המספרים, דצמבר 2016

לפני כחצי שנה, בהנובר שבגרמניה, הצהיר נשיא ארה"ב היוצא ברק אובמה כי "זו התקופה השלווה בהיסטוריה". לטענתו "לא הייתה תקופה בהיסטוריה שבה השלום והשקט היו משמעותיים כמו היום"[1]. ראיית העולם האופטימית של הנשיא אובמה עשויה להסביר במידה רבה את מדיניותו הברורה להגבלת העוצמה האמריקנית במעורבות בסכסוכים שונים, ובתוך כך את חתירתו לסיום המלחמה בעיראק ואת גישתו הפסיבית כלפי המלחמה בסוריה. אם המציאות כה טובה ושלווה, מדוע לשלוח צבא למקומות רחוקים ולהפעיל לשווא את כוחה של ארצות הברית?

עיון בנתונים המופקים על ידי גופים העוסקים בחקר מלחמה ושלום[2] על אודות כמות הסכסוכים האלימים ומספר ההרוגים בעשרות השנים האחרונות (ובעיקר מאז סיום מלחמת העולם השנייה) מראה שהתמונה השלווה שצוירה אינה מדויקת. אכן, כמות הסכסוכים בין מדינות ריבוניות פחתה בעשרות השנים האחרונות במידה דרמטית; למעשה, האירוע האחרון ממין זה היה פלישתה של רוסיה לחצי האי קרים בשנת 2014.

לכאורה, להפחתה במספר הסכסוכים הבין-מדינתיים הייתה יכולה להיות משמעות רבה, שכן נדמה שפוטנציאל ההרג וההרס הגדולים ביותר מצויים בסכסוכים אלה. זוהי העמדה הסבירה של עולם שעבר שתי מלחמות עולם ושמדינות מחזיקות בו בנשק להשמדה המונית.

אך לצד הירידה במלחמות בין מדינתיות ניתן לראות כי קיימת עלייה דרמטית במספר הסכסוכים האלימים בין מדינות לבין גופים לא מדינתיים כגון ארגוני טרור או פשע (גרף מס' 1). סכסוכים אלו נוטים להתמשך על פני שנים רבות, וכמות ההרוגים בהם גדלה והולכת בשנים האחרונות (גרף מס' 2). יש לציין במיוחד את המלחמה הממושכת בסוריה (מאז 2011, קרוב לחצי מיליון הרוגים), את מלחמת הסמים במקסיקו (מאז 2003, מעל 160 אלף הרוגים), ואת המלחמה בעיראק (מאז 2003, קרוב ל-200 אלף הרוגים. אף שארה"ב הייתה מעורבת במלחמה זו, עיקר הלחימה התרחש כאשר כבר לא עמדה מולה מדינה כלשהי. מספר ההרוגים המדויק אינו ידוע, אך הוא זינק מאז עזבו האמריקנים את המדינה בשנת 2011).

בספרו 'העולם עד אתמול' הראה ג'ארד דיימונד[3] כי בניגוד לדעה הרווחת, דווקא סכסוכים לא-מדינתיים הינם בעלי פוטנציאל הרג גבוה הרבה יותר בשל נטייתם להתמשך שנים ארוכות ובשל השפעתם הרבה על אוכלוסייה אזרחית ולא רק על צבא מגויס. לאור זאת, הנתונים המראים את התגברותם של הסכסוכים המדממים ואת העלייה בכמות ההרוגים בראשית המאה ה-21 מעוררים דאגה רבה – במיוחד מכיוון שסופם של רבים מסכסוכים אלו אינו נראה באופק. כך, ייתכן כי לנוכח השינוי הניכר בצורת הלחימה המקובלת – ממלחמות גדולות בין מדינות לסכסוכים אלימים וממושכים – יעבור עוד זמן רב עד שנוכל לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות.

מספר הסכסוכים האלימים בשנים 1946־2012

משנות השישים ואילך ניתן להצביע על עלייה משמעותית בכמות הסכסוכים בתוך מדינות, ובכללם מלחמות אזרחים, מאבק בארגוני טרור ובארגוני פשע. סכסוך נספר אם הוא מתקיים בין שתי ישויות שלא לחמו בשנה הקודמת ונהרגו במסגרתו לפחות 25 בני אדם בשנה הקלנדרית.

מקור: (2002). UCDP/PRIO Armed Conflict Dataset, Gleditsch et al

מספר ההרוגים בסכסוכים אלימים בשנים 1946־2016

מאז שנת 2010 ניתן להבחין בעלייה עקבית בכמות ההרוגים בשנה. מ־30,706 בשנת 2010 עד 118,759 בשנת 2015 (עלייה של 387% ב־5 שנים).

מקור: PRIO Battle Deaths Dataset v.3.0; UCDP/Human Security Report Project Dataset


[1] הנאום במלואו באתר הרשמי של הבית הלבן בכתובת: https://www.whitehouse.gov/the-press-office/2016/04/25/remarks-president-obama-address-people-europe.

[2] המחלקה לחקר הסכסוכים והשלום באוניברסיטת אופסלה בשבדיה (UCDP), פרויקט דו"ח הביטחון האנושי של אוניברסיטת ונקובר בקנדה (HSRP) והמכון הבינלאומי למחקר השלום באוסלו (PRIO).

[3] ג'ארד דיימונד, העולם עד אתמול, מאנגלית: עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד, 2012, עמ' 143-141.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *