. במגזר זה הוא זוכה לתמיכה יוצאת מגדר הרגיל. המועמד הרפובליקני בבחירות הקודמות, מיט רומני, נהנה מפער של 26 אחוזים לטובתו בקרב הלבנים חסרי התואר האקדמי – ואילו אצל טראמפ נסק השיעור לכדי 41 אחוז ויותר. "במחוז הכפרי מונרו שב'רצועת הפחם' של אוהיו ניצח אובמה ב-2012 בפער של 8 אחוזים", כתבה לורה מקלר ב'וול סטריט ג'ורנל', "והפעם טראמפ ניצח שם בפער בן 47 אחוז. מחוז לוצרן כחול-הצווארון שבפנסילבניה תמך באובמה בפער של 5 אחוזים – והנה הפעם ניצח שם טראמפ בפער בן 19 אחוז".

הדמוקרטים והליברלים היו משוכנעים לגמרי שהתהליכים הדמוגרפיים מבטיחים להם ניצחון בכל בחירות לנשיאות; כה משוכנעים היו, שהרשו לעצמם להתעלם מציבור הפועלים הלבן, לזלזל בערכו, ואפילו להתגרות בו. זהו המגזר שהעניק לטראמפ את הנשיאות. שנות כהונתו האחרונות של אובמה האיצו את נשירתם של המצביעים הלבנים אל חיק המפלגה הרפובליקנית, והמפלגה הדמוקרטית נותרה כסוכה בכרם לעת חורף. בשנת נשיאותו הראשונה של אובמה היו לדמוקרטים 60 סנאטורים; בשנה הבאה הם ימנו 48 בלבד. בבית הנבחרים המספר ירד בשנים המקבילות מ-233 ל-192. "כשאובמה הושבע לתפקידו, 29 ממושלי המדינות היו דמוקרטים; בעקבות הבחירות האחרונות יהיו רק 15 כאלה", כתבו קראן טאמלטי, ג'ון וגנר ותום המבורגר ב'וושינגטון פוסט'. "ב-2017 ישברו הרפובליקנים את השיא שנקבע ב-1922 ועמד על 34 מושלים". בגופים המחוקקים של המדינות, מצבם של הדמוקרטים חמור אף יותר.

ברור עתה כי המצע שרכיביו ליברליזם חברתי, גלובליזציה ופוליטיקת זהויות בתחומי הגזע, האתניות והמיניות פופולרי פחות מכפי שהורגלנו לחשוב. במבט לאחור נראה כי ברק אובמה עיוות את הפוליטיקה האמריקנית, ומתוך כך את הפרשנות הפוליטית שהאמריקנים מספרים לעצמם, לא רק במעשיו אלא גם באישיותו. אובמה הוא אדם מיוחד, ותמיד היה כזה: נעים הליכות, רהוט, מגניב, פופולרי, ותמיד-תמיד נמצא בעניינים. נחמדותו הייתה לו לשריון מגן מפני הכעס וההתנגדות למדיניותו. כשהדמוקרטים יצאו למסע-בחירות למען סדר-היום של אובמה אך עם מועמדת שאינה אובמה, נשמט מהם השריון הזה והם הפסידו.

טראמפ, מצדו, שינה את המפלגה הרפובליקנית. כשם שבארי גולדווטר, השמרן שהפסיד במרוץ לבית הלבן ב-1964, היה מבשרו המוקדם של ניצחון רייגן השמרן כעבור 16 שנה – כך, מתברר עתה, שרה פיילין ותנועת מסיבת התה היו המבשרות של הפופוליזם שדונלד טראמפ מביא עכשיו עמו לבירה. רייגן מילא את שורות הממשל בתמהיל של שמרנים ואנשי הממסד הרפובליקני, וטראמפ ימלא את שורות ממשלו בתמהיל של פופוליסטים ואנשי הממסד הרפובליקני. ההבדל הוא שהממסד הזה שמרני היום יותר מכפי שהיה לפני שלושים שנה.

והוא יצטרך להסתגל. יזם ההיי-טק תומך טראמפ פיטר תִיל אמר זמן קצר לפני הבחירות, בנאום במועדון העיתונות הלאומי, כי טראמפ "מכוון למפלגה רפובליקנית החורגת מהדוגמות הרייגניסטיות. הוא מכוון מעבר לגבולות המפלגה, אל חידוש הפוליטיקה האמריקנית כולה – כך שתתגבר על ההכחשה, תתנער מהחשיבה הבועתית, ותתמודד עם המציאות". היחסים בין השמרנים האידיאולוגיים לבין הרפובליקנים נוסח בוש ובייקר היו רעועים בימי רייגן. כך יהיו היחסים בין הפופוליסטים לבין הרפובליקנים נוסח רומְני-רָאייֶן בימי טראמפ.

רייגן נחשב כיום לנשיא מוצלח מפני שדבק במצעו להפחת רוח חדשה במשק, בצבא ובלבבות. גם טראמפ עתיד להישפט על פי מידת המימוש של מצעו: האם בעוד ארבע שנים תוכל ארצות הברית, וקואליציית טראמפ בפרט, לומר שהגדוּלה שוב בהישג יד? בארבע השנים הללו יהיו שערוריות לתפארת ושפע של ביקורת מצד הדמוקרטים, התקשורת, ואפילו כמה מן הרפובליקנים. הוצאות הממשלה יגדלו, ויגדלו שוב. אבל כל זה לא יפגע בטראמפ אם החומה בדרום תיבנה, ובתי החרושת יחזרו לפנסילבניה, לאוהיו, למישיגן, לוויסקונסין ולשאר מקומות, והמסים יופחתו ויפושטו, ואובמקייר יבוטל. תוצאותיו של קמפיין טראמפ מלמדות שהרעש אינו פוגע. יותר מעשרים אנשים ונשים יצאו למרוץ לנשיאות ארצות הברית ב-2016. רק דונלד טראמפ חצה את קו הגמר.


מתיוּ קוֹנְטִינֶטִי הוא העורך הראשי של The Washington Free Beacon, ושם הופיע מאמר זה לראשונה. תרגם מאנגלית: צור ארליך.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *