המספרים – פברואר 2018

שביתה זה לחזקים

השביתה הכללית במשק לאות הזדהות עם עובדי טבע הוגדרה כשביתת סולידריות. אקט חברתי של סיוע לחלשים, לאלה שגורלם לא שפר עליהם. הרטוריקה הזו עומדת בבסיס רעיון השביתה כולו:  אחת ההצדקות המרכזיות ל"זכות השביתה" היא תפיסת העובד כמצוי בעמדת נחיתות מובנית כלפי מעסיקו, וראייתו כמי שאין בידו אלא כלי נשק זה. אך האומנם העובדים המאוגדים בישראל, ובמגזר הציבורי בפרט, הם הצד החלש במשוואה? האם הסולידריות היא אכן סולידריות של הרוב החזק כלפי המיעוט החלש?

חוקי העבודה בישראל מעניקים כוח עצום לארגוני העובדים – ובראשם להסתדרות הכללית, ארגון העובדים החזק במשק.[1] ההסתדרות מוגדרת כאגודה עות'מאנית: אין עליה חובת שקיפות והיא איננה מחויבת בדיווח כלשהו לרשויות. לא על אודות תקציבה, על אודות דמי החבר שהיא גובה או על אודות הוצאותיה. החוקים המגנים על התאגדות העובדים מעניקים לארגונים כוח רב מזה הניתן לעובדים עצמם: בניגוד לעיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב, עובדי חברה מחויבים להצטרף להתארגנות ולשלם לוועד העובדים גם אם רק שליש מהם מעוניינים בכך. אין מדובר בעניין סמלי אלא בהשלכה כספית ממשית בדמות דמי הטיפול הנגבים מכל העובדים, גם אלו השייכים לרוב שהתנגד להתאגדות. בחברות הביטוח מנורה והראל, בחברת התוכנה אמדוקס ובחברת התקשורת הוט התנהלו מאבקים מתוקשרים על זכות העובדים שלא להתאגד, או להתאגד שלא במסגרת ההסתדרות – זכות שמשום מה איננה מוכרת בפועל.

עוצמתם של הוועדים גורמת לכך שבארגונים רבים נוצרים פערי עמדות של ממש בין עובדים חזקים לחלשים – או, במינוח מקובל, בין דור א' לבין דור ב'. דור א' הם העובדים הוותיקים יותר, הקשורים לוועד, ואילו הצעירים, דור ב', הם אלה שהצטרפו מאוחר והיחס אליהם הוא כאל מעמסה מיותרת. כך למשל, בבנק ישראל אושרה דחייה של הבחירות לוועד רק כדי למנוע מעובדי דור ב', המופלים לרעה על ידי ההסתדרות, להיבחר.[2] כשאוחדו חברות פרטנר והוט ביקשו עובדי פרטנר לקבל את התנאים הטובים יותר של עובדי הוט, ואף שההנהלה הסכימה דווקא ההסתדרות סירבה.[3] תופעות דומות קיימות בוועדי הנמלים, בארגוני המורים ובחברות רבות נוספות.

אכן, הקשר בין התאגדות לבין דאגה לעובדים חלשים מוטל בספק. כפי שניתן לראות בתרשים, ההסתברות להיות חבר בוועד עובדים עולה עם השכר: שיעורי ההתאגדות הגבוהים ביותר במשק מצויים בחברות שבהן השכר גבוה במיוחד. קשה לקבוע אם החזקים מתאגדים או המתאגדים מתחזקים. כך או אחרת, ברור שהעבודה המאורגנת בישראל היא מעוזם של העובדים החזקים במשק. הדבר משתקף גם ברשימת שיאני השכר במשק. בדו"ח השנתי של הממונה על השכר מככבים דרך קבע, מלבד רופאים ובכירים באקדמיה, גם נתבים בנמל אשדוד, סוורים בנמל חיפה, נהגים בחברת החשמל ושאר פונקציונרים שכישרונם העיקרי מתבטא ביכולת לאחוז במקומות רגישים וכואבים של המגזר הציבורי.

נראה שיש מתאם מדויק בין היכולת של שביתה לפגוע במשק לבין עוצמתם של העובדים המאוגדים. זוהי דינמיקה ידועה מראש. כל צעד של המדינה שאיננו מוצא חן בעיני האיגודים הגדולים במגזר הציבורי זוכה מיד לאולטימטום: היכנעו או שנשבות שביתה כואבת שתסב נזקים עצומים למשק כולו. בעבר הממשלה עוד ניסתה את כוחה כנגד השובתים אך בשנים האחרונות די באיום כדי להשיג תנאים מפליגים על חשבון החברה כולה. זה אולי ההסבר לירידה בכמות ימי השביתה בשנים האחרונות המקבילה לעלייה בשכרם של עובדי הגופים המאוגדים, בעיקר בתחום התשתיות, החשמל והמים. כך למשל, אף כי בחברת החשמל כמעט לא התקיימה שביתה משנת 2000, עובדי החברה השיגו הטבות שכר מפליגות.[4]

היטיב לבטא זאת פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה, כשדרש העלאת שכר של 4 אחוזים ללא כל סיבה נראית לעין: "אני מקווה שהפעם יבינו שאין טעם בשביתות כי בסוף תמיד אנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו – אז מה הטעם לריב".[5] גם יוסי קוצ'יק, לשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר, הסביר שפערי השכר במגזר הציבורי נובעים בעיקר מיכולת הנזק של העובדים החזקים לכלל המשק.[6]

חוקי העבודה בישראל ופסיקות בתי הדין לעבודה מעניקים כוח עצום לארגוני העובדים – בשם אידיאלים של הגנה על החלש ועל בעל הנחיתות. אך יד פתוחה, מסתבר, איננה פוגשת יד אחות, אלא דווקא אגרוף קמוץ הסוחט את הציבור בעלויות שכר מופרזות ובשביתות הרסניות. ארגוני העובדים הגדולים במשק בגרסתם בת זמננו הם המעמד המנצל – ולא המעמד המנוצל.


[1] "ארגוני עובדים בישראל: ניתוח כלכלי והמלצות חקיקה", מאת אמיר פדר, מיכאל שראל וצביה זיכרמן, פורום קהלת, 2016, עמ' 44. על נייר מדיניות זה מושתת חלק ניכר מהנתונים המובאים בעמודים אלה.

[2] טלי חרותי-סובר, "כשמדובר בדור ב', ההסתדרות שותקת", The Marker, 20.6.2012.

[3] טלי חרותי-סובר, "עובדי פרטנר: 'ההסתדרות יוצרת דור א' ודור ב'", The Marker, 23.6.2015.

 

[4] "ארגוני עובדים בישראל", עמ' 25.

[5] ספיר פרץ, "יו"ר ועד עובדי רש"ת: דורשים 4% העלאת שכר. מגיע לנו", גלובס, 16.6.2015.

[6] עידו אפרתי, "הישרדות – גרסת מדינת ישראל", The Marker, 8.3.2012.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *