המנדט המפוקפק של תום שגב

תום שגב, 'ימי הכלניות' כתר, 568 עמודים

תום שגב קנה לו מקום של כבוד בחברה הישראלית. בהיותו עיתונאי מוכשר בעיתון חשוב, הוא מטפל מדי שבוע בסגנון אירוני מושחז בהיבטים שונים של ההוויה הישראלית מנקודת מבט של מי שיושב על הגדר, של משקיף זר ("כתב זר" הוא שם מדורו בעיתון "הארץ"), אשר אינו חושש לגעת בעצבים רגישים. אולם אין הוא מסתפק בכך. ד"ר שגב הוא גם בעל הכשרה אקדמית כהיסטוריון, ולצד עבודתו העיתונאית השוטפת, הוא מקדיש זמן ומאמצים לחקר ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל היישוב העברי.

את עבודתו כהיסטוריון מאפיינת עצמאות מחשבה ורצון להגיע אל האמת, אשר לא הייתה גלויה עד כה לציבור הקוראים. הוא משוכנע כי כותבי רשומותיה של הציונות ושל מדינת ישראל עשו הכל כדי לעטוף את ההיסטוריה האמיתית במעטה מיתולוגי, אם לא שקרי ממש. מספריו הקודמים למדנו כי קליטת העלייה עם קום המדינה התנהלה באופן ציני או אפילו מרושע, תוך אפליה מכוונת של העולים מארצות המזרח. קודם לכן, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כך למדנו מרב-המכר שלו, "המיליון השביעי: הישראלים והשואה" (1997), מנהיגי היישוב ודוד בן-גוריון בראשם לא התאמצו במיוחד להציל את יהודי אירופה הנרצחים, אלא ניצלו את אסונם של יהודי אירופה כדי להפכו למסד אשר עליו תיבנה מדינת ישראל.

ועתה אנו למדים מספרו האחרון של שגב, רב-המכר "ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט", כי הבריטים הגיעו לארץ ישראל במקרה, נתקלו כאן בקיבוץ לאומי ערבי מגובש, אשר התנגד לשלטונם בכל מאודו, וכאשר לבשה התנגדות זו צורה של מרד שיטתי בשנים 1939-1936, מיהרו להסיק כי אין להם כל עניין בהמשך שלטונם בארץ, ומוטב להם להסתלק ממנה במהירות – והיישוב העברי בארץ ישראל, כמשתמע, כמעט שלא השפיע על המתרחש. קביעות אלה, אילו נתבססו על ראיות מוצקות, היו מעמידות אתגר חשוב בפני המוסכמות הרווחות לא רק בציבור הרחב, אלא גם בין היסטוריונים רבים שהבינו את הדברים אחרת לגמרי. אולם אין הדבר כך: כמו בשאר ספריו על תולדות המדינה, ב"ימי הכלניות" נוצר הרושם כאילו ידע שגב מראש מה תהיינה מסקנותיו, התואמות את נטיותיו האידיאולוגיות, ומלאכת המחקר שלו לא הייתה אלא חיפוש ראיות, שתוכלנה לאשש את המסקנות הגזורות מראש. רושם זה נוצר, בין היתר, בשל שיטות מחקר לקויות – הגובלות לעתים ברשלנות גמורה.

"הכלניות", זהו הכינוי שנתנו אנשי היישוב העברי בארץ ישראל לדיביזיה המוטסת השישית הבריטית בשנים 1947-1946, כאשר הובאה לארץ להיות כוח המחץ הבריטי במאבקו של השלטון המנדטורי נגד היישוב. ארגוני "הפורשים", כפי שכונו אז האצ"ל והלח"י בפי בני "היישוב המאורגן", ראו בשלטון המנדט הבריטי "כובש נאצו-בריטי", כך שהכינוי "כלניות", על שם הכומתות האדומות של הצנחנים הבריטים, אינו מעיד על חיבה יתרה.

שם הספר מרמז, אפוא, שכוונת המחבר הייתה לתאר ולנתח את גיבוש השלטון המנדטורי בארץ ואת יסודותיו המדיניים, ומנגד את התגבשות היישוב העברי לכוח, כוח אשר מחמת התנגשות אינטרסים, הגיע לבסוף לידי עימות אלים עם השלטון הזה. אולם האמת היא אחרת. עיקר תוכנו של הספר הוא תיאור החברה המנדטורית בירושלים – אנגלים, ערבים ויהודים – והיחסים ביניהם, על הגיגיהם, טרוניותיהם, קשייהם ואהבותיהם. מקום מסוים הוקדש לתיאור פעולות הממשל ולשיתוף הפעולה ההדוק, לרוב, בינו ובין מוסדות היישוב והתנועה הציונית עד שנת 1939, שנת "הספר הלבן" והמפנה במדיניות הבריטית בארץ ישראל. "המרד הערבי" בשנים 1939-1936 ומאבק היישוב העברי לאחר מלחמת העולם השנייה הופכים, כמובן, את הקערה על פיה, ומאז ואילך מתפרש הספר על פני נוף אנושי רחב בהרבה מן החברה המנדטורית הירושלמית. הספר אינו מטפל כלל בנושא החברה הכפרית הערבית, רוב מניינו ובניינו של העם הערבי-פלשתינאי, ואין בו תיאור או ניתוח משביע רצון של תהליך גידולו ובניינו של היישוב העברי, מקהילה קטנה בת כ-50,000 איש בשנת 1918, שנת הכיבוש הבריטי, ועד למסגרת לאומית אוטונומית ומפותחת בת כ-600,000 איש בשנת 1947.

מקורותיו של שגב הם בעיקר יומנים, מכתבים, מאמרים וספרים שכתבו משתתפי הדרמה ההיסטורית. ואכן, זוהי עיקר חשיבותו של הספר. בעזרת יומנים ומכתבים של אנגלים, ערבים ויהודים, אשר לא נוצלו עד כה למחקר היסטורי, משרטט המחבר את המציאות החברתית והמדינית, כפי שראוה בני הזמן. בדרך זו אפשר ללמוד על הרגשתם של עולים יהודים, הנתקלים בקשיי קליטה ופרנסה, על ייסורי הניתוק ממשפחותיהם באירופה, על תקוותיהם ואכזבותיהם. לעיני הקורא מתגלים מראות החיים של ערביי ירושלים המנסים להגן על ערביוּת עירם וארצם, ומתמלאים זעם עם כל אנייה המביאה עימה ארצה עולים יהודים. והוא, כמובן, יכול לקרוא על תחושותיהם של פקידי ממשל וקציני צבא בריטים, המוצאים עצמם נתונים בין הפטיש הערבי לסדן היהודי-ציוני. וכל אלה מלווים בתיאורים עסיסיים של אנקדוטות חברתיות משעשעות: גבירות מכובדות, למשל, המתרעמות על חברתן המתהדרת בשמלה שאינה הולמת את כללי האטיקט בקבלת פנים רשמית; ופרשיות אהבים אסורות בין קצינים בריטים נשואים ובין נשים מקומיות, או בין בנה של אישיות ערבית נשואת פנים ובין נער "צעיר וחסון".

אולם, המחבר אינו מסתפק בתיאור המציאות החברתית הזאת. הוא רוצה להגיש לקורא פרשנות חדשה ומקורית למדיניות הבריטית בארץ ישראל. הוא מבקש להשיב על השאלות הגדולות יותר: מדוע השתלטו הבריטים על ארץ ישראל, מדוע פרסמו את הצהרת בלפור, מדוע נשארו בה גם אחרי שהתברר להם כי שלטון המנדט מעורר את התנגדות האוכלוסייה הערבית, ומדוע החליטו בסופו של דבר לנטוש את ארץ ישראל. מאליו מובן, כי כדי לנתח את המדיניות הבריטית – להבדיל מחיי היום-יום של השלטון המנדטורי – יש לבחון בראש ובראשונה את האינטרסים שהניעו את מעצביה, את ההחלטות שקיבלו, את דרכי קבלת ההחלטות האלה, את ההוראות אשר הועברו לנציב העליון בארץ ואת דרכי ביצוען של ההוראות האלה. בקיצור, יש לקרוא את הספרות המחקרית הענפה בנושא זה, ועוד יותר מכך, יש לבדוק את הארכיונים של משרד המושבות, משרד החוץ, משרד המלחמה, הקבינט וכיוצא באלה. תחת זאת הסתפק המחבר בעיקר בעיון באותו חומר מנדטורי ארץ ישראלי, אשר שירת אותו נאמנה ביחס לחברה ולשלטון המנדטו-ריים, ומתוכו דלה הערות אגב או התייחסויות של אנשים, שלא היו מעצבי המדיניות הבריטית וקובעי דרכה. תוך שימוש נרחב במקורות אלה מגיע המחבר לאותן מסקנות אשר, כנראה, בחר לעצמו מראש: בריטניה הגיעה לארץ ישראל במקרה, שלטונה כאן נכון בטעות, ממשלתה לא ידעה בשום שלב מה היא מחפשת שם, בארץ ישראל הנידחת, ומיד לאחר שנתקלה בגילויי ההתנגדות השיטתיים הראשונים, כבר בשנתו הראשונה של המרד הערבי, שנת 1936, היא הגיעה למסקנה כי עליה להסתלק מן המקום. תוך כדי כך שגב גם ממלא את חובתו כמנפץ מיתוסים נאמן, בכך שהוא מראה לנו עד כמה היה היישוב העברי גורם שולי, מאוס על הבריטים אך נטול השפעה של ממש על מדיניותם, ומבהיר שלא "גירשנו" אותם כפי שלימדו אותנו.

כבר בראשית ספרו, בנתחו את מניעי הבריטים לכבוש את ארץ ישראל, קובע המחבר כי "כיבוש הארץ לא הנחיל להם [לבריטים] תועלת אסטרטגית", כי לא היה להם אינטרס אסטרטגי אמיתי לשלוט בה, כי מעמדה של הארץ באסטרטגיה הבריטית "לא נקבע על פי מיקומה הגיאו-פוליטי", וכי פרשת שלטון בריטניה בארץ ישראל היא עניין של "חוויה רגשית" בלבד. על מה מבוססת קביעה מפליגה זו? על מסמכי הקבינט? על דבריהם של שרי הממשלה, על מזכרים של פקידים בכירים? לא ולא. אלה אינם נחשבים בעיני שגב. להפך, לכל אורך הספר הוא כותב ביותר משמץ של לעג על "תלי התלים" של "תזכירים ומזכרים", שכתבו כל העת המדינאים והפקידים הבריטים. לעומת זאת, הערת אגב ביומנו של פקיד בריטי אחד בשם צ"ר אשבי, לא מן החשובים ביותר, היא-היא הבסיס המוצק, אשר עליו בונה שגב את בניינו.

כידוע לכל מי שבחן את מדיניות בריטניה במזרח התיכון ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, באותו זמן התגבשה בצמרתה הפוליטית והצבאית תפישה, כי יש צורך בקשר יבשתי בין הים התיכון ובין המפרץ הפרסי. קשר יבשתי רצוף כזה יאפשר להעביר כוחות במהירות למפרץ הפרסי, המשמש קו הגנה קדמי של האימפריה הבריטית בהודו כנגד סכנת פלישה אפשרית מצפון, בעיקר מצד רוסיה. מכאן נבעה חשיבותה האסטרטגית של ארץ ישראל כראשית קו הקשר הזה בין הים התיכון למפרץ הפרסי. חיבור יבשתי כזה יהיה חלופה לתעלת סואץ ואף קו הגנה עליה. מסקנות אלה עולות בבירור מתוך דיוני ועדת המומחים הבריטים שדנה בשנות המלחמה הראשונות במטרות בריטיות במזרח התיכון, הלא היא ועדת דה-בונזן. אך ועדת דה-בונזן החשובה אינה נזכרת בספר כלל. מה שמצוין במפורש, לעומת זאת, הוא רגש, מניעים דתיים, השפעת התנ"ך וכדומה.

שגב גם אינו מנצל את המקורות ההיסטוריים שהיו יכולים דווקא לאשש את טענותיו. ידוע, למשל, כי דייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן הפלישה לארץ ישראל, נמנה עם החסידים המובהקים של כיבוש הארץ בידי בריטניה. ניתוח בית גידולו של מדינאי בריטי זה יכול היה לחזק את הפן הדתי-רגשי במכלול השיקולים הבריטיים בזכות ההשתלטות על ארץ ישראל. הרי לויד ג'ורג' החל את הקריירה הציבורית שלו כמנהיג התנועה הדתית הוולשית, אשר נאבקה בעד היפרדות מן הכנסייה האנגליקנית וכינון כנסייה ולשית, פרוטסטנטית לכל דבר, השואבת את עיקרי אמונתה, כמו שאר הפרוטסטנטים, במישרין מכתבי הקודש. סביר להניח שיש קשר בין עובדה זו ובין חיבתו לארץ ישראל. אך, מה לעשות, המחבר אינו מתייחס לכל אלה. הוא אפילו מכנה את לויד ג'ורג' אנגלי ולא ולשי, ומסתפק באמירות הסתמיות והבלתי מבוססות על חשיבותו של הגורם הדתי-רגשי.

דוגמה נוספת להתעלמותו של שגב ממקורות בסיסיים היא טיפולו בעניין הצהרת בלפור בשנת 1917. מן הספר עולה כי את ההצהרה פרסמה ממשלת בריטניה כתוצאה מקפריזה דתית, ולא מתוך שיקול מדיני שפוי: "לא שיקול אסטרטגי הנחה אותם ולא מערכת מסודרת של קבלת החלטות לא אינטרס מדיני או צבאי הוליד אותה [את הצהרת בלפור] כי אם דעות קדומות, אמונות שבלב ואחיזת עיניים: הם היו נוצרים, ציונים ורבים מהם גם אנטי-שמים. הם האמינו שהיהודים שולטים בעולם". נכון, הלך רוח כזה תרם תרומה מסוימת למדיניות ההשתלטות על ארץ ישראל, אשר הצהרת בלפור באה לשרתה. אך האם בזה נפתח העניין ומסתיים? שורה של חוקרים חשובים, וההיסטוריון מאיר ורטה בראשם, הראו בבירור כי מניעיה של בריטניה למתן ההצהרה היו אסטרטגיים ופוליטיים: לא רגש, לא דת ולא רצון לגמול לחיים וייצמן על תרומתו המדעית למאמץ המלחמה הבריטי. בריטניה רצתה להסתייע בגורם הציוני כדי לבטל את הוראות הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 בדבר כינון משטר בינלאומי בארץ ישראל לאחר כיבושה מידי העותומנים. הצהרת בלפור ומחויבות בריטית לציונות, כך סברו, תענקנה צידוק לשלטון בריטי ייחודי.

חוקרים אחרים, וההיסטוריון הבריטי החשוב אג"פ טיילור בראשם, הדגישו את רצונם של הבריטים למן סוף שנת 1916 למשוך את יהודי ארצות-הברית אל המחנה המצדד בהצטרפות למלחמה לצד בריטניה, צרפת ורוסיה. בארצות-הברית היו מתנגדים רבים וחריפים להצטרפות כזאת. יהודים רבים היו ביניהם, כיוון שבהיות רובם הגדול מהגרים מרוסיה הצארית, לא השתוקקו כלל להצטרף לקואליציה אשר הקיסרות האנטישמית הזאת היא חלק ממנה. תמיכה בתביעות יהודיות ביחס לארץ ישראל תעזור למשוך את יהודי ארצות-הברית, כך קיוו בבריטניה, לצד המצדדים בהצטרפות מדינתם למלחמה, ותקטין את התנגדותם לאחר שארצות-הברית תהפוך לצד לוחם. אך מכל אלה מתעלם המחבר.

מיד לאחר שקם השלטון הבריטי, מספר שגב, החלו הבריטים לפקפק בנחיצותו. התפתחו ויכוחים ודיונים בנושא, ועד מהרה חשו הבריטים כי טעו וכי אין טעם בשלטונם בארץ. ויכוח כזה אכן התפתח בשנים 1923-1922. השתתפו בו מדינאים, עיתונאים, אנשי צבא ופקידים. שגב מצטט אי-אלו פקידים ועיתונאים, אך את העיקר אינו מציין. לשם הכרעה בוויכוח הזה מינה ראש ממשלת בריטניה, אנדרו בונאר-לאו, ועדת קבינט מיוחדת בסוף 1922. הופיעו בפניה מיטב המומחים הבריטים ונציגי כל זרועות הממשל המעורבות בשלטון הבריטי בארץ ישראל. והנה, ועדה זו הגישה דו"ח, המצדד בהמשך השלטון הבריטי בארץ ישראל במתכונתו הקיימת ומתנגד לכל ויתור לתביעות הערבים. דו"ח זה אושר בידי הממשלה הבריטית בקיץ 1923, בראשותו של סטנלי בולדווין, יורשו של בונאר-לאו, והיה הבסיס להמשך מדיניות המנדט הבריטי בארץ. עובדה זו קשה מאוד ליישב עם התזה, כי הבריטים כבר בשנים 1923-1922 לא היו מעוניינים בהמשך שלטונם בארץ. מה עושים? ב"ימי הכלניות" אין זכר למינוי הוועדה, למסקנותיה ולאישורן. ברוח זו אפשר להבין את טעותו של שגב ביחס לסר ג'ון שקבורו, ראש אגף המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי. באותה תקופת דיונים הביע שקבורו פקפוק בדבר התועלת שתצמח לבריטניה מן המנדט. שגב, כנראה בטעות, מכתיר את שקבורו בתואר "סגן שר המושבות", וכך עולה חשיבותם של הערותיו ופקפוקיו. לאמיתו של דבר שקבורו היה פקיד, בכיר אמנם, ולצד האחריות על ענייני המזרח התיכון נשא גם בתואר סגן המנכ"ל (דפיוטי אנדר-סקרטרי) של משרד המושבות. הוא מעולם לא נשא משרה פוליטית ולאורך כל הקריירה שלו שימש בתפקידים פקידותיים בלבד.

אם כבר בשנת 1923 חשבו הבריטים לעזוב את הארץ, כפי ששגב טוען, מובן מאליו שזמן קצר לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, הם רצו להיפטר מן המנדט ולצאת בכל המהירות. שליחותה של ועדת החקירה המלכותית בראשות הלורד פיל בסתיו 1936 היא אחת הראיות המכריעות, אשר המחבר מביא להוכחת טענתו: "הוועדה המלכותית לא באה כמובן 'לחקור' דבר", קובע שגב, "היא באה כדי לסייע לממשלה להיפטר מהשלטון בארץ ישראל". הראיה המכרעת השנייה היא הערה שכתב קולונל ברנרד לו מונטגומרי (כדרגתו אז) ביומנו בשנת 1939, דווקא לאחר דיכוי המרד הערבי: "כי היהודי רוצח את הערבים והערבים רוצחים את היהודי. זה המצב כיום. קרוב לוודאי שזה יימשך כך עוד חמישים שנה". "הבריטים", כותב שגב, "נקלעו למצב ללא מוצא והבינו זאת". מכאן לומד שגב כי המרד הערבי, למרות דיכויו, השיג הישג אדיר: הוא הצליח להמאיס על הבריטים את ארץ ישראל וגרם ליציאתם כעשור לאחר מכן.

אני מעז לומר, כי טענה זו מופרכת מאין כמותה. ראשית, דווקא במחצית השנייה של שנות השלושים התחזק האינטרס האסטרטגי הבריטי בארץ ישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. אז החלו להפיק נפט בכמויות גדולות. צינור הנפט היחיד שבריטניה שלטה עליו לכל אורכו היה זה שהניחה מִכִּרְכּוּךּ שבעירק, דרך עבר הירדן, ועד לנמל חיפה בארץ ישראל. במקביל בנתה ממשלת המנדט הבריטי את נמל חיפה, ו"חברת נפט עירק", שהייתה ברובה בבעלות בריטית, הקימה את בתי הזיקוק ליד נמל חיפה. הצירוף הזה יצר אינטרס אסטרטגי בריטי חשוב, אשר חשיבותו הלכה וגדלה עם רוחות המלחמה שהחלו לנשב באירופה.

מן הראוי להוסיף, כי אפילו אם המליץ מונטגומרי בשנת 1939 לפנות את ארץ ישראל, אין זה מלמד דבר. הוא לא נמנה אז עם בכירי הקצינים, וההגיגים שביומנו אינם מלמדים על המדיניות הבריטית. לחיזוק דבריי אציין, כי גם בשנת 1946, כשהיה מונטגומרי פילד-מרשל עטור תהילה ונשא בתפקיד ראש המטה הקיסרי של צבאות בריטניה הגדולה והמנצחת, גם אז לא קבעה עמדתו את המדיניות הבריטית. בקיץ של אותה שנה, לאחר הפיצוץ במלון המלך דוד, הוא הגיש תזכיר מפורט לקבינט הבריטי ובו הציע לדכא את מאבקו של היישוב העברי ביד קשה, בדומה לדרך שבה דיכאו הבריטים את המרד הערבי בשנים 1939-1938. אלא שהקבינט הבריטי לא חשב כמוהו והחליט לדחות את הצעותיו.

יתרה מזאת, ועדת פיל מוכיחה את ההפך ממה שטוען שגב. בין המלצות הוועדה הייתה המלצה בזכות הקמת מדינה יהודית בחלק מזערי (כחמישה-עשר אחוזים) של ארץ ישראל: בגליל ובשפלת החוף הצפונית והמרכזית. הוועדה הציעה להותיר בידי הבריטים רק נתח קטן עוד יותר של הארץ, כשלטון מנדטורי על מסדרון המחבר בין ירושלים ליפו, ואילו את שאר השטח למסור לערבים. לכאורה צודק שגב: ועדת פיל מצדדת בהסתלקות הבריטים מתשעים אחוזים לפחות של הארץ. אלא ששגב אינו מזכיר כי אותו שטח שנועד להימסר לערבים לא היה עתיד להינתן לשלטון עצמאי של ערביי ארץ ישראל, אלא להסתפח לאמירות עבר-הירדן תחת שלטון האמיר עבדאללה. באותה תקופה, ועוד כעשר שנים לאחר מכן, היה השלטון המנדטורי הבריטי בעבר-הירדן שריר וקיים, ובכל מה שקשור לענייני חוץ וביטחון שלטו הבריטים באמירות הזאת ללא מצרים. מסירת ארץ ישראל הערבית לידי עבדאללה פירושה היה המשך השלטון המנדטורי הבריטי.

גם מן "הספר הלבן" ממאי 1939, אשר פורסם לאחר שהבריטים כבר מאסו כביכול בהמשך שלטונם בארץ, עולה תמונה הפוכה מזו המצטיירת ב"ימי הכלניות". שגב כותב: "במאי 1939, לאחר התייעצויות אין-ספור ומשא ומתן שנמשך גם אחרי [ועידת] סנט ג'יימס, הודיעו הבריטים כי בתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה עצמאית, דו-לאומית". מה ששגב שכח לומר לקוראיו הוא כי ביצוע המלצה זו, בניגוד לאחרות המגבילות את העלייה ואת רכישות הקרקע בידי יהודים, הותנה בהשגת הסכמה בין היהודים ובין הערבים בארץ. אם לא תושג הסכמה, יימשך השלטון הבריטי. האם המלצה מותנית כזאת מלמדת על רצון להסתלק מהארץ, או שמא אין היא אלא תכסיס שקוף למדי, שתפקידו להנציח את השלטון הבריטי? שהרי ברור היה לכל מי שעיניו בראשו, כי אין כל סיכוי להשיג הסכם על "מדינת פלשתינה" (זהו המונח הבריטי, ולא "מדינה דו-לאומית"), בין היהודים ובין הערבים, כל עוד היישוב העברי בארץ דבק בחזון עלייתו של העם היהודי, ללא כל הגבלה שהיא, לארצו.

הצד הערבי מוצג בספר בצורה טובה יותר, ובמיוחד כשהזרקור מופנה אל פעולות הערבים בזמן המרד של 1939-1936. כיוון שביחס לפרשה הזאת קיימת תשתית מחקרית טובה, המחבר מתאר באופן משכנע את צעדיהם של הערבים ואת הדיכוי האכזרי של המרד בידי הבריטים. אולם לשגב יש, כנראה, עניין להציג את ההתנגדות הערבית לשלטון הבריטי כמרד של ציבור לאומי מגובש, החותר לעצמאות לאומית פלשתינאית למן תום מלחמת העולם הראשונה – תמונה שאם אכן נכונה היא, הריהי בעלת משקל היסטורי לא-מבוטל. אך שוב מתברר כי קריאתו של שגב במקורות היא סלקטיבית ומגמתית עד מאוד, וכאשר צעדים ערביים חשובים אינם עולים בקנה אחד עם התמונה שלו, אין הם זוכים אלא לתיאור מוטעה או מסולף.

כאשר שגב מתאר את "המרד הערבי במדבר", דהיינו, התקוממותם של ערביי חג'אז נגד השלטון העותומני בשנים 1918-1916, ואת פעולות הגיוס שלו בארץ, עם התקדמותו אל תוך עבר הירדן, הוא משווה אותו לגדוד העברי, שפעל במסגרת הצבא הבריטי. הוא טוען כי כמו הגדוד העברי, הערבים עמדו על כך שישרתו רק בפלשתין, דרשו דגל לאומי משלהם ולחמו למען עצמאות לאומית בפלשתין. שגב אינו מצטט במישרים מכרוזי הגיוס של הצבא הערבי הזה ואינו מתייחס למקור ערבי כלשהו בן-הזמן לצורך ביסוס קביעותיו אלה. ואכן, האמת הייתה שונה מהן בתכלית. ראשית, צבא המרד הערבי כלל לא הגיע לתחומי ארץ ישראל, אלא עלה מן החג'אז לכיוון דמשק דרך עבר הירדן. מי שהתנדב לשרת במסגרתו יצא בהכרח מתחומי פלשתין. קציני הגיוס של פייצל בן חוסיין, מפקד צבא המרד הערבי, פעלו לגיוס מתנדבים בין ערביי ארץ ישראל לצבא שפעל למען עצמאות ערבית כוללת תחת כתר האשמי. לא עצמאות לאומית בפלשתין העסיקה אותם, אלא עצמאות ערבית כוללת בסהר הפורה ובחג'אז. הדגל שדרשו היה הדגל הלאומי הכלל-ערבי בן ארבעת הצבעים (שחור, אדום, ירוק ולבן), ולא דגל פלשתינאי נפרד. המתנדבים מקרב ערביי ארץ ישראל המשיכו לשרת בצבא המרד גם מעבר לגבולות פלשתין והגיעו עימו עד דמשק. הבולטים בקרב המתנדבים האלה (ביניהם צובחי אל-חדרא, עוני עבד אל-האדי, עזת דרוזה), המשיכו לשרת את רעיון העצמאות הערבית בדמשק כפקידים וקצינים בממשל, אשר פייצל כונן שם ועמד בראשו עד יולי 1920, עת כבשו הצרפתים את דמשק ומוטטו את ממשלו. רק אז חזרו הפעילים הפלשתינאים האלה לירושלים, לשכם ולצפת. רעיון העצמאות ל"פלשתין" הערבית בנפרד מהמאמץ הערבי הכולל למען מדינה מאוחדת, אשר דמשק תהיה בירתה, הפך לעניין ממשי רק לאחר תבוסת ממשלו של פייצל. כל עוד התקיים שלטון פייצל בדמשק כינו הפעילים הלאומיים הערבים בארץ את ארץ ישראל "סוריה אל-ג'נוביה" (סוריה הדרומית) ולא "פלשתין".

פרשה שנייה, אשר אינה מתיישבת בקלות עם התזה של המחבר, היא הפסקת השביתה הכללית של ערביי הארץ, שנמשכה כחצי שנה למן אפריל 1936. שביתה זו נסתיימה ללא הישג מדיני, והיא באה אל קצה כיוון שהציבור הערבי בארץ לא היה מסוגל לעמוד בה עוד, מסיבות כלכליות. בסוף קיץ 1936 היא עמדה בפני התפוררות. הוועדה הערבית העליונה, אשר הנהיגה את השביתה הכללית, חיפשה דרך לצאת מהעניין בכבוד, ולכן פנתה אל מלכי המדינות הערביות וביקשה מהם לפרסם קול-קורא להפסקת השביתה. ערביי ארץ ישראל ייענו לקריאת המלכים הערבים ויביעו תקוותם, כי אלה יפעלו אצל הבריטים למען עניינם. מלכי עירק וערב הסעודית הסכימו, ואף ניסו להשיג ויתורים בריטיים בתמורה לסיום השביתה. אך הבריטים סירבו, ואז פרסמו שני המלכים, בצירוף האמיר עבדאללה, את קריאתם. תיאור זה עולה באופן ברור ממקורות כמו ספר הפרוטוקולים של הוועדה הערבית העליונה (המצוי בארכיון המדינה בירושלים) ומן התכתובת בין הנציגויות הבריטיות בערב הסעודית, עירק ועבר הירדן, ובין ממשלת בריטניה. אך סיום לא-כל-כך-הרואי כזה אינו נוח לשגב, כנראה, והוא מעדיף לחזור על הסיפור שהיה נפוץ בעבר, טרם פתיחת הארכיונים הבריטיים והישראליים, ולפיו "הבריטים הזמינו כמה ממלכי ערב להתערב במשבר ותיווכם הביא להפסקת השביתה".

הדגשת המגמה הפלשתינאית הייחודית על חשבון האופי הפאן-ערבי של התנועה הלאומית באה לידי ביטוי גם בתיאור ספרו הנודע של ג'ורג' אנטוניוס, "ההתעוררות הערבית", שהתפרסם בשנת 1938. שגב רואה בו את "הספר החשוב ביותר שנכתב עד אז, על תולדות התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל". האמת היא אחרת. ספרו של אנטוניוס עוסק בתולדות ההתעוררות הלאומית הערבית בכל רחבי העולם הערבי. מאבק התנועה הלאומית של ערביי ארץ ישראל מופיע בספר רק בפרק האחרון כחלק מתיאור מאבקן של התנועות הערביות בכל ארצות הסהר הפורה. היות כל התנועות האלה ענפים של תנועה לאומית אחת, הפועלת למען העצמאות הלאומית והאחדות של אומה ערבית אחת, היא יסוד מוסד בספרו של ג'ורג' אנטוניוס. אפשר שזוהי טעות קטנה יחסית, אך אצל שגב, משום מה, הטעויות הקטנות נופלות תמיד לכיוון ההולם את מטרותיו.

"ימי הכלניות" הוא ספר נעים לקריאה, המתאר יפה את מציאות החיים בירושלים המנדטורית ואת מחשבותיהם של המשתתפים בחיי החברה שלה. אולם אין לצפות ממנו ליותר מזה. בראש ובראשונה אסור לקבל את קביעותיו ביחס לשאלות המדיניות הגדולות: מדוע נכון המנדט הבריטי, מדוע שלטו הבריטים בארץ ישראל ומדוע יצאו ממנה, למען מה נאבקו הערבים בשנים 1918-1917 במסגרת צבא המרד הערבי, מדוע נכשלה שביתתם בשנת 1936 וכיצד נסתיימה. על היישוב העברי החי, ההולך ומתפתח לכדי ישות לאומית מובהקת, בעלת מוסדות פוליטיים, מסגרות כלכליות ומערך התיישבות, אין ללמוד דבר מספר זה, כיוון שהיישוב העברי, בעיקרו, נמצא מחוץ לחברת הבַּנקֶטים הירושלמית של ימי המנדט – חברה שכנראה מעסיקה את תום שגב הרבה יותר מעולמם של הארכיונים הגדושים, המקורות המדיניים העשירים וחובת היושר האינטלקטואלי.

_____________________

יהושע פורת הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, ועורך עמית ב"תכלת".