המחטף השקט: מיועצים משפטיים ל"שומרי סף"

במסווה של שמירה על האינטרס הציבורי התפתח במערך הייעוץ המשפטי אתוס של בלימת הממשלה הנבחרת, וצמח מן האין מיתוס של שומרי סף

עו"ד גיל ברינגר הוא יועצה של שרת המשפטים איילת שקד ותלמיד תואר שלישי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.

דוד בן-גוריון סיפר לשריו כי קרא לא פחות משלוש פעמים את מסקנות ועדת אגרנט בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בטרם הביאן להחלטת הממשלה. לדיאלוג שנערך בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1962 בין ראש הממשלה בן-גוריון לגדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, חשיבות היסטורית. הוא מכייל את המערכות. הוא מאפשר לנו הצצה אותנטית לעמדת היועץ המשפטי לממשלה בנקודת האפס המדויקת. הנקודה שבה ביקשו לראשונה הממשלה ויועצה המשפטי לכונן את היחסים המוסדיים ביניהם.

ראש הממשלה ביקש לדעת אם מסקנתה של ועדת אגרנט, שלפיה הממשלה איננה מחויבת לפעול על פי חוות דעתו של היועץ, מקובלת על האוזנר. הלה השיב במילים פשוטות:

מעולם לא התיימרתי להכתיב לממשלה פסקים או לקבוע בשבילה את דרכה, ואני מצטער אם מישהו הבין כך את דבריי. הודעתי זאת גם אז. אין לי יומרה, והיא תהיה מגוחכת אם אנקוט עמדה זו. אם הממשלה שואלת דעתי, הרי תקבל חוות דעתי כבסיס לדיון שכך הוא החוק, אבל מכאן ואילך חופשית היא להכריע כשיקול דעתה.

אם הממשלה שואלת מה הוא החוק, הרי בשביל זה יש לה יועץ משפטי, שיבוא ויגיד לפי סעיפים אלה ואלה ולפי התקדימים זהו החוק. זאת מקבלת הממשלה מפיו; אפשר על יסוד זה להגיע להחלטה מסוימת ואפשר להגיע גם להחלטה אחרת.

האוזנר, שריב הסמכויות בינו לבין שר המשפטים, דב יוסף, הוא שהוביל להקמת ועדת המשפטנים בראשות השופט אגרנט, הביע שאט נפש של ממש מכך שיוסף ביקש לייחס לו טענה אחרת:

אני רואה בדאגה רבה אם שר המשפטים אומר שאני מעמיד עצמי מעל לממשלה ומעל לשר ורואה את עצמי כאיזה אוראקל. הדברים מכוונים להעמיד אותי באור קריקאטוראלי, מעולם לא היו דברים כאלה דעתי, ולא הבעתי זאת ואין לי יומרה לכך. אני מבקש מהממשלה גם בעניין זה להחליט לפי הצעות ראש הממשלה.[1]

האוזנר, אחד היועצים המשפטיים החזקים ביותר שידעה ישראל, ראה את עצמו, כפי שקל להבחין, כמסייע לעבודת הממשלה. מבחינתו, תפקיד היועץ משפטי לממשלה לשמש עורך דינה של הממשלה, לא אורקל היושב ברחוב צלאח א-דין 29 בירושלים ומוסר לשריה חוות דעת מחייבות ישירות מפי האלים. כל תפיסה אחרת של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הייתה מבחינתו של האוזנר ניסיון לצייר את דמותו של היועץ כקריקטורה. לא פחות מכך.

אלא שכידוע, בעולם שאנו חיים בו העובדות אינן עקשניות. הן שבריריות, צייתניות וגמישות. אפשר להתאימן לכל טעם ולקפלן על פי קוויה של כל דוֹגמה. הדבר נכון גם ביחס למוסד היועץ המשפטי לממשלה. השנים שעברו סדקו את התפיסה המקורית באשר לתפקידו של מוסד חשוב זה. את מקומה של האמת ההיסטורית והמשפטית שהאוזנר מייצגן באופן הטוב ביותר דחק מיתוס; מיתוס הטוען למסורת שונה בתכלית. על פי מסורת מדומה זו, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשמש שומר סף לממשלה: הבלם המרכזי לשאיפותיה וכוח מאזן לעוצמתה. לצד מיתוס זה ומכוחו פיתחו משפטני השירות הציבורי אתוס פעולה פנימי המכתיב להם יחסים מסוג מסוים, וכפי שנראה לאו דווקא מחייב, עם מה שמקובל היה לחשוב עליו בתור הלקוח המרכזי שלהם: הממשלה.

האתוס

במאמר שפרסמה לאחרונה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, העוסק בזיכרונותיה משש-עשרה שנות שירותה כפרקליטה במחלקת הבג"צים, היא מתייחסת לשאלה העומדת בבסיס הסדרת היחסים שבין הממשלה לייעוץ המשפטי שלה, ואוחזת את השור בקרניו:

שאלת היסוד שקובעת את כל מתכונת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה ושלוחיו, הנכונה לגבי כל משפטן ציבורי שהוא, היא האם מדובר בפרקליט השלטון או בפרקליט הציבור.[2]

שאלת היסוד אינה נותרת ללא מענה. בפרק שבו זילבר משרטטת את קווי המתאר של האתוס הפנימי של מחלקת הבג"צים, שאפיין (לדעתה) את "פעולת משרד המשפטים מימיו הראשונים ולאורך הדורות וכל היועצים המשפטיים לממשלה כיוונו פעולתם על פי אמת מידה זו", היא מכריזה:

הערכים שלאורם פועלים וכן שיטות העבודה נותרו כשהיו ולא השתנו. משרתי ציבור ולא קונסיליירי של השלטון… שליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור בכללו ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר, מנכ"ל וכו'.[3]

לכאורה הדברים פשוטים וברורים. מי יחלוק על הטענה כי מגמת פניו של הייעוץ המשפטי לממשלה הינה בראש ובראשונה כלל הציבור? מיהו זה ואיזה הוא שימלאו ליבו לבחור בדגם של ייעוץ משפטי המשמש לשרי הממשלה קונסיליירי, עורך דין המייצג ארגון פשיעה, ולא בדגם של יעוץ משפטי המתרכז במתן שירות לציבור? היש מי שיעדיף ייעוץ משפטי לממשלה הדוגל בשיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר או מנכ"ל על פני נאמנות לציבור בכללו? אך דווקא בשל העובדה שהדברים פשוטים כל כך, ללב מתגנב חשד שיותר משפשוטים הם – פשטניים הם.

הרטוריקה הקלילה שבה מוצגת הדילמה הכבדה מעלימה מאיתנו מקטע מרכזי של היחסים המתקיימים בין שרי הממשלה לייעוץ המשפטי לממשלה; המקטע שבו הייעוץ המשפטי לממשלה אינו פועל כשכיר חרב משפטי, המבקש לפעול בתחום האפור-שחור מטעם שר משרי הממשלה על מנת להצילו מאימת הדין, אלא מסייע לו לקדם מדיניות ממלכתית לגיטימית שהוא מוביל בעבור הציבור כולו. למעשה, המדיניות שהשרים מובילים היא-היא הסיבה לכך שבראש המשרד עומד נבחר ציבור, בעל תפיסה פוליטית ורצון לקדם עניין כזה על פני עניין אחר, ולא פקיד מקצועי.

המקטע החשוב הזה נעלם בדרך הצגת הדברים על ידי זילבר. היא בוחרת להציג את פעולת הסיוע לממשלה כמה שעשוי להידמות להגשת סיוע משפטי לחברי ארגון פשע. הבחירה מוצגת כהכרעה בין מתן שירות משפטי אישי ולא לגיטימי לשר מושחת – לבין הפניית עורף לממשלה ובחירה בציבור כלקוח. דיכוטומיה זו מחדדת את המתח שבין "הציבור" לבין "הממשלה". לציבור אינטרס רחב, ואילו "הממשלה" היא כביכול בעלת אינטרס נקודתי צר, פוליטי, אישי אפילו, המנוגד לו. אלא שהעלמת הדרג המקצועי-פקידותי מן המשוואה, כאילו הוא מזוהה אוטומטית עם "הציבור", מוליכה שולל. בדמוקרטיה ייצוגית, מנגנון השלטון שבחרנו בו, הן הדרג הפוליטי הן הדרג המקצועי עובדים למען הציבור. אלא שהדרג הפוליטי מקבל את המנדט ישירות מן הציבור שעשוי לבחור בו ועשוי אף להדיחו; ואילו   ביחס לפקידים נכון יותר יהיה לומר כי גם בשעה שעבודתם נעשית למען הציבור אין היא נעשית בניהולו של הציבור. הממשלה היא הממונה על הפקידים, היא המנהלת אותם והיא המתווכת להם את האינטרס הציבורי שבשמו פועלת המערכת כולה.

התפיסה הרואה בציבור כולו את "הלקוח האמיתי" של היועץ המשפטי לממשלה פורמת את הקשר המחייב והרגיל המתקיים בין לקוח לעורך דינו, אשר אמור היה להתקיים גם במקרה הפרטי של היחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה. זילבר אינה הראשונה מבין בכירי משרד המשפטים המכריזה על תפיסה עקרונית זו בריש גלי – גם אם הרחיקה לכת מקודמיה בכך שהטילה דופי בחברי הממשלה ורמזה באופן די ברור להיותם פושעים פוטנציאליים. קדם לה למשל השופט בדימוס יצחק זמיר שקבע:

הרשות הציבורית, יהיה זה שר או משרד ממשלתי או אפילו הממשלה, אינה הלקוח האמיתי של היועץ המשפטי בשירות הציבורי. הלקוח האמיתי, כפי שמתבקש מיחס של נאמנות, הוא הציבור. הציבור פועל באמצעות רשויות וממלאי תפקידים שונים, וכל אחד מהם בתחום שהוקצה לו ובמגבלות שהוטלו עליו על ידי הציבור. כך הממשלה, כך כל אחד מהשרים, וכך גם היועץ המשפטי … משרתים, כל אחד בדרכו ובתחומו, אותו לקוח עצמו.[4]

מה שבכתיבה מאוחרת עתיד היה להצטייר כ"אתוס מכונן" היה בימיו של זמיר תרועת חצוצרה ראשונית בלבד. הבעייתיות שבה נחזתה כבר אז, וכדי להבינה נכון לעיין בכתיבתה של פרופ' רות גביזון מן הימים ההם. במאמר שהתפרסם באמצע שנות התשעים, ובו התייחסה לקולות החדשים שהחלו להתגבר במשרד המשפטים עם הכרזתה של המהפכה החוקתית, קבעה כך:

יש כאלה הטוענים כי "הלקוח" של היועץ המשפטי לממשלה אינו הרשות כלל, אלא החוק, שלטון־החוק או הציבור כולו. אני מציעה לראות התבטאויות אלה כמטפורות בלבד. השאלה מהם גבולות המחויבות של היועץ המשפטי ושל משפטנים בשירות הציבור לרשויות הינה שאלה נורמטיבית מרכזית וחשובה, אולם הדימוי של הציבור כלקוח מטעה. הוא עלול לרמז כי המחויבות היחידה של יועצים משפטיים בשירות המדינה היא ללקוח דיפוזי, שאינו ניתן לזיהוי, במקום לטעון שהמחויבות לאינטרס הציבורי ולנורמות של יושרה מקצועית מגבילה את מחויבותו של משפטן בשירות הציבור לרשות.[5]

קל להבחין בביטול היחסי שבו מתייחסת גביזון לטענות החדשות דאז, אותן טענות שזילבר עתידה הייתה להדהד כעבור שני עשורים וקצת ולהציגן כמסורת עתיקה. גביזון רואה בתפיסת הציבור כלקוח מטאפורה בלבד, ביטוי לקו הגבול המשרטט את חובתם של משפטני המגזר הציבורי לנהוג ביושרה אישית. הא ותו לא. לו היו הדברים יותר מאשר מטאפורה, לא ברור כיצד ניתן היה לשרת "לקוח" ציבורי מסוג כזה: לקוח ללא פנים וללא שם; "לקוח דיפוזי" כהגדרתה של גביזון. זהותו של לקוח זה חמקמקה ואינה ממשית, ועל כן בלי תיווכו של המנגנון הפוליטי אין לדעת מה רצונו. לא במקרה יש הרואים בבקשה לקשור את הייעוץ המשפטי לממשלה במחויבות חדשה כלפי "הלקוח האמיתי" ניסיון ברור להתרת קשר המחויבות שבינו לבין הלקוח המקורי שלו – ממשלת ישראל. ניסוח הטענה בשפה של מחויבות ישירה ללקוח חדש מחפה על מהות העניין: התנערות מהשיטה הדמוקרטית שבמסגרתה קובעת המערכת הפוליטית הנבחרת את כל הקשור בקביעת ההסדרים הנוגעים לאזרח.[6]

גביזון הוסיפה והזהירה מפני המהלך של יצירת יחסי עו"ד-לקוח עם הלקוח החדש. היא טענה שדווקא הרצון לראות בציבור את "הלקוח האמיתי", על הבלבול הקיים בהגדרת לקוח שכזו, יביא לפגיעה באינטרס של אותו לקוח עצמו:

צריך לזכור שיש לנו אינטרס ציבורי רציני בפעילות יעילה של הרשויות. פעילות יעילה כזאת תובעת ייעוץ מקצועי מיומן ובעל מחויבות, ותהיה זו טעות להשכיח יסוד זה רק על מנת להדגיש את העובדה שיועץ משפטי אינו ״חרב להשכיר״ בשירות הממשלה.

*

אחת ההשלכות המעשיות והישירות הרבות שיש לשאלת זיהוי "הלקוח האמיתי" היא ההשפעה שיש לזיהוי זה על מידת המוטיבציה שיש לייעוץ המשפטי לממשלה להגן על עמדות הממשלה. בנושא זה התקיימה במחלקת הבג"צים פעילות חינוכית של ממש; כך מספרת דינה זילבר במאמרה הנזכר, בפרק שעניינו "הגינות דיונית":

הדברים באים לידי ביטוי למשל בחינוך לכך שהניצחון הוא לא חזות הכול ואינו המטרה. נקודה זו מודגשת כל הזמן, גם ברטוריקה וגם בהכוונה לדברים שהאתוס המחלקתי שם עליהם את הדגש. פרקליט צעיר שהיה חוזר מבית המשפט ובשיחות מסדרון מספר "ניצחתי היום את התיק", היה זוכה להערות של מנהלת המחלקה שלא נכון להציג זאת במונחים כאלו – "לא ניצחתי" אלא "העתירה נדחתה". החזרה המתמדת על התפיסה הזאת מקבעת אותה כטבע שני אצל פרקליטי המחלקה.[7]

נשים לב כי הדוגמה שנבחרה אינה של סתם פרקליט, אלא דווקא של פרקליט צעיר. דמותו מעוצבת ככזו שטרם הפנימה את חוסר התוחלת שבניצחון המדינה. נראה שמבחינת האתוס המחלקתי יש משהו כמעט גס, ודאי לא בשל, בשאיפה של הפרקליט הצעיר להשיג ניצחון לרשות מרשויות המדינה שהוא מייצג. על אחת כמה אין מקום לשמחתו המופגנת. "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה".

האתוס הזה הונחל לא על ידי מנהלת מסוימת ויחידה של המחלקה. הוא הפך חלק משיטת ההפעלה הכללית. בזיכרונותיו של השופט (בדימוס) מישאל חשין, אף הוא מנהל מחלקת הבג"צים לשעבר, הוא תיאר את ימיו כפרקליט כך:

כשהייתי מפסיד תיק הרגשתי רע מאוד. אך יצרתי לעצמי מין סלוגן כזה – אני פרקליט מדינה. פרקליט מדינה מופיע למען הצדק. לכן אני תמיד זוכה. אין תיק שאני מפסיד בו. כשאני זוכה – אז זכיתי. כשאני מפסיד – הצדק ניצח. ואני הרי בעד הצדק – אז שוב זכיתי. לכן אני תמיד זוכה.[8]

נראה שרק דבר אחד חסר לנו על מנת שנשתכנע כי יש מקום לשמחתו של חשין: שביעות רצון מצד הלקוח. חשין כלל אינו טורח לבדוק את שביעות רצונו של הלקוח שהוא לכאורה מייצג. האם שביעות הרצון של הממשלה מההחלטה שהתקבלה בתיק רלוונטית בכלל מבחינת מחלקתו של חשין? האם לא היינו מצפים ששמחתו של הפרקליט תבטא את מידת שביעות רצונו של הלקוח?

אלא שהאתוס המורה על סירוסה של שמחת הפרקליט הצעיר לאחר ניצחון בתיק הוא אותו אתוס המוביל לשמחתו המופרזת של חשין גם במקרה של הפסד בתיק. משעה שהייעוץ המשפטי לממשלה אינו רואה עצמו מחויב לקידום האינטרס של לקוחו המקורי, הממשלה, נפתח השער לטאוטולוגיה משפטית. שכן ברמה הפילוסופית כל תוצאה שתתקבל בבית המשפט תשקף בדיעבד את הדין, ומשכך תגדיר מחדש את "האינטרס הציבורי" באופן המדויק ביותר.

נבחרי הציבור הגדירו את "האינטרס הציבורי" כעמדת המדינה בדיון המשפטי: העמדה שהם ביקשו לקדם כממונים על תחום מיניסטריאלי מסוים, וכמי שהציבור בחר בהם לעצב בשבילו את ההסדרים באותו תחום. אינטרס ציבורי זה נפגע קשות בשעה שהמדינה הפסידה במשפט. אולם משעה שהלקוח הממשי אינו "הלקוח", והציבור המופשט הוא "הלקוח האמיתי", כל תוצאה מתקבלת בברכה. נדמה שמאז המעבר מהלקוח הממשי (הממשלה) ללקוח החדש והמופשט ("הציבור"), לקוח שאיש לא ראה ואיש לא שמע, עבודתם של משפטני השירות הציבורי עם "הלקוח" נעשתה הרבה יותר נוחה. השמועות מספרות שהלקוח החדש לעולם אינו מתלונן.

אין להסיק מכך שהפרקליטות פשוט אימצה אתוס צמחוני, נטול תאוות ניצחון. לצד הפציפיזם שהיא מפגינה במאבקה הלא-מאוד-עיקש למען הלקוח הממשי שלה, יש לה, בזירת קרבות אחרת, יצר-מאבק תוסס:

כשראשי המערכת, היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, שידרו מחויבות לאתוס הפעולה המסורתי שמאפיין את פעולתו של מערך הייעוץ המשפטי הציבורי, ואף היו מוכנים באותם מקרים המחייבים זאת להתעמת עם המערכת הפוליטית לשם שימורו, היווה הדבר את האקט החינוכי האולטימטיבי להנחלת האתוס לאורך כל שדרת ההנהגה המשפטית עד לרמת הפרקליט הבודד. הלה יודע שיקבל גיבוי גם כשיבקש להיאבק על שימורו של אותו אתוס במקרה הפרטני המתעורר ביק הספציפי שעל ייצוגו הוא מופקד.[9]

אמור מעתה, מערך הייעוץ המשפטי לממשלה לא איבד את לוחמנותו; הוא רק תיעל אותה באופן שונה. בעידן הקודם היה זה מאבק לטובת הלקוח; כעת – נגדו. זהו האתוס שלאורו יש לחנך את הפרקליטים, צעירים ומבוגרים.

באדיבות bigstock

*

ניתוק הייעוץ המשפטי לממשלה מלקוחו המקורי, הלא הוא הממשלה, מציף ביתר שאת את שאלת הגדרתו של "האינטרס הציבורי", שכן גם בעבודה עם לקוח דיפוזי מהדגם החדש חייבת להימצא דרך לקבוע את מפת האינטרסים המוגנים. כפל הסוגיות הבעייתיות – זהות לקוחו של היועץ המשפטי, וזיהוי האינטרס הציבורי – הופך את העניין למורכב במיוחד. נתחקה תחילה אחרי הבעיה הפרקטית שהחלה להיווצר בעשורים האחרונים כתוצאה מחוסר הבהירות הקיימת בהגדרת "האינטרס הציבורי" – ואז נפנה לשאלה העקרונית שבעיה זו משקפת.

במאמרה "על עבודת הפרקליט במחלקת הבג"צים" מבחינה אסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים לשעבר, בין שתי גישות. הראשונה:

גישה מקובלת גורסת שהחוקים, התקנות ופסיקת בית המשפט מגבשים ערכים ציבוריים מוגדרים הניתנים לאיתור פשוט וברור. גישה זו, שיש לה הדים בפסיקה העוסקת במשפט הציבורי, מניחה שקיים גרעין קשה של ערכים משותפים, המקובל על ציבור רחב ומקבל ביטוי בדין על רבדיו השונים. לפי גישה זו, חשיפת האינטרס הציבורי בעניין קונקרטי תהיה פשוטה יחסית – כמעט נגלית מאליה – ולא תחייב התלבטות רבה.[10]

לעומת גישה זו ניצבת גישתה של האסכולה הביקורתית, שמאמרה של מנדל מבהיר כי היא המקובלת כיום במחלקת הבג"צים. זו גורסת כי –

האינטרס הציבורי יהיה לעולם תלוי בנסיבות ובנקודת ראות. התפיסות השונות בדבר האינטרס הציבורי בעניין נתון מתחרות ביניהן, וההכרעה בתחרות זו מחייבת לעתים הליך של תיווך ופישור.

נוכח מהותם של האינטרסים הציבוריים כנתונים לשינוי מתמיד בהתייחס לנסיבות משתנות, תוטל על הפרקליט לא רק מלאכת איתורם של האינטרסים הציבוריים אלא גם מלאכת הגדרתם…

על הפרקליט לסייע לגופים השונים לגבש ולהגדיר את האינטרסים הציבוריים באותו עניין… ויאפשר הצגת עמדה אחידה העונה במידה סבירה על כלל השיקולים והאינטרסים הצריכים לעניין. על פי מודל זה לא יוכל הפרקליט לאתר בקלות את האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים … על הפרקליט … למצוא את מנגנון ההכרעה הראוי בין כל אלה לבין האינטרס של הפרט, המשקף גם הוא אינטרס ציבורי ראוי להגנה.[11]

הטענה של מנדל לא פחות ממדהימה. מודל איתור האינטרס הציבורי, שהכרנוהו במשך שנים רבות, איבד את תוקפו בעידן החדש; מעתה מחליפו מודל הגדרת האינטרס הציבורי. ומכיוון שכך, "האינטרס הציבורי" אינו עוד בהכרח האינטרס של הציבור.

בשלב הראשון דילג הייעוץ המשפטי מעל ראשיהם של נבחרי הציבור והשרים ונפרד מדגם "הלקוח הממשי" לטובת דגם "הלקוח האמיתי", אך עדיין עשה זאת לצורך איתור "האינטרס הציבורי" ולא לצורך הגדרתו. בשלב השני של התפתחות האתוס הדילוג נעשה גדול שבעתיים. אין אנו מדלגים עוד אך ורק מעל ראשיהם של נבחרי הציבור: כעת מדלגים אנו מעל הציבור עצמו. לא הוא שיגדיר לעצמו את האינטרס הציבורי, כי אם הייעוץ המשפטי.

הנסיגה מהקונקרטי אל המופשט מתקדמת במצב דברים זה לשלב המתבקש שבו הציבור הקונקרטי, על "האינטרסים הציבוריים הקונקרטיים" שלו, מוחלף בציבור מופשט. האינטרסים הציבוריים אינם עוד כאלה שמלאכת הפרקליט מצטמצמת אך ורק לאיתורם ולזיהויים (וזאת כממלא-מקום נבחר-הציבור); כעת האינטרסים הציבוריים המופשטים מוגדרים על ידי הפרקליט. אין מדובר עוד באינטרס ציבורי אותנטי שחשיפתו "כמעט נגלית מאליה" כפי שהיה בעידן הישן; מעתה מדובר בעיצוב והגדרה מחודשת שלו, והפעם לא על ידי הציבור, או נציגיו האותנטיים, כי אם על ידי הפרקליט. וכמובן – רק לאחר שאובחן על ידו כאינטרס ציבורי "ראוי להגנה".

*

על בסיס האתוס הרעוע והבעייתי הזה נבנית הקומה הבאה. שכן הפערים בין הדרג הפוליטי לזה המקצועי-משפטי אינם מסתכמים באלה המתגלעים במסגרת ויכוחים בדבר חוקיותה של פעולה מנהלית מסוימת; בעידן החדש, רבות מהפעולות המנהלית מעלות נוסף על שאלת חוקיותן גם שאלה בדבר סבירותן. חמקמקותו של מושג הסבירות, והקביעה המקובלת כיום כי מדובר ברף אובייקטיבי המשקף את הסטנדרט הרצוי ולא את הממוצע החברתי או המקובל בנסיבות דומות, מכשירות בקלות וביעילות את החלפת שיקול הדעת של נבחר הציבור בשיקול דעתו של נציג הייעוץ המשפטי.

בשנות השבעים היו פיתוח מושג הסבירות, יחד עם הגישה המרחיבה לתפקידו של המשפטן בשירות המדינה, מזוהים עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק. "כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. אנחנו חוד החנית של השאיפה לדין רצוי יותר וטוב יותר", אמר, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, בהרצאה לשופטים בשנת 1976. והוא הוסיף: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי. לנו הכישורים לבנות שיטה משפטית טובה יותר, צודקת יותר. אנחנו איננו רואים את תפקידנו כמוגבל לטכנאות המשפטית; אנחנו רואים את תפקידנו ככולל את המדינאות המשפטית".[12] כיום, משהייתה גישה זו ללחם חוקם של אנשי המשפט הציבורי, לאתוס של המערכת, איש אינו זוכר עוד את דברי האזהרה של נשיא בית המשפט העליון בימים ההם משה לנדוי משנת 1980. נבואה נזרקה בו בשעה שיצא נגד תפיסתו המתגבשת והולכת של ברק בעניין הסבירות:

הסכנה העיקרית שאני רואה היא שהמונח "סבירות" משמש תדיר כדי להגדיר קנה מידה אובייקטיבי… מכאן קצרה הדרך להגדרה דומה גם בשטח המשפט המנהלי, אם החלטתו של עובד הציבור תעמוד לבחינה על ידי בית המשפט על פי מבחן אובייקטיבי של מה שנראה לו, לבית המשפט, כעומד במבחן הסבירות בכל הנסיבות שבהן נתקבלה ההחלטה המנהלית. בדרך זו נגיע עד מהרה לבחינה עניינית של ההחלטה מחדש (de novo), כאילו מקיים בית המשפט דיון חוזר בנכונות ההחלטה.[13]

חששותיו של לנדוי התאמתו במלואם, כדי כך שדבריה של אסנת מנדל, המציגה את הפער המובנה שבין הסביר בעיני הדרג הפוליטי לבין הסביר בעיני הייעוץ המשפטי, נראים עתה כמעט מתבקשים מאליהם:

יש פער מובנה בין פרשנות משפטית למונחי פעולה כמו סבירות, רציונליות ומידתיות לבין הפרשנות הניתנת למונחים אלה בדיסציפלינות מקצועיות שאינן משפטיות. בעל הסמכות הבטוח בכל לבו כי הוא פועל בסבירות ומידתיות עשוי לשנות את עמדתו לאחר שנחשף לפרשנותם של מונחים אלה בהקשרם המשפטי. השיג והשיח והעלאת האידך-גיסא סביב שולחן דיונים משותף תחת הפריזמה המשפטית עשויים לשכנע את בעל הסמכות כי הסביר והמידתי בעיניו הם לאו דווקא כאלה.[14]

כתבתי "נראים עתה כמעט מתבקשים מאליהם", שכן מתברר שהקבלה הטבעית שלהם, כאילו מדובר רק בהנגשה מקצועית הדורשת מומחיות מיוחדת, היא מסווה מלאכותי משהו. את זאת מבהירה לנו דווקא זילבר, בספרה 'בירוקרטיה כפוליטיקה'. לדבריה, מטרתה של קבוצת המשפטנים המתווכת לדרג הפוליטי את מושג הסבירות שונה מזו הנטענת בגלוי וכוללת הרבה יותר מאשר הנגשה של מושג משפטי. לא ניסיון לקלוע לעמדתו של בית המשפט לפנינו, כי אם ניצול פערי המומחיות לצורך השלטת סדר יום המותאם לתפיסת הפקידות; סדר יום השונה לחלוטין מזה שאמור היה להיות מוכתב על ידי הדרג הנבחר המייצג את הציבור:

חשובה הסרת הלוט מעל פניו של הדרג המנהלי-פקידותי והכרה בקיומו ובכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. חשוב גם זיהוי המגמה של העתקת מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות שבמדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלה מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, ובלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע על ידיו של הדרג הפקידותי.[15]

שפת המומחים אליבא דזילבר אינה רק שפה העושה שימוש במושגים אובייקטיביים באופן המכוון לתוצאה שתהיה מקובלת על בית המשפט. הניטרליות והאובייקטיביות כלפי חוץ הן כלים בידי הייעוץ המשפטי לקידום סדר יום שונה מזה של הדרג הפוליטי. כך  באשר לפקידות המשפטית, וכך בקרב סוגים אחרים של פקידוּת. זו דרכו של הפקיד לאצור כוח נוסף.

הלוט שזילבר מסירה מוסר למעשה מעל כתיבתם של מנדל ובכירים אחרים במשרד, וחושף אותנו לשאלה המתבקשת לגבי מונחים מתוך שפת המומחים המשפטית – הסבירות והמידתיות. האם מטרתו הבלעדית של השימוש במונחים הללו היא אכן חינוכו של בעל הסמכות כי "הסביר והמידתי בעיניו הם לאו דווקא כאלה", או שמא יש כאן מטרה נוספת? התשובה מגיעה מיד בהמשך:

המומחים מהווים קהילה סגורה, בעלת שפה מקצועית המוכרת רק ליודעי המקצוע, כמו בוגרים של איזו כת סודית שההשתייכות לשורותיה כרוכה במסלול מיון קפדני. מסלול זה כולל הכשרה ספציפית, עמידה במבחנים מסוימים ואינדוקטרינציה שוטפת ובלתי מודעת שעוברים בוגריה בדרך אל ההכרה המיוחלת להיחשב כ"מומחה". עיצוב המומחים בהתאם לדגם הרצוי נעשה באופנים מגוונים, עם אלה ניתן למנות רכישת שפה מיוחדת ועולם מונחים המובנים רק לחברי הקבוצה.

זילבר אינה מותירה מקום לספק בדבר השתייכותם של משפטני השירות הציבורי לאותה קבוצת מומחים שעמדתה מובילה את הדרג הפוליטי לקראת התוצאה הידועה מראש:

גם התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום הדובר שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו, אך עדיין השיח השורר בו הוא שיח פנימי של מומחיות. מונחים כמו סבירות … הם חלק משיח פנימי של גילדה מקצועית שלאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו. באופן הזה מתאפשר המשכה של שליטת המומחים בתחומים מרכזיים של קבלת החלטות.[16]

בנקודה זו של הסרת המסווה מובן לחלוטין מדוע זילבר בוחרת להגדיר את ההתנהלות מהסוג שסקרנו כ"עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו". אלו אינן מילים קלות. ואת המילים הקשות הללו אומרת מי שאינה מבקשת להזיק בהן למערכת. זילבר אינה אויבת מערכת. היא מוסרת לנו עדות מומחה מתוככיה. דווקא בשל כך מוכרחים לקחת את דבריה ברצינות גמורה.

המיתוס

מודל הממשלה כלקוח של הייעוץ המשפטי לממשלה קרס. לתוך החלל שנפער עם היעלמו של הלקוח נכנסו נורמות חדשות הממלאות אותו; אתוס משפטי חדש. אולם האתוס הזה, המאפיין בשני העשורים האחרונים את דרך פעולתם וחינוכם המקצועי של חלק נכבד ממשפטני המגזר הציבורי, לא נוצר בחלל הפנוי. הוא נוצק לתוך תבנית אידאולוגית שהחלה להתגבש קודם לכן, והיא המזינה אותו בכל יום שבו הוא מוסיף להתקיים. תבנית זו, אשר בבסיסה טענות משפטיות-היסטוריות, יצרה את מיתוס המשפטן הציבורי כ"שומר סף" המשמש בשנים האחרונות כמקור משמעותי להצדקת האתוס ונגזרותיו.

המשנה ליועמ"ש, דינה זילבר, בכנס פורום קהלת בנושא סמכויות הייעוץ המשפטי לממשלה

*

בחודש מאי האחרון הודיע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, על פרישה מוקדמת. פרישתו של ליכט, איש מקצוע מעולה ומשפטן מבריק לכל הדעות, הביאה את עיתון דה-מרקר לפרסם קינה מרירה על המתרחש במשרד המשפטים ועל הגורל הצפוי מעתה לאינטרס הציבורי:

הדרג המקצועי של משרד המשפטים – שהיה עמוד האש של משרדי הממשלה כבלם ואיזון לדרג הפוליטי – מאבד את עצמאותו ואת יכולתו להגן על האינטרס הציבורי מול הגחמות הפוליטיות של הממשלה. פרישתו של ליכט אינה נקודת שבר, אלא סדק גדול נוסף בסכר שקורס.[17]

התיאור הזה, הממקם בפינה האחת של הזירה דרג פוליטי גחמני המבקש לפגוע באינטרס הציבורי ובפינה הנגדית ייעוץ משפטי שתפקידו המרכזי לבלום אותו (כלומר לבלום את נבחרי הציבור ובכך להגן על האינטרס הציבורי), הפך שכיח מאוד בכתיבה העיתונאית. למעשה, בשנים האחרונות היוצרות התבלבלו עד כדי כך שנדמה כי תפקידו העיקרי של הייעוץ המשפטי לממשלה אינו סיוע לממשלה בקידום מדיניותה אלא הפעלת כוח מאזן לשאיפותיו של הדרג הפוליטי, משל היה רשות רביעית שתפקידה להתמודד עם שלוש הרשויות האחרות.[18]

פתיחתו של 'בשם החוק', ספרה ההיסטורי של דינה זילבר העוסק במוסד היועץ המשפטי לממשלה, נותנת ביטוי מדויק לתפיסה זו הרואה ערך חיובי בעימות בין היועץ המשפטי לממשלה ללקוחותיו הישירים, שרי הממשלה.

על אחד הקירות במשרד המשפטים תלויה שורה של פורטרטים. אלו הם אחד עשר היועצים המשפטיים של הממשלה שכיהנו בתפקיד מאז הקמת המדינה. התמונות שצולמו בשחור-לבן הולכות ומאפירות בחלוף השנים. הולכות ודוהות. במבט בוחן, לא כל הפורטרטים מסגירים את טיבם של המצולמים ואת שיעור קומתם. חלקם נראים פקידים שוחרי טוב ונעימי הליכות. אבל אין לטעות בהם, באנשים האלה: כל אחד מהם, ברגע נתון, קם על רגליו ואמר לראשי השלטון: עד כאן! הרגעים האלה שבהם התרחש העימות בין היועצים המשפטיים לממשלה ובין הדרגים הפוליטיים שמינו אותם לתפקיד היו רגעים מכוננים בתולדות המדינה… כל אחד מהם אחראי באופן ישיר לכך שהזרוע המבצעת ערכה היכרות עם מגבלות כוחה. מכך נגזר שישראל היא מדינת חוק.[19]

מעבר לשגב המוגזם שיש בתיאור זה, ההופך עימותי-עבר בין עורכי הדין של הממשלה ללקוחותיהם ממקרים מצערים לאירועים מכוננים, מאפיין אותו עניין נוסף. לזילבר חשוב להדגיש שבלימת הדרג הפוליטי היא מסורת עתיקה; כמעט מקדמת דנא. לשיטתה, כל שרשרת היועצים התעמתה עם הדרג המדיני, שמה לו גבולות ובכך הפכה אותנו למדינה טובה יותר. על פי המסורת הזו, מימים ימימה היה אחד מתפקידיו המרכזיים של כל יועץ משפטי במשרד ממשלתי לשמש שומר סף מפני הדרג הפוליטי ולהיות "המופקד על שלטון החוק ועל האינטרס הציבורי".[20]

אלא שכאמור מדובר במיתוס; אומנם מיתוס שצבר בשנים האחרונות תאוצה עד שהגבול שבין אמת לבדיה החל להיטשטש, ועדיין – מיתוס. כיצד נוצר המיתוס? נקודת ההתחלה היא הנקודה שבה צויד "שומר הסף" בכלי רב עוצמה: הטלת החובה על הממשלה לנהוג על פי דעתו של היועץ המשפטי שלה.[21] המסע שלנו מתחיל באגרנט.

בעקבות מחלוקת חריפה שנתגלעה בתחילת שנות השישים בין היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, לבין שר המשפטים, דב יוסף, הוקמה ועדה מיוחדת בראשות השופט שמעון אגרנט. מטרתה של הוועדה הייתה הבהרת סמכויותיו ומעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. ארבע מתוך חמש מסקנותיה של הוועדה נגעו באופן ספציפי לשאלות מן התחום הפלילי; ואילו מסקנתה החמישית התמקדה בשאלה שונה לחלוטין: האם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה? זה לשונָה – וכדאי מאוד לדייק במילותיה, מפני שכעבור עשרות שנים נעשה בה שימוש מעוות:

אם אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה, ושלו הכשרה של שופט בית המשפט העליון, כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים.

אלא שהוועדה לא הסתפקה בכך ומיד הוסיפה:

עם זאת רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה.[22]

עמדתה זו של ועדת אגרנט, אשר מסקנותיה עוגנו בהחלטת ממשלה מחייבת, יצרה מעין פשרה בין היועץ המשפטי לממשלה לבין שר המשפטים, שכן בכך הפכה את הממשלה ליוצאת דופן ביחס לכל הרשויות המנהליות האחרות. לגבי שאר הרשויות נקבע כי חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת ואין הן רשאיות לסטות מעמדתו; ואילו הממשלה שונה מכל רשות אחרת ורשאית לסטות מחוות דעתו של היועץ לפי שיקול דעתה.

הדברים פשוטים ובהירים, מבוססים על "הסדר הטוב במדינה" ועל חוכמה פוליטית רבה המאפשרת לממשלה לפעול כראות עיניה כדי להוציא את מדיניותה אל הפועל (ובלבד שבית המשפט לא פסק אחרת), ואף היו מקובלים לחלוטין על היועץ המשפטי לממשלה באותה עת.[23] אך למרות בהירותם של הדברים היה מי שהתעקש שלא להבינם כפי נמסרו. בהרצאה שנשא בשנת 1986, לאחר פרשת קו 300, ציין היועמ"ש היוצא יצחק זמיר כך:

כלל ראשון, שגם הוא מצא ביטוי בדו"ח ועדת אגרנט ולאחר מכן אף נתחזק, אומר שחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה משפטית משקפת מבחינת הממשלה את המצב המשפטי. כיון שמקובל על הכול כי הממשלה צריכה לנהוג על פי החוק, יוצא שהממשלה צריכה לנהוג, בכל הנוגע להיבט המשפטי, על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה… כלל זה מתחזק על ידי כלל שני הקובע כי הייצוג של המדינה בבתי המשפט מופקד כולו בידי היועץ המשפטי לממשלה בלבד. מכאן שאם רשות ממשלתית הייתה מסרבת לפעול על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה לא היה מי שיגן על עמדתה בבית המשפט.[24]

זמיר היה אפוא הראשון לעוות מכול וכול את הכלל הפשוט שנקבע באגרנט ולטעון שעיוות זה מייצג לא רק את הנכון בעיניו כי אם את הנאמר באגרנט. במקום שיקול דעת מלא של הממשלה לסטות מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה – זמיר ציין כי מדובר בחובה גמורה לנהוג על פי חוות דעתו של היועץ ללא כל אפשרות לסטות ממנה.

שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1993, ערך זמיר את 'ספר קלינגהופר: על המשפט הציבורי ובו פרסם לציבור לראשונה את מסקנות ועדת אגרנט. בהערת עורך, ביחס לשאלת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כמסמך מחייב, כתב כי "משמעות הדברים, בהקשר בו נאמרו, אינה ברורה לגמרי". בהמשך דבריו הוסיף וציין כי "משום מה גם הבחינה הוועדה לעניין זה בין הממשלה לבין יתר הרשויות המנהליות". בכך הודה למעשה שגם בעיניו ברור הדבר כי אגרנט הבדיל בין חירותה של הממשלה לסטות מחוות דעתו של היועץ לבין חובתה של כל רשות אחרת לנהוג על פיה. רוצה לומר – זמיר של שנת 1993 בוודאי ידע כי זמיר של 1986 לא הציג נכונה את מסקנות אגרנט בהרצאה שנשא. אלא שמיתוס אינו זקוק לגרעין של אמת כדי להתפתח. בדיוק בגלל זה הוא מיתוס.

זמיר של 1986 היה הראשון, אך ממש לא האחרון, לשאת לשווא את שמה של ועדת אגרנט ואת שם מסקנותיה. מיתוס שומר הסף, כפי שנראה, ילך ויתפתח במרחב שבין טעות להטעיה. זמיר סילף את המסקנה הברורה של הוועדה במסגרת הרצאה, והנה בא השופט אהרן ברק ועיוות אותה במסגרת פסק דין בבית המשפט העליון. ב-1993, שבעה חודשים לאחר שזמיר פרסם את דו"ח אגרנט ואת הערת העורך שלו, פרסם בית המשפט העליון את פסק דינו בפרשת סגן השר רפאל פנחסי. פסק דין זה עסק בעתירה נגד ראש הממשלה רבין שביקש להימנע מפיטורי פנחסי, בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שעמד על חובתו של רבין לפטר את סגן השר. במסגרת עתירה נגד רבין וסירובו לפטר את פנחסי קבע ברק את הדברים האלה:

אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה הייתה מעמדתו של ראש הממשלה. הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם העומד ביסוד גישה זו נעוץ בהשקפה כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת… השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962) [דו"ח ועדת אגרנט; ג"ב]. מאז היא הפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל.[25]

ברק הפך לחלוטין את מסקנות הוועדה, הציג היפוך זה כחלק מהמשפט הנוהג בישראל ופסק על פיו. ועדת אגרנט קבעה כי הממשלה איננה חייבת לקבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה – ואילו ברק פסק שהיא חייבת גם חייבת, ובכך ריסק את עצמאות הממשלה והכפיף אותה לחוות דעתו של היועץ.[26]

מדהימה העובדה שברק חותם קטע זה בפסק דינו תוך שהוא תומך את חידושו, הסוטה לחלוטין מהמקובל מזה שלושים ואחת שנים, בהפניה למקור משפטי מתאים המוכיח כי פרשנותו ביחס לאגרנט היא המשכה של מסורת פרשנית מוכרת: הוא מסביר שדבריו מסתמכים על הרצאה משנת 1986 בנושא "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון". מדובר בלא אחרת מאשר הרצאתו של זמיר; כאמור, זו ההרצאה שבה עיוות זמיר את מסקנות ועדת אגרנט, ואשר ברי לכול כי חזר מטענתו המרכזית בה בספר שפרסם שבעה חודשים לפני פרסום פסק דינו של ברק בעניין פנחסי. אלא שאת הנעשה אין להשיב, ומיתוס שומר הסף התקדם שלב נוסף. כעת הוא מגבש גרעין קשה ראשון שלא ניתן יהיה עוד להכחישו, ועל אף העובדה שבשקר יסודו – יחייב את הממשלה בכל עניין ובכל נושא לפעול לפי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. מכאן לא תהיה עוד חזרה.[27]

*

השלב הבא בהתפתחות מיתוס שומר הסף היה העמדתו של היועץ המשפטי לממשלה כמשקל נגד לכוחם הפוליטי של השרים וכמי שאמור להגן מפניהם על שלטון החוק ועל האינטרס הציבורי. השלב הזה הגיע בשנת 2008, עם פרסום מסקנותיו של הצוות הבין-משרדי לבחינת מערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה בראשות מנכ"ל משרד החוץ, אהרן אברמוביץ.

אם בשלב הקודם ברור היה כי נאמנותו של היועץ המשפטי היא ללקוחותיו בממשלה וחוות דעתו מחייבת אותם אך ורק כדי "להצילם" מפגיעה בחוק, הנה בשלב השני, שנפתח עם פרסום מסקנות ועדת אברמוביץ, מתגלה כי חובת הנאמנות המרכזית של היועץ המשפטי כלל אינה לממשלה. שולחו האמיתי הוא גורם אחר לגמרי:

שולחו של היועץ המשפטי למשרד הממשלתי הוא הציבור כולו. כלל תושבי המדינה, המהווים את ציבור משלמי המיסים הנזקק לשירותיו, הם הלקוח האמיתי של עורך הדין הציבורי.

על פי אברמוביץ, תשלום המיסים על ידי האזרחים גוזר את החלפת חובת הנאמנות של היועץ מהממשלה אל הציבור. חובתו של היועץ המשפטי, מסכים אברמוביץ, היא גם ללקוח המשנה שלו, הממשלה; אלא שכאן מחכה לנו הפתעה. לחובה לסייע לממשלה יתלווה מעתה והלאה צל מאיים:

המשפטן הציבורי חייב לפעול כיועץ ומסייע לגיבוש המדיניות של השר והמנכ"ל ולעשות ככל הניתן ליישומה, ובמקביל עליו לשמש כשומר הסף מפני הפרת החוק ופגיעה בשלטון החוק. חובתו של המשפטן הציבורי היא לחוות דעה מקצועית, כנה ומבוססת, לפי מיטב שיקול דעתו, וללא מורא מן הדרג הנבחר והממונה.[28]

הוועדה מזהירה אפוא כל יועץ משפטי בשירות הציבורי לבל ייקח חלק בהפרת החוק ופגיעה בשלטון החוק במסגרת שיתוף פעולה אפשרי בינו לבין לקוח המשנה שלו, הלא הוא השר הממונה עליו. ניסוח זה הופך את השרים לחשודים עד שתוכח חפותם. מיתוס היועץ המשפטי כשומר סף הולך ומתפתח, והפעם באווירה די נוחה: הוא בן האור היחיד בארצם של בני החושך.

שר המשפטים באותה עת, דניאל פרידמן, הבין מה מתרקם לנגד עיניו והוציא מיד מכתב שבו הסתייג בחריפות מהקביעה שלפיה הציבור הוא שולחו האמיתי של היועץ המשפטי:

הדברים שנאמרו לגבי היועץ המשפטי כשליח הציבור כולו, ששכרו משולם מכספי המיסים, כוחם יפה באותה מידה לכל עובדי הציבור מן הראשון ועד האחרון שבהם. המשמעות המעשית של האמירה ששולחו של היועץ המשפטי למשרד ממשלתי הוא הציבור כולו היא שאין לו שולח כלל. הציבור כולו איננו מקיים איתו דו-שיח, איננו נותן לו הוראות ולמעשה אין לו קשר איתו. הציבור כולו פועל באמצעות הממשלה שהיא אחראית הן על הייעוץ המשפטי והן על יתר העובדים.

פרידמן התנער במכתבו גם מהקביעה כי היועץ משפטי משמש שומר סף מפני השר הממונה עליו:

האמירה אשר לפיה על היועץ המשפטי לשמש "שומר סף" מדגישה את תפקידו כבלם, כאילו הממשלה ושריה ואולי עובדים נוספים במשרד צפויים בכל רגע לעבור על החוק, בבחינת לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". הביטוי "שומר סף" הוא אכן נפוץ בהקשר הזה, אולם הוא מעביר את הדגש לתפקיד הבלם ומעמיד בצל את תפקידו המרכזי של היועץ, היינו לקדם ביעילות את מדיניות המשרד בהתאם לחוק.[29]

וכאן הדברים פונים לסוג התנהלות שכלל וכלל אינו מוכר בשירות הציבורי. בדיון שהתקיים בלשכת ראש הממשלה בסוף שנת 2008, בהשתתפות חברי ועדת אברמוביץ וגורמים נוספים, הציג שר המשפטים בפני המשתתפים את הסתייגויותיו, והוחלט לקבלן במסגרת גרסה מתוקנת של הדו"ח שתוגש לממשלה.[30] אלא שוועדת אברמוביץ מעולם לא טרחה להגיש דו"ח שכזה, ומסקנות הדו"ח נותרו כשהיו בגרסתם הראשונית; זו שהוחלט שלא לקבלה.

ארבעה חודשים לאחר מכן התכנסה הממשלה על מנת לאמץ את מסקנות דו"ח אברמוביץ. הממשלה החליטה שלא להמתין לגרסה מתוקנת של הדו"ח, שמעולם לא הוגשה לה – ואישרה נוסח החלטה המפנים לחלוטין את הערותיו של פרידמן כפי שהתקבלו בדיון בראשות ראש הממשלה. למעשה היו אלה מסקנותיה של ועדה ליישום הדו"ח, שהוקמה לצורך תיקון הכשלים האמורים שנפלו בו, ושנראה היה באותה עת כי היא תחליף מוצלח לתיקון הדו"ח עצמו. הביטוי "שומר סף" נעלם במסגרת החלטת הממשלה, ותיאורו של היועץ המשפטי כשליחו של הציבור המהווה את לקוחו האמיתי נגוז. במקום כל אלה קבעה הממשלה, בתמונת ראי מושלמת לדו"ח אברמוביץ המקורי, כי "המשפטן הציבורי חייב [ההדגשה במקור. ג"ב] לפעול כיועץ ומסייע לגיבוש המדיניות של השר והמנכ"ל ולעשות כל הניתן ליישומה במהירות וביעילות במסגרת החוק".[31]

לכאורה, ניצחון בולט לעמדתו של פרידמן הרואה את היועצים המשפטיים כמי שתפקידם לסייע בידי שרי הממשלה לקדם את מדיניותם. לכאורה, ניצחון גם לעמדה המסרבת לראות בשרי הממשלה חשודים פוטנציאליים ש"שומר הסף" אמור להציל את הציבור מפניהם. אלא שלכאורה בלבד. המיתוס לא מתבלבל וממשיך להתגלגל.

חצי שנה לאחר שהממשלה דחתה דחייה מוחלטת את הניסיון של אברמוביץ לקדם את תיאור תפקידו של היועץ המשפטי כ"שומר סף", פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיה נוגדת. ההנחיה, שמספרה 9.1000, דורשת מכל יועץ "להקפיד להיות 'שומר סף' כדי להבטיח כי פעילות המשרד ונושאי המשרד בו תתבצע בו על פי הדין וכללי המנהל התקין. על היועץ המשפטי למשרד לפעול לשם קיומו וחיזוקו של שלטון החוק".[32] במכתב שהוציא מייק בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לכל היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה בעניינה של הנחיה זו הוא קבע כי ההנחיה "מיישמת את המלצות הצוות הבינמשרדי… אשר אומצו בהחלטת ממשלה".[33] בכך הכתים בלס את קובץ הנחיות היועץ בכתם נורא. הנחיה 9.1000 כוללת הרבה דברים, אבל בוודאי שהיא אינה מיישמת את החלטת הממשלה בנקודה שבה התגלה הפער הידוע שבין הוועדה לממשלה. להפך: היא הופכת אותה על פיה.

מה היה לנו כאן? הממשלה החליטה החלטה מסוימת, מנוגדת להחלטה המקורית של ועדת אברמוביץ; היועץ המשפטי לממשלה הנחה את יועצי המשרדים הנחיה הפוכה, החוזרת להחלטה המקורית של הוועדה; והמשנה ליועץ, בלס, שהיה בעצמו חבר מרכזי בוועדה, הרהיב עוז והציג את הנחייתו של היועץ המשפטי כתואמת את החלטת הממשלה, בהיפוך גמור מן האמת. וכאן הבן כמובן שואל: האם רק שגגה נפלה פה?

שגגה או זדון – למיתוס זה לא אכפת. הוא ממשיך לצמוח. משלב זה והלאה מתקבע ברמה הציבורית כי יועץ משפטי בממשלה הוא "שומר הסף" של הממשלה, וכן מתקבעת "העובדה" שטענה זו אומצה על ידי הממשלה. הדוח שלא תוקן, אף שנקבע כי יתוקן, זמין לכל קורא במרשתת – והחלטת הממשלה זוכה כאמור להתעלמות בנקודה הקריטית. הנחיית היועץ שהועברה ליועצים המשפטיים בשירות הממשלה, תוך מסירת מידע לא-מדויק עד כוזב, עדיין בתוקף ונחזית להיות על דעת הממשלה.[34]

*

כדרכם של מיתוסים, גם מיתוס "שומר הסף" מנסח את עצמו בפי דובריו הרבים באופן א-היסטורי: כאילו מאז ומעולם היה תפקידם של היועצים המשפטיים לשמש שומרי סף. נציע לו כאן הפרכה משולשת באמצעות ניתוח סטטיסטי, ניתוח משפטי וניתוח התיאוריה הפוליטית. ההפרכה הסטטיסטית היא הפשוטה ביותר: איתור הזמן שבו הופיע המיתוס לראשונה בכתיבה המשפטית ישמיט את הקרקע מתחת לטענת הא-היסטוריות שלו.

קצת קשה להאמין, אבל  עד העשור הקודם בתי המשפט בישראל מעולם לא הכירו ביועץ המשפטי כשומר סף. אין זאת משום שהביטוי הזה לא היה שגור על לשונם: בתי המשפט ידעו עוד קודם לכן לזהות בעלי תפקידים אחרים ככאלה הנושאים גם במשימה של שמירת הסף. כך למשל ראו בתי המשפט בשרי הממשלה שומרי סף ביחס לתחום אחריותם,[35] ואת עצמם ראו כשומרי סף של הדמוקרטיה וחזרו על אבחנה זו שוב ושוב. דווקא את היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה הם לא תפסו ככאלה עד העשור הקודם. חיפוש קל בכל מאגר משפטי יוכיח זאת. אין ולו החלטה שיפוטית אחת שבה הגדיר בית המשפט שלפני העשור הקודם את היועצים המשפטיים כשומרי סף.

יותר מכך, עד העשור הקודם היועץ המשפטי לממשלה עצמו לא תפס את תפקידו כשומר סף. את זאת יוכיח חיפוש בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. המסמך הראשון של קובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שבו בוחר המוסד הזה להגדיר את עצמו כשומר סף מופיע אך ורק במהלך העשור הקודם; בהנחיה 9.1000 הנזכרת לעיל, זו שביקשה בשנת 2009 לשוב ולסמוך את עצמה על אותה קביעה בדו"ח אברמוביץ שהממשלה דחתה. עד אליה לא ניתן למצוא בקובץ הנחיות היועץ כל התייחסות להיותו שומר סף.

הסטטיסטיקה, אם כן, עוזרת לנו להעריך באופן גס את התקופה שבה החל המיתוס להתרקם. אבל רק בחינה משפטית דקדקנית תועיל לנו לדקור באופן מדויק את הנקודה על ציר הזמן של העשור הקודם שבה נולד  המיתוס.

שנת 2002 היא שנת מפנה במשפט האמריקני בהקשר למעמדם של יועצים משפטיים בתחום המסחרי. במהלך שנה זו החליט המחוקק הפדרלי לחוקק את חוק סרבֵּיינס-אוֹקסלי[36] בעקבות פרשיית השחיתות שהתגלתה בחברת אנרון שיועציה המשפטיים לא בלמו. החוק החדשני קבע לראשונה מעמד  של "שומר סף" (Gatekeeper) ליועצים משפטיים בחברה ציבורית (חברה המנפיקה מניות), כדי לשמור על זכויותיהם הקנייניות של בעלי המניות. החוק האמריקני מחייב את עורכי הדין של החברה, בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אותה עת, לדווח על הפרות חוק ועל פגיעה בחובת האמונים ואפילו לגלות מידע חסוי שבידיהם, וכל זאת כדי למנוע פגיעה כלכלית בחברה.

לפני התיקון של 2002 המשפט האמריקני לא הכיר בשום סוג של יועץ משפטי כשומר סף; וגם אחרי התיקון הזה, מ-2002 ועד היום, לא הורחבה החובה לשמש שומר סף ליועצים משפטיים מסוגים אחרים – אלה שאינם פועלים במסגרת חברה בעלת מניות. מדובר במקרה יחיד ומיוחד בחקיקה האמריקנית. לא המחוקק מבקש להרחיבו, וגם לא הכתיבה האקדמית המרכזית.

בתחילת העשור הקודם, סמוך להשלמת החקיקה האמריקנית, נטענה לראשונה בבתי המשפט הישראליים טענת "שומר סף" ביחס ליועצים המשפטיים. בתי המשפט הכירו בה, וקבעו ביחס ליועץ משפטי בחברה חובה לנהוג כשומר סף ולהגן על בעלי המניות. בכל הפעמים, וללא כל יוצא מן הכלל, שבהן בתי המשפט בישראל בעשור הקודם הכירו בהיותו של יועץ משפטי שומר סף, הם עשו את אך ורק ביחס ליועץ משפטי בחברה בעלת מניות, ולא ביחס לשום סוג אחר של יועץ משפטי.

נראה אם כן שגם אם הביטוי "שומר סף" התחדש כבר במהלך העשור הקודם, הרי באותה תקופה הוא כלל לא התייחס ליועץ משפטי במגזר הציבורי. הביטוי נולד בארה"ב בשנת 2002 בהקשר צר ביותר, עלה  לישראל דרך בתי המשפט המחוזיים כנוגע אך ורק לעורכי דין בחברות בעלות מניות, ניסה לחדור באמצעות דו"ח אברמוביץ גם לתחום הייעוץ המשפטי לממשלה ונבלם באופן ברור בידי הממשלה.[37] באותה תקופה רק אינסטנציה אחת הכירה במעמד היועץ המשפטי כשומר סף: היועץ המשפטי עצמו – באותה הנחיה מפורסמת, הנחזית לכזו המיישמת את החלטת הממשלה בנושא אך למעשה הופכת אותה ומסלפת אותה. השילוב המוכר של חתול, שמנת וחובת שמירה מעולם לא הוליד תוצאות גרועות כל כך.

*

מאז מחטף דו"ח אברמוביץ ופרסומה של הנחיית היועץ משנת 2009, הגדרתו החדשה של היועץ כשומר סף חלחלה לכל המערכות והן הפנימו אותה בתוך שנים אחדות. רוח גבית תקשורתית[38] תרמה רבות למהלך שגובה מיד באמצעות כוח פוליטי מאותו צד בפרלמנט שרוב הציבור התמיד שלא לבחור בו; כוח המרוצה מאוד מהגבלת כוחו של הרוב, ומבקש להעתיק את מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות שבמדיניות מהשדה הפוליטי, שבו הוא ניגף שוב שוב,  אל השדה הפקידותי הממונה שבו סיכוייו גדולים בהרבה.

גם כאן הבדיקה הסטטיסטית מאירת עיניים. כדי להבין עד כמה מושג זניח ושולי שמעולם לא זכה לתשומת לב ציבורית נעשה מרכזי כל כך בשיח הפוליטי, ובאיזו מהירות זה קרה, אפשר להתרשם ממספר הופעותיו של הביטוי "שומר סף" בדיוני הכנסת. לא נרחיק עדותנו עד לדיוני הוועדות השונות, ונסתפק במסגרת זו בנתונים המבוססים על סקירת דיוני מליאת הכנסת בלבד. בכנסת ה-17, ה-18 וה-19 הביטוי "שומר סף" מופיע בממוצע במהלך חמישה דיוני מליאה בכל קדנציה. לעומת זאת, בכנסת הנוכחית, הכנסת ה-20 (2015 ואילך), הביטוי חוזר ביותר משישים דיונים שונים של מליאת הכנסת, ובמאות רבות של הופעות שונות. מדובר בזינוק של יותר מ-1,100 אחוזים.

קל להבחין כי שנים אלה הן בדיוק התקופה שמושג שומר הסף עובר מטמורפוזה. לא רק מבחינת הנכחתו והיקף השימוש בו במסגרת השיח הפוליטי, אלא גם מבחינת הפרשנות שבית המשפט העליון יוצק לראשונה למושג זה: פרשנות המיישרת קו באופן מלא עם התפיסה של ועדת אברמוביץ שנדחתה, ומבססת עצמה על דברי יצחק זמיר, שכפי שראינו חזר מהם, ועל הנחיית היועץ שעל אף סטייתה מהחלטת הממשלה בנושא מציגה עצמה כמיישמת אותה.

התנפחותו של מושג "שומר הסף" בבית המשפט העליון לאורך השנים  2015–2107 מרהיבה ממש. הנה למשל פסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין שניתן לפני כשנתיים, ובו הוא מרחיב את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ומזהה בין היותו "שומר הסף של הממשלה" להיותו שומר האינטרס הציבורי:[39]

אחד ה'כובעים' שלראש היועץ המשפטי הוא אינטרס הציבור, הבא לכלל ביטוי בשימוש בפקודת ההתייצבות. זו לשונו של סעיף 1 לפקודה: ראה היועץ המשפטי לממשלה, כי זכות של מדינת ישראל או זכות ציבורית או עניין ציבורי מושפעים או כרוכים, או עלולים להיות מושפעים או כרוכים, בהליך פלוני שלפני בית משפט או לפני פקיד מסדר כמשמעותו בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו.

אליקים רובינשטיין מבצע קפיצה משפטית אדירה ותולה הררים בשערה. מהעובדה שהמחוקק נתן בידיו של היועץ המשפטי לממשלה רשות להתייצב לדיון משפטי, על אף שהמדינה אינה אחד הצדדים בתיק, וזאת במקרה שעניין ציבורי נפגע, מסיק רובינשטיין את המסקנה הלא מתבקשת לפיה היועץ אחראי על האינטרס הציבורי.

מה שהיה בדו"ח  שמגר לאחריות על האינטרס הציבורי בכל הנוגע להליך הפלילי ולכמה עניינים נוספים שעוגנו בדברי חקיקה ספציפיים, הופך כעת במחי יד שיפוטי לאחריות על מכלול האינטרסים הציבוריים במדינת ישראל. מקריאה זהירה בדברי רובינשטיין, המבקש להרחיב אחריות זו על האינטרס הציבורי ככל שרק ניתן, כלל לא ברור מדוע נדרשת ממשלה בישראל:

הלשון רחבה מאוד, ודומה כי היא משקפת כוונה ברורה מאוד של המחוקק ל'שיק פתוח' של התייצבות היועץ… כביכול 'השמים הם הגבול'. ומכאן לטעמי ככל שירבה היועץ בשימוש בכך, לשם האינטרס הציבורי הרחב, הריהו משובח.

פסק דינה של השופטת ענת ברון באותה עתירה מהווה אף הוא דוגמה מוצלחת להרחבת המושג בשנים האחרונות:

הלכה מושרשת היא שהיועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל וחוות דעתו מחייבת אותן… אכן, היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם נציגיו במשרדי הממשלה השונים, הם שומרי הסף של שלטון החוק ופעילותם ככזו חיונית בכל רשות מרשויות המדינה. פירושו של דבר שהיועמ"ש, בפרשנותו את הדין הקיים, איננו רק "מייעץ"; הוא גם "מפקח" על הממשלה (זמיר כרך א', בעמוד 106), משמש עבורה כ"כלב שמירה" של שלטון החוק (זמיר – חוקיות השלטון, בעמוד 412).[40]

ברון מותחת קשת מלאכותית בין שתי נקודות שאין ביניהן כל קשר, ובכל זאת החיבור ביניהן נראה כמעט טבעי. היא מדלגת בין פסק דין פנחסי הקובע כי חוות דעתו של היועץ מחייבת את הממשלה לבין קביעה חדשה מאוד שלפיה היועץ המשפטי משמש שומר הסף של הממשלה. הקשת המלאכותית שנוצרה מכשירה את הקרקע להגדרת שומר סף הנדרש לשמש "מפקחה" של הממשלה ו"כלב השמירה" שלה – של לקוחתו הישירה! – לקראת הרחבת סמכויות חדשות תחת כנפיו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. בשתי פסיקות נוספות (המצטרפות בסך הכול לשלוש היחידות שבהן הכתיר העליון את היועץ בכתר חדש זה) שב בית המשפט וקבע כי היועץ המשפטי לממשלה הוא שומר הסף של הממשלה.

המיתוס התגבש כעת באופן שלם וסופי.

ממיתוס לאתוס

עם הענקת הגושפנקה השיפוטית מצד בית המשפט העליון לרעיון המיתי של היועץ המשפטי לממשלה כ"שומר הסף", אנו מגיעים אל נקודת הזמן הנוכחית. זוהי נקודת הזמן שבה, על בסיס המיתוס שהתפתח, סופח תפקידו החדש של היועץ המשפטי לממשלה תחומי אחריות שמעולם לא היו לו. האתוס הבעייתי שסקרנו בחלק הראשון התפתח בתוך תבנית המיתוס שהכשירה אותו, אשר סקרנו בחלק השני. האתוס מתרחב והולך – ושב ונוצק לתוך תבניות אידאולוגיות חדשות שיכשירו בתורן את המהלך הבא.

הדבר בא לידי ביטוי בתיקוני חקיקה חדשים מהשנים האחרונות, שאך מתבקשים מעצם הגדרת היועץ המשפטי לממשלה כשומר סף, בכתיבה האקדמית, ובפסיקה השותפה לעיצובו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה ומשקפת את התפתחותו. מה מזמן לנו העתיד הקרוב? הניצנים כבר נראים בארץ.

בתחום החקיקה מבקש לאחרונה מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה, כיאה לנגזר מעצם תפקידו החדש, להיכנס שוב ושוב למשבצת משגיח הכשרות של הממשלה. אין מדובר עוד בנורמה שהתחדשה בשנות התשעים ולפיה חוות דעתו של היועץ מחייבת את הממשלה בסופו של התהליך. כעת מדובר בבלימת תהליך העבודה הממשלתי עוד בתחילתו, ובשל עילות חדשות לחלוטין. נדמה שרק לעיתים רחוקות מצליחה הכנסת לראות את הנעשה בתמונה רחבה ולדחות את ניסיונות התרחבותו של מוסד היועץ.

כך, למשל, במסגרת תיקון לחוק השבת נכסים של נספי השואה שתוקן בכנסת ה-20, נקבע כי הממשלה חייבת להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה לפני חלוקת כספים לצורך הנצחה. ברור לחלוטין כי התפיסה העומדת מאחורי יצירת המעמד החדש והתקדימי היא שבכל הנוגע לחלוקת כספים (ולא רק כספי תמיכות כפי שעולה מחוק יסודות התקציב) לא ראוי שהממשלה תפעל ללא פיקוחו של "שומר הסף" שלה.

דוגמה נוספת היא חוק השירות האזרחי שתוקן בשנה שעברה. חובת ההתייעצות מתגלגלת בחוק זה לגרסה משודרגת: עתה החובה היא לא רק "להתייעץ" אלא גם לקבל את הסכמתו המלאה של היועץ המשפטי לפני הקצאת תקן מתנדב בשירות לאומי לאחת המטרות שתקנים אלה מיועדים להן. ההנחה היא, שוב, שחלוקה של משאב ציבורי חייבת לעבור את אישורו של היועץ. ללא פיקוח ייעוצי אין לדעת מה יעוללו השרים.

לצד הצלחותיו של הייעוץ המשפטי בכנסת האחרונה להביא לידי ביטוי במסגרת החקיקה החדשה את היותו שומר הסף של הממשלה, במקרים שהדגמנו ובמקרים נוספים, היו גם ניסיונות שנבלמו בזכות חברי הכנסת. בלימה זו אינה מעידה על ריסון שאיפתו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה להתרחב ולתפוס שטחים חדשים. היא פשוט מעידה על כך שהכנסת לעתים מתעשתת, נכנסת לעובי הקורה ומצליחה להבחין ביער המתעצב לנגד עיניה באמצעות שתילה שיטתית של עץ אחרי עץ.

דוגמה מוצלחת לכך, מהשנה האחרונה אף היא, היא ניסיונו של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה לגזור מתפיסת "שומר הסף" את חובתו של שר הפנים לקבל את הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה בטרם יעשה שימוש בסמכותו לשלול את תושבותם של מחבלים מורשעים. ניסיון זה נבלם במסגרת הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת.[41] ניסיון נוסף להכפפה גורפת של החלטות שר ליועץ המשפט התרחש אך לאחרונה במסגרת דיוני ההכנה של חוק הקולנוע, לגבי חלוקת כספי הקרנות, ואף הוא נגדע באיבו.

לצד ניסיונות ברורים אלה להתרחבותו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הממשיכים להיעשות ברוח האתוס והמיתוס שצמחו בשנות העבר ומכשירים פעולות אלו, משהו ברמת הרטוריקה החל להשתנות בשנים האחרונות. היועץ המשפטי הנוכחי, ד"ר אביחי מנדלבליט, מביע מדי פעם בפעם עמדה שונה מזו שהייתה מקובלת על חלק מיועצי העבר, ומבקש להבהיר כי תפקידו העיקרי של יועץ משפטי לממשלה הוא לסייע לממשלה לקדם את מדיניותה. דוגמה לכך היא התבטאותו בנאומו בכנס לשכת עורכי הדין באילת ב-4 באפריל 2016:

נקודת המוצא לבחינה המשפטית הייתה התפיסה הבסיסית בה אני אוחז, שבאה לידי ביטוי גם בדו"ח שמגר הנוגע למוסד היועץ המשפטי לממשלה, ולפיה תפקידו של היועץ המשפטי הוא לסייע לממשלה ולרשויות המדינה לממש את מדיניותן, ככל שהדבר הוא אפשרי בגבולות החוק. על פי תפיסה זו, גם באותם מקרים שבהם נדרשתי לקבוע כי קיימת מניעה משפטית מנקיטת צעד שלטוני מסוים, פעלתי בשיתוף הדרג הנבחר על מנת למצוא דרך פעולה חלופית, אשר מגשימה ככל הניתן – וגם אם לא באופן מלא – את המדיניות המבוקשת, תוך עמידה בדרישות החוק.

רטוריקה רעננה זו, שנראה כי אינה מחלחלת לדרגי הייעוץ המשפטי בשדרתם הרחבה, אינה מייתרת כהוא זה את חובתן של הממשלה והכנסת  לנצח במאבקן החדש במסגרת חוק היועצים המשפטיים שמובילה שרת המשפטים איילת שקד. החוק מבקש לקבוע כי מעתה היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ימונו באמצעות ועדת איתור שתגיש את המלצותיה לשר, והשר יהיה זה הממנה אותם. עד היום מונו היועצים המשפטיים למשרדים באמצעות ועדת מכרזים – הליך המשאיר את הלקוח המרכזי ללא אפשרות להכריע בשאלת נציגו. הצעת החוק של שקד תרכז במושב הקרוב של הכנסת תשומת לב ציבורית בשאלות היסוד שנגענו בהן, ושאלת לקוחו של הייעוץ המשפטי לממשלה צפויה להגיע לנקודת הכרעה, שלא לומר נקודת רתיחה. זו יכולה להיות שעתה היפה של הכנסת בהיפוך המגמה שסקרנו.

הפסיקה, החקיקה והכתיבה האקדמית והעיתונאית מובילות למקום ברור. הכיוון נבחר באופן מודע, ואין לקבל טענה כאילו מדובר בצירוף מקרי של אירועים מצטברים. בנקודה זו אין כמו המלומדים כדי לזהות נכוחה את מגמת הדברים, את התמונה הכללית המתקבלת מצירופם הנוקדני של צו לצו וקו לקו. לא המשך פיתוחה הטבעי של מסורת רבת שנים לפנינו, כי אם בחירה מודעת לנטוש את המסורת ארוכת השנים שאפיינה את יחסי הממשלה ועורך דינה ולאמץ מודל חדש, וזאת על מנת להתמודד עם שינויו של "האקלים הפוליטי".

את הביטוי האחרון נטלתי מדבריו הברורים של יצחק גלנור בספרו משנת 2013. דברים שהם דוגמה מצוינת לעניין שלפנינו:

לדעתנו, באקלים הפוליטי השורר בשנות ה-2000 ובמצב העגום של שלטון החוק, מומלץ לאמץ גישה רחבה הרואה ביועץ המשפטי לממשלה "שומר סף" של הדמוקרטיה.[42]

האקדמיה מזהה את תהליך העומק בשעה שחברי הכנסת והממשלה נתונים בחלקם במרוץ היומיומי אל הטווח הקרוב. מה שנבחרי הציבור ראו לא פעם כתיקוני חקיקה נקודתיים מצטרף לתמונה רחבה יותר של החלטה מודעת לבנות את מוסד היועץ המשפטי לממשלה כמוסד הנושא בתפקיד "שומר הסף" במדינת ישראל.

*

אבקש לסכם את דבריי במילותיו העצובות של אלקסיס דה-טוקוויל. במקורן הן מתייחסות לאשר נגלה לעיניו בביקורו בארה"ב של המאה ה-19, אך דומה שאין מדויקות מהן לסכם את הבעיה של ישראל במאה ה-21 שהצגנו פה. האתוס של המשפטן הציבורי בישראל, והמיתוס של שומר הסף שהוא יונק ממנו, מרחיקים את נבחרי הציבור מכל אפשרות ממשית לעצב את ההסדרים המשפטיים והפוליטיים בדרך שהציבור הישראלי ביקש מהם לעצב בשליחותו:

אין המשפטנים מבקשים למגר את השלטון שהקימה לה הדמוקרטיה, אך משתדלים הם בלי הרף להנחותה במגמה שאיננה מגמתה, באמצעים הזרים לה מעיקרם.[43]

המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד הוא מעצב אותה לפי רוחו.[44]



[1] בעמוד 51 בפרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 28.10.1962, הזמין באתר ארכיון המדינה במרשתת.

[2] דינה זילבר, "'המון דברים יפים ראו עיניי': מחלקת הבג"צים כאתר של חינוך משפטי", מעשי משפט, ט (1), 2017, עמ' 157.

[3] שם, עמ' 158.

[4] יצחק זמיר, "היועץ המשפטי לממשלה: משרת הציבור ולא משרת הממשלה", בתוך יצחק זמיר (עורך), ספר קלינגהופר: על המשפט הציבורי, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1993, עמ' 542.

[5] רות גביזון, "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות", פלילים ה (2), תשנ"ז, עמ' 42.

[6] בתי המשפט בארה"ב קבעו כי הגוף הממשלתי הוא הלקוח של עורך-הדין הממשלתי (ועם זאת הדגישו, כפי שהדגשנו גם אנו, כי על עורך-דין המייצג לקוח ממשלתי לפעול כדי לקדם את האינטרס הציבורי ולא את האינטרסים המפלגתיים או האישיים של הגוף). לסקירה מוצלחת בעניין ראו ממ"מ (מחלקת המחקר של הכנסת), "מעמדם ותפקידם של יועצים משפטיים במשרדי ממשלה – סקירה משווה", 2011, עמ' 3, הערה 6.

[7] זילבר, "המון דברים יפים", עמ' 162.

[8] שם, עמ' 163.

[9] שם, עמ' 168.

[10] אסנת מנדל, "על עבודת הפרקליט במחלקת הבג"צים", מעשי משפט, ב (2009), עמ' 61.

[11] שם.

[12] אהרן ברק, "שלטון החוק", בתוך שמעון שטרית (עורך), חידושים והתפתחויות בחקיקה ובמשפט: קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ו, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1977, עמ' 25.

[13] בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור פ"ד לה (1) 421, 432.

[14] מנדל, "על עבודת הפרקליט", עמ' 63.

[15] דינה זילבר, ביורוקרטיה כפוליטיקה, שריגים-ליאון: נבו, תשס"ז, עמ' 99.

[16] שם, עמ' 176 ועמ' 181.

[17] עידו באום, "'מי שמכם': התפטרותו של אבי ליכט – סדק בסכר לקראת קריסה", TheMarker, 14.5.2018.

[18] בעניין זה ראו את  דבריו היפים של השופט נעם סולברג במסגרת בג"ץ 43/16, תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל, בעניין מינויו של ד"ר אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. סולברג מבקש להבחין בין תפקידו העיקרי של היועץ לבין סיטואציה חריגה העשויה להתעורר מעת לעת: "אין לכחד ולא להתעלם מ'כובעיו' השונים של היועץ המשפטי לממשלה ומתפקידיו המגוונים, גם בתחום אכיפת החוק, המחייבים אותו לעמוד בפרץ, לעיתים גם לנקוט גישה לעומתית. ישנם מצבי קיצון שבהם נאלץ היועץ המשפטי לממשלה להתמודד חזיתית אל מול גורמי ממשל ונושאי משרה, מגדולם ועד קטנם, הפועלים שלא כדין… ברם, אין לתת לפתולוגיה להשתלט על הנורמה, ולא החריג יקבע את הכלל. הכלל איננו לעומתי, אלא שיתוף פעולה פורה בין הממשלה לבין היועץ המשפטי לממשלה בישום מדיניותה כדין".

[19] דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, אור-יהודה: דביר, תשע"ג, עמ' 11.

[20] מתוך הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 6.1007, "הגשת עדויות על דרך תצהיר בהליכים אזרחיים מטעם המדינה" (זמינה באתר משרד המשפטים). הנה מלוא סעיף 2ב שממנו נטלנו את הציטוט: "מאפייני הייצוג על ידי מייצג המדינה – מייצג המדינה בערכאות הוא גורם מקצועי, המשמש גם כ'שומר סף' והמופקד על שמירה על שלטון החוק ועל האינטרס הציבורי. בכלל זה מחובתו של מייצג המדינה להביא בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית, בין אם היא נוחה ובין  אם אינה נוחה לעמדת המדינה".

[21] למחקרים המצביעים על ייחודיותו של המקרה הישראלי בכל הנוגע לחובתה של הממשלה לנהוג על פי חוות דעתו המחייבת של היועץ המשפטי לממשלה ראו איתן לבונטין ורות גביזון, "עמדתו 'המחייבת' של היועץ המשפטי לממשלה", ספר שמגר: מאמרים, תל-אביב, לשכת עורכי הדין: 2003, א, עמ' 6, וכן אביעד בקשי, הייעוץ המשפטי והממשלה: ניתוח והמלצות, ירושלים: פורום קהלת, תשע"ה, עמ' 10–14. זמין במרשתת.

 

[22] הדו"ח המלא מופיע בספר קלינגהופר: על המשפט הציבורי, עמ' 421–449.הקטע המצוטט – בעמ' 448.

[23] פרוטוקול ישיבת הממשלה 28.10.1962.

 [24] יצחק זמיר, "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון", עיוני משפט יא (3), תשמ"ו, עמ' 417.

[25] בג"ץ 4287/93 אמיתי – אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, עמ' 473.

[26] משה בן זאב, שהיה היועץ משפטי לממשלה במהלך שנות השישים, ביקר את פסק דין פנחסי וטען כי על אף העובדה שברק ביקש לתאר את פסיקתו כהמשכה של מסורת ותיקה פסק דינו סוטה ממנה סטייה חמורה:  "התרחש כאן עיוות קונסטיטוציוני. אומנם כיוון שבג"ץ פסק כפי שפסק, הדין הוא כפי שפסק. אולם כשמגרדים את השטח רואים שזהו דין התלוי על בלימה. בגץ דיבר בשמה של מסורת חוקתית שגובשה בדו"ח המשפטנים, אולם הוא לא כיבד את אותה מסורת אלא הקצין אותה. בעשותו כן הוא לא פעל בשם ערכי יסוד של החברה הישראלית או בשם עקרונות חוקתיים חשובים. בסך הכול, כפי שציינה זאת ועדת המשפטנים זה 'עניין של סדר טוב במדינה'. וכך בפרופורציות אלה צריך היה להשאירו". מתוך מאמרו של בן-זאב "היועץ של המדינה או של הממשלה", ספר בן זאב: מבחר כתבים, עמ' 632– 633; מובא אצל זילבר, בשם החוק, עמ' 142.

[27] לצד העובדה שבתי המשפט מעולם לא חזרו בהם מקביעתו של ברק בפסק דין פנחסי, חשוב לציין כי עמדתה של "הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו", בראשות השופט שמגר, שהתפרסמה חמש שנים לאחר פסק הדין בעניין פנחסי, הייתה שונה לחלוטין. ועדת שמגר שבה וצידדה בעמדת דו"ח אגרנט שלפיה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה מחייבת את הממשלה וציינה כי "לא ראינו לחלוק על ההבחנות הנשענות על הגדרתה של האחריות הממלכתית הכוללת אשר בה נושאת הממשלה. היא אינה גורעת כמובן, כשלעצמה, מן האחריות המשפטית, הפרלמנטרית והציבורית של הממשלה" (עמ' 44). יש לציין כי השופט שמגר היה חלק מהרכב השופטים שדנו בעניינו של פנחסי. אף כי שמגר לא חלק על ברק במסגרת פסק הדין עצמו, חמש שנים לאחר פרסום פסק הדין הוא הבהיר  שעמדתו שונה לחלוטין.

[28] דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה, עמ' 6 ועמ' 8. זמין במרשתת (חיפוש "דוח אברמוביץ" יוביל אליו).

[29] שר המשפטים דניאל פרידמן, מכתב אל מנכ"ל משרד החוץ אהרן אברמוביץ בעניין דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה, 13.11.2008. זמין בארכיון המדינה.

[30] סיכום דיון בראשות ראש הממשלה בנושא המלצות הצוות הבינמשרדי לבחינת מערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה שהתקיים בלשכת ראש הממשלה ביום 17.12.2008. זמין בארכיון המדינה.

[31] החלטת ממשלה 4528 מיום 1.3.2009.

[32] הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 9.1000

[33] מכתבו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מלכיאל בלס, אל היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה מיום 27.10.2009 בעניין הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 9.1000 ומס' 9.1001.

[34] לניסוחה של הנחייה 9.1000 בשנת 2009 קדם נוסח המופיע לראשונה כבר בשנת 2002. אומנם הביטוי "שומר סף" מופיע בו, אלא שנוסח זה מעולם לא נחזה להיות כזה המקובל על הממשלה כפי שהדבר הוצג בנוסח החדש בשנת 2009. למעשה, לנוסח לא קדם שום דיון ציבורי, שכן כפי שמיד ניווכח – העשור הקודם מתאפיין בשימוש ראשוני במושג זה, אלא שמשמעותו במסגרת פסיקת בתי המשפט באותה תקופה הייתה שונה מזו המקובלת בשנים האחרונות.

גם אם נניח בצד את השאלה הכללית בדבר מקור סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לפרסם הנחיות מסוג זה, ולא נשאל כיצד מתיישבת פעולתו של היועץ המשפט כמחוקק, בלי שאיש הסמיכו לכך, עם הכלל שלרשות מנהלית יש רק הסמכויות שהוקנו לה, מה שקרה בשנת 2009 הוא יוצא דופן וחריג אפילו ביחס לאנומליה הרגילה המלווה את מוסד הנחיות היועץ. משעה ששאלת היותו של היועץ המשפטי "שומר סף", מושג שלא היה מוכר עד אותה עת ומשמעותו נותרה עמומה, חודדה לראשונה, וזאת ברמה הגבוהה ביותר, ונדחתה על ידי הממשלה – לא ניתן היה עוד להפטיר כאשתקד; ובוודאי שאסור היה באיסור חמור להציג את נוסחה החדשה של ההנחיה כאילו הוא על דעת הממשלה ובכך לראשונה להעניק לגיטימציה להנחיית היועץ.

[35] ראו לדוגמה בג"ץ 8093/03 סרגיי ארטמייב נ' משרד הפנים ואח', פ"ד נט (4) 577.

[36] ראו פסקה 307 לחוק: https://www.gpo.gov/fdsys/pkg/BILLS-107hr3763enr/pdf/BILLS-107hr3763enr.pdf

[37] טענתו של אברמוביץ כי תשלום המיסים על ידי הציבור גוזר חובת נאמנות ישירה של הייעוץ המשפטי לממשלה לציבור, וזאת שלא באמצעות תיווכו של הדרג הפוליטי, היא למעשה ניסיון קיצוני להחיל את המודל התאגידי האמריקני על מודל מנהלי ישראלי. הטענה מבקשת לראות במשלם המיסים מעין בעל מניה במדינה, ומכך לגזור את ניתוקו של הייעוץ המשפטי לממשלה מלקוחו הישיר, הממשלה. בהקשר זה צריך לומר שהמודל האמריקני מצומצם ביותר, ומעולם לא הורחב לתחם המנהלי; עוד צריך לומר כי הוא מצטמצם למקרים של ביצוע עבירות, ולא לשום עניין אחר הקשור בהגדרה רחבה של האינטרס הציבורי; ולבסוף צריך לומר שהציבור הכללי הוא ציבור שאינו מסוים, ומכך נגזרות בעיות רבות בכל הקשור בגיבוש עמדתו ועמידה על רצונו המדויק. עניין זה אינו מאפשר לפעול כלפיו באופן אפקטיבי בדרך דומה לפעולה אפשרית כלפי ציבור בעלי מניות בחברה ציבורית.

[38] לדוגמאות מייצגות: עידו באום, "שומרי הסף של שלטון החוק: מחלקות משפטיות במשרדי ממשלה מיובשות מבחינה תקציבית", TheMarker, 16.7.2009; זאב סגל, "חיזוק שומרי הסף", הארץ, 23.11.2009.

[39] דו"ח שמגר עמד על היותו של היועץ המשפטי לממשלה "שומר האינטרס הציבורי", אלא שצמצם זאת לתחום הפלילי, בכובעו של היועץ כראש מערך התביעה, ולעוד עניינים מוגדרים אחרים שעוגנו בדברי חקיקה ספציפיים. אלא שלאורך השנים ניתן להבחין בזליגה בעייתית בכל הנוגע לסמכויות היועץ מהתחום הפלילי לשאר התחומים. תפיסת היועץ כשומר האינטרס הציבורי כעניין שניתן להצדיקו בתחום הפלילי, אך בשום אופן לא את זליגתו לתחום האזרחי, היא רק אחת מהן. דוגמה נוספת לזליגה זו היא קובץ הנחיות היועץ; קובץ שראשיתו בהנחיית התובעים מטעם המדינה, וסופו בהנחיות העוסקות כמעט בכל נושא ועניין, קטן כגדול. קובץ הנחיות נתפס ככזה הנהנה ממעמד של "דין" המחייב את רשויות המדינה.

  [40] בג"ץ 5134/14, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מקרקעי ישראל.

 [41] עידן יוסף, "קיש: לא אסכים שליועמ"ש יהיה וטו על החלטות שר", News1 (חדשות מחלקה ראשונה), 28.2.2018.

[42] יצחק גל־נור ודנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל: שנים ראשונות, מבנה מוסדי, התנהגות פוליטית, בעיות לא פתורות, הדמוקרטיה בישראל, תל-אביב: עם עובד, 2013; עמ' 355.

[43] אלקסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ח, עמ' 280.

[44] שם, עמ' 284.

רכישת מנוי arrow

27 תגובות

  1. גרשון וויין

    16.09.2018

    אפחת משתיים: או שזמיר לא הבין את מסקנות ועדת אגרנט או שסילף אותן במתכוון. כל אחת מהחלופות אינן מחמיאות והופכת את זמיר לאישיות שאינה אמינה וגם לא מקצועית.
    גם ברק יוצא מוזר. האם לא בדק כשופט מה באמת קבעה ועדת אגרנט? או, וגם זה לא לזכותו – התבסס על עמדה שידע שהיא לא נכונה, ואפילו שקרית.

    הגב
    • יעקב רוטנברג

      20.09.2018

      גרשון, אתה יודע מי לא משנה את דעתו!? גם אם נניח ואגרנט התכוון למה שמציין גיל זה עדיין לא אורים ותומים לכל היועצים המשפטיים שיבואו לדורותיהם. חיים כהן החליט לא לאכוף את החוק נגד יחסים הומוסקסואליים, ובזמנו בטח עורר עליו תרעומת – אז נגיד שהוא חרג/סטה מסמכותו? דור דור ודורשיו- זו לא המצאה של זמיר, יפתח בדורו כשמואל בדורו, מה לעשות שעם השינויים הפוליטיים גם היועמשי"ם נאלצים לעשות התאמות בתפקידם. למרות שאם יורשה לי להעיר לא כ"כ מצליח להבין את הלוגיקה של האוזנר עצמו "אם הממשלה שואלת דעתי, הרי תקבל חוו"ד כבסיס לדיון שכך הוא החוק,אבל מכאן ואילך חופשית היא להכרי כשיקול דעתה…אם הממשלה שואלת מה הוא החוק,הרי בשביל זה יש לה יועמ"ש,שיבוא ויגיד לפי סעיפים אלה ואלה ולפי התקדימים זהו החוק…אפשר על יסוד זה להגיע להחלטה מסוימת ואפשר להגיע גם להחלטה אחרת". יסביר לי כבודו האוזנר, אם זהו החוק -איזו החלטה אחרת יכולה לקבל הממשלה? שהיא עוברת על החוק??? אם הפרשן המקצועי שלה לחוק (לפני ביהמ"ש כמובן) מציג לה את החוק, אז איזו אופציה נוספת יש לממשלה? לעבור לדום ולהצדיע! לא רואה שום אפשרות אחרת (כן, לשכור שכיר חרב שייצג אותה בביהמ"ש כאחרון העבריינים זו איננה אופציה!).

      הגב
      • שמעון

        22.09.2018

        זו עדיין שרלטנות לצטט את אגרנט כתומך בעמדה הזו. מדובר בכזב בוטה. אתה סומ על אנשים כאלה?

        הגב
      • רונן טיב

        25.09.2018

        טעות בידך. ראשית זמיר איננו אגרנט, ולכן לא יכול לשנות דעתו. שנית ועדת אגרנט כללה, כרגיל בוועדות, מספר חברים. שלישית מסקנות וועדת אגרנט קיבלו מעמד של החלטת ממשלה מחייבת, וזמיר, וגם ברק אחריו, לא יכולים לשנות ללא החלטת ממשלה מתקנת. בנוגע להאוזנר, הוא נפטר מזמן, אבל אני אענה לך בדוגמא. השבת נכסי ניצולי שואה. מה קשור חוק לאיך הכספים יחולקו? יש מדיניות לבצע, יש מלחמה לצאת אליה, יש שלום לעשות, יש הרחבת או הקטנת צבא ועוד ועוד. מה לחוק ופרשנותו ולכך? ככל שעולה נושא נקודתי שעלול לעורר בעיה משפטית, ואלו נדירים ביותר בתחום המדיניות הציבורית מעצם טבעה, תינתן עצה. אבל היא לא תוכל לבטל את המדיניות כולה! להזכירך העם הוא הריבון באמצעות נבחריו. הם המייצגחם אותו את האינטרס שלו. מה שגיל כותב כאן הוא אזהרה אמיתית מפני תכנית ארוכת שנים לסרס את המשטר הדמוקרטי הייצוגי שלנו ולמעשה להפוך אותו למשטר פילוקרטי בסגנון הדיקטטורה של המלומדים של אפלטון. לא בבית ספרינו…

        הגב
        • רם חלפון

          29.09.2018

          רונן טיב. מסכים. היוע"מ הוא אחת הזרועות הארוכות של חונטה עליונה ולא נבחרת ציבור ולמעשה היא דיקטאטורית. החונטה שולחת זרועותיה – "יועץ" שהוא למעשה משגיח כשרות ועושה דברו של רב זה או אחר – גם למוסד המחוקק עצמו לכנסת שממנה יונק את כוחו. הכוונה ליוע"מ בכל וועדות הכנסת שלא כולם יודעים או מאמינים בכך שהם מייצגים הלקוח המשלם שכרם – את הציבור קרי הממשלה וכל שר או יו"ר וועדה הנבחרים. לא מאמינים שצריך לעזור למשילות אלא אם הדבר מתיישב עם האג'נדה שלהם.

          הגב
      • דוד ברק

        26.09.2018

        בהאוזנר פשוט הייתה מספיק ענווה להודות שפרשנותו לחוק היא ע"פ תפישתו, אבל הוא בהחלט לא הוציא מכלל אפשרות שהוא טועה בעניין מסויים. באחד מספיחי פרשת קו 300 זמיר סירב לייצג את הממשלה בבג"ץ, אך מי שהחליפו (חריש) ייצג אותה – וזכה. כאשר אתה טוען שעל הממשלה לעבור לדום, בעצם אתה טוען שבייעוץ מגולם גם פס"ד חלוט ששופט (בכובעו כיועמ"ש) נתן כנגד הממשלה. אם זה מצב העניינים, מדוע שפס"ד שנתן "השופט היועמ"ש" יחייב רק את הממשלה? מדוע שלא יחייב גם את הצד השני? אחהרי הכל, אם קבענו שהיועמ"ש הוא גם שופט, אז בשביל מה צריך להגיע לבית משפט בעניינים מנהליים?

        הגב
    • אמנון פורטוגלי

      20.09.2018

      גיל ברינגר מחזיק בתפיסת עולם פוליטית וכלכלית שהיא שמרנית רדיקלית. תפיסת העולם שלו תואמת את הגישה הניאוליברלית הקיצונית הרואה בקיום ופעילות השוק ערך מכונן, שיכול וצריך להנחות כל פעילות אנושית ולהחליף כל אתיקה קודמת. השוק הוא המסר, והניאו-ליברליזם מרחיב את מושג השוק מעבר ליצור ומכירת מוצרים ושירותים, אל כל מסלול החיים האנושי. ובמקרה הנדון, גם לתחום היעוץ המשפטי לממשלה.

      https://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3351879,00.html

      כך יש להבין את הטענה של ברינגר ששרי הממשלה הם "הלקוח האמיתי" של היועץ המשפטי לממשלה, שיחסים כמו בשוק הפרטי המשפטי אמורים להתקיים גם ביחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה.
      לפי ברינגר "היחסים שבין הייעוץ המשפטי לממשלה והממשלה הם מקרה פרטי של יחסי עו"ד – לקוח. הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך דין, הממשלה היא הלקוח על כל זכויותיו של הלקוח. הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך דין של הממשלה על כל חובותיו של עורך דין. אין שום הבדל בין המקרה הפרטי למקרה הזה."

      אלא שההשוואה או ההיקש בין התחום הפרטי למדינה, אינה סבירה.
      הטענה שארגון כה מסיבי, מגוון, מורכב, ובמידה רבה בלתי מובן כמו ממשלת ישראל על שריה, או כל ממשלה לאומית אחרת, צריך להיות כפוף לאותם כללים ואילוצים כמו המערכת הפרטית, היא טענה שדורשת הוכחה. והטענה של מספר אנשים, כמו ברינגר או שקד, כי כך זה צריך להיות, אינה הוכחה.
      מספיק לאמר שביכולת הממשלה ושריה לחוקק חוקים ולשנות את 'חוקי המשחק', בעוד שלשוק הפרטי אין את היכולת הזו, לפחות באופן פורמלי.

      לטענת ברינגר תפקיד היועץ משפטי לממשלה הוא לשמש עורך דינם של שרי הממשלה. היעוץ המשפטי לממשלה אמור לסייע לכל שר משרי הממשלה לקדם מדיניות 'ממלכתית לגיטימית' שהוא מוביל בעבור הציבור כולו.
      אלא שברינגר מתעלם מהעובדה המעציבה ששרי הממשלה מובילים ברוב המקרים מדיניות שאינה ממלכתית לגיטימית, ואינה עבור הציבור כולו, אלא מדיניות סקטוריאלית, שאינה ממלכתית, שבאה להיטיב עם מגזר מסויים בציבוריות הישראלית.
      באשר ל'לגיטימית', היא נשמעת חלולה כאשר השרים יכולים להעביר כל חוק בו הם מעוניינים בהליכי 'תן וקח' בממשלה, ובכלל זה חוקים הנוגדים את מסמך היסוד של המדינה, מגילת העצמאות, חוקים הנוגדים את אושיות התרבות הישראלית והיהודית, המנוגדים לערכים המשותפים של אזרחי ישראל, חוקים הסותרים אמנות בינלאומיות שהמדינה חתומה עליהן והתחייבויות אחרות של המדינה.

      יתרה מזאת, התפיסה שברינגר מקדם, הרואה ביועץ המשפטי כשכיר משפטי של כל שר משרי הממשלה, הרואה ביחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה, כמו היחסים המתקיימים בין לקוח לעורך דינו, אומרת למעשה, כי השרים יכולים לפטר את היועץ כאשר יחשבו שהוא אינו נותן להם את היעוץ המבוקש, יעוץ שיאפשר להם לעשות כרצונם. במילים אחרות, ברינגר מדבר על דגם של ייעוץ משפטי הכפוף ומשרת את האינטרסים של שרי הממשלה, ולא בדגם של יעוץ משפטי הרואה את תפקידו כמשרת הציבור והמחוייב לאינטרס הציבורי ולנורמות של יושרה מקצועית.

      המסר של ברינגר ושקד ברור. היועץ המשפטי לממשלה ובכירי משרד המשפטים, צריכים להיות ולפעול כפקידים שפלי רוח, צייתנים וכנועים, שאינם עצמאיים ובעלי תעוזה ציבורית. הנאמנים לממנים שלהם ולממונים עליהם יותר מאשר לציבור. המיומנות המשפטית הנדרשת מהם היא לחפש 'חורים' בחוק, למצוא לקונות, וכאשר זה נוח, להסתמך על חוקים ארכאיים מימי העות'מנים והממשל הבריטי, מלפני היות ישראל מדינה עצמאית, לפרש פרשנות המתאימה לרוח השר, ואם צריך, לשמור על 'קוצו של יוד', והכל כדי לרצות את השר.

      דברי ברינגר נאמרו בכנס משפטנים אבל הם מכוונים לכל עובדי שרות המדינה. זה לא נגמר רק ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטים הבכירים והזוטרים במשרד המשפטים, גם שאר הפקידות הבכירה מותקפת. המסר אפילו אינו מוצנע: בתקופה שבה פקידי ממשלה מקצועיים מוקעים כחותרים תחת המשילות, שופטי בית המשפט העליון מוקעים כבוגדים ורגולטורים כדוגמת דורית סלינגר מוצגים כגרועים, כל עובדי שרות המדינה מבינים היטב מה מצופה מהם.
      המינוי שנמצא כעת במרכז תשומת הלב הוא זה של רוני אלשייך מפכ"ל המשטרה. אלשייך היה ישר וחזק מספיק כדי לגלות קו עצמאי ותקיף בכל הקשור לחקירות ראש הממשלה, ולכן הוא הולך. רוח המפקד כיום רוצה בפקידים מסורסים, שפלי רוח, צייתנים וכנועים, בעוד שאומץ לב, יושרה והעדפת האינטרס הציבורי על פני האינטרס המפלגתי, או על פני האינטרס הצר של השר אינם רצויים.

      כפי שכתבה מירב ארלוזורוב "יש לעשות הכל כדי להגן על עצמאות הפקידות, עצמאות בית המשפט העליון, עצמאות הרגולטורים, ולא ליפול בשבי של קמפיינים שקריים כדוגמת קמפיין המשילות של שרת המשפטים, איילת שקד.

      https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6490119

      ברינגר יוצא חוצץ נגד דינה זילבר זילבר מבכירי משרד המשפטים, שהזהירה מהפיכת הייעוץ המשפטי לממשלה ממשרתי ציבור לקונסיליירי של השלטון. אלא שכמו במקרה בלעם, הוא מאשר בדבריו את אמירתה ואזהרתה של זילבר כנגד התפיסה שלו ושל השרה איילת שקד, הרואים ביועץ המשפטי כקונסיליירי.

      הגב
  2. מנחם בלון

    16.09.2018

    האמת היא שדה טוקוויל חשב שהמשפטיזציה של הדמוקרטיה זה דבר נפלא (ושמרני, כי ממתן), שמחליף שפת כח ואלימות בשפת דיון ענייני המבוסס על עובדות: אזרחים כפרקליטים ולא כלוחמים.

    הגב
  3. ד"ר מיכל שקד

    17.09.2018

    אכתוב בקיצור במקום שראוי להאריך. על שתי נקודות עיקריות.
    1. ההצגה של ברלינגר שגויה מהיסוד. טענתו, "בדמוקרטיה ייצוגית, מנגנון השלטון שבחרנו בו, הן הדרג הפוליטי הן הדרג המקצועי עובדים למען הציבור" פשוט לא נכונה. לא "בחרנו" במנגנון השלטון. "המנגנון" הזה הוא בסך הכל קואליציה של מיעוטים, במיוחד ובפרט "הבית היהודי" – מפלגת המתנחלים. ו"השלטון הנבחר" הזה לא "עובד למען הציבור". הוא עובד בשירות עצמו ובשירות קבוצות מסוימות, מוגדרות וקטנות .
    2. הקונספט של ברלינגר — היוהמ"ש הוא (בסך הכל) עורך הדין של הממשלה והממשלה היא לקוח כמו כל לקוח — היה יכול בעל כוח מסוים אלמלא היה "המנגנון הנבחר" בועט שוב ושוב בחדווה בעקרונות חוקתיים ומשפטיים, החל בהפרדת הרשויות וכלה בחירויות יסוד (חופש הביטוי?) ובשוויון (תפילת נשים בכותל? חוק ההסדרה?) ובהתחייבויות בינלאומיות של מדינת ישראל (חוק ההסדרה?).
    בקיצור, יחסי היוהמ"ש והממשלה אינם יכולים להיות לגמרי פשוטים, והם לא. אבל לא בשיטת ברלינגר. בודאי לא היום

    הגב
    • לא ד"ר אבל מבין קצת יותר

      20.09.2018

      1. השלטון הנבחר בהחלט נבחר על ידינו
      גם אם הקואליציה מורכבת מכמה מפלגות ולא מפלגה אחת גדולה (ובכך אשמה השיטה בארץ), בשורה התחתונה הקואליציה שהינה הרוב בכנסת מייצגת את רוב הבוחרים. אולי ישנן קבוצות בעם שהקואליציה לא מייצגת אבל זה לא הופך אותה להיות לא מייצגת הרוב.
      מה גם שכאשר אדם מצביע למפלגה הוא עושה זאת מתוך אמונה וידיעה שהמפלגה תחבור לקואליציה שמתאימה כמה שיותר להשקפת עולמו. אדם שמצביע לליכוד *יעדיף* שמפלגתו לא תהיה שותפה עם ממשלת שמאל, ולהיפך כמובן.
      2. אינך יכולה להביא כטיעון נגד – את הדעה נגדה יצא כותב המאמר. זה לא טיעון אלא דעה.
      יועץ משפטי (כשמו כן הוא), אמור להיות לעזר הממשלה ולא כנגדה. אמור לעזור לה להעביר את חוקיה באופן שלא יסתור חוקים אחרים אבל כן ימצה את העקרונות אותם החוק בא לקדם.
      משום מה, אנשים החליטן שהם לוקחים את החוק לידיים, פשוטו כמשמעו, וקובעים עבור הציבור אילו חוקים יחוקקו ואילו לא. אנשים שלא את ולא אני בחרנו. וכי זה "המנגנון הנבחר" הראוי בעינייך?

      הגב
    • דליה קדוש

      22.09.2018

      האמירה בה פתחת את תגובתך ״ההצגה של ברלינר שגויה מהיסוד״ היא אמירה מתנשאת ומבטלת ואופיינית למי שסבור שחכמת העל מצויה רק אצלו וכל שאר בני התמותה הדיוטות. כל מה שכתבת אחר כך הוא דעה (בניגוד לטיעון משפטי) המבוססת על השקפת עולמך. וזו לגיטימית בדיוק כדעתו של ברלינגר. ההבדל הוא שהאחרון נימק את דעתו בצורה קוהרנטית, יסודית ומגובה בעובדות ועקרונות מקצועיים. אגב אני למשל מצביעה לבית היהודי, ואיני מתנחלת (גרה בכרמיאל) וחילונית .כך שהאמירה ״מפלגת המתנחלים״ היא השגויה. זו מפלגה שמכילה ציבור גדול ורחב ,מעבר לציבור המתנחלים, שסבור שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זה בודאי אינו מיעוט. וביחד עם שאר קבוצות הקואליציה, מהווים את הימין, שהוא הרוב .וכן , בדמוקרטיה השלטון הנבחר אמור לייצג את הרוב .

      הגב
  4. נפתלי אורנר

    17.09.2018

    בתקופה בה השלטון מנצל את כוחו לרעה תוך עיוות עקרונות "שלטון החוק" עד כי מתקבל הרושם הברור לפיו עקרונותיו האידיאולוגים מצדיקים, מבחינתו, את עיוות עקרונות המשטר הדמוקראטי, ועד לשחיתות אישית, יש כאלו הקוראים לאפשר לו להמשיך במגמה הרסנית זו במסווה רעיוני. כותב מאמר זה נוהג כך

    הגב
    • בשם האמת והצדק

      23.09.2018

      טוב נו אין הרבה ציפיות ליושרה כאשר מדובר באנשי שמאל, או שאנחנו בשלטון ואנחנו קובעים, או שאיננו בשילטון ואז כל מה שלא לרוחנו הוא הרס הדמורקטיה, כי אנחנו זו הנאורות זו החכמה זה המוסר היושר והצדק וכל השאר זה רמיסת חוק ושחיתות.
      אטימות אופיינית למגלומניה חולנית של טיפוסים שחצנים שאינם רואים דבר זולת עצמם.
      תתמודדו.
      יש לקוות שהמאמאר החשוב הזה הנסמך על פקרספקטיה של ראיה היסטורית ועובדתית יהיה נחלת הכלל ובפרט יעצב את תודעת חברי הכנסת והשרים, בתקווה שזה יבוא לידי ביטוי הן בחקיקה והן בתיקוני השקרים וגניבת השילטון שמחולל כאן מיעוט מתנשא ודיקטטורי.

      הגב
    • רונן טיב

      25.09.2018

      נפתלי, במילים פשוטות שטויות. שיטת המשטר היא דמוקרטיה ייצוגית. אנחנו הריבון באמצעות נציגינו בכנסת ובממשלה. לא מוצא חן בעיניך תנסה לשנות. אבל בדרץ דמוקרטית ולא דיקטטורית, כפי שנהגו ונוהגים המשפטנים בשירות המדינה. מי שמעוות והורס ומסכן את הדמוקרטיה, לצערנו הרב, הם אותם משפטנים, שופטים ויועמ"שים שנהגו ונוהגים כך וגם כותבים זאת במפורש בספריהם. לא זכור לי שבגין ניסה לשנות את הכללים הדמוקרטיים בשנות החמישים, כאשר בן גוריון הכריז מעל כל בימה, בלי חירות ומק"י. למה אתם יכולים? מפסידים, מנסים שוב. לא משנים את הכללים ומייתרים את הריבון…

      הגב
  5. דוד בר-אופיר

    17.09.2018

    גיל ברינגר- מאמרו של גיל ברינגר שפורסם בפייסבוק הוא מאמר מרתק ומעניין שכל סטודנט למשפט חוקתי צריך לקרוא אותו. אבל הבעיה היא שהמאמר הזה הוא מאמר מגויס בשירותה של שרת המשפטים, ושל כמה שרים מהליכוד, שמעוניינים ליצור שינוי ערכים עמוק במושגי יסוד של המשפט הישראלי ולערער על מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כפי שגובש במשך שבעים שנה. השרה הנכבדה איננה מעוניינת ביועץ משפטי שהוא "שומר סף" פשוטו כמשמעו, אלא ביועץ משפטי שחייבים אמנם לשמוע את דעתו בעניין שלא נפסקה בו הלכה, אלא שלא מוכרחים לקבל אותה. כמו אוכל לציפורים: ירצו יאכלו – לא ירצו לא יאכלו. המצב המשפטי, כפי שעולה מהמאמר עצמו, הוא שהיועץ המשפטי לממשלה אכן שומר הסף של האינטרס הציבורי, זכויות היסוד והעקרונות המשפטיים שהמדינה מבוססת עליהם. נכון מה שאומר היועץ המשפטי הנוכחי כי תפקידו של היועץ המשפטי הוא לסייע לממשלה ולרשויות המדינה לממש את מדיניותן, ככל שהדבר הוא אפשרי בגבולות החוק. אבל צריך לזכור שהדברים האלה נאמרים על רקע תיאור תפקידו של היועץ המשפטי במסמך יסוד כמו דו"ח ועדת אגרנט והפסיקה של בית המשפט העליון שבאה בעקבותיה. חוק היועצים המשפטיים יביא פוליטיזציה בתחום הייעוץ המשפטי ויגרום למינוי אנשים "שחושבים בראש שלנו", ונאמנותם תהיה לשר שמעליהם ולא למדינה ולאינטרס הציבורי

    הגב
    • בשם הצדק

      23.09.2018

      לא נראה שקראת את המאמר, או שאינך מבין את הכתוב, אחרת המסקנה היא כי אינך נותן לעובדות לבלבל אותך ואתה ממשיך לנפנף במיתוס השיקרי שהמאמר מפריך מיסודו.
      אין ולא היתה כל סמכות חוקית ליעוץ המשפטי זולת יעוץ ותו לא, תכליתו וסמכותו היחידה היא לאתר עוגן ופרשנות משפטית **שתתמוך** ותעגן את מדיניות הממשלה ובשום אופן לא נועדה להוות עמדה לעומתית או מחייבת משפטית. כל השאר הינו סילוף זדוני שבא לשרת תכלית אחת – עקיפת ההכרעה הדמוקרטית וכפיית עמדות מיעוט ריקלי על הציבור במסווה של כסות משפטית \ חוקתית.

      הגב
  6. מנדי

    18.09.2018

    תענוג. סוף סוף פובליציסטיקה ימנית איכותית

    הגב
  7. גלעד

    19.09.2018

    מאמר מעולה. ממליץ לכותב להפיץ גרסה מקוצרת להפצה ברבים, שכן אורך היריעה ימנע מרבים קריאה של המאמר. בעצם איני ממליץ, גרסה מקוצרת היא ממש מחויבת המציאות על מנת להפיץ את האמת על מה שהתרחש במדינה בעשרים וחמש השנים האחרונות.

    הגב
  8. אמנון פורטוגלי

    20.09.2018

    גיל ברינגר מחזיק בתפיסת עולם פוליטית וכלכלית שהיא שמרנית רדיקלית. תפיסת העולם שלו תואמת את הגישה הניאוליברלית הקיצונית הרואה בקיום ופעילות השוק ערך מכונן, שיכול וצריך להנחות כל פעילות אנושית ולהחליף כל אתיקה קודמת. השוק הוא המסר, והניאו-ליברליזם מרחיב את מושג השוק מעבר ליצור ומכירת מוצרים ושירותים, אל כל מסלול החיים האנושי. ובמקרה הנדון, גם לתחום היעוץ המשפטי לממשלה.

    https://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3351879,00.html

    כך יש להבין את הטענה של ברינגר ששרי הממשלה הם "הלקוח האמיתי" של היועץ המשפטי לממשלה, שיחסים כמו בשוק הפרטי המשפטי אמורים להתקיים גם ביחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה.
    לפי ברינגר "היחסים שבין הייעוץ המשפטי לממשלה והממשלה הם מקרה פרטי של יחסי עו"ד – לקוח. הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך דין, הממשלה היא הלקוח על כל זכויותיו של הלקוח. הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך דין של הממשלה על כל חובותיו של עורך דין. אין שום הבדל בין המקרה הפרטי למקרה הזה."

    אלא שההשוואה או ההיקש בין התחום הפרטי למדינה, אינה סבירה.
    הטענה שארגון כה מסיבי, מגוון, מורכב, ובמידה רבה בלתי מובן כמו ממשלת ישראל על שריה, או כל ממשלה לאומית אחרת, צריך להיות כפוף לאותם כללים ואילוצים כמו המערכת הפרטית, היא טענה שדורשת הוכחה. והטענה של מספר אנשים, כמו ברינגר או שקד, כי כך זה צריך להיות, אינה הוכחה.
    מספיק לאמר שביכולת הממשלה ושריה לחוקק חוקים ולשנות את 'חוקי המשחק', בעוד שלשוק הפרטי אין את היכולת הזו, לפחות באופן פורמלי.

    לטענת ברינגר תפקיד היועץ משפטי לממשלה הוא לשמש עורך דינם של שרי הממשלה. היעוץ המשפטי לממשלה אמור לסייע לכל שר משרי הממשלה לקדם מדיניות 'ממלכתית לגיטימית' שהוא מוביל בעבור הציבור כולו.
    אלא שברינגר מתעלם מהעובדה המעציבה ששרי הממשלה מובילים ברוב המקרים מדיניות שאינה ממלכתית לגיטימית, ואינה עבור הציבור כולו, אלא מדיניות סקטוריאלית, שאינה ממלכתית, שבאה להיטיב עם מגזר מסויים בציבוריות הישראלית.
    באשר ל'לגיטימית', היא נשמעת חלולה כאשר השרים יכולים להעביר כל חוק בו הם מעוניינים בהליכי 'תן וקח' בממשלה, ובכלל זה חוקים הנוגדים את מסמך היסוד של המדינה, מגילת העצמאות, חוקים הנוגדים את אושיות התרבות הישראלית והיהודית, המנוגדים לערכים המשותפים של אזרחי ישראל, חוקים הסותרים אמנות בינלאומיות שהמדינה חתומה עליהן והתחייבויות אחרות של המדינה.

    יתרה מזאת, התפיסה שברינגר מקדם, הרואה ביועץ המשפטי כשכיר משפטי של כל שר משרי הממשלה, הרואה ביחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה, כמו היחסים המתקיימים בין לקוח לעורך דינו, אומרת למעשה, כי השרים יכולים לפטר את היועץ כאשר יחשבו שהוא אינו נותן להם את היעוץ המבוקש, יעוץ שיאפשר להם לעשות כרצונם. במילים אחרות, ברינגר מדבר על דגם של ייעוץ משפטי הכפוף ומשרת את האינטרסים של שרי הממשלה, ולא בדגם של יעוץ משפטי הרואה את תפקידו כמשרת הציבור והמחוייב לאינטרס הציבורי ולנורמות של יושרה מקצועית.

    המסר של ברינגר ושקד ברור. היועץ המשפטי לממשלה ובכירי משרד המשפטים, צריכים להיות ולפעול כפקידים שפלי רוח, צייתנים וכנועים, שאינם עצמאיים ובעלי תעוזה ציבורית. הנאמנים לממנים שלהם ולממונים עליהם יותר מאשר לציבור. המיומנות המשפטית הנדרשת מהם היא לחפש 'חורים' בחוק, למצוא לקונות, וכאשר זה נוח, להסתמך על חוקים ארכאיים מימי העות'מנים והממשל הבריטי, מלפני היות ישראל מדינה עצמאית, לפרש פרשנות המתאימה לרוח השר, ואם צריך, לשמור על 'קוצו של יוד', והכל כדי לרצות את השר.

    דברי ברינגר נאמרו גם בכנס משפטנים אבל הם מכוונים לכל עובדי שרות המדינה. זה לא נגמר רק ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטים הבכירים והזוטרים במשרד המשפטים, גם שאר הפקידות הבכירה מותקפת. המסר אפילו אינו מוצנע: בתקופה שבה פקידי ממשלה מקצועיים מוקעים כחותרים תחת המשילות, שופטי בית המשפט העליון מוקעים כבוגדים ורגולטורים כדוגמת דורית סלינגר מוצגים כגרועים, כל עובדי שרות המדינה מבינים היטב מה מצופה מהם.
    המינוי שנמצא כעת במרכז תשומת הלב הוא זה של רוני אלשייך מפכ"ל המשטרה. אלשייך היה ישר וחזק מספיק כדי לגלות קו עצמאי ותקיף בכל הקשור לחקירות ראש הממשלה, ולכן הוא הולך. רוח המפקד כיום רוצה בפקידים מסורסים, שפלי רוח, צייתנים וכנועים, בעוד שאומץ לב, יושרה והעדפת האינטרס הציבורי על פני האינטרס המפלגתי, או על פני האינטרס הצר של השר אינם רצויים.

    כפי שכתבה מירב ארלוזורוב "יש לעשות הכל כדי להגן על עצמאות הפקידות, עצמאות בית המשפט העליון, עצמאות הרגולטורים, ולא ליפול בשבי של קמפיינים שקריים כדוגמת קמפיין המשילות של שרת המשפטים, איילת שקד.

    https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6490119

    ברינגר יוצא חוצץ נגד דינה זילבר זילבר מבכירי משרד המשפטים, שהזהירה מהפיכת הייעוץ המשפטי לממשלה ממשרתי ציבור לקונסיליירי של השלטון.
    אלא שכמו במקרה בלעם, הוא מאשר בדבריו את אמירתה ואזהרתה של זילבר כנגד התפיסה שלו ושל השרה איילת שקד, הרואים למעשה ביועץ המשפטי כקונסיליירי.

    הגב
    • מנחם בלון

      20.09.2018

      אין כזה דבר "שמרנית רדיקלית". הגישה של ברינגר קיצונית ומשכך איננה שמרנית.

      הגב
    • בשם הצדק

      23.09.2018

      שוב אותם שמאלנים שלא יתנו לעובדות ולאמת להפריע להם בבדורסנות הטוטליטרית והמתנשאת שלהם.
      אתה נטפל לשליח במקום לעסוק במהות. הסמכות החוקתית שמעוגנת בלשון החוק של היעוץ המשפטי לממשלה מגדירה את תפקידו וסמכותו בדיוק כפי שמר ברלינגר אומר. אך אותך ואת גב' זילבר מעניין לשלוט בכל מחיר בין בסמכות ובין בכח, במקרה הזה בכח לא חוקי ולא תקף תוך זריית חול בעיני הציבור בהפצת מידע כוזב בזדון וגזילת השילטון במרמה, התנהלות מאפיוזית שדורשת התערבות הרשויות המתאימות להגשת תביעות פליליות והעמדה לדין של כל העבריינים.

      הגב
  9. שמחה ניר, עו"ד

    20.09.2018

    למה לקלקל רעיון טוב בנימוקים כושלים, שקריים ומטומטמים?
    http://quimka.net/53814

    הגב
  10. שמחה ניר, עו"ד

    20.09.2018

    דנה זילברג צודקת ברמה העקרונית, אבל משקרת במצח נחושה במישור המציאותי.
    לפרקליטים במחלקת הבג"ץ יש עניין אחד בלבד: לנצח בכל מחיר, ולהביא למשרד, בסוף היום, כמה שיותר נצחונות ליטיגאנטיים.
    לשם כך הם לא מהססים לרמות את בית המשפט, לתכנת את אנשי הרשות לחתום על תצהירי שקר, ועוד.
    http://quimka.net/46339
    לכן אני תומך בהצעה של שרת המשפטים, בתנאים שהפרקליטים במחלקת בג"ץ יחליפו שבב, ייצגו את הציבור (קרי: יעמדו לימינם של העותרים), ושרי הממשלה יהיו מיוצגים ע"י היוהמ"שים שאיילת רוצה לתת להם.

    הגב
  11. גרג מל

    21.09.2018

    הנקודה העיקרית מהמאמר היא באיזה קלות גורמים משפטיים בישראל נוטלים לעצמם (למילייה המשפטי) סמכויות לא להם.
    סילוף מקורות עבר, התעלמות מהחלטות ממשלה, סיווג "חידושים" כהלכות מימים ימימה.
    זה לא משנה מה אני, את או הוא חושבים על איילת שקד, ועל כמה שהיא פשיסטית.
    מה שחשוב הוא איך למנוע את המהפכה המשפטית שנוצרה כאן. של אנשים שלא מבינים את התפקיד שלהם ומתנהלים כמו "משפטנים שיש להם מדינה".

    הגב
  12. אסנת אלדר

    22.09.2018

    ככלל במדינתנו דמוקרטית היינו שמחים ששלוש הרשויות היו פועלות על פי החוק ועקרונות היסוד של השיטה. בא גיל ברינגר וטוען שעל פי מסקנות וועדות אגרנט ושמגר המלצותיו של היועמ"ש אינן מחייבות את הממשלה, ורק בשל גבהות ליבם של אי אלו יועצים משפטיים קודמים הגענו אל פי הפחת בה אנו נמצאים כיום.
    אומר הדבר כי המלצה של היועמ"ש לגבי החלטה או פעולה מסויימת הינה בניגוד לחוק אינה מחייבת את הרשות המבצעת. על מעמד עצמאי של היועמ"ש והיותו 'שומר סף' ומייצגו גם של הציבור הרחב והארטילאי לדבריו הס מלדבר. ברוח קו לוגי זה הרפורמה אותה מקדמת שרת המשפטים, לפיה ייבחרו יועצים משפטיים "מקובלים" על הרשות המבצעת, לא ישנה הדבר. המערכת תוכל לקבל או לא לקבל את המלצותיהם (אם תהיה להם כלל התעוזה להפיק המלצות המייצגות בדל אינטרס ציבורי/אינטרסים של מיעוטים או את החוק). זוהי אותה תורת 'משילות' שחצנית הפועלת בחזקת "נעשה ונשמע" מקראי.
    נניח ואפשר היה לקבל את הגישה כי הממשלה היא אדונית היועמ"ש וכי הוא מחוייב "לטהר" כל החלטה שלה. בדמוקרטיה מתוקנת היו מובאות להכרעה החלטות בלתי סבירות עד בלתי חוקיות למערכת המשפט ובעיקר לבג"ץ (והיועמ"ש יעמוד במצב הבלתי אפשרי בו הוא צריך להגן על החלטה שהתנגד לה).
    אולם אליה וקוץ בה, כי במקביל פועלות הן הרשות המבצעת והן הרשות המחוקקת להחליש את כוחו של ביהמ"ש (הצעת חוק יסוד: החקיקה) ולשמוט את הלגיטימיות שלו לבקר החלטותיהן. וכאן טמון זרע הפורענות, אנו נותרים ללא האיזונים (היועמ"ש) וללא הבלמים (מערכת המשפט).
    בנוסף, מערכת המשפט, שעד היום שמה לעצמה קווים מנחים שלא להתערב בהחלטות היועמ"ש והחלטות שלטוניות אחרות, אלא במקרים קיצוניים של חוסר סבירות, תמשיך להיות מחוייבת לקו זה, אולם הרשות תהיה משוחררת מהגבלה לקבל החלטותיה באותו מתחם סבירות.
    הכותב מצטט חלקים המועדפים עליו (הביקורת בישראל ובארה"ב) מבלי להביא לקוראיו מגוון גישות לנושא, הן משיטות משפט אנגלו-אמריקאיות והן קונטיננטליות (כפי שניתן למצוא בהרחבה בסקירה משווה של מרכז המידע והמחקר של הכנסת https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01701.pdf) שברובן ככולן גם אם אין החלטת היועמ"ש מחייבת את הרשות המבצעת על פי רוב היא מכובדת על ידה.
    אשר לסגנון, מצער כי דוקטורנט למשפטים ועובד ציבור מפרסם דברים כה זחוחים ומשתלחים בענקי משפט כחשין, אגרנט ושמגר (אשר לביקורתו על ברק, זו הינה אינהרנטית לתפיסתו ואי אפשר היה לצפות ממנו לאחרת).

    הגב
  13. Tabularasa

    22.09.2018

    מענין איך תגובות הנגד מאופינות כולן בכתיבה אמוציונאלית לא מנומקת זרועת קופי רייט של שלטים בהפגנה (לא אצטט בכדי לא לבייש).
    הנקודה העיקרית אליה יש להתייחס הינה כי הציבור בוחר את הזרוע המבצעת כדי לבצע והייעוץ המשפטי הינו כלי בידי הזרוע המבצעת.
    והיה וקורית תקלה, לשם כך יש בית משפט. זו המשמעות של הפרדת הרשויות.
    בבסיס ההנחה ה״פרוגרסיבית״ עומדת הנחה טוטליטרית מפחידה כי אין הציבור אחראי דיו למלא את תפקיד הריבון בדמוקרטיה נוסח מונטסקייה לפיכך יש להציב מעליו ״שומרי סף״ או במילים אחרות מריטוקרטיה אריסטוקרטית שתפקח על גחמותיו של הציבור הטיפש.
    לא רק שזה לא עבד ולא עובד בשום מקום, זהו מתכון וודאי של טוטליטריות רצחנית.
    כה לחי מר ברינגר. יחד נחזיק אצבעות להתפקחות מהירה של הציבור בישראל

    הגב
  14. אפרת רובין

    25.09.2018

    שכחתם את השימוש הנרחב שנעשה בשרותים משפטיים חיצוניים, כל אימת שגוף ציבורי או דו-מהותי [כמו מוסד אקדמי] מעוניין בכך. מלבד הצביעות וריקון הטענות הערכיות ממרבית תכנן, הרי במקביל לכל המבנה המשפטי הפסאודו'מפואר מתרחש תהליך רגיל של לקוח משלם ועו"ד המייצג את האינטרס שלו, אבל באופן המסחרי והציני ביותר, כשהכל משתלב זה בזה בלי שופ בעיות אידחולוגיות או אחרות, אפילו לא ביחס לכספים הפנטסטיים שנוצרה "התרגלות" לשלם. ומעניין לדעת מאיזה תקציב. באקדמיה – לכך משמשות כנראה תרומות, או שמא הקצבות המדינה ושכר הלימוד? והאקדמיה מייצרת את הקשקשת הבלתי מדוייקת והיומרנית שבבסיס הייעוץ המשפטי המשלתי המודרני. עירפול המחשבה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *