המסורת היהודית / הרב אליעזר מלמד

הרב אליעזר מלמד

מכון הר ברכה, תש"ף |  440 עמ'

המסורת היהודית היא ערכים ואמונות, היסטוריה וכתבים, סיפורים ופולקלור, הלכה ומשפט ומנהג. הספר שלפנינו, ש"המסורת היהודית" הוא שמו, פותח בעמודים ספורים של עיקרי החזון היהודי ויסודות אמונת ישראל, ממשיך בסקירה קצרה של תולדות ישראל עד מתן תורה, ובהמשך, באמצעו, מקדיש פרקים אחדים לענייני האמונה, התורה, העם והארץ – אך כמעט כולו שמור לרכיבים האחרונים שמנינו: ההלכה ואורח החיים היהודי. אפשר להצדיק זאת דווקא מתוך מבטה של המסורת היהודית עצמה, שדרך המלך שלה גורסת כי לא המדרש עיקר אלא המעשה, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

כך, לפחות במבט ראשון, לפנינו ספר שעיקרו הוא תמצית שימושית ומקיפה של ההלכה היהודית. תמצית ידידותית למשתמש, מותאמת גם לחסרי רקע מוקדם, כתובה בבהירות ובחן, ומבוססת רובה ככולה על סדרת ספרי ההלכה המפורטים של המחבר, 'פניני הלכה'. ויתרה מכך: תמצית הכתובה בענווה רבה. מוצגות לאורך הספר דעות ופסיקות שונות, והמחבר מציין לפעמים, בקצרה, לאן נוטה דעתו שלו. אל הדינים מתלווים הטעמים וההקשרים, וכך הופכת הסקירה ההלכתית למעין מנשא לממדים נוספים של המסורת.

אלא שהעמדת "המסורת" על הציר ההלכתי, ומתן השם "המסורת היהודית" לספר שעל פניו הוא מעין "קיצור שולחן ערוך" מונגש וכתוב בלשון עכשווית, מכשירים את הקרקע להפתעה. הם – וגם זיהויו של הרב אליעזר מלמד עם הזרם החרדי-לאומי בגרסת 'מרכז הרב'. הספר מבטא תעוזה, רעננות וחדשנות שהם הרבה מעבר לניסיון להראות פנים מאירות ושוחקות ולהמתיק את הגלולה המרה לפעמים של ההלכה. לאו דווקא תעוזה הלכתית ופסיקה מקלה, כי אם שינוי ארכימדי ממש בסדר העדיפויות של היהדות התורנית-לאומית ואף של הציונות הדתית הישראלית.

הדבר מתבטא בתוכנם של הסעיפים, בסדרם של הנושאים, ובמקום היחסי הניתן להם. כך, למשל, פרק קצר עוסק במקדש (שלא כמו בספרי תקציר הלכתיים קלאסיים כגון 'קיצור שולחן ערוך'), אך אפילו בסעיפי פרק זה שעניינם קורבנות הדיון כולו ערכי וסמלי ואילו דיני ההקרבה עצמם נעדרים כמעט לגמרי. מוסבר למשל שקורבנות, כלומר נתינה והתחשבות, נחוצים גם בחיי הנישואים ובחיי העבודה, וסעיף ארוך יחסית ונפרד מוקדש ל"השראה מעבודת הכוהנים במקדש" לחיי העבודה: למצוא בהם ערך מוסרי ומקודש, להיטהר ולהתכונן לקראתם – ואף, אם מדובר במקצוע כגון רפואה דחופה, לבטל בפניהם צרכים משפחתיים כמעשה הכוהן הגדול. מרשימה ומפתיעה אף יותר מכך הבחירה להתחיל את הפרק הפותח, "חזון ישראל", לא במתן תורה ולא ביציאת מצרים אלא בקריאה לאברהם לעלות לארץ ו"להשפיע טובה וברכה לכל העמים".

ההכרעה הבולטת ביותר לעין, ואולי הדרמטית מכולן, היא שהמצוות שבין אדם לחברו, מצוות השמירה על החיים, הצדק והמשפט ואף יחסי הממון, הן החטיבה הפותחת את חטיבות ההלכה. לפני ענייני אמונה, תורה ותפילה, לפני המצוות המיוחדות שבין אדם למקום שהן לכאורה אלו המבחינות בין מערכת המצוות לבין מערכת חוק או מוסר חילונית, לפני ענייני מעגל החיים ומעגל השנה ושבת. אפילו בסדרה החדשה והידידותית-בהגדרה 'סודות היהדות' (ובשמה האחר 'יהדות בג'ינס'), מבית מדרשו של הרב שטיינזלץ ז"ל, הכרך 'ההלכה' מתחיל במעגל החיים ובמעגל השנה, התופסים את רובו, ומצוות שבין אדם לחברו משובצות אחרונות.

להבדיל מן הפסיקות המעשיות, שבהן נוהג המחבר כאמור ענווה יתרה ומציג דעות שונות, עניינים אלה של סדר עדיפויות ושל ציור פניה הערכיים של היהדות אינם יכולים להיות מוגשים כמגוון אפשרויות; כאן, בהכרעה על דרך ארגון הספר, הוא עשוי כולו בצלם מערכת הערכים של המחבר. כך גם בהדרכות הרוחניות ובסעיפי "השראה לימינו" שהוא מצמיד לרבות מן המצוות (ובפרט כאלו שיישומן היום כפשוטן מוגבל, כגון יובל). בחירות אלו, דמות-דיוקנו של הספר, מלמדות אותנו כי פניה המאירות, אוהבות-האדם ומתקנות-העולם של היהדות הדתית תימצאנה לנו לאו דווקא באגפים שהחשיבה הפוליטית השטחית לימדה אותנו לחפשן בהם.